את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד…. 

יונתן יוגב, בית הצעצועים השבורים (כינרת זמורה ביתן). ניתן לרכוש אונליין דרך אתר גטבוקס

בית הצעצועים השבורים, ספרו החדש של יונתן יוגב, הוא יצירה מהממת – הבלחה נדירה של כתיבה יפיפייה בים הבנאלי של ספרים עבריים ומתורגמים שיוצאים בקיטונות אפרפרים ואחידים למדפי החנויות. גיבורי העלילה, חבורה של פושטקי בית ספר מבאר שבע, מנהלים חיים שגרתיים בין התפרעויות בכיתה, עישונים במחששה ושאיפות סודיות מבאנג, עד שנער אפל במיוחד גורר אותם, צעד אחד צעד, לתוך אפילה מסתורית ומבעבעת. "כולנו הצלחנו לברוח", אומר נתי המספר בפרק הראשון, "כולנו פחות אחד."

נתי, שמספר את הסיפור שנים לאחר מכן, עובד במשמרות לילה בפיצוציה אלמונית, ונרדף בסיוטי לילה וזיכרונות מאירועי אותה שנה, השנה האחרונה של חטיבת הביניים. הוא וחבורתו, דמויות שהמספר מתאר ביד אומן – ליאור המבריק אך האלים ורודף הכבוד, גבי הגוץ ופשוט המחשבה, יוסי, הילד העשיר והמשועמם, ואחרים – מתאחדים כדי לרדוף עד חורמה את ה"מלשן" תמיר. תמיר, הקורבן האולטימטיבי, הוא ילד כאפות שסובל מהחבורה, מנסה לבלום אותה באמצעות פניות סדרתיות וחסרות תועלות למבוגרים, אך בסתר לבו חולם להצטרף אליה. ובמקביל, ישי, עבריין צעיר עם יצרים אפלים ואלימות מתפרצת, גורר את כולם לתהומות של סדיזם, שנראה דוחה גם בעיני רוב הנערים. ברקע, מרחף צלו של המקום המפחיד ביותר בשכונה המוזנחת והאפלולית: בית הצעצועים השבורים. משכנו של דורמר הזקן, טיפוס שנהנה להתעלל בבובות ברבי ולעקור את עיניהן, ואולי גם מדברים אפלים בהרבה, שהשתיקה יפה להם. החבורה של נתי, ליאור וישי הולכת ונמשכת כמעגלי קסם לאזורים המוצללים והמסוכנים ביותר בשכונה, כאשר כל המחסומים נחצים אחד אחרי השני כמבחנים הולכים ומסלימים של אומץ לב, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם דורמר ותוצאותיה הבלתי צפויות.

כנהוג בינשוף, לא יהיו כאן ספויילרים. מי שרוצה לדעת כיצד מסתיימת העלילה, יצטרך לקרוא את הספר. כאן, הייתי דווקא רוצה להצביע על נקודות חשובות אחרות, שהופכות את בית הצעצועים השבורים מסתם סיפור טוב ליצירה מעוררת מחשבה וטורדת מנוחה.

שני השדים שרודפים את גיבורי הספר עד לרגע שבו הם הופכים ל"כולנו פחות אחד", הם הרעות והאומץ. שני ערכים חיוביים כביכול, שבפועל מתפקדים ככוחות שטניים. נתי המספר וחבריו ליאור, גבי ויוסי, ובאופן מעורר רחמים גם הקורבן שלהם – תמיר – כולם רוצים להיות שייכים, מקובלים, חלק מהחבורה. בעולם כזה, החטאים החמורים ביותר הם פחדנות ובגידה בחברים (במיוחד "מלשנות"). הרעות גוררת כל אחד מהחבורה אחרי כל היתר, משום שאף אחד לא רוצה להשאיר חברים לבד. פולחן האומץ גורר אותם למעשים קיצוניים יותר ויותר, כי להימנע ממעשה מסויים – השתכרות, פריצה, מכות – נחשב לפחדנות. עולם כזה, מחזק באופן טבעי את הגורמים הקיצוניים ביותר בחבורה, כי גם אם הם עושים שנראים ליתר אכזריים מדי, טפשיים או מסוכנים בלי הצדקה, אף אחד לא מוכן לנטוש חבר או להיתפס בעיני הקבוצה כפחדן.

 כל אלו היו יכולים לגרום לנזק נסבל, בהנחה שכל חברי הקבוצה הם אנשים נורמליים – אפילו "פושטקים נורמליים". במקרה כזה, דינמיקת הרעות והאומץ היתה אכן גוררת את הקבוצה כולה אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, אבל התוצאות לא היו גורמות לנזק בלתי הפיך: קצת מכות, קצת קטטות, קצת עישונים, גרפיטי, חלונות שבורים ואולי גניבות קטנות פה ושם. הבעיה מתחילה, כשלקבוצה מצטרף אדם אלים ועברייני באופן שחורג מהנורמה. בחבורה של בית הצעצועים השבורים, ממלא את התפקיד הזה ישי: עבריין זועם ממשפחה ענייה מרודה שהפך את הפשע לדרך חיים, ובעיקר – סדיסט שנהנה לגרום סבל קיצוני לאחרים. בעוד יתר הבריונים בחבורה רוצים, למשל, להרביץ קצת לתמיר המלשן כדי ללמד אותו לקח, ורק משתעשעים במחשבה על העינויים שייענו אותו – ישי מתכוון לענות אותו באמת.

בעולם של אלימות וכבוד, מערכת הרעות מתבססת על שורה של איזונים ובלמים שפועלת כל עוד המצב נורמלי. תמיד יהיו כאלו שירצו לדחוף את הקבוצה לכיוון יותר אלים, ואחרים שינסו לרסן אותם. מכיוון שכולם חברים, וכולם מתחשבים אחד בשני, הקבוצה מתנרמלת לכיוון ממוצע כלשהו – אולי לא נעים לסביבה, אבל גם לא הרסני. האיזונים והבלמים האלה נשברים כשמגיע טיפוס חסר מעצורים שמנצל את אידיאולוגית הרעות והאומץ לטובתו, אך לא מאמין בה באמת – ויכול לבגוד בחבריו בכל פעם שהם מסרבים ללכת שבי אחרי שגיונותיו.

המבוגרים, שאמורים לבלום את הטירוף הזה ולרסן אותו, מוצגים במלוא עליבותם: מורים שחוקים ומנותקים והורים שלא מבינים מה מתרחש להם מתחת לאף. אחרים – שאמורים להיות מאיימים, כמו סוחר הסמים הבדואי שמבליח לכמה קטעים בלתי נשכחים, מעוררים רחמים יותר מאשר מפחידים. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת קודמת על הספר, עיניו העצובות של בעלול, הרוטוויילר של סוחר הסמים, שיכול לשסע אדם לגזרים אך לא מפסיק לייבב ולרדוף אחרי פרעושיו שלו – הוא במידה רבה סמל לקורבנות האילמת שמוצגת שוב ושוב בספר כולו. ולבסוף, דווקא הבורגני המהוגן, העטוי בחליפה, זה האומר לילדים "בוקר טוב, בוקר אור" כשהוא רואה אותם מחוץ לביתו – עשוי להיות הטיפוס המפלצתי מכולם.

מי שרוצה לדעת איך מסתיימת העלילה של בית הצעצועים השבורים, שירוץ ויקרא את הספר. זו תהיה, ככל הנראה, יצירת המקור הטובה ביותר שתיתקלו בה השנה.