משבר השמאל העולמי: האם יש דרך יציאה?

עולם נזיל, מהיר ומפתיע יוצר בלבול אידיאולוגי שפוגע בעיקר בצד שמאל. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שמטיפה לתמיכה בחלש ובמופלה, והליברליזם של זכויות הפרט – עלו שניהם על שרטון. בטור אורח, מציע יריב מוהר אלטרנטיבה רעיונית חדשה לשמאל הפוליטי.

Confusion.

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. האתגרים הללו משתנים בחלקם תדירות, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים מנקודת מבט שמאלית, מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולוניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריארכליות ומסורתיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסלאם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיציות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהן.

Image result for Losing the way

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש? נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויטקונג ביצעו זוועות כבר בשנות השישים, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות עשויות לנצל לרעה את החופש והשיוויון בסביבתן. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטלים מענפי ייצור מסורתיים, שמשרותיהם נעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נותן להם מזור.

Image result for rust belt abandoned

הליברליזם לא נותן מזור למובטלים מענפים מסורתיים: מפעל נטוש בחגורת הפלדה בארה"ב

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינה רעיונית. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, יש לתת שם למה שכבר קיים באופן מעורפל: מיתוג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיוכלו לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, ולהלן נפרט כיצד אפשר להיענות לו.

 Image result for Losing the way

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות "הומניזם מעשי". בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה שמקדמת פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו שתי מדינות, מולדת אחת, מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

Image result for ‫שתי מדינות מולדת אחת‬‎

דוגמא לפתרון הומניסטי -מעשי: שתי מדינות, מולדת אחת

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

זו טיוטה ראשונית שעוד דורשת העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובמבט היסטורי נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, במאמר הבא שיפורסם בהמשך.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 25, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 46 תגובות.

  1. אני מסכים עם חלק מהדברים שנכתבו על ידי יריב, אבל יש לי הערה עיקרית אחת. יריב כתב שהשבטיות והשאיפה לכוח הם משאבים "ימניים" שהשמאל לא יכול להשתמש בהם. אני חולק על זה. בפועל, כמובן ששמאלנים הם כוחניים כמו כל אחד אחר, בוודאי אם הם עוסקים בפוליטיקה. אבל ברמת האידיאולוגיה, רוב ענפיו של השמאל אכן סולדים מכוח וכוחניות. זה לא דבר שאפיין את השמאל תמיד, וההתפתחות הזאת היא מהגורמים למשבר הגדול שעובר עליו בימים אלו. אנשים מאוכלוסיות מוחלשות יחשדו ובצדק באנשים פריבילגיים יותר מהם, שמדברים איתם כל הזמן על איבוד כוח וכמה כוח רע ומזיק. הם יעדיפו לשתף פעולה עם אליטה כוחנית שתסכים לחלוק איתם חלק מעוצמתה. לכן, השמאל חייב לאבד את הסלידה מכוחנות ומשאיפה לכוח אם הוא חפץ חיים.

    שנית, השמאל חייב להתחבר גם לשבטיות. מי שיגיע לתושבי דרום תל אביב, וינסה לצייר מן "ממוצע" בינם לבין הפליטים ייתפס כטכני, חסר רגש וככה"נ גם חסר הגינות. כפי שאתה לא יכול לומר לבת הזוג שלך שאתה אוהב אותה בדיוק כמו את כל הנשים האחרות בעולם, כך אתה לא יכול לומר דבר כזה גם לאומה או לשבט שלך. מי שמתייחס לתושבי דרום תל אביב בדיוק כפי שהוא מתייחס לזרים שהגיעו מחוץ למדינה, משדר כלפיהם קור טכני שייתקל בעוינות. הם, בסך הכל, בני הקבוצה שלך. והאריתריאים לא. באופן פרדוקסי, הגישה הזאת מפקירה את הזירה לאנשים מסוגה של שפי פז, קלו קלוס קלאן ישראלי שמטיפים לשנאת זרים באשר הם זרים, ולרמיסה אוטומטית של זכויות כל מי שלא שייך לשבט. שמאל שרוצה להיות אפקטיבי, צריך להבהיר שהוא דואג קודם כל לאינטרס של ישראל ואזרחיה, אבל לטעון שבמסגרת זו, אפשר וניתן לדאוג *גם* לאינטרסים של קבוצות אחרות. במיוחד, הוא צריך להבהיר שלא מדובר במשחק סכום אפס, בין אם מדובר באריתריאים ובין אם מדובר בפלסטינים. אבל הנחת היסוד חייבת להיות פטריוטית – נאמנות לקבוצה שלך קודם – אחרת לא תוכל להרחיב את התמיכה שלך מעבר למעגלי השמאל העמוק המסורתיים.

  2. הי דני, אני מסכים איתך לגבי זה שכוח ואף שבטיות הם משאבים תמידיים ואולי אף הכרחיים בפוליטיקה, ושהם לא פסולים מכל וכל – הגם שיש להם פוטנציאל אפל. הטענה שלי – ואולי לא ניסחתי זאת מספיק בחדות – ששבטיות וכוחניות לא יכולים להיות העקרונות המארגנים של אידיאולוגיית שמאל אלא לכל היותר מאפיינים שוליים , ולכן הם לא יכולים להיות בחזית של הרטוריקה, הדימויים והסמלים שמניף מחנה שמאל בשיח הפוליטי ובתעמולה שלו – בטח לא כאלמנט מרכזי ובולט.

    הטענה ששמאל צריך להתחבר גם לשבטיות – או לכל הפחות לא לפסול אותה באופן גורף המסמן את השבטיים כחשוכים או בעלי תודעה כוזבת שדורשים תיקון חינוכי – היא חלק מהמודל שאני מציע. העובדה שהעולם הוא דילמי ולא מוצב על ציר של טוב ורע, מנגנת בדיוק על הרעיון הזה – גם לאינטואיציות שבטיות יש יוטיליטי מסויימת, בפרט בהקשרים מסויימים. אלא שלשבטיות יש לרוב נטייה לא להיות עוד עיקרון שיש להכיר בו, אלא לרצות להיות ה-עיקרון ה-מארגן של החברה, ואז אנו בבעיה, בפרט בחברה הטרוגנית כמו בישראל וברוב החברות במערב כיום. מול הנטייה הזו של השבטיות אין אלא להציב חלופה.

    • השאלה העקרונית כאן, מעבר למושג כזה או אחר, היא האם אתה מוכן להעדיף את המדינה שלך על פני מדינות אחרות, את בני העם שלך על פני אנשים אחרים. לרוב התשובה בשמאל תהיה לא. וחבל – כי זה נוטש את זירות הפטריוטיזם והלאומיות (שמבוססים על העדפה מפלה כזאת) לכוחות האפלים ביותר.

      • זו הפיקציה לדעתי. כשאתה מדבר במונחים של העדפה אתה מניח משחק סכום אפס שזה המגה-מיסגור של הימין – זה אנחנו או הם. כל הרעיון פה הוא שבטווח הארוך אנו יותר במשחק של טוב משותף. אנחנו כמו שוק סגור של כמה מאות לאומים בעולם ופחות באזור הסמוך לנו. אם תפגע בלאומים הללו הם ימשיכו להיות שכניך ולא תמיד הם יהיו חלשים מכדי להזיק לך. לכן ההעדפה היא לפיתרון דילמות מתוך איכפתיות לשני הצדדים מתוך הבנה שבטווח הרחוק טובתנו שזורה בטוב משותף ולא *רק* במשחקי כיפוף ידיים, שהם לעיתים הדבר המתחייב בסיטואציות מסויימות בטווח הקצר. הימין לא יודע לצאת ממוד קונפליקט למוד של טוב משותף בלי שכל שריד של עוינות נעלם. זה לא נתפש מבחינתו, כאילו ויתור. אבל גם מול עוינים ואויבים ניתן לפתח טוב משותף.

        גם ברמה הפסיכולוגיסטית, ברור ש- 99% מהשמאלנים יבחרו בעמם או בקרובים להם כשזה משחק סכום אפס – גם השמאלנים הכי הומניים לא מחלקים את החלק הארי של הונם עם אחרים מוחלשים למרות היותם פריווילגים; וכך גם ברמה הלאומית הם לא היו רוצים שכל נדכאי העולם יבואו למדינתם לחלוק את משאביה. אפשר לראות בהם צבועים ביחס לעקרונותיהם, ואפשר להבין שעקרונות פוליטיים מדגישים לפעמים את האידיאל הלא-מובן-מאליו: קרי, ברור שאנו כבני אדם חושבים קודם כל על קבוצת השייכות שלנו, כולל ברמה הלאומית, אבל תפקידו של אידיאל פוליטי לאזן במידת מה את האינטואיציה הראשונית. לכן מול השבטיות השמאל יציב את האוניברסליות או את העדפת המוחלשים, לא כי הוא מוכן להקרבה עצמית, אלא כי הוא מוכן לאזן במידת מה את העדפת השבט על פני האחרים למען אידיאלים מוסריים ויחסים תקינים.

      • דני
        אתה מתכוין שהעדפת בני העם שלך במידה מסוימת היא המוסרית ואתה חולק על יריב במישור המוסרי או שאתה מסכים ליריב במישור המוסרי רק אומר שצריך להציג איזו העדפה לעם שלך כמקדם מכירות.?!

      • שניהם. אני אישית לא מעדיף את בני העם שלי כיחידים על פני חברים אחרים, אבל כן מעדיף את האינטרסים שלהם כקולקטיב. הנקודה שהשמאל צריך לשדר היא שהעדפת העם שלך אינה, ברוב המכריע של המקרים, משחק סכום אפס מול האחרים.

      • דני: "הנקודה שהשמאל צריך לשדר היא שהעדפת העם שלך אינה, ברוב המכריע של המקרים, משחק סכום אפס מול האחרים."
        מלבד זה ששידור ללא הוכחות הוא חסר טעם – גם הוכחה שברוב המקרים זה כך חסרת משמעות כאן. הסתמכות על הרוב הגיונית כשאינך יודע מי לפניך אז יש הגיון סטטיסטי להניח שהוא מהרוב ולא מהמיעוט אבל כאן ידוע מי עומד לפנינו. נראה לי שבעיני רוב הציבור – מול ה"קולקטיב הפלסטיני" אי העדפת העם שלך אפילו יותר גרועה ממשחק סכום אפס דהיינו יש אצלם רצון לפגוע בנו אפילו בלי להרויח כלום (וגם אם זה לא כל הקולקטיב ואפילו רק מיעוט ממנו בכל אופן זהו חלק בעל יכולת פעולה והשפעה רבה בקולקטיב שלהם). לכן אין שום טעם לשדר/ להוכיח מה הרוב. גם אם נניח שאתה צודק – הפלסטינים פשוט לא שייכים לרוב אלא למיעוט.

  3. במידה רבה השמאל נקלע למשבר מכיוון שהוא ניצח. בכל העולם אנשים רבים הפנימו את המהפכה הפמיניסטית, את השאיפה לדמוקרטיזציה, את הסנטימנט השלילי לגזענות ורעיונות הומניסטים של "חיה ותן לחיות". לא נותרו הרבה מטרות ראויות להילחם עליהן, אז השמאל כל הזמן מנסה לשחזר את מלחמות העבר ולקרוא לימניים "פאשיסטים" או "גזענים", אבל זה פשוט לא משכנע כל כך.

    • מאוד לא מדוייק; הימין הפך לרוב מגזען פרופר לכזה התומך במיזעור סיכוני טווח קצר גם על חשבון פגיעה במיעוט – מוסלמים נחשבים לסיכון מסויים? באן אול דה מוסלמז. אבל אם היו מייחסים סיכון סטטיסטי ללבנים ממעמד הפועלים, שלמרות מעמדם הנמוך הם חברי קבוצת הרוב בארה"ב, לא היו מחיים עליהם את אותו מודל ניהול סיכונים. כך נחשפת הגזענות מאחורי מודל האפס סיכוני טווח קצר. זאת מעבר לעובדה שזה מודל ניהול סיכונים טיפשי, גם לו לא היה גזעני

  4. מה ההבדל בין "פתרון שתי המדינות" לבין פתרון "שתי מדינות – מולדת אחת"? קראתי את המצע של "שתי מדינות – מולדת אחת" בעיון ונראה לי שההבדל העיקרי הוא האפשרות למתנחלים להישאר בשטח לאחר שתקום בו מדינה פלסטינית. השאלה היא באיזה צורה הם ישארו. האם תהיה עליהם שמירה של צה"ל? אם תהיה , זאת לא מדינה פלסטינית ולא פתרון לשום דבר, זה סיום הכיבוש. האם הם יהיו כפופים לחוק הפלסטיני ולמשטרה הפלסטינית שאוכפת את החוק הזה? אם כן, אז הם פשוט מאד לא ישארו בשטח. ואז מבחינה מעשית "מולדת אחת" נשארת עיקרון מופשט בלי ישום בשטח.

  5. אם כוונתך ל"סיפור חדש" עבור השמאל הישראלי (ולא הבינלאומי) – נראה לי שכדאי להעיף מבט במסגרת של קבוצת "אני ישראלי", הקוראת להכיר ב"ישראליות" כלאום, ובכך לכלול את ערביי ישראל בתוך קבוצת הלאום.
    זו עמדה פוסט-ציונית שהימין חובט, וצפוי להמשיך לחבוט בה, עד כדי הוקעת המחזיקים בעמדה זו כ- החל ב"סמולנים הזויים" וכלה במשת"פים של טרור איסלאמיסטי.

    גם אני נרתע במשהו מהגישה הזו, וסבור שיש לא מעט נאיביות בתקווה שערבים מוסלמים יסכימו להגדיר את לאומיותם כ"ישראלית". אבל מתוך הכרת ההיסטוריה של הארץ המדממת הזו (מודה, שלא ברמה של היסטוריון) – החזון שמציגים ה"ישראליים" הוא בסך הכל תסריט לא-מופרך. קרי – כבר היו דברים מעולם, ואפילו כאן בארץ ישראל: התמזגות של שתי קבוצות אתניות ודתיות די שונות לכדי קבוצה אחת, תוך בניית נראטיב מכונן משותף. מן הסתם תהליך שכזה טבעי שיקרה על רקע משבר חמור. ובמאמר מוסגר, התפיסה שערביי ארץ ישראל הם בחלקם צאצאי יהודי בית שני, הייתה לה אחיזה אפילו בכתבי דוד בן-גוריון ("ארץ ישראל בעבר ובהווה", 1918). לכך יש לצרף ציבור ערבי ישראלי לא מבוטל (רוב?), ששואף להשתלב בכלכלה ובחברה, גם אם אינו מעוניין לאמץ נראטיב ציוני. יש גם ציבור אחר לא-בהכרח-ציוני, ושיעורו באוכלוסיה גדל די מהר – החרדים.

    בהחלט ייתכן תסריט בו "הימין האמוני" המתחזק יביא את כוחו הפוליטי לכדי מימוש, יבצע סיפוח הדרגתי של יו"ש – בתנאי "הפרדה" לערבים כמובן – ויביא את ישראל למצב אסטרטגי חדש. זה עלול להתבטא ברמות כלשהן של קטל הדדי, וגם בפגיעה חמורה בכלכלת ישראל ויחסיה הבינלאומיים. אף דעת קהל לא חובבת מיתון חריף מלווה בבידוד בינלאומי והסלמה ביטחונית חמורה. במקרה כזה המטוטלת תתחיל לחפש כיוון אידאולוגי אחר, ממש כשם שהיא נעה ימינה עם כישלון הסכמי אוסלו. צריך רק לקוות שבחירות חופשיות יהיו עדיין נהוגות בישראל.

  6. אני חושב שמה שהיה חסר לי במאמר יותר מהכל הוא הודאה בטעות.
    וזה בסדר – השמאל אחראי להרבה הצלחות עבר, והאידיאולגיה הייתה שימושית, אבל מה לעשות,
    המודל לא מספיק טוב וצריך לשפר אותו. בפארפרזה על המדע – אנחנו במכניקה הקלאסית וצריך לעבור למכניקת הקוונטים בשביל להתקדם.

    אבל זו עדיין טעות, וניסיון להתאים את המודל הישן למציאות החדשה דומה ללנסות למדל את תנועת הכוכבים כשכדור הארץ במרכז – לא יעבוד.

    השמאל צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שבמסגרת גלובלית, החוקים אחרים ואפשרות השליטה קטנה הרבה יותר, העלויות לטעויות גדולות יותר והמערכת מסובכת יותר – אבל גם האפשרויות גדולות יותר.

    • אבל זו תגובה כללית מאד שאומרת מעט.

      • אני אפרט יותר.
        במערכות מורכבות, לכל צעד יש תגובה, ותגובה מסדר שני וכן הלאה, ולא מעט פעמים התגובות מסדר שני חשובות לא פחות מהתגובות מסדר ראשון.
        זה אומר שאם אנחנו רוצים לכוון את המערכת לכיוון הרצוי, אז צריך להבין את המערכת קודם – ובשביל להבין, המערכת צריכה להיות יותר פשוטה – הרבה יותר פשוטה ממה שהיא עכשיו.
        לכן צריך, דבר ראשון, צניעות – אנחנו לא מבינים הכל ואפילו לא הרוב, ולצעדים יכולים להיות השפעות שלא חשבנו עליהן, ולכן על כל מני הצעות כמו הגירה חופשית כדי לחשוב שוב.
        דבר שני, צריך לפשט את המערכות ככל האפשר, על מנת לראות את המצב החדש והציע שינויים לכיוון הנכון.

      • השמאל טען לפני שלושים שנה שצריך לסיים את שלטון הכיבוש על הפלסטינים. השמאל טוען היום שעוד יותר צריך וחיוני לסיים את שלטון הכיבוש על הפלסטינים, כי הנזק שהוא גורם הרבה יותר גלוי לעין. אם השמאל יגיע למסקנה שההתנגדות לכיבוש זה "קפאון מחשבתי" אז התוצאה תהיה שפשוט לא יהיה שמאל.

      • כלומר, הכל טוב ולא צריך לשנות כלום. הבנתי.

    • סליחה על האיחור יואב, אבל כבר מזמן כתבתי כמה וכמה פוסטים על הצורך להכיר בטעות החמורה שבמתווה של אוסלו, שהוא רק גם מזווית שמאלית וגם ימנית [נקרא לזה ככה, לצורך הפישוט]:

      https://yarivmohar.wordpress.com/2010/10/01/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%98-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A7%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%A9%D7%95%D7%98/

  7. "לראות את שני הצדדים" והעוורון של הכותב
    במסגרת האזכור של "מולדת אחת שתי מדינות" המחבר מזכיר שקלול של רגישויות כל הצדדים. והנה רשימת כל הצדדים: "מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים". ומי חסר? ימניים בגבולות הקו הירוק, אנשי מרכז. למעשה מי שחסר זה רוב עם ישראל. נציגיו היחידים הם שני הקצוות המנוגדים "מתנחלים דתיים" ו"פעילי שמאל יהודים חילונים". אבל יש הרבה ישראלים שאינם תואמים את ההגדרות האלה, למשל ליברלים (במובן של זכויות הפרט) שהם גם ימניים ו/או דתיים. למשל פעילי שמאל שהם גם דתיים. וכאמור סתם יהודים שאינם "פעילי שמאל" (והפעילים, גם אם אינם תופסים כך את עצמם, הם כמעט תמיד בשמאל הקיצוני). הכותב מבקש להתחשב בכל הצדדים, אך לא בטוח שהוא בכלל רואה את כולם (ואת הרגישויות שלהם).
    זאת אולי אחת הבעיות של השמאל היום, הוא רואה רק את השוליים.

    • אני חושב שעלית על נקודה קריטית, במיוחד במשפט האחרון שלך.

    • הזכרתי רק את קבוצות הקיצון כי הכי מפתיע שהם חברו יחד. אני חושב שאם אכן המודל הזה יצליח להביא לשיכוך הקונפליקט ולאי-לוחמה [פחות בונה על שלום במובן המלא], הרי שהמרכז ואף הימין החילוני ייטו לתמוך בו להערכתי. אם הוא ייכשל או לא יאומץ, הוא עדיין יישאר בגדר אופק אפשרי, כחזון נוסף שיכל לכל הפחות לאחד את מי שנחשבים ליריבים טוטאליים

      • יצחק קרומביין

        אני סבור שדבריו של אמיר מרפררים (מדעת או לא מדעת) לדיון אמצע-קצוות שהיה בינשוף לפני כחודש. העובדה ששתי קצוות מסכימים על משהו לא בהכרח אומר שגם המרכז ירוץ לאמץ.

  8. מגיע לנו שמאל טוב יותר ממה שיש היום.
    בשנים האחרונות, המגזרים הדתי והימני בארץ דינמיים מאד, ויש בהם הרבה מחשבה חדשה ושינוי. השמאל לעומת זאת ממחזר אותן ססמאות כמו לפני שלושים שנים ולמעשה מצוי בקפאון מחשבתי. אולי מאמרים כמו של יריב מוהר, שקורא לחידושים בשמאל, הם התחלה של משהו טוב גם בשמאל.
    כי מגיע לנו שמאל טוב יותר ממה שיש היום.

    • צודק. המרחק שנוצר בין השמאל (מר"צ בעיקר) לקהל היעד הבסיסי שלו, הוא שבעוכריו. אחוז האזרחים שסובלים מהמצב הכלכלי בארץ גבוה, ועדיין מסיבה לא ברורה הליכוד מצטייר כ'עממי' יותר ו'שכונתי' מאשר מר"צ.

  9. תודה על המאמר

    ההצעה שלי לשמאל – להתמקד בצד הכלכלי-חברתי נטו, ולהימנע מכל האחרים (לאומנות, אדמות, דת והגירה). הצד הכלכלי עוד יתגלה כדבר האמיתי, שחשיבותו עולה על כל השאר (וזה אלמנטרי לסוציאליזם).

    כרגע הבעיה הגדולה במערב היא אי-השוויון הכלכלי, שנוצר כתוצאה מהצטברות עיקר העושר אצל מיעוט (ומדיניות גלובאלית שמתעדפת חברות ענק). אותו מיעוט הוא היחידי שמרוויח מכל מצב ומשבר, וברוב המקרים משפיע על המדיניות הכללית.
    הבשורה הטובה היא שיותר מאי פעם, יש כיום כוח בידי היחידים לשנות את המצב ולאזן את התמונה. זו צריכה להיות מטרת השמאל, וזו תהיה דרכו חזרה לתוך המערכת ואל הלבבות.

    עיסוק בשאלת שתי מדינות, מולדת ועוד, רק ישחק לידי הימין. כי את עצם קיומו הוא חייב למיעוט העשיר. בלעדי התמיכה האדירה במתנחלים (השקעה ממוצעת פי 3 עד 5 מבתושבי הקו הירוק; בחינוך – פי 7, לפי פרק 3 של 'מגש הכסף', שמצער שלא היתרגם למסמך כתוב), הם לא היו קיימים.

    כך שהיעד הוא הטייקונים והעשירים. טווחו עליהם, והשאר יגיע מעצמו.

  10. תני גולדשטיין

    מאמר מעולה והחיבור בין יריב לבלוג המאלף של דני מוסיף הרבה. אני מסכים עם רוב המאמר וגם עם רוב ההערות על המאמר, בעיקר ההערה הראשונה של דני. אבל יש לי כמה הערות משלי.
    קודם כל, הפתרון הזה של "שני עמים מדינה אחת" הוא בדיוק הבעיה שאתם מדברים עליה ולא הפתרון. פתרון מתוחכם נורא וצודק ויפה נורא שלוקח בחשבון את כולם ורק לא עונה לשאלה הכי בסיסית שמטרידה את כולנו, איך להפסיק את הכיבוש ומשטר האפלייה בשטחים ושזה באמת יביא שלום ולא דווקא מלחמה הרבה יותר קשה. אם אתם מדברים על פרגמטיזם והומניות פרגמטית, אז הלב של הפרגמטיזם זה להתייחס לשאלות הקטנות האלה של "ומה תעשה אם הם יתחילו לירות טילים על נתב"ג", או "ומה תעשה אם הפלסטינים והמתנחלים יישארו בשטח ויתחילו לשחוט אחד את השני"? בקיצור, יריב הבאת לדעתי דוגמא גרועה מאוד לחלק הכי נכון וחשוב של האמירה שלך.
    דבר שני, בעיית "תמיד להיות בעד האנדרדוג" של השמאל היא לא דבר חדש. הרי המדוכאים והמהפכנים השמאלנים הפכו למדכאים שעשו מעשים איומים מהרגע שהם ניצחו ברוב המהפכות מאז 1789, ובעיקר במהפיכות הקומוניסטיות ברוסיה, סין, קמבודיה, קוריאה שעשו מעשי זוועה שדאע"ש בדיחה לידם. וחלק מהשמאל המשיך למחוא כפיים לשמש העמים סטאלין ולחבר מאו בזמן שהם רצחו מיליונים, מתוך אותה הזדהות עם החלשים והעניים ואותה שאיפה לצדק מוחלט. ג'ון לנון כבר ירד על העיוות הזה בrevolution ב-1968. ואחר כך באו ההערצה העיוורת של שמאלנים במערב לטרוריסטים כמו יאסר ערפאת ונלסון מנדלה ולבריונים כמו הוגו צ'אבס (ועוד קודם – לציונות). זה אפילו הפוך – אני חושב שהשמאל במשבר בגלל שהוא יותר מפוכך כיום ולכן כבר לא מעריץ בצורה עיוורת אף אחד ואף מהפיכה אלימה, וחשיבה ביקורתית ומורכבת, מרתיעה אנשים, במיוחד, כמו שדני ציין, חשיבה אליטיסטית ומעודנת שסולדת מכוחניות.
    עוד מכשלה שיריב לא שם עליה, שקשורה לעניין הזה, היא השפה המעודנת והמתייפייפת, שפה סטרילית שמנותקת מכל ניחוח שבטי וכוחני שהשמאל מתעקש לדבר בה במסגרת התקינות הפוליטית. זה פשוט אסון העניין הזה. אני זוכר שעמדתי בבחירות 2015 ליד דוכן של מר"צ בשוק וניהלתי דיון פוליטי ארוך עם באסטיונר שבא להתווכח עם הפעילה של מרצ, וקרה שם משהו שהוא בגדר נס גלוי: הבנאדם (שהיה איש מרכז ולא ימין) אשכרה אמר לי בכל הרצינות ששכנעתי אותו להצביע למחנה הציוני. אבל אוי, כמה נורא, בשיחה אתו השתמשתי בדיבור עם משפטים כמו "בחיאת דינק אתה באמת רוצה עוד שני מיליון ערבים בתוך המדינה, או שאתה רוצה אותם מחוץ לגדר", וגם, רחמנא לצלן, "זהבה גלאון היחידה שהיה לה ביצים להגיד את האמת על צוק איתן". זה הספיק בשביל שאשת השטח של מרצ שגרמה לנו לנהל את הסימפוזיון לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שאני משתמש בשפה סקסיסטית וגזענית, והמטרה שלנו צריכה להיות שינוי בשפה כי שינוי בשפה זה שינוי תודעתי שמייצר שינויים פוליטיים וכו'. וזה הספיק לי כדי לתפוש את הראש ביד ולהגיד כוסמו, יש לנו בעיה. וגם להבין, שנה וחצי אחר כך, איך קרה שאידיוט מסוכן כמו דונאלד טראמפ הופך לנשיא ארצות הברית.

    • העניין הוא שלהפסיק את הכיבוש והאפליה בשטחים לא בהכרח יביא שלום, לפחות לא במובן המקובל של המילה. הפלסטינים שונאים את ישראל ואת היהודים (בגדול, כן, תמיד יש יוצאים מן הכלל), לשנאה הזאת יש סיבות עמוקות, והיא לא תיעלם ברגע שאחרון המתנחלים יפונה מהגדה המערבית. כמובן, זה אינו שולל את הצורך בפינוי הגדה המערבית.
      אחת הבעיות של תחילתה המאה ה-21 היא שיותר מדי אנשים מצפים שחייהם ישתפרו כל הזמן. זו אינה רק בעיה של השמאל, אבל כיוון שהשמאל קידם במשך שנים את נראטיב השיפור התמידי, אי-עמידה בציפייה המוגזמת הזאת מכה בו באופן קשה במיוחד. (זה שאנשים התרגלו לזהות את השיפור המובטח עם שיפור במצבם הכלכלי – או, באופן פשטני עוד יותר, עם כמות הכסף שיש להם בבנק – זו בעיה נוספת.)
      המהלך שנחוץ – ושוב, לא רק בפוליטיקה, לא רק בשמאל – הוא מעבר מהבטחות של שיפור תמידי ושלום כולל אם-רק-נרצה לאסטרטגיה של בקרת נזקים. עבור ישראל, ההיפרדות מהגדה המערבית היא בקרת נזקים רבתי: מעבר ממצב נזיל ונפיץ שלאיש אין מושג איך הוא יסתיים למצב רגיל, אם כי בלתי-מלהיב, שאתו רוב התמודדו רוב מדינות העולם במאה השנים האחרונות: גבול קבוע ומוכר, שמצדו השני יושב יריב מר, אבל ניתן להגן על הגבול הזה ככל שיידרש. הגבול אינו חייב לעבור בדיור בקו הירוק, כמובן, אבל זה כבר עניין אחר.

    • תני, איתגור ראוי ונכון.
      הבאתי את שתי מדינות מולדת אחת (שממ"א) יותר כדוגמא "דידקטית" או מתודית, לצורך הדגמת הטיעון של איך מוצאים איזון בין נקודות מבט כה שונות. מעבר לכך יש בהחלט לחשוב על התוצאות המעשיות הסבירות והאפשריות. אני חושב שמשטר פלסטיני יהסס מאוד לשחוט מתנחלים אבל אולי לא ייגן עליהם כפי שצה"ל עושה ויוזמות עממיות עשויות לעשות את "העבודה". זה מצער מאוד ובאמת נותן כוח רב לקיצוניים לטרפד את מסלול הפיוס. לכן אני מציע לראות את שממ"א כחזון רחוק ולאוו דווקא כצעד הראוי הראשון – אולי כצעד ראשון זה פחות נכון, אבל מקץ כמה שנים או עשרות שנים של מתווה פיוס מתחזק, אני מאמין שראוי להיאבק על זכותם של יהודים מאמינים לגור ביו"ש כשווים בין שווים ללא משטר אפלייה צבאי שחל על הפלסטינים

  11. תני גולדשטיין

    סלח לי מני אבל הרגע הדגמת היטב את הבעיה שיריב מדבר עליה.
    נסיגת צה"ל מהגדה המערבית ללא הסכם שלום מלא היא מתכון להשתלטות של ארגון חמאס על הגדה ולהסלמה של המצב הביטחוני. זה לא ישפר את המצב הביטחוני שלנו אלא יחמיר אותו. אני גם בכלל לא בטוח שזה ישפר את מצבם של הפלסטינים. יש חשש שזה יקרה גם במסגרת הסכם שלום, ובדיוק על זה הימין מבסס את התעמולה והכוח שלו. אבל במסגרת הסכם שלום יש גם סיכוי שזה לא יקרה. כמובן שיהיה טרור איסלאמי כמו ברוב העולם, אבל לא מלחמה בין שני העמים כמו שיש ב-100 השנים האחרונות.
    אין שום סיכוי, אפילו לא אחד למיליון, שהציבור הישראלי (לא רק היהודים, אפילו הערבים) יסכים לתסריט כזה של נסיגה ללא שלום אחרי התקדים של עזה. וזה ממש לא דומה למדינות מערביות אחרות, ששולחות צבא לכבוש שטחים ולהפציץ בצד השני של כדור הארץ כדי להילחם בטרור האיסלאמי.
    אני מסכים שהמצב המעוות שהכיבוש יוצר, שבו יש שם מתנחלים עם זכויות אזרח של ישראל וערבים בלי זכויות כאלה, הוא דבר שצריך לתקן אותו. אבל כרגע הדבר העיקרי שישראל יכולה לעשות הוא להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולעשות את הצד שלנו בנכונות להסכם שלום של שתי מדינות. וזה מה שאומרים לא רק במחנה הציוני אלא גם במרצ וברשימה המשותפת.

    • העניין אינו לשפר או לא לשפר את המצב הבטחוני שלנו. העניין הוא להביא את המצב הבטחוני שלנו לתצורה שאתה אנחנו יודעים איך להתמודד, ולא צפויות בה הפתעות בטווח של דור או שניים. זה בערך מה שיש לנו עם עזה, עם לבנון, ובמידה מסוימת גם עם סוריה (אבל בסוריה הכל נזיל מאוד, כך שקשה להשוות). המצב עם לבנון טוב יותר, כי לארגון העיקרי שנלחם בנו משם (החזבאללה) יש אינטרסים פוליטיים נוספים, שאינם קשורים אלינו, והוא יכול להעדיף את מימושם על-פני לחימה בנו. סביר להניח שדבר דומה יהיה נכון גם למי שישלוט בגדה המערבית, חמא"ס או לא.
      כמובן, רצוי מאוד שהנסיגה מהגדה המערבית תהיה במסגרת הסכם שלום מסודר (סופי או זמני). אבל אין לנו, ולא צריכה להיות לנו, יכולת לקבוע לפלסטינים מי ישלוט בהם. רוצים חמא"ס, שיהיה חמא"ס. נתמודד. העיקר שלא נשלוט באוכלוסייה נטולת אזרחות ובעלת תביעות פוליטיות.
      אה, ומדינות אירופה, מערביות ואחרות, חיו עם סכנות שונות ממש מעבר לגבול במשך חלק ניכר מהמאה ה-20. במקרים מסוימים, הסכנה הזאת גם התממשה. חלק ממדינות אירופה (יוגוסלביה לשעבר) עברו סכסוכים אתניים מדממים לפני 25 שנה בסך הכל. לחלק אחר (המדינות הבלטיות) יש שכנה שיכולה לכבוש אותן תוך יומיים אם היא תרצה, ולאור ההתפתחויות האחרונות, שאלה טובה האם נאט"ו תוכל להגן עליהן.
      העולם הוא מקום מסוכן; ההתכחשות לכך היא אחת הסיבות לפגיעה שהשמאל ספג. השאלה היא איך לנהל את הסיכונים לטווח ארוך, מעבר לטוויטר-סטורם, לפיגוע או למערכת הבחירות הבאה.

      • וגם להישאר עם כסף ביד… מרוב דיבורים על 2 מדינות ונסיגות, כדאי לוודא שהטייקונים לא יפשטו לנו את העור, כי כרגע זה מה שהם עושים, ומתעשרים בכל שנה בקצב גבוה יותר מכל מאיון אחר.

        אנשים חושבים אחרת כשאין להם כסף. ערכים משתנים. כדאי לשים לב…

      • אני לא חושב שהטייקונים הם הבעיה העיקרית בהקשר הכלכלי. נכון, יש במדינת ישראל עניים, אבל הם עניים לא מפני שתשובה, שטראוס או אריסון לקחו להם את כל הכסף. לכל היותר, הם עניים כי תשובה, שטראוס או אריסון משלמים מעט מדי מסים על הכנסותיהם.
        וכאן אנחנו נכנסים למלכוד. כי התפיסה הרואה את המסים כמשהו רע השתרשה כ"כ עמוק שאפילו מפלגת השמאל הגדולה בישראל הריצה כאן לפני כמה חודשים קמפיין שבמסגרתו כל מיני תשלומים שאזרחי ישראל נדרשים לשלם – למשפחתונים עבור הילדים, למטפלת עבור הורים קשישים, לביטוחים רפואיים משלימים, וכיו"ב – כונו "מסים סמויים". הבעיה היא, כמובן, שהתשלומים הללו נובעים מצמצום גביית המסים ומחוסר הרצון של הממשלה להשתמש במסים למימון שירותים לרווחת האזרחים. ואת הבעיה הזאת אי-אפשר לפתור אם משכנעים את האזרחים שמסים זה רע.
        עכשיו, זה רק חלק מהבעיה. לאותה שדרה חברתית רחבה, עם גבולות מטושטשים למדי, המכונה "מעמד הביניים", יש למעשה אפשרות להשאיר כסף ביד. העניין הוא שאין יותר מדי מה לעשות עם הכסף הזה. מחירי הדיור בשמים, הריבית על הפיקדונות הבנקאיים אפסית, הבורסה עוד לא התאוששה מהמהלומה שספגה בין אוגוסט 2015 לפברואר 2016, ואלוהים יודע מתי תתאושש. ומצד שני, אנחנו חיים בחברה שמעודדת אנשים להוציא בלי חשבון על מותרות ובילויים במקום לחסוך (והממשלה מעודדת את זה, כי בזבוזים טובים לסטטיסטיקה של צמיחה כלכלית, והמשק שלנו – אבל לא רק שלנו – מכור לצמיחה בכל מחיר). יש כאן בעיה שניתן לצמצם את חומרתה בכל מיני אמצעים, אבל כמעט אף אחד אינו עושה כלום בנדון. כחלון דווקא מנסה; מיסוי הדירה השלישית הוא צעד קטן ומאוחר מדי בכיוון הנכון. אבל אנחנו איזו התנגדות הצעד הזה עורר, והמתנגדים אינן טייקונים (זה שסיעות השמאל מתנגדות למהלך הזה זו ירייה ברגל גדולה עוד יותר מהקמפיין המטופש של "מסים סמויים").

      • העניין הוא שזה חשוב *יותר* מאשר שאלת השטחים והפלשתינים. העתיד המיידי של כל אזרח ממוצע תלוי במיסוי ובדברים כמו פתיחת יבוא המזון (או יצרניות חשמל חדשות), הרבה יותר מאשר בענייני השטחים: השמאל חייב לקלוט את זה, אם הוא רוצה להשפיע.

        באשר לחסכונות – ממליץ על בתי השקעות (אני למשל ב'אינפיניטי' – מרוויח בעיקר בזכות וול סטריט) שנעשו הרבה יותר פתוחים וגמישים (רף המינימום להשקעה ירד לשליש ממה שהיה לפני 4 שנים). הבנקים גם מציעים לאחרונה מסלולי השקעה סבירים ('פיקדון רימונים') ועוד.

        יש במה להשקיע את הכסף. אבל עם המיסוי הישיר והעקיף הכבד, שאינו חוזר חזרה לאזרחים –
        http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1239756 דקה 30:39 – הוצאות הממשלה אינן עולות כמו שהכנסותיה עולות. כלומר, אתה לא מקבל תמורה עבור המס; רק והמשכורות של עובדי המיגזר הציבורי עולות, וכן כמות העובדים שם. כך שהממשלה מתנפחת על חשבונך (וממשיכה להקשות על עצמאיים ובעלי עסקים קטנים).
        אלה בדיוק הדברים השמאל חייב לעסוק בהם, אם הוא רוצה לחזור למשחק.

      • ועוד נתון חביב –
        http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1239922 , דקה 28:08 –
        דוח משרד האוצר קובע שיבואני המזון (שהם קבוצה סגורה), בעשור האחרון ראו עליה ברווחים של 230%. גם את הכסף הזה אנחנו לא רואים בכיס.

      • האם פתיחת השוק לתחרות היא תמיד דבר טוב, בראייה כוללת? לא בהכרח. בארה"ב, למשל, השוק פתוח לתחרות ומכסי הייבוא נמוכים. כתוצאה מכך הרבה מאוד אנשים איבדו את הביטחון התעסוקתי שלהם, וממש לא טוב להם עם זה (אחרת הם לא היו בוחרים בטראמפ).
        יש דברים חשובים יותר לדאוג להם, מבחינה כלכלית, מאשר הורדת מחירים, ודאי בתחומים בהם השוק ודפוסי הצריכה גמישים ממילא. רוב גדול מקרב אזרחי ישראל יכולים, בעת הצורך, לשנות את דפוסי צריכת המזון שלהם כך שהם לא ייפגעו מבחינה תזונתית אך יוציאו פחות כסף על מזון; ושינוי כזה לא יצריך יותר מדי מאמץ. החריג הגדול הוא, כמובן, שוק הדיור – גם בגלל שהמחירים בו עלו בצורה מטורפת בשנים האחרונות, וגם מפני שהשוק הזה בלתי-גמיש מעצם טיבו (מי שקונה דירה, יישאר תקוע אתה ועם עלויות המשכנתא להרבה שנים; אפשר למחזר אם הריבית יורדת, אבל כבר אין לה לאן לרדת). ובשוק הדיור, כחלון דווקא מנהל מדיניות סבירה, ומפלגות השמאל מנסות להפריע לו, מסיבות פופוליסטיות בעליל.
        זה לא שאי-אפשר לדבר על מיסים, מונופולים ושאר ירקות. אבל באקלים הציבורי הנוכחי, בו עצם קיומם של מיסים נתפס כאיזו מזימה מרושעת, כדי לקדם מדיניות שמאלית בתחומים האלה צריך אומץ לומר דברים בלתי-פופולריים, לא פחות משצריך אומץ כזה כדי לדבר על קידום ממשי של תהליך השלום עם הפלסטינים.
        דרך אגב, בתקציב מדינת ישראל נשאר, מדי שנה, עודף מגביית מיסים. את הדיבור על המיסים אפשר להתחיל בשאלה למה העודף הזה צריך להוביל להפחתת מיסים ולא להרחבת השירותים שהמדינה מספקת לאזרחיה.

      • גם עודף, וגם חלק מהתקציב של המשרדים השונים איננו מנוצל. לא מעט מזה נובע מהשחיתות המובנית, שמכתיבה צעדים שמועילים רק ליחידים ולא לכלל..

        אבל במה שקשור למחירי המזון הגבוהים – לדעתי זה בסיס חיוני יותר מדיור: הצורך בעמותות בכל שנה שיספקו מזון לחג לנזקקים – זו בושה למדינה נטו. זה כל מה שביבי לא רוצה לדעת.

        השמאל חייב לתמוך במדיניות כמו של כחלון ואף יותר מזה. אבל אני חושש שכחלון יאבד את הקרדיט שלו בגלל סירובו לעסוק במתווה הגז, וויתוריו לבנקים (גם אם הוא טוען שזו דחייה, ברור שזה לא זה) ועוד דברים. מצער כי היה שווה.

        אגב לטעמי האדם ההזוי ביותר כיום בכנסת, יותר מחזן או רגב, הוא עופר שלח… הנה דוגמא קלאסית לכשל של השמאל המתון: עיוור לכל דבר שקורה כאן, חוץ ממדיניות העתיד של צה"ל. חי בעולם פרטי שבו אין עוני, קשיי מחייה, סכנה כלכלית כתוצאה מאי יכולת לשלם פנסיות, משכורות ענק במגזר הציבורי, ומיסוי מהכבדים ב-OCD שאינו מגיע חזרה לכלל האזרחים (אבל כן למתנחלים ותלמידי הישיבות). הנה דוגמא קלאסית לשמאל של היום.

      • אי-ניצול התקציב הוא שערורייה, כמובן. כפפה שמחכה לפוליטיקאי שמאלי שירים אותה. אני לא מבין למה אף אחד אינו עושה את זה.
        מחירי המזון – זה כבר סיפור אחר. בעיקרון, הבעיה אינה המחירים לכשעצמם, לפחות לא עבור רוב גדול מתושבי ישראל. הבעיה קיימת אצל אנשים מעטים יחסית (אבל עדיין, מדובר במאות אלפים) שהמדינה צריכה לעזור להם דרך תשלומי רווחה. העניין הוא שאם המדינה תנסה להתערב בשוק המזון כדי להוריד מחירים, מי שיספוג את הפגיעה יהיו, בין היתר, העובדים בענפים הקשורים לייצור המזון ולשיווקו. אני לא חושב שזה הכיוון שאליו צריך ללכת.
        אני גם לא חושב שעכשיו זה זמן טוב להכביד את תנאי פעילות הבנקים או להכניס להם תחרות נוספת. היכולת הבנקים לפעול בצורה תקינה, עם ריבית אפסית, אינה מובנת מאליה. פעם, כשהריבית תעלה, יהיה טעם להוריד את הכפפות (האם מישהו ירצה לעשות זאת, זו כבר שאלה אחרת).
        ואיך עופר שלח קשור לכל זה?

    • סיכוי טוב שחמאס ישתלט גם אם יהיה הסכם. אם מעשיות, אז יש לומר: שיווי משקל הרתעתי ולא הסכמים על ניירות הם הערובה לביטחון של שני העמים באקלים זה של עוינות וחשדנות הדדית, ונראטיבים לאומיים מתנגשים ביחס לכלל השטח

  12. תני גולדשטיין

    האמת שאני קורא את התגובה שלך אני לא חושב שהיא קשורה לבעיה שיריב כתב עליה, ככה שהמשפט הראשון במה שכתבתי קודם לא נכון. פשוט חושב שנסיגה בלי הסכם שלום מדיני היא מסוכנת ולכן גם לא תעבור פוליטית

  13. לא הבנתי מדוע במצע של הרעיון שתי מדינות מולדת אחת יש התיחסות רק לפלסטינים תושבי מדינת ישראל ואין התיחסות לישראלים תושבי מדינת פלסטין.

    גם מפריע לי שמירת הסטטוס קוו. הרי המקומות הקדושים בירושלים קדושים לכולם. יש להתיחס לכך בהתאם כך שחופש הפולחן יהיה לכולם בכל מקום, למעט בבית התפילה עצמו.

    זאת מולדת של שני העמים ולכן על שני העמים שיהיה חופש לגור היכן שהם גרים היום, וחופש פולחן היכן שהם רוצים ועל פי ההיסטוריה שלהם, גם אם זה אומר הקמת בית מקדש ברחוות הר הבית הפנויה.

    אני לא צריך את זה באופן אישי, אבל יש לעמוד על עקרונות של שוויון במולדת. לפי ראות עיני אין ממש הבדל בין עקרון שתי המדינות לבין מה שנכתב שם למעט ענינים סמנטים של איחוד מספר רשויות שהוא די מיותר ללא הכרה הדדית שזאת מולדת של שני העמים ויש בהן אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים כדי להרגיש שזאת מולדתם :).

  14. מעולם לא הבנתי מדוע צריך תיוג של שמאל וימין.
    יש בעולם בעיות וצריך להציג להן פתרונות הגיוניים. אסור שפתרונות אלה יוכתבו על ידי השתייכות לגוש כלשהו.
    הפתרונות המוצגים בבלוג "מעגלתו של חילוני" נובעים מהתייחסות כזאת לבעיות ולפתרונן.
    כמה מאמרים לדוגמה:
    התוכנית המדינית שלי:
    http://www.1vsdat.org/index.php?option=com_k2&view=item&id=977:%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%99&Itemid=189

    בעיית הפליטים המוסלמים:
    http://www.1vsdat.org/index.php/component/k2/item/1232-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%93%D7%AA-%E2%80%93-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99

    בבלוג יש עוד כמה הצעות לפתרונות ברוח דומה.
    כתובת הבלוג היא
    http://1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%93%D7%A9

  1. פינגבק: המדריך לשמאל הפרקטי: כללי ההומניזם המעשי – טור אורח מאת יריב מוהר | הינשוּף

  2. פינגבק: עולם נזיל ומפתיע דורש מהשמאל אתוס אידיאולוגי פופולרי מותאם | הבלוג של יריב מוהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: