במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

כיצד הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי משתפים פעולה נגד שלטון החוק ומוסדות המדינה, מדוע הם עושים את זה ומי יישאר בלי כיסא כשהמוזיקה תיגמר? ינשוף פוליטי-מדיני על ברית הקצוות, מחוק ההסדרה ועד שערוריית באסל גטאס.

הבלוגר יוסי גורביץ היה, עד לאחרונה לפחות, אחד מהקולות הבולטים בשמאל האנטי-ציוני בישראל, כתבן ששופך קיתונות של שנאה, בוז וקצף על כל זרועות הממסד, ובמיוחד כוחות הביטחון, השב"כ והצבא. במקביל, גורביץ ממלא גם תפקיד חשוב בעמותת יש דין, שעומדת בחזית המאבק נגד גזל האדמות בעמונה. אולם מי שקורא אותו בעקביות, יכול להבחין בתופעה מעניינת: דווקא כמי שנמצא בקצה השמאלי ביותר של המפה, הוא תומך שוב ושוב בפעילי ימין קיצוני, כולל חשודים בטרור ואנשי תג מחיר, שנמצאים בחקירות שב"כ. הוא לא היחיד: אפילו ארגונים ואישים ששייכים לשמאל ה"עמוק" אבל הממסדי יותר, זעקו למען "זכויות האדם" של נערי הגבעות החשודים ברצח של דומא. בחלקים מסויימים של השמאל הרדיקלי, ישנה נטייה מרתקת לגלות סימפטיה לקצה הימני של המפה. הביטוי "המרכז הקיצוני", הרווח בחוגים הללו, הומצא בדיוק למטרה זו – לתקוף את הממסד המדושן, זה של "בלי חירות ומק"י", שמשתמש בחוק ובמנגנוני האכיפה כדי לרדוף את הרדיקלים בשני הקצוות. גם מבחינה רטורית ואידיאולוגית, קשה לפעמים להבחין בין ההתבטאויות נגד הצבא, השב"כ ו"המדינה הציונית" שמגיעות מנערי גבעות למיניהם, לבין אלו של קבוצות שמאליות כמו אנרכיסטים נגד הגדר.

גם כשהסימפטיה הזאת לא קיימת, ואפילו כשיש שנאה עזה בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני והדתי, יש ביניהם מכנה משותף חשוב: זלזול עמוק בממלכתיות ובשלטון החוק, כפי שהם מתבטאים במערכת האיזונים והבלמים הנוכחית של מערכת המשפט הישראלית. שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, מנסים לחתור תחת העיקרון הזה. אין זה מקרה, שחלקים גדלים והולכים מהימין הדתי והמתנחלי, כמו למשל משה פייגלין, מאמצים עקרונות סמי-ליברטריאניים, שחותרים לצמצם ככל האפשר את כוחה של המדינה. המדינה המודרנית, הממלכתית והדמוקרטית הרי, היא ישות שאמורה לדאוג לכל האזרחים, יהודים וערבים. ככל שכוחה יצטמצם ויוחלף במנגנונים יהודיים, וולנטריים כביכול, המדינה תהיה יותר "יהודית" ופחות של כל אזרחיה. מנגד, בשמאל הרדיקלי אמנם רוצים כלכלה סוציאליסטית שבה המדינה תתערב, תחלק ותספק שירותים, אך בו בזמן נוטים לראות את הגופים הממלכתיים, לרבות בית המשפט העליון, כאבני יסוד במשטר כיבוש ציוני, גזעני ומפלה, הן בגדה המערבית והן בתחומי הקו הירוק. לסתירה הזאת, בין השנאה לפרה הנקראת "מדינה", לבין התשוקה לשאוב ממנה עוד ועוד חלב, התייחסתי באחד המאמרים הישנים יותר בינשוף.

בין כך ובין כך, גם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני נוטים לאמץ עמדה ספקנית עד עוינת כלפי הממלכתיות הישראלית ומערכת המשפט שלה. דוגמא מצויינת לכך ניתנה בשתיים מהשערוריות האחרונות שהסעירו את כוס התה הישראלית: חוק ההסדרה של המאחזים ופרשת ח"כ באסל גטאס. הימין המתנחלי, כולל נציגיו ה"מתונים" כביכול, התאחד כולו בכדי להכשיר מקרה של גזל אדמות ברור ופשוט. מבחינתו, הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו", של ארגוני שמאל חורשי רעה, ומעל הכל – של בית המשפט העליון, אותו זבוב מטריד של איזונים ושל בלמים שלא נותן לרוב הימני הדמוקרטי למשול כרצונו. תומכיו של חוק ההסדרה מקדמים ומובילים מציאות של שרירות לב – כזו שבה כל דאלים גבר, אין חשיבות לחוקים ונהלים משפטיים, לעיקרון השוויון, לזכות הקניין הפרטי של פלסטינים וליתר טרדות; עולם שבו כל גבעון יכול לשים בו עיניים על כל מגרש, להקים בו קרוואנים ולהפוך לבעל בעמיו וליקיר "ההתיישבות".

השמאל הרדיקלי, שחלק מארגוניו (ושוב אני מזכיר את יוסי גורביץ ו"יש דין") מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד עמונה ונגד חוק ההסדרה, נוקט בדיוק באותם סטנדרטים במקרים אחרים, שנוחים לו. לאחרונה נחשד ח"כ באסל גטאס מבל"ד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים. ההאשמות, לפחות בינתיים, נראות מתועדות ומבוססות היטב, עד שאפילו ראש הרשימה של גטאס, ח"כ איימן עודה, נאלץ להודות כי הן "חמורות מאד". והנה, מהתגובות של חלק מדוברי השמאל הרדיקלי עולה שגם עבורם, החוק הוא המלצה בלבד. עמירה הס, למשל, הציגה את מתן הטלפונים הסלולריים כעניין של צדק לאסירים הנמקים בבתי הכלא הישראלים, וטענה שאין בהם סיכון בטחוני. היא התעלמה, כמובן, מהעובדה שגטאס העביר את הטלפונים לטרוריסט ורוצח מורשע, וגם מהעובדה שמחבלים הכווינו בעבר פיגועים באמצעות מכשירים סלולריים מתוך הכלא. תגובה מפורטת נוספת, מהצד השמאלי-רדיקלי, הגיעה מאורלי נוי, מתרגמת מוערכת מפרסית ופעילה בכירה בבל"ד. בשל חשיבותה של התגובה הזאת לדיוננו, אני מביא אותה בחלקה. מי שרוצה לקרוא את הטקסט המלא מוזמן לעשות זאת כאן:

פעם נוספת מתברר שאין כמו לינץ' עסיסי בח"כ ערבי כדי להוציא את חדלי האישים בכנסת מתרדמתם בגיבושון החביב עליהם מכל – הכה בערבי. מעטים חברי הכנסת היהודים שלא נלחמו היום על הזכות להשתלח – ביצירתיות קטנה מאוד, יש לומר בצער – בח"כ גטאס… אלה שהיו מעט סובלניים יותר מיהרו לקבוע כי אמנם מדובר ב"חשדות רציניים", אבל שיש לברר אותם בערוצים החוקיים ולא במשפט שדה. תובנה יפה. אבל לא רק משפט שדה אסור לעשות כאן, אלא בעיקר להיכנע לתכתיב הציוני שמתחיל כל דיון בנקודת האפס שהוא עצמו קובע. רוצים לדבר על משמעות של הברחת טלפונים (ואני באמת לא יודעת אם היה או לא היה, וגם לא מעניין אותי. הסבר בהמשך) לאסירים ביטחוניים? מעולה, אבל הבה נשים דברים בקונטקסט הנכון. חצי שעה, לא יותר, נדרשה לי לעלעל בטקסטים שונים שפרסמנו בשיחה מקומית בחודשים האחרונים כדי להביא את הנתונים האלה: למשל העובדה שרק כרבע מכלל האסירים בישראל הם יהודים. תחשבו על המשמעות של הנתון הזה מבחינה פוליטית. זאת ועוד: מאז 1967, ישראל כלאה בין חצי מליון ל-800 אלף פלסטינים, למעלה מ-6200 מתוכם ביטחוניים. מיותר לציין שחלק גדול מאותם "ביטחוניים" הם למעשה אסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. נעם רותם הגדיר את זה יפה, "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים."

(ההדגשה היא שלי  – ד"א)

הטיעונים של אורלי נוי שונים מאד, כמובן, מאלו של תושבי עמונה ותומכי חוק ההסדרה. אלה וגם אלה יזדעזעו אם ישוו אותם זה לזה. אני גם די בטוח שההשוואה תביא איתה תגובות די זועמות מקוראים משני צידי המפה הפוליטית, בליווי המיאוס הרגיל של אקטיביסטים פוליטיים מה"איזון הקדוש", כפי שנהוג לכנות זאת בלעג. אבל מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק. מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני, רחב וגדול יותר. מבחינת תומכי חוק ההסדרה, הצדק הזה הוא יהודי-דתי, ומעוגן בתורה ובאידיאל יישוב ארץ ישראל. בתגובה של אורלי נוי, הוא מתבטא במוסר אוניברסלי כפי שזה נתפס בחוגי השמאל, בפוסט-קולוניאליזם ובזכותו של המדוכא להתקומם נגד המדכא. האסירים אינם באמת פושעים שעברו על חוקים בטחוניים, ובוודאי שלא טרוריסטים, אלא אסירים פוליטיים – כלומר קורבנות של המאבק בדיכוי הציוני. וממילא, הפרת החוקים שעל בסיסם נכלאו היא חלק מאותו מאבק לגיטימי, כי הרי "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים".  חשוב מכל, אליבא דנוי, אסור "להיכנע לתכתיב הציוני, שמתחיל את הדיון מנקודת האפס שהוא עצמו קובע". כלומר, המשטר בכללותו אינו לגיטימי, וחוקיו, לפחות אלו הבטחוניים, חייבים לעמוד בסימן שאלה.

אורלי נוי וחבריה לבל"ד חושבים שאולי, שאם יעמידו בסימן שאלה את ה"משטר", יערבלו את הקלפים ויערערו את מערכת החוק הקיימת, התוצאה תהיה ביטול הציונות, ומדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית מהים עד הנהר. אבל הקלפים יכולים להתערבל גם לכיוון השני, של הימין הקיצוני: ביטול זכותם של הערבים להצביע אפילו בגבולות הקו הירוק, או הוצאתם של אורלי נוי וחבריה אל מחוץ לחוק. למעשה, סביר להניח שאם הקלפים יתערבלו ואם "המשטר הציוני" יוחלף באחר, שרירות הלב שתקבע את הטון תהיה זו של הימין הקיצוני. מי שבשלטון, או לפחות יש לו מהלכים רציניים במסדרונות השלטון, יכול להרשות לעצמו משטר המבוסס על שרירות לב; כי הרי במציאות של "כל דאלים גבר", הימין קרוב יותר יותר לשולחן הכיבוד ויוכל לחטוף את פרוסות העוגה העיקריות. לשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, אין כוח לקחת לעצמו דבר ואפילו לשמור על המעט שיש לו, בלי מוסדות שלטוניים שיגנו עליו.

 שלטון החוק הקיים בישראל, בצורתו הנוכחית, הפגומה והבלתי מושלמת, הוא בסופו של דבר המגן היחיד כמעט לזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואתניים. נכון – ישנם חוקים שמפלים את האוכלוסיה הערבית בישראל, והממשלה מעבירה מדי פעם חוקים שערורייתיים שמכרסמים בזכויות הערבים או האופוזיציה משמאל. אבל רוב מוחלט של החוקים הללו לא עובר בכנסת, או בבית המשפט, וגם מה שעובר לא מיושם בפועל ברוב מוחלט של המקרים. כשחומות החוק והממלכתיות יתמוטטו, מי שינצלו את המצב יהיו בדיוק אלו שרוצים לדכא את המיעוט עד עפר. הערבים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, יהיו הקורבנות הראשונים. בברית המעשית שלהם עם הימין הקיצוני בקעקוע הממלכתיות הציונית, כורים הללו את קבריהם שלהם. ולא בפעם הראשונה.

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו. 

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

השבוע האחרון היה מטורף: פעיל זכויות אדם שמתענג מהמחשבה על עינויים ורצח; תחקיר שנוי במחלוקת של "עובדה" שעורר גלי זעם משמאל, קמפיין דה-לגיטימציה של פעילי ימין שרוצים לבעוט מגבול הלגיטימיות כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, ושריפה אחת במשרדי ארגון בצלם. איך מוציאים את גרעין האמת מהסילופים והצדקנות של שני הצדדים, מעיפים הצידה את הלקרדות האדומות והריחניות, ומוודאים מה חשוב באמת? ינשוף פוליטי-מדיני עושה סדר ומחזיר את השפיות.

אחרי שבוע די עמוס, שכלל לא מעט אירועים מעניינים ונוק-אאוט אחד כנגד נציגי ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, באגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, היו לא מעט מנות ממתינות בבר של הינשוף, אבל האירועים של השבוע האחרון שכנעו אותי לדחות את סדר היום הרגיל. נראה שאין ברירה אלא לומר כמה מילים על הכתבה המדוברת של עובדה על ה"שתולים" בארגוני השמאל שבדרום הר חברון, וגם על ההצתה במשרדי "בצלם". בעצם, יש קשר מסויים בין כל זה לבין סיפור ה-BDS האחרון – ולכך עוד נגיע להלן.

למי שהחמיץ את אירועי השבועיים האחרונים, קצת השלמות. התוכנית עובדה, בהנחייתה של אילנה דיין, פרסמה תחקיר של עמרי אסנהיים על שני "שתולים" שחדרו לארגון השמאל תעאיוש שפועל למען זכויות התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון. הסוכנים החשאיים הללו, שהופיעו בשמות הבדויים אריק ואנה, הצליחו לצלם את עזרא נאווי, הרוח החיה בארגון תעאיוש ואחד מפעיליו הותיקים, מתפאר שיסגיר סוחר קרקעות פלסטיני לידי הביטחון המסכל, "שם קודם כל יעשו לו זובור ואחר כך גזנגה" (בתרגום לעברית: ירביצו לו ואז יחסלו אותו). תחקירן של בצלם, שגר באזור הר חברון, שיתף פעולה בהתלהבות עם נאווי, וכמוהו גם פעיל נוסף של תאעיוש. מאז, הרשת גועשת ורועשת משמאל ומימין כאחד. לפעמים נראה, ששני הצדדים פועלים כמו מקהלה יוונית, ומדקלמים בדיוק את השורות שמצפים מהם. החברים משמאל צועקים "פשיזם", מצופפים שורות, מגנים על נאווי ותוקפים בלשון משולחת רסן את אילנה דיין והכתב שלה, שניהם אנשי שמאל דרך אגב. בו בזמן מתנפלת המקהלה הימנית במלתעות פעורות, ובמקרים מסויימים ממש בריר נוזל, על ה"סמולנים" וארגוני זכויות האדם כדי להעיף מהזירה הציבורית את כל מי שלא פטריוטי מספיק בעיניה. בינתיים, הצית מישהו את בניין המשרדים ש"בצלם" שוכן בו. בשעות האחרונות ההערכה היא שההצתה נגרמה מקצר חשמלי, אבל בשלב הראשון חשבו רבים שמדובר בפגיעה מכוונת בארגון השמאל.

אחרי ההקדמה הזאת, הבה נסלק מהשולחן מספר צימוקים באושים. הטיעון שנשמע מחברים רבים בצד השמאלי של הפיד, כאילו אילנה דיין צריכה לעשות חשבון נפש בגין ההצתה כביכול במשרדי "בצלם", או שהיא אחראית להצתה, הוא אחד הטיעונים המחפירים ביותר שנשמעו בזמן האחרון בשיח הציבורי – גם הרסני וגם אנטי-דמוקרטי; הרסני, משום שהשמאל נתפס כמי שמנסה להסתיר את השלדים בארון שלו, כמו אחרון חברי קיבוץ שומרת אחרי האונס. אנטי דמוקרטי – משום שהאמת צריכה להיחשף תמיד וללא תנאים. אם התחקיר של אילנה דיין שקרי או מסולף, לא היה ראוי לשדרו בלי קשר להצתה, אפילו אם היתה מכוונת. אם הוא אמיתי – יש לשדרו בכל מקרה. כשפושע מחליט לפגוע ברכוש, לסכן חיי אדם או לרצוח, האשמה כולה שלו. היה ומישהו, חס וחלילה, יחליט לתקוף פיזית את אהוד אולמרט משום שהורשע בשחיתות, האם חושפי השחיתות אשמים או ראויים לגינוי? כנ"ל האמירה, המחפירה לא פחות, שאילנה דיין היתה צריכה להימנע מלשדר את התחקיר כי הוא "משרת את הימין". כפי שדיין עצמה אמרה בצדק מוחלט, היא היתה מועלת בתפקידה אם היתה נמנעת מלשדר חומר עיתונאי חשוב רק כי הוא לא נוח פוליטית למחנה שלה. למרבה הצער, הטיעון הנ"ל יצא מפיו של עו"ד מיכאל ספרד, פעיל זכויות אדם ודמוקרטיה, דבר המטיל צל כבד מאד על היושרה והאינטגריטי שלו. ולבסוף, היבבות על מקורות המימון של "עד כאן" אינם אלא לקרדה אדומה וריחנית. זה אולי נושא לתחקיר נוסף, חשוב לא פחות – אבל בהחלט לא הנושא של התחקיר הזה.

שנית, גילוי נאות. מעולם לא חיבבתי את ארגון תעאיוש. למרבה, ככל שהכרתי את פעיליו יותר, כך חיבבתי אותם פחות. אחרי ששמעתי אחד מהם אומר, בשיחה אישית, שסוריה של חאפז אל-אסד "לא כל כך נוראה", שהליברלים שנעצרו במצרים "ככל הנראה בוגדים" וש"לא צריך להאמין למופז שטוען אחרת", רמת הסימפטיה שלי לארגון הזה ירדה אל מתחת לאפס. כנ"ל אחרי שראיתי את פעיליו לועגים ליהודים וערבים מן השורה שמנסים לשתף פעולה בפרוייקטים אזרחיים, וקוראים להם "אנשי הדוקי". גם תמוה מאד בעיני שאנשי שמאל, כביכול, כמו עמירה הס מגנים בחירוף נפש על אדם כעזרא נאווי, שהורשע באונס קטין. נכון שבניגוד למה שנרמז מהתחקיר, עונש המוות ברשות הפלסטינית בוטל ב-2005, וחרף מספר מקרי מוות חשודים במעצר, הסיכון לסוחרי קרקעות קטן הרבה יותר ממה שנדמה – אבל הדבר אינו מקל על העובדה שנאווי זמם לשלוח את אותו הסוחר למוות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יש בעיות קשות מאד בתחקיר של עובדה, שעל חלקן הצביע חגי מטר בשיחה מקומית. ישנו, למשל, פער עצום בין המלל המנופח של "השתולים" לבין היבול הדל שלהם, התבטאות וחצי של עזרא נאווי. מעבר לכך, הכתבה לא הזכירה מידע קריטי: עונש המוות בוטל ברשות הפלסטינית (אף כי היו מקרים שמרמזים על רציחות בלתי רשמיות פה ושם), וסוחר הקרקעות שהוזכר בכתבה לא נפגע, נעצר או נהרג. שני ה"שתולים" בארגון השמאל הציגו את עצמו באור רומנטי וחשאי, כסוכני מוסד בסוריה מינימום, כאשר, אם נצטט את מטר, הסיכון היחיד במקרה שיחשפו היה ש"לא יזמינו אותם לחומוס אחרי ההפגנה או יעשו להם אנפרנד בפייסבוק". ומעל כל – אין איזכור רציני להקשר הרחב של האירועים.

משום שגם אנשים כמוני, שמתעבים את תאעיוש, חייבים להודות שהעבודה שהארגון הזה עושה בדרום הר חברון היא עבודת קודש. בחבל המדברי והדל הזה, מנהלות רשויות המדינה, בשיתוף פעולה נלהב של מנהיגי המתנחלים בסביבה, מסע של נישול עקבי ונבזי במיוחד נגד תושבים פלסטינים עניים, חלקם שוכני מערות. פעילי תאעיוש הם היחידים, כמעט, שמסייעים לאותם אומללים שאף אחד אינו מסייע להם, נגד מכונה שלטונית חזקה ודורסנית – מלווים אותם למרעה, לבית ולבית הספר. נאווי עומד בראש המאמצים הללו.

החיים, מה לעשות, מורכבים. אנשים טובים יכולים לעשות דברים איומים, ואנשים רעים – דברים חשובים שאף אחד אחר לא מוכן לעשות. בדיוק כפי שאורי לופוליאנסקי, מייסד "יד שרה" ואיש צדקה וחסד, הידרדר לפלילים ולשוחד כדי לקדם את מפעל חייו הנאצל. כל מי שמתלונן על כך שהעבודה החשובה בדרום הר חברון מופקדת בידי אנשים כמו עזרא נאווי, שיתכבד ויעשה אותה בעצמו. השמאל הרדיקלי השתלט על המאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים, רק בגלל מחדליהם של השמאל הציוני, המרכז והימין. בעניין זה, מעניינים במיוחד דבריה של השתולה אנה בסוף הכתבה. היא עצמה מודה שהבינה שהמצוקה בדרום הר חברון קשה, ושהארגונים עושים עבודה חשובה, אבל באופן לא חוקי ולא מוסרי. אם כך, מדוע אחרים לא נכנסים לנעליים הללו, ומבצעים את העבודה באופן חוקי ומוסרי? מי שאנין מדי להיכנס למטבח בכדי לבשל, שלא יתלונן שמי שכן מבשל לא עושה את זה בידיים נקיות.

הנושא החשוב השני שעלה מהתחקיר של עובדה הוא הבעייתיות הכרוכה בסחר הקרקעות בגדה המערבית. סחר הקרקעות הזה, כפי שיודע כל מי שמתמצא בנושא, כרוך במערך שלם של סחיטה, איומים, רמייה, זיוף ופלילים. קרובי משפחה מפוקפקים מזייפים מסמכים עותומניים ומעבירים אותם דרך מתווכים ומתווכי מתווכים, עד שהדיירים שבסוף שרשרת המזון מוצאים את עצמם מפונים על ידי המנהל האזרחי לטובתם של מתנחלים. עד כמה שנאווי דוחה אותי באופן אישי, אני לא יכול לגנות בשום אופן את הפעיל הפלסטיני של בצלם, נאסר נוואג'ה, על כך שניסה להסגיר את סוחר הקרקעות לרשות הפלסטינית. כאדם שביתו שלו מועמד לפינוי, וכבן העם הפלסטיני שרואה את סרסורי הקרקעות, בצדק גמור מבחינתו, כשותפים מלאים במשטר הנישול, הכיבוש והרס החלום הלאומי, זכותו המלאה להסגיר אותם לרשויות החוק שלו, גם אם יוצאו להורג. האצ"ל, הלח"י וגם ההגנה, שניהלו מאבק לאומי בתנאים דומים, חיסלו בלי היסוס יהודים שראו אותם כבוגדים. האם אני אוהב את העובדה שהפלסטינים עושים את זה? ממש לא, אבל תסלחו לי אם אני מסרב להזדעזע.

במקביל, הייתי מציע גם להוריד הילוך אחד במחול הצדקנות המשתולל אצלנו. אלו שתומכים בהפצצות על עזה, שנהרגים בהם אזרחים רבים, ומצדיקים כל חייל שהרג אזרח פלסטיני בלי לבדוק את הנסיבות, נראים ממש מגוחכים כשהם מתעניינים פתאום בחיי פלסטינים רק כשהם בוגדים בעמם ומוכרים קרקעות למפעל ההתנחלויות. גם לא נראה שהם מודאגים במיוחד כשישראל מסגירה פעילים אסלאמיים לעינויים אצל המנגנונים, במסגרת התיאום הבטחוני. קצת בושה לא היתה מזיקה להם.

ולבסוף, הנושא החשוב האחרון הוא הקמפיין משולח הרסן שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם. מקהלה של פובליציסטים מהימין, מלווים בפוליטיקאים אוהדים וטוקבקיסטים זועמים, מנסים לסלק מהזירה הציבורית את כל מי שלא מתאים לתפיסת ה"פטריוטיזם" הצרה שלהם. כשאני רואה פעיל ימין ידוע אחד מצטער שנגמר לו המרשמלו לאור ההצתה של משרדי בצלם, אחר שמתפאר בכך שבקרוב "יעשו גזנגה משפטית" לארגוני השמאל, ושלישי שרוצה לרדוף כל ארגון שפועל למען זכויות הפלסטינים – אני תוהה על שפיות דעתם של הפטריוטים מטעם עצמם. עזבו לרגע את הטענה, המגוחכת בעליל, שתדמיתה הנמוכה של ישראל בעולם נובעת מהסתה של אותם ארגוני שמאל או של עיתון הארץ, כאילו שספקי וצרכני החדשות בעולם הם רובוטים שיקבלו את דעת הימין אלא אם יאמרו להם אחרת. מישהו חושב שתדמיתה של ישראל תשתפר אם היא תרדוף ארגוני זכויות אדם, עד כדי כך שעיתוני מיינסטרים מובילים בעולם המערבי משווים אותה לסין, ואפילו מחלקת המדינה מגנה אותה? טירוף מוחלט. מה גם שמסעות ציד מכשפות מהסוג הזה נוטים להתרחב, כאשר גם אנשים שנחשבו פעם ימנים מובהקים (רובי ריבלין, למשל) כבר מנודים כ"סמולנים". כל אלו שמצטרפים למקהלה שמוקיעה "בוגדים" בכיכר העיר ומוציאה אותם אל מחוץ למחנה, יופתעו מאד לראות כמה מהר האש תגיע אליהם.

ותרשו לי לסיים בחדשות מהחזית. אתמול, באמצעות עבודת נמלים ומסע שכנוע מפרך, הצלחנו, קבוצה של תומכי ישראל באגודת ההיסטוריונים האמריקאים (אחת האגודות האקדמיות הגדולות והחזקות ביותר בעולם המערבי) להדוף הצעה של תנועת BDS שנועדה לקדם חרם על ישראל בשלבים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההצעה היתה בעיקרה גינוי של הרס החינוך הפלסטיני בידי ישראל, באופן שיאפשר להעלות החלטה לחרם חלקי או מלא בשנה הבאה. בין הטיעונים שלנו, שעשו רושם חזק מאד על החברים, היה דו"ח של עמותת גישה – אחד מארגוני הקרן החדשה שהמקהלה הימנית מוקיעה חדשות לבקרים – שהראה כי ישראל דווקא הגדילה את מספר הסטודנטים מעזה שקיבלו אישורים לעבור בשטחה כדי ללמוד בחו"ל. אנשי ה-BDS, ברוב טמטומם, קישרו לדו"ח הזה, למרות שהוא הוכיח את ההיפך ממה שטענו. פעם אחרי פעם אמרנו – אנו תומכי ישראל – לקהל ליברלי בעיקרו של היסטוריונים, שישראל, חרף כל פגמיה, היא חברה דמוקרטית ופלורליסטית שנותנת מרחב פעולה חופשי גם לדיסידנטים; שהחברה הישראלית מגוונת ומורכבת, ויש בה גם אנשים שמתנגדים בחריפות למדיניות הממשלה. אם תנצחו בקמפיין שלכם, חברים מימין, תפרקו אותנו מהנשק. לא נוכל להעלות את הטיעון הזה כשנצא שוב למאבק נגד אויבי ישראל בשנה הבאה.

לאחרונה החליטה הסופרת אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, להגיש תלונה נגד העיתונאי חיים לוינסון בעוון הטרדה מינית, או תקיפה מינית – לפי חלק מהגירסאות. העילה? פוסט פארודי גס שלוינסון כתב בפייסבוק, ובו הלעיג על נטייתה של עמרוסי לשתף בפומבי חוויות אישיות ואינטימיות. האם ראוי לראות בתלונתה של עמרוסי נדבך חשוב ונוסף במאבק הפמיניסטי נגד הטרדה מינית או שמא ביטוי למגמות אחרות, שליליות ומסוכנות? הינשוף על תרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט, והמשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים.

לאחרונה, החליטה אמילי עמרוסי, סופרת, עיתונאית ונציגה בולטת של מפעל ההתנחלויות, להגיש תלונה במשטרה כנגד חיים לוינסון, כתב עיתון הארץ לענייני התיישבות. עילת התלונה הוא פוסט פרודי שפרסם לוינסון, כביכול בשמה של עמרוסי, ובו הלעיג, בשפה בוטה על גבול הפורנוגרפיה, על נטייתה לתעד את חייה האישיים והמשפחתיים בפייסבוק. אין טעם להרבות בפרטים, אבל מי שראה את הפוסטים לא יכול שלא להרגיש סימפטיה לאמילי עמרוסי, ובמקביל סלידה לאופן שבו לוינסון התייחס אליה באופן בוטה, סקסיסטי ומשפיל. למרבה המזל, כתב הארץ לענייני התיישבות הוריד את הפוסט המגונה ההוא לאחר מספר שעות. הבעיה היא בהחלטתה של אמילי עמרוסי לערב את רשויות החוק בפרשה, החלטה שיש להבינה לאור שתי מגמות רחבות ומסוכנות – המשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים ותרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט.

בפוסט, טענה אמילי עמרוסי שלוינסון "התקיף אותה מינית" או "הטריד אותה מינית", תלוי בגירסה. אבל האם באמת היתה כאן הטרדה מינית? הניסיון להפוך פרשה של גסות רוח אינטרנטית לעניין פלילי, מעלות שאלות משמעותיות על ההרחבה הזוחלת של עבירת ההטרדה. הטרדה מילולית (להבדיל מפיזית) אמורה להיות להיות חוזרת על עצמה ולא חד פעמית, והיא אמורה להיות מופנית לקורבן במטרה להטרידו. ספק אם המקרה של לוינסון עונה על שני התנאים הללו. הוא לא פנה לאמילי עמרוסי עצמה, לא ישירות ולא בעקיפין, אלא כתב פוסט על הקיר שלו, תוך שימוש במידע שהיא עצמה פרסמה לכל העולם בפייסבוק. כשעמרוסי התלוננה, הוא הסיר את הפוסט באופן מיידי. אם זו הטרדה מינית, הרי שכל גסות רוח הופכת להיות הטרדה מינית – וההגדרה הפלילית חודרת לעומק החיים האישיים והיומיומיים של כל אחד ואחת.

ההרחבה הזוחלת הזאת של הגדרות פליליות היא תהליך טבעי אך מסוכן, שיש לזהות אותו ולהישמר מפניו. מומחים ובירוקרטים, לרבות משפטנים, נוטים לנסות ולהרחיב את גבולות תחום המומחיות שלהם, כדי לצבור הון חברתי ונראות ציבורית. ההיסטוריון ינסה להרחיב את שעות הלימוד של היסטוריה בבתי הספר, וגם להגדיר תחומים שעד כה לא נחשבו היסטוריים ככאלו. מומחים לתולדות רצח עם מנסים זה כמה עשורים למצוא ועוד ועוד "ג'נוסייד" בתקופות שונות בהיסטוריה, כדי להרחיב את גבולות תחום העיסוק שלהם ולהגדיל את חשיבותו (מסעות הצלב, למשל, הוגדרו לאחרונה כג'נוסייד על ידי אחד המומחים האלו). אונר"א מנסה לשמר ולהרחיב את בעיית הפליטים הפלסטינים, שמהווה את לוז קיומה, בדיוק כפי שארגונים למלחמה בגזענות מנסים תמיד למצוא גזענות בכל מקום, בין אם היא קיימת ובין אם לא. באותה מידה, ארגונים פמיניסטיים הממונים על מלחמה בהטרדות מיניות, מנסים להרחיב באופן תמידי את גבולות המושג.

לפעמים, מדובר במגמה חיובית ואף נחוצה. בעבר, למשל, יחסי מין בכפייה במסגרת הנישואים לא נחשבו לאונס כלל, ו"צביטות" של נשים במקומות עבודה נחשבו להתנהגות נורמטיבית. טוב שקהילת החוקרות והחוקרים, הפעילות והפעילים שעוסקים בתחומים הללו נלחמו להרחיב את ההגדרה הפלילית, עד שגם הפשעים הללו ייכללו בה במקום להיחשב לנורמטיביים או לנסלחים. אבל בשלב כלשהו, ההרחבה המתמדת של השדה הפלילי לעומק חיי היומיום חונקת את חופש הביטוי, ממשטרת את החברה וצובעת אותה בצבעים טוטליטריים. כשכל מילה, כל פוסט כתוב ואפילו כל מבט הופכים לפליליים בפוטנציה, הפוליטקלי-קורקט המשפטי כובל את החברה כולה בכבלים הולכים ומתעבים.

לא מדובר, כמובן, רק בפמיניסטיות. העולם מלא בקבוצות אקטיביסטיות למכביר, שלכל אחת מהן טענות וטרוניות משלה. אלו רגישים ל"אוריינטליזם", אלו "להומופוביה", ואחרים ל"גזענות" או ל"מילים שפוצעות" – וארבע ההגדרות הללו, כצפוי, הולכות ומתרחבות למקומות שלא היו בהן מעולם. מנכ"ל של חברת הייטק גדולה בארה"ב הודח משום שלא צידד בקהילה הלהטב"ית בויכוח ציבורי כלשהו; חוקרים בכירים של המזרח התיכון מנודים ונרדפים על ידי סטודנטים, משום שלא התאימו את עצמם מספיק מהר לאופנות הפוליטקלי-קורקט האחרונות. לאחרונה, אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט, הוציאה רשימה חדשה של מיקרו-אגרסיות, התבטאויות הפוגעות בקבוצות מיעוט ולכן אין להשמיען. ברשימה נכללה קטגוריה שלמה המוקדשת לאוקסימורון החדש מבית הפוליטיקלי-קורקט – "גזענות עיוורת צבעים". כלומר, אסור למתרגל או למרצה לומר לסטודנטים ש"כל אחד יכול להצליח", משום שהביטוי הזה לא מכיר בדיכויים המוחלט של השחורים בידי הלבנים הפריבילגים. כמו כן, אסור ללבן לטעון שאינו גזעני, כי אין דבר כזה לבן לא גזעני, ועצם הכחשת הגזענות היא עלבון על עלבון. הטענות של כל קבוצה בנפרד הן אולי הגיוניות (לפחות בגירסתן המתונה). מי לא מעוניין להילחם בהטרדות מיניות, הומופוביה או גזענות? אבל הצירוף שלהן ביחד, בנוסף להרחבה המתמדת של גבולות האסור, ממשטר את חיי היומיום בלחץ טוטליטרי הולך ומסלים.

הטוטליטריות החדשה הזאת של הפוליטיקלי-קורקט מלווה בתרבות של רחמים עצמיים, שמקבלים רוח גבית ותומכת ברשתות החברתיות והופכים במהירות מפחידה למסעות לינץ' ציבוריים. כל עוד מדובר רק בשיימינג בפייסבוק, הבעיה עוד נסבלת. אבל כאשר כל מי שנעלב (וכאמור – סף העלבון הולך ויורד עם השנים) פונה למערכת המשפטית ומבקש ממנה להפנות את חרבו של החוק למי שהעליב אותו, מדובר באיום של ממש לחופש של כולנו. יתר על כן, יש כאן סכנה של אינפלציה: אם הציבור יתרגל שכל פוסט גס בפייסבוק הוא תקיפה מינית, ערכו של המושג יירד ותקיפות מיניות אמיתיות לא יטופלו ברצינות הראויה. כשאמילי עמרוסי, למשל, משווה פארודיה סרת טעם בפייסבוק לתקיפות מיניות אמיתיות שעברו נשים כמו אורלי אינס או לינור אברג'יל, היא עלולה לגרום לאחרים להמעיט בסכנתן של תקיפות מיניות. לכן – יש לגלגל את המשפטיזציה אחורה. פוליטיקלי-קורקט אינו קוד חוקים, והדבקות בו אינה חובה חוקית. פוסט גס בפייסבוק, ראוי שיענה בתגובה מילולית חריפה, אבל לא יותר מזה.

ועוד משהו: הדבקות בכללי השיח החיצוני של הפוליטיקלי-קורקט, המכוסה במעטה משפטי כבד ומאיים, גורמת נזק גם בחזיתות לא צפויות. הדגש הבלעדי כמעט על דיבור הולם ויחס שוויוני לכל מיעוט ומיעוט, משגר מסר סמוי ש"כל דבר הולך" כל עוד נשמרים כללי הפוליטיקלי-קורקט מן השפה ולחוץ. כך, יכול הדיבור התקין-פוליטית להכיל בתוכו גסות ובריונות שאף מקבלים מעמד מכובד, ככלי של מאבק חברתי, דורסנות אישית או אף דחפים אפלים יותר. קחו, למשל, את הדוגמא של חסידי משחק המחשב Hatred, אחד ממשחקי הירייה הנתעבים ביותר שפותחו אי פעם. המשחק הנ"ל מאפשר לשחקן לגלם רוצח המונים ששם לעצמו למטרה להכחיד את "החלאה האנושית" מעל פני כדור הארץ באמצעות טבח אכזרי וגרפי ביותר בעוברים ושבים. והנה, בפורום של חובבי המשחק, הציע אי מי לפתח תוסף שיאפשר להחליף את הקורבנות (ככל הנראה – לא בדקתי בעצמי  – מדגם די אקראי של אמריקאים משני המינים) בגברים או בנשים בלבד. שאר המשתתפים, כאמור, אנשים שהתענגות על רצח המוני היא הסיבה להתכנסותם בפורום, התנפלו עליו בשצף קצף בעוון גזענות וסקסיזם. Patch כזה, הם טענו, ייצור רושם מוטעה שמטרת המשחק היא טיהור סקסיסטי או גזעני, בעוד שהכוונה היא להשמיד בני אדם ללא אפליה של דת, גזע ומין. "אנחנו לא צריכים לתת לקנאים להגשים את הפנטזיות שלהם," כתב אחד ממשתפי הפורום, "הדמות במשחק היא רוצח המאמין בשוויון הזדמנויות. בואו נשאיר אותו כך." זו דוגמא קיצונית עד אבסורד, אבל היא מראה כי גם אנשים שתרבות הפנאי שלהם נמצאת בצד האפל ביותר של הספקטרום, יכולים לחוש מוסריים כל עוד הם שומרים על מעטה חיצוני של פוליטיקלי-קורקט.

הברית של הפוליטיקלי-קורקט עם הרשתות החברתיות ועולם המשפט היתה נחוצה פעם, כדי להגן על קבוצות מיעוט מרוב דורסני. אולם כמו כל מגמה שיוצאת משליטה, היא הפכה בעצמה לגורם תוקפני של סכנה ושיעבוד. כשהיא הופכת לכזו, ראוי להילחם בה – ובכל הכוח.

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.

השמאל המערבי, על שלל ארגוניו הלא ממשלתיים, מלומדיו ותנועותיו, מקדש ערכים כדוגמת זכויות אדם, חוק בינלאומי ושוויון בין נשים וגברים. כיצד, אם כך, משתפים חלק ניכר מפעיליו הרדיקליים פעולה עם ארגונים אסלאמיים קיצוניים המתעבים את הערכים הללו ובזים להם? הברית האדומה-ירוקה אינה רק סימפטום לאנטישמיות או לנאיביות, כפי שמשערים בישראל. למעשה, יש לה שורשים עמוקים ביותר, הן בצד המערבי-רדיקלי והן בצד האסלאמי. ינשוף פוליטי מדיני על התנגדות, ייאוש ושתי דרכים שנפגשות באפלה.

מאמר זה פורסם בכתב העת ארץ אחרת

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן"? שאלה אליס

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

הדיאלוג המפורסם בין הילדה וחתול הצ'שייר, אחד מהציטוטים הידועים ביותר מאליס בארץ הפלאות, מהדהד במאמרו הנוקב של החוקר מארק לילה  על אובדן הדרך וחוסר הפשר בתרבות המערבית של ימינו. בתקופת המלחמה הקרה, טוען לילה, האמינו חלק ניכר מתושבי הגלובוס ב"אידיאולוגיות", היינו – מערכת אינטלקטואלית סדורה שקישרה בין חלקי המציאות הכאוטית ויצרה מהן מפת דרכים מפורטת להבנה מלאה של הדינמיקה האנושית. האידיאולוגיות הללו היו אמנם דכאניות, טועות ומטעות, אבל הן לפחות ניסו להבין את רזי המציאות. כיום, עם העלמותן של תורות טוטליות כאלו, נוסח הפשיזם והקומוניזם, אבד איתן הרצון להבין את המציאות. התשוקה הזאת, טוען לילה, התחלפה ב"דוגמה דמוקרטית", אמונה עצלה שאינה דורשת בירור והוכחה בערך האוניברסלי של חירות, זכויות אדם ומשטרים חוקתיים. כמו כל דוגמה, האמונה החדשה מעודדת בורות לגבי המציאות ומובילה את הדוגלים בה לטעויות וצעדים בעייתיים, בין אם מדובר במנגנונים המסורבלים והאנטי-דמוקרטיים של האיחוד האירופי, או בניסיונות כושלים ליצור דמוקרטיות בעולם הערבי.

אולם האבחנות של לילה מעלות פרדוקס מעניין. ה"דוגמה הדמוקרטית", לדבריו, "ראשיתה בעקרונות ליברליים בסיסיים – קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשדנות כלפי כל סמכות ציבורית וסובלנות". השמאל המערבי, על שלל המלומדים שלו, ארגוניו הלא ממשלתיים, מפלגותיו ותנועותיו, אמור להיות נושא הדגל של הערכים הללו, במיוחד בעידן שעם תום המלחמה הקרה. לא מדובר רק בקבוצה רדיקלית ושולית, אלא בפריפריה רחבה בהרבה של סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, עיתונאים ואפילו פעילי איגודים מקצועיים: אלו שידברו על "זכויות אדם" כמדד עיקרי, יטיפו לסמכויות משפט אוניברסליות, לחוק בינלאומי ולחיזוק האו"ם, ויגדשו הפגנות המונים כנגד המלחמה בעיראק או הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה. השאלה המעניינת באמת היא, כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים הללו משתפים פעולה, ושוב ושוב, עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים בדיוק. כיצד, אם נתבונן בהפגנות ההמונים האירופיות כנגד המבצע הישראלי בעזה, נראה פמיניסטיות רדיקליות או פעילות להט"ביות (כדוגמת החברות בתנועת Code Pink) מפגינות ביחד עם עבדקנים איסלאמיסטיים? מדוע התעקשה תנועת אמנסטי הבינלאומית, שנושאת את דגל זכויות האדם, לשתף פעולה עם פעיל טליבאן ידוע, ואף לפטר את אחת ממנהלותיה שהעזה למחות? כיצד אפשר להבין את התמיכה הקולנית של פעילי שמאל אמריקאיים ואירופיים כנורמן פינקלשטיין וג'ורג' גלאווי בארגונים דכאניים כחמאס וכחיזבאללה? התמיכה הזאת, יש לציין, מסקרנת אף יותר כשמסתכלים בה מקרוב. לרוב, המחנה הפוליטי השמאלי במערב אינו מוחה יותר מדי כאשר מוסלמים הורגים זה בזה, בעיראק, סוריה, ניגריה או מקומות אחרים. הוא מוחה בעיקר כאשר כוח מערבי-ליברלי, כגון ארצות הברית או ישראל, נלחם במדינה או בישות אסלאמית. לאור מאמרו של לילה, מדובר בחידה של ממש: אלו הנושאים כביכול את ה"דוגמה הדמוקרטית" מתנגדים למדינות שמאמצות אותה ותומכים באויביה הגלויים והמוצהרים. הפרדוקס מתגלם באופן מושלם כמעט בדבריה של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, אחד מהאייקונים התרבותיים של השמאל החדש במערב:

אם ננצח בסוף הדרך, לאחר מאבקים רבים כל כך, אלו שאנו מגנים עליהם, כפי שתראה, יהיו הראשונים לתלות אותנו על העץ. אני מדברת על המאואיסטים והאסלאמיסטים בקאשמיר. לעיתים אנחנו תומכים באנשים שלא מותירים לנו מקום בדמיון שלהם.

ראשיתו של פיתרון לפרדוקס הזה נוכל למצוא בדבריו של אייקון תרבותי נוסף של השמאל החדש, מדען המדינה האמריקאי נורמן פינקלשטיין. כמו רוי, מודע פינקלשטיין היטב לפרדוקס של תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה, ארגונים שמתנגדים לכל הערכים שהוא כביכול מייצג:

כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם.  

מילת המפתח כאן היא "התנגדות", שהפכה להיות, לצד ה"דוגמה הדמוקרטית", הלך רוח מרכזי בשמאל המערבי החדש. הניתוח של לילה לא מצליח להסביר את הקסם שמהלכים ארגוני טרור איסלאמיסטיים על מאמיני ה"דוגמה הדמוקרטית" שלו, משום שהוא לא מקדיש תשומת לב מספיקה לחשיבותה של "ההתנגדות" כאייקון תרבותי. וכמו התופעות שלילה מצביע עליהן, עלייתה של "ההתנגדות" כמיתוס הינה תוצאה של התמורות שעברו על השמאל המערבי עם תום המלחמה הקרה.

כפי שכתב פעם אסף שגיב, לשמאל היה פעם מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. זוהי בדיוק ה"אידיאולוגיה" כמתכון מפורט להבנת המציאות, אותה תשוקה לידיעה חובקת כל שאותה ייחס לילה לעולם המערבי במהלך המלחמה הקרה. אולם כפי שכותבים הן שגיב והן לילה, עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר. השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אולם לא הצליח לייצר לה אלטרנטיבה ממשית. היו כאלו שניסו לחזק ארגונים רב לאומיים, כמו האו"ם, ולנסות לכפוף את מדינות הלאום ל"חוק הבינלאומי". התוצאה היתה בירוקרטיזציה חסרת תוכן ממשי. אחרים ריכזו את פעילותם ב-Occupy Wall Street או תנועות המתנגדות לגלובליזציה, שוב ללא אלטרנטיבה ברת קיימא. השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן. מה הפלא, במצב כזה, שרבים יותר ויותר מהם החלו להעריך, מי בחירוק שיניים ומי בהתלהבות, גורמים אחרים ורחוקים שהעלו את ה"התנגדות" על ראש שמחתם כדרך חיים מקודשת? הפילוסופית סינתייה קאופמן כתבה כי "רוב האנשים בשמאל מסכימים כי מאבק מזויין נגד המדינה האמריקאית אינו אפשרי בעתיד הקרוב, אולם נמשכים הויכוחים על פעולות בתוך ארה"ב לתמיכה בקבוצות מזויינות במקומות אחרים. […] יש משהו מלהיב בצפייה בתנועות ובאנשים שמשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לחולל שינוי אמיתי בחברות שלהם." כפי שמבהיר ארנסט סטרנברג, חוקר מאוניברסיטת בפאלו בארצות הברית,  הספרות של השמאל העמוק מהללת את ה"התנגדות" לסדר הקיים, בלי לתהות על השלכותיה או משמעותה המדוייקת.

הלך הרוח המתואר לעיל מתאים ככפפה למגמות מקבילות המתרחשות בעולם המוסלמי. שנים של חיים בצל העליונות הטכנולוגית המערבית, רודנות מושחתת, אלימות מעצמתית והשפלות תכופות, יצרו תסכול עצום ומובן, שגבר בשל כשלונות חוזרים ונשנים של הניסיונות לסגור את הפער. המגמה הזאת באה לידי ביטוי צרוף בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא בכדי אחד ממוקדי ההזדהות המרכזיים של השמאל המערבי. במשך שנים, סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב זה עד ימינו אלו. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, השמדת ישראל הפכה למטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר זה, המאבק הסיזיפי, הנצחי נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסויימים למצב קיומי ממש. חיזבאללה, למשל, מוסיף להגדיר את עצמו כ"התנגדות" גם לאחר נסיגתה המלאה של ישראל מלבנון, משום שההגדרה הזאת היא לוז קיומו כארגון מזויין. ואת סירובו העיקש של החמאס לקבל את תנאי הקוורטט ולהכיר במדינת ישראל, אפילו תמורת הטבות כלכליות ניכרות, יש להבין (בין היתר) כדבקות מוחלטת באתוס ה"התנגדות", בלי קשר לשיקולים המעשיים ולמטרות הריאליות שעומדות לנגד עיני המתכננים.

שתי הדרכים הללו, השמאלית-מערבית והאסלאמית-רדיקלית, מובילות, כל אחת מסיבותיה שלה, להאדרת "ההתנגדות" כמצב קיומי. במקרה של השמאל המערבי, מדובר בתגובה לקריסת האידיאולוגיה והמודלים הפוזיטיביים שלו, דבר שהותיר לו רק את קליפת ה"התנגדות" חסרת התוכן והפשר. במקרה של התנועות האסלאמיות הרדיקליות, שלהן דווקא יש אלטרנטיביות פוזיטיביות וממשיות לסדר הקיים, מדובר בתוצאה של חולשה צבאית וחוסר יכולת להכריע את יריביהן. ההצטלבות של שני התהליכים הללו, המתרחשים במקביל, היא היא היוצרת את ה"ברית האדומה-ירוקה", שיתוף הפעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי, למרות שהאחרונות מגלות עוינות תהומית ל"דוגמה הדמוקרטית". מסיבה זו, ה"דוגמה" שמתאר לילה חלשה בהרבה מאשר הוא משער, ולא ניתן להבינה – לפחות בשמאל – ללא בחינה מעמיקה של המתח בינה לבין ערך ה"התנגדות". המתח בין שני הערכים הללו מסייע, לצד תהליכים אחרים, לעיצוב חלקים ניכרים בדעת הקהל המערבית ובאופנות האינטלקטואליות של ימינו.

  העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.