התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

גנרל אריך פון מנשטיין – הוגה מבצע הפלישה לארדנים

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

הפרוויטין לא עזר – טנקים במבצע ברברוסה

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

נרקומן בקריז? השחקן ברונו גנץ מגלם את היטלר הדועך בסרט "הנפילה"

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)