העם הנטוש: תבוסתה של התנועה הלאומית הפלסטינית

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה. ינשוף פוליטי-מדיני מסתכל על העם הנטוש ומנסה להיות קונסטרוקטיבי.

Image result for Abu Mazen

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה בעיקרה. ראוי להסתכל, ולהסיק מסקנות. אולם המסקנות הללו, אבוי, עלולות שלא למצוא חן בעיני הפלסטינים ותומכיהם.

כמו כל אנקדוטה, הזכייה הישראלית בארוויזיון חשובה רק כשמסתכלים עליה כחלק ממגמה. המסקנה החשובה הראשונה, היא שנבואת האימים של השמאל הישראלי, שהכיבוש הישראלי יוביל לבידוד בינלאומי ול"דרום אפריקיזציה" של ישראל אינה מוכיחה את עצמה בינתיים. תוצאות האירוויזיון חשובות מבחינה זו, מפני שנטע ברזילי זכתה בראש ובראשונה בשל הצבעת הקהל האירופי, למרות קמפיין BDS רעשני להחרימה, וחרף העובדה שהקהל שצופה בתחרות נוטה להיות פרוגרסיבי. הכלכלה הישראלית פורחת, וכך גם יחסי החוץ עם מדינות שלא תקשרו עם ישראל בעבר, כמו בחריין וסעודיה, שלא לדבר על הודו וסין. ההפצצות באיראן לא עוררו מחאות אפילו ברוסיה, ובבית הלבן יושב הנשיא האוהד ביותר לישראל זה עשורים. מעבר השגרירות לירושלים הוא צעד בלתי הפיך, שיהיה קשה גם לממשלים עתידיים לבטל. הפלסטינים יכולים להציק לישראל באמצעות טרור ומהומות, אבל לא לשנות את מצבם באופן יסודי.

Image result for Netta Eurovision

כל ההתפתחויות האלה ביחד מראות כי גם האסטרטגיה הפלסטינית המעודכנת ביותר, מאבק חרם "לא אלים" בשיתוף פעולה של השמאל הרדיקלי והקהילה הפרוגרסיבית במערב, נחלה כישלון כמו כל קודמותיה. תנועת ה-BDS, שאפילו נורמן פינקלשטיין, אויב מושבע של ישראל, הגדיר כ"כת משיחית", בישמה את עצמה בנצחונות מדומים, אך מתרסקת שוב ושוב על קרקע המציאות. כפי שמשה יעלון אמר בזמנו, הפלסטינים נכשלו עם טרור בינלאומי, ואז נכשלו עם פיגועי אוטובוסים, ושוב נכשלו עם טילים ורקטות, וסכינאים, וטרור יחידים, וכעת הם נכשלים גם במאבק לא אלים. בעלי הברית שלהם, אנשי השמאל הרדיקלי בישראל ובמערב, התגלו (כצפוי) כמשענת קנה רצוץ. אפילו בעולם הערבי לא קשה לראות את העייפות מהם, והצהרות התמיכה האוטומטיות נראות יותר ויותר מן השפה ולחוץ. בעולם של ימינו, לאחר כשלונו של האביב הערבי, ובעיצומו של גל טרור דאעשיסטי במדינות המערב והעימות בין איראן ליריבותיה הסוניות, המאבק הפלסטיני הולך ונראה כמו שריד מאובק לעולם של אתמול. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נראה, נכון לעכשיו, יציב מאי פעם.

כל האסטרטגיות הפלסטיניות הללו נכשלו, בגלל כשל בסיסי בהלך המחשבה הפלסטיני – כשל ש"חבריהם" של הפלסטינים מהשמאל העולמי, המרקסיסיטי והניאו-מרקסיסטי, העצימו באמצעות חיבוק הדב שלהם: הנטייה לראות את העולם כמחזה מוסר. מאז 1948, הפלסטינים אימצו פסיביות אסטרטגית. לשיטתם, הנכבה, "בעיית הפליטים" וגזילת "זכויותיהם הלגיטימיות" הם שערוריה מוסרית כה גדולה, עד שמישהו – העולם הערבי, האו"ם, הקהילה הבינלאומית, יתערב לטובתם בשלב כזה או אחר. התמיכה האוטומטית של הגוש המזרחי, וכיום העולם השלישי, הבטיחו להם שרשרת אינסופית של נצחונות בעצרת הכללית של האו"ם, וייצרו שורה של החלטות בינלאומיות ריקות מתוכן. התמיכה הכספית של אונר"א המשיכה והנציחה את בעיית הפליטים, כפי שהכספים שזרמו לרשות הפלסטינית אפשרו לאבו מאזן ולממשלתו לחיות על חשבון העולם, גם תחת כיבוש. כל אלו ביחד עודדו פסיביות, דרישות לא ריאליות ונוקשות מופרכת. יש לכך דוגמאות רבות:  הקושי להתנער בפומבי מזכות השיבה, הסירוב העיקש להכיר בישראל כמדינה יהודית, אי הנכונות לקבל פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים בקנה מידה גדול, ומעל הכל – המיאון לצאת ביוזמת שלום פלסטינית עצמאית. אין זה מקרה, שהביטוי "הנראטיב הפלסטיני" תפס תאוצה במקומותינו. לפלסטינים אין אסטרטגיה ממשית, אלא "נראטיב": אמיתות מקודשות שאי אפשר לערער עליהן.

מטרתה של כל אסטרטגיה היא להפעיל לחץ על היריב שלך, כדי שייענה לדרישותיך. אולם בהיעדר יכולת להפעיל לחץ מכריע, שום אסטרטגיה כזאת לא תעזור אם הדרישות שלך אינן ריאליות. "ריאלי", בהקשר זה, הוא ויתור שהיריב שלך יכול לחיות איתו. ורוב הציבור הישראלי אינו יכול לחיות גם עם המינימום שדורשת הרשות הפלסטינית. לכן הפלסטינים נכשלו בכל מה שעשו עד עכשיו, לרבות תנועת החרם, ולכן הם הולכים ומאבדים מעמד בזירה הבינלאומית. ה"נראטיב הפלסטיני", שמבוסס על תחושה של שערוריה מוסרית, פסיביות ו"זכויות לגיטימיות" שמישהו אחר אמור להחזיר לעם העשוק, הוא אבן הנגף שגורם לעם הזה להפסיד פעם אחרי פעם. מי שניסו דרך אחרת, כמו ראש הממשלה לשעבר סלאם פאייד, פונו במהירות מהזירה.

Image result for Salam Fayyad

ניסה דרך אחרת, ופונה מהזירה – סלאם פייאד

כדי לשנות כיוון, העם הנטוש חייב להתנער מאבן הנגף שנקראת "הנראטיב הפלסטיני", ולהבין שאיש לא יעזור לו אם לא ישבור כל טאבו אפשרי. תושבי מזרח ירושלים רוצים לעזור לעצמם? שיצביעו בבחירות לעירייה ויפעילו לחץ פוליטי. גם את החרדים אף אחד אחר לא אוהב, והם משיגים הרבה ממה שהם צריכים באמצעות לחץ יעיל. מנהיגי עזה רוצים לשבור את המצור? שיכריזו על קבלה של תנאי הקוורטט והכרה מלאה בישראל. אז – אם נתניהו עדיין יסרב, יוכלו להפעיל לחץ פוליטי וצבאי יעיל בהרבה, כי הדרישות שלהם ייראו כריאליות. גם בגדה המערבית, נכונות להכרה בישראל כמדינה יהודית ושורה של מחוות סמליות מתאימות, יוכלו לשבור הרבה מאד חומות שהפלסטינים מתרסקים עליהם פעם אחרי פעם. מה, למשל, תהיה התגובה בישראל, אם מנהיג פלסטיני חדש וצעיר, משוחרר מקורי העובש הסובייטיים של אבו מאזן, יצהיר על נכונותו לדבר בכנסת, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולהציע פתרון של שתי מדינות שקשורות אחת לשנייה בברית צבאית? כמו שהוכיח ביקור סאדאת, הישראלים רגישים מאד למחוות ולהכרה בזכויותיהם.

את כל אלו, כמובן, ה"נראטיב הפלסטיני" לא מאפשר. אם העם הנטוש רוצה לשנות כיוון, עליו, ראשית כל, להיפטר מרוח הרפאים העבשה הזאת. אחרת, ההידרדרות תמשיך, ואיתה הכיבוש. בטווח הארוך מאד התוצאות עלולות להיות הרסניות מבחינה כלכלית ודמוגרפית גם לישראל, אבל גם זו תהיה נחמה קטנה מאד לפלסטינים. אם האזור יידרדר למלחמת אזרחים, הם, כרגיל, יהיו הראשונים לסבול.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסם ב-מאי 13, 2018,ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 74 תגובות.

  1. תני גולדשטיין

    מעולה!
    שתי מחשבות לא סימפטית שמשלימות את העצות המאוד נכונות שלך לפלסטינים: קודם כל, אני חושב שהפלסטינים יכולים להחזיר את העניין שלהם לבמה, אם בכלל, בעזרת שילוב של האמירות הנכונות שלך על הכרה אמיתית בישראל לצד חזרה למאבק אלים. רק שכדי שלא תהיה סתירה בין השתיים, וכדי לא להיתפש עוד כטרוריסטים, זה יעבוד להם רק אם הם יעשו את זה בדיוק בצורה של האינתיפאדה הראשונה, זאת אומרת, מאבק אלים נגד הצבא בלבד כשהמטרה המוצהרת שלו זה שתי מדינות. עובדה שאז באינתיפאדה הראשונה זה עבד להם יחסית הכי טוב שאפשר. כי האמת היא שאבו מאזן כן הכיר בישראל בדרכו העקומה, והאמת היא שבשביל שהכיבוש באמת יזיז לקהל היעד של המאבק, כלומר לנו, כדאי להם להיות בעיה ביטחונית. אחרת זה להמשיך את הבכיינות רק בצורה אחרת.
    המחשבה השנייה היא השאלה אם הם באמת רוצים שתי מדינות. אני נוטה לפעמים לחשוב שלא, ושהמצב הקיים, שכמו שאמרת מסוכן מאוד לישראל, הוא יחסית נוח בשבילם, ושהאסטרטגייה הכושלת של בכי וחולשה נבחרה מתוך מחשבה או מחשבה מודחקת או תחושה שזה עדיף על אסטרטגייה אפקטיבית. לא שהם נהנים להיות נתינים סוג ז' שכל חייל בן 19 יכול להתעמר בהם, אבל אולי זה עדיף על לחיות במדינת עולם שלישי ענייה שעלולה ליפול לידיים של חמאס.

    • יש בזה משהו: יש אליטה פלסטינית שמתפרנסת ואפילו מתעשרת מהסטטוס קוו. בנוגע לשילוב של אמירות נכונות ומאבק אלים, זה יכול להיות נכון בסיטואציות מסויימות. הבעיה היא שמאבק אלים מוגבל מהסוג הזה נוטה לצאת משליטה מהר מאד, ובזירה האלימה יש לישראל יתרון מובהק.

  2. אכן ניתוח מפוכח ועצוב.

  3. אני לא ההיסטוריון בינינו, אבל ככלל לא נראה לי שהרטוריקה של עמים תחת כיבוש ערבה לאוזניים של הכובשים. אני סקפטי לגבי היכולת של מנהיג פלסטיני לדבר לציבור הישראלי – אני לא חושב שאנחנו מקשיבים. הבעיה של הפלסטינים היא שאין להם כוח לכפות על ישראל פתרון שהציבור הישראלי לא מעוניין בו.

    • אז שיורידו את סף הדרישות

    • עומר, זה לא עניין של רטוריקה ערבה, אלא של דרישות ריאליות. כל עוד הצד השני הרבה יותר חזק ממך ואתה לא יכול להכריע אותו צבאית, זה טירוף לדרוש דרישות שהוא לא יכול לחיות איתן. רטוריקה אחרת יכולה להיות טקטיקה טובה של צד חלש לפתות את הצד החזק לפשרה רצינית.

      • אני לא חושב שהדרישות של הפלסטינים הן כאלה שאנחנו לא יכולים לחיות איתן – פשוט הכיבוש הוא משהו שאנחנו כן יכולים לחיות איתו, ולא רע בכלל. התמיכה בהסכמי השלום בישראל הייתה הרבה יותר גבוהה ב2002 ו2003, כשהתפוצצו כאן אוטובוסים וערפאת היה בראש הרשות הפלסטינאית ולא היה את הקרע בין החמאס לפתח כמו שיש היום – מאשר היא היום. הסיבה העיקרית היא שאז ישראלים הרגישו שיש מחיק לסכסוך והיום לא.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    צודק, איך הם חושבים שאם קרתה להם שערוריה מוסרית כה גדולה מישהו יתערב לטובתם. כאילו מה הם, יהודים?

    • היהודים לא הסתפקו בניצול השערוריה המוסרית, אלא השקיעו (לפני ואחרי המלחמה) מאמצים אדירים בבנייה של מדינה ומוסדות אזרחיים, ובפנייה לאינטרסים של מעצמות זרות ולא לחוש המוסר המפוקפק שלהן. לצורך העיניין אסטרטגיית החרם הערבי היתה אפקטיבית בזמנה (אבל "בוזבזה" על דרישות לא ריאליות כמו שדני מתאר) כי פנתה ישירות לאינטרס של מדינות וחברות.

  5. אני חושב שלא התייחסת לסוגיה המרכזית. שמטרתם של אותם שבטים סונים איננה בניית מדינה או אומה אלא החרבת מדינה ולשם הולכים כל הכוחות הנפשיים שלהם ו כלכלים שלהם וכל דבר סובב סביב זה

  6. דני, אני חושב שאתה מתייחס לדעת הקהל הבינלאומית כסטטית, וכמושפעת רק (או בעיקר) מהרטוריקה של שני הצדדים ומתנודות בסכסוך. לדעתי, היא מושפעת בעיקר מגורמים אחרים, פנימיים. העובדה שדעת הקהל האמריקנית הולכת ומתפלגת, ושהתמיכה בישראל על פני הפלסטינים בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית נמצאת בשפל חסר תקדים, והפכה מקונצנזוס ברור לדעה דחוקה – כל אלה מביאים לדאגה שכשהמטוטלת תתנדנד, ישראל תוכל להפוך לשעיר לעזאזל עבור הנשיא הדמוקרטי. משהו לקנות בו את תמיכת הבסיס שלו בלי רפורמות קיצוניות. צעד כמו ביטול התמיכה הכספית בישראל "עד שתסכים לשלום" יכול היום לעבור בשקט בקרב קולות צפים ובתרועות בגרעין הקשה הדמוקרטי, זאת בניגוד לכל נקודה אחרת בהיסטוריה האחרונה.

    אם יקרה דבר כזה, הלחץ הפרוגרסיבי במדינות אירופה יזכה לתמיכה משמעותית – אם בארזים עלתה שלהבת, מה יגידו אנשי הBDS? העובדה שהלאומנות האנטישמית חוזרת למרכז הבמה מותירה את ישראל עם בעלי ברית רק במרכז המתון, ההולך ומצטמצם. לדעתי, בהחלט יש סיבות טובות לחשוב שהשגשוג הישראלי בשדה הבינלאומי כרגע הוא "עלייה למטרות ירידה."

    עולם בו לפלסטינים יש אינטרס ברור להיות פשרניים ורציניים יותר הוא עולם מוצלח. אני לא משוכנע שאנחנו חיים בו.

    • אבל יש לנו בעלי ברית בימין האוטוריטרי. האנטישמיות הישנה לא כל כך רלוונטית. היא יותר ויותר נראית כמו סתם שנאת זרים. אם העולם זולג לכוון של שטף פאשיסטי שני, אנחנו הפעם בצד האלים שלו, ולא בצד הקורבנות.

      • לא חושב שהעולם זולג לכיוון פשיזם. הפופוליזם הימני החדש באירופה סובל מהרבה מאד פגמים ובעיות, אבל הוא לא דומה לפשיזם בשנות השלושים. אורבן עדיין שומר בסופו של דבר על המסגרת הדמוקרטית, אם כי מטה אותה לכיוון סמכותי.

      • ואם כבר מדברים על אורבן, הונגריה נחבלה קשות בעבר מניסיון לעשות פוליטיקה מוסרית. זה היה לפני מאה שנה, והאחראי העיקרי לכך הוא כנראה הרוזן מיהאי קארוי (Mihaly Karolyi). למרות הזמן הרב שעבר, סביר להניח שחלק ניכר מההונגרים מודעים לכך — מה שאי-אפשר לומר על הפרוגרסיבים הכועסים על אורבן.

      • תוכל לפרט? זה מאד מעניין

      • להרחיב? המידע הבסיסי מצוי בוויקיפדיה…
        קארוי, על אף מוצאו מאחת ממשפחות האצולה החשובות של הונגריה, פיתח תפיסות פרוגרסיביות: תמיכה במהלכים לשיפור מצב האיכרים (תחילה באמצעות קו-אופרציה, ולאחר מכן באמצעות חלוקת אדמות אצולה לעובדי האדמה), תמיכה בשילוב שכבות אוכלוסייה רחבות (כולל נשים) בחיים הפוליטיים, תמיכה בזכויות מיעוטים לאומיים, התנגדות למלחמה, וכו'. הוא נכנס לפוליטיקה ההונגרית שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה, ובשנים האלה, כמו גם בשנים הראשונות למלחמה, היה בעמדת מיעוט מובהקת.
        עם הזמן, הקטל והמחסור שנגרמו ע"י המלחמה נמאסו על תושבי הונגריה (אם כי לא עליהם לבדם). כאשר בסוף אוקטובר 1918 התברר שהקיסרות האוסטרו-הונגרית הובסה, פרצה בהונגריה מהפכה שהעלתה לשלטון את קארוי ואת חוג תומכיו ("המועצה הלאומית"). הם הכריזו על עצמאות הונגריה ועל משטר רפובליקני. עד כאן לא משהו חריג, ביחס למה שקרה באותו זמן בגרמניה ובאוסטריה עצמה.
        אלא שקארוי, כאמור, פוליטיקאי בעל דעות פרוגרסיביות – אפילו בקנה המידה של היום, ודאי של זמנו. הוא גם היה אדם הגון למדי, ושאף לנהל את הפוליטיקה שלו באופן מוסרי והוגן. אז ממשלתו עשתה כמה מהלכים שהתבררו כהרי גורל: א) הבטיחה זכויות לאומיות למיעוטים, בארץ שהייתה מלאה מיעוטים כרימון ורוויה מתחים אתניים; ב) ניסתה לכרות הסכם שביתת נשק חדש עם המעצמות המנצחות (כי הרי מדובר במדינה חדשה ודמוקרטית, לא בקיסרות ההבסבורגית שעבר זמנה); ו-ג) במהלך פציפיסטי יוצא דופן פירקה את כוחות הצבא ההונגריים. לא ברור עד כמה קארוי עצמו יזם את המהלכים הללו, ויש אומרים שהתנגד לחלקם, אבל כראש הממשלה ולאחר מכן כנשיא הרפובליקה הוא בוודאי נושא באחריות להם. נוסף על כך, קארוי אישית הגשים שאיפה ישנה וחילק את אדמות אחוזתו לאיכרים – מהלך שמצד אחד, נתפס כבלתי-מספיק ע"י הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים שרצו בעלות קולקטיבית על אדמות, ומצד שני, הרגיז מאוד את האצולה ההונגרית, שראתה בכך סכנה ברורה ומידית לרכושה ולמעמדה.
        הדברים האלה הובילו לכך שמצד אחד, אויבי הונגריה מימי המלחמה (צרפת, סרביה, רומניה) ראו בה טרף קל, בזזו את שטחיה כרצונן, כפו עליה הפסקת אש בתנאים משפילים, ולבסוף הפרו גם אותה. מצד שני, המיעוטים הלאומיים (בעיקר הסלאבים למיניהם) העדיפו להקים מדינות משל עצמם ולא להסתפח ל"שווייץ של מזרח אירופה". ומצד שלישי, החברה ההונגרית עברה קיטוב מהיר והרסני. ממשלת קארוי הופלה במארס 1919 ע"י הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים (האחרונים תפסו במהרה את השלטון לעצמם), ואילו חוגי האצולה היו מוכנים לכרות ברית עם מי-שזה-לא-יהיה כדי שכל הבלאגן ייפסק והעניינים ישובו למצבם הישן והמוכר. באפריל 1919 הצבא הרומני (בסיוע צרפתי) פלש למה שנותר מהונגריה, באוגוסט כבש את בודפשט, והשליט על הונגריה משטר חדש שהדמות הבולטת בו, והשליט הבלעדי לעתיד, היה האדמירל מיקלוש הורטי. המשטר החדש הכריז על חידוש המלוכה, אם כי הורטי דאג להרחיק את המלך ההבסבורגי האחרון (קארל הראשון, שבהונגריה קראו לו קארל הרביעי) מתחומי ממלכתו, והפך בכך לאדמירל השולט בארץ ללא ים, במשטר מלוכני נטול מלך. אבל זה כבר סיפור אחר.

      • כדאי רק לציין שהמהפיכות של בלה קון והורתי עלו בכמה אלפי הרוגים…

    • אבל מה הם העמדות של פוליטיקאי מיינסטרים מהמפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל? אם תבדוק את העמדות של הילארי קלינטון, למשל, תראה שהן לא כל כך שונות מאלו של המפלגה הרפובליקאית. אלכסיס ציפראס, מנהיגה השמאלי רדיקלי של יוון, מנהל יחסים מצויינים עם נתניהו. בסופו של דבר, היחסים הבינלאומיים של ישראל נובעים לא רק מהלכי רוח, אלא ממה שיש לה להציע לבעלות בריתה. לפלסטינים אין שום דבר להציע חוץ ממסכנות, אומללות וקיבוץ נדבות.

      • קלינטון שייכת לאתמול. לא שאני חושב שהפוליטיקאים הדמוקרטים שיעלו בקרוב יחזיקו בעמדות שונות מהותית לגבי ישראל, אבל ייתכנו יוצאים מן הכלל — למשל, הגברת הזאת (https://en.wikipedia.org/wiki/Kyrsten_Sinema). ויש סיכוי לא רע שכוחם של היוצאים מן הכלל הללו ילך ויגבר.
        ציפראס הוא מנהיג של מדינה מוכה ולא מאוד חשובה, אז ברור שהוא יקפוץ על כל שיתוף פעולה שייקרה בדרכו. את שעתו הוא פספס כשלא פרץ את המגבלות של הסכמי השיעבוד הפיננסיים שהאיחוד האירופי הטיל על יוון. יאניס ורופאקיס, שר האוצר הראשון בממשלת ציפראס, דיבר וכתב על כך לא מעט.

      • מה העמדות של פוליטיקאי מיינסטרים רפובליקאי לגבי מה שנקרא היום PC? חיוביות מאוד – עד 2016, וההפנמה של הפולריזציה של אמריקה והדעות של קהל היעד הרלוונטי. קלינטון היא מייצגת הדמוקרטים במלחמה הקודמת, והשוואה בינה לבין הנשיא הדמוקרטי הבא עלולה להוכיח את עצמה ככוזבת (כמעט) כמו השוואה בין ג'ון מקיין לדונלד טראמפ.

        מה יש לישראל להציע לבעלות בריתה? אשמח לשמוע את חוות דעתך לגבי המשבר הצפוי למנהיג דמוקרטי שיכריז משהו כזה: "ישראל היא בעלת ברית יקרה, וותיקה ואהובה שירדה לדרך רעה. הציבור האמריקני, בשעה קשה זו, לא יכול עוד להרשות לעצמו לממן את ההתנחלויות בגדה המערבית ואת המשך ההימנעות משלום. האינטרסים של אמריקה ושל ישראל כאחד דורשים מאתנו להפגין tough love, ולומר לישראל שהיא לא תקבל עוד תמיכה אמריקאית במיליארדי דולרים של משלמי מסים לתעשיית הנשק שלה, כל עוד לא תראה לנו כי היא מחוייבת באמת ובתמים לשלום."

        לי נראה שבאקלים הפוליטי הנוכחי, מדובר בצעד פופוליסטי מועיל מאוד, ונטול השלכות שליליות רציניות עבור ארה"ב. כל סירוב להמשיך לשתף אתם פעולה בשדה המודיעיני, הצבאי או המסחרי ייתפס – בצדק – כסחטנות. אמריקה לא צריכה להחרים אותנו על מנת לגרום לנו נזק. היא צריכה רק להפסיק לממן אותנו.

        עם זאת, אני מודה שייתכן מאוד שאתה צודק לגבי אירופה, ושחרם על ישראל, בהיותו צעד קיצוני בהרבה, עומד בניגוד חזק מדי לאינטרסים של מדינות אירופה. אני לא יודע מספיק על היקף שיתוף הפעולה בין ישראל לאירופה כדי לפסוק בנושא, או על מידת המשמעותיות של השוק הישראלי עבור אירופה. נחיה ונראה.

  7. אני מסכים כמעט לגמרי עם פוסט. הניסיון להפוך פוליטיקה למחזה מוסר הוא אווילי. מילא שהוא דופק את הפלסטינים (זו בעיקר בעיה שלהם); הוא דופק גם את השמאל הפוליטי בישראל ובמערב.
    מה שכן, אני לא בטוח שצופי האירווויזיון נוטים להיות פרוגרסיבים, או מודעים פוליטית באופן כלשהו. זה בעצם מסימני העידן הנוכחי: מעורבות פוליטית מצדם של אנשים נטולי מודעות פוליטית מגובשת הפכה לקלה מאין כמותה, ויוצרת על הדרך תיבות תהודה לאין קץ. למי אכפת מרעיונות מופשטים ומזכויות עמים אם אפשר להחליף דאחקות בטוויטר, לצפות בקליפים מגניבים בספוטיפיי ולטוס לחופשה בארץ עם שמש, חופים, נשים בלבוש קליל ומטבח מפתיע? על רקע זה, הישראלים נראים טוב יותר מערבים לסוגיהם, מסיבות מובנות.
    השאלה היא האם הגל שישראל רוכבת עליו לא הגיע כבר לשיאו. לי יש רושם שכן. הרי טראמפ יעזוב את הבית הלבן בסופו של דבר, ואולי יצטרך להתמודד עם קונגרס לעומתי כבר בינואר הקרוב. הפופוליסטים באירופה ייבלמו מתישהו, ובעצם לא ממש משפיעים על המדיניות ביחס למזרח התיכון אפילו עכשיו (לא שזה מעניין אותם). ואילו באזורנו לא נראה שישתנה משהו באופן מהותי בשנים הקרובות. כלומר, בעוד 10-5 שנים ישראל תישאר עם אותן בעיות כמו שיש לה עכשיו, אבל עם לחץ דמוגרפי גדול יותר (כי האוכלוסייה כאן גדלה כמו משוגעת) ורמה נמוכה יותר של תמיכה בינלאומית.

    • אבל רוב האנשים שמחזיקים בעמדות פוליטיות לא מתעמקים בהם. למשל, נהוג לטעון שאחוז הלהטב"ים שצופים בארוויזיון גדול יותר משיעורם באוכלוסיה הכללית, ואנשים כאלה נוטים יותר לעמדות פרוגרסיביות וליברליות, מסיבות מובנות. כמובן שאנשים רבים שמחזיקים בעמדות פוליטיות כאלו ואחרות חיים בתיבות תהודה.

      יתכן מאד שהגל השמרני-לאומני-פופוליסטי הגיע לשיאו וידעך, ויתכן שיתגבר. ובכל זאת, הכוח של ישראל נובע לא רק או בעיקר ממנו, אלא פשוט משום שיש לישראל הרבה מאד מה להציע לידידותיה: ידע צבאי ואזרחי, מיקום גיאו-אסטרטגי טוב, יציבות פוליטית באזור חשוב ובלתי יציב, שלא לדבר על קבוצות הלובי היהודיות.

      • ויש גם המון אנשים שצורכים בידור בלי להחזיק בעמדות פוליטיות כלשהן, ודאי בקשר לארצות זרות ומרוחקות יחסית. אני מבין את ציפייה שדעת הקהל העולמית תעשה משהו למען הפלסטינים, אני מזדהה במידה מסוימת עם האכזבה, אבל לא בהקשר של אירועי בידור להמונים.
        ישראל תלויה מאוד בארה"ב, וארה"ב אינה תלויה בה. בארה"ב עצמה טראמפ גרם לקיטוב יוצא דופן — שמתבטא, בין היתר, בכך שהמון אנשים שלא התעניינו בפוליטיקה מגבשים לעצמם עכשיו עמדה פוליטית — ולזיהוי הולך וגובר של התמיכה בישראל עם מפלגה אחת בלבד. אני לא אומר שארה"ב תפנה לנו עורף אחרי הבחירות הקרובות, אבל הסיכון לטווח הארוך גדל.

  8. אני מסכים, דני. אעיר רק ש"זכות השיבה" מחייבת מירכאות. ומוטב שנדבר על דרישת השיבה ונזכור לטובה את ORWELL.

    • מישה, אני נוטה להשתמש במושגים בדרך המקובלת בלי לשנות אותם, אפילו אם אני חושב שהם בעייתיים. ברגע שאתה משתמש ביותר מדי מושגים מומצאים משלך כדי להעביר מסר פוליטי, אנחנו מתחילים לעטוף את עצמינו בז'רגון פרטי שמנתק אותנו מהמציאות הפוליטית. אני מעדיף להימנע מזה.

  9. עדו סוקולובסקי

    בדיוק כמו היהודים שבמשך אלפיים שנה היו בטוחים שהנה אלוהים רואה כמה הם סובלים ושולח להם משיח. וגם כשקמה התנועה הציונית מי שהקים את המדינה לא היה ז'בוטינסקי שחשב שאומות העולם יפתרו לו את הבעיה ולא הרב קוק שחשב שאלוהים יעזור אלא רק אלו שהבינו שהאחריות כולה עליהם.

  10. איזה מין מנהיג יקום בפלסטין?
    מנהיג צריך לקום מתוך תנועה, כמו שאבו מאזן קם מהפתח , הנייה מהחמאס וטראמפ חסה בצל הרפובליקנים, גם אם לא במיינסטרים שלהם.
    כרגע אי שום תנועת שלום רצינית פלסטינאית ומנהיג שיכול לנאום בכנסת נחשב לשמאל סהרורי בחברה הפלסטינית. הסיכוי למנהיג כזה הוא כמו הסיכוי שתמר זנדברג תבחר לראשות הממשלה.

  11. מעניין מאד, כמו גם השיח שהמאמר עורר כאן בקרב הכותבים

  12. תודה על המאמר!

    בסופו של דבר, הכל מתנקז לבעיה החוזרת – המנטאליות הערבית, שעוסקת בשיכנועים רגשיים של 'סרט טורקי' (או מצרי). כמו רוב הראיונות בערוצים הישראלים עם כמעט כל מנהיג ערבי – שתמיד מקונן ומתאבל על הכישלון הישראלי להבין אותם, ללכת לקראתם ולהיות לפרטנר אמיתי… כך נשמעו בשעתו מובארק, דחלאן, רג'וב ועוד. אתה רוצה להשתתף באבלם המר… (שלעיתים מוצדק ולעיתים לא, אבל תמיד הם הנהנים מעליונות מוסרית).

    'כמו מלך חנון המוכיח את שרו האהוב עליו', כפי שכתב טולקין בשעתו… השימוש ברגש לשיכנוע.

    אגב זה, לפני שנה בערך נערך ראיון מדהים בערוץ 10 כמדומה, עם הח"כ הוותיק אחמד טיבי, שבו הוא נשאל שאלה – נניח שהסיעה שלך היא שנבחרה להקים את הממשלה. במי היית בוחר לשרים בה? מעולם לא ראיתי את טיבי כה לחוץ ומתאמץ לחמוק מתשובה… הנה, חלומו הגדול מתגשם, צ'אנס פלאי לממש את כל הדברים שטען בלהט כל שנותיו, והוא חסר מלים?… חושש מלנקוב בשמות (בסוף הזכיר אחד או 2).

    מה שמראה שלחלק מהותי מהאידיאולוגים האלה, אין מושג מה לעשות ביום שבו יוכלו לממש את האידיאולוגיה שלהם… לצעוק מעל הגדר הם יודעים. לעשות משהו בפועל – עדיף שלא.

    • אולי אצלנו יש חלוקה למגזרים שונים. חילוניים מסורתיים חרדים. המבנה אצלנו הוא של מדינה אחת.
      אצלם בדרך כלל המבנה הוא שבטי. יש אצלם כמה חמולות בשכם. כמה בחברון וכו וכו. קודם כל החמולה/שבט ואחר כך שאר הציבור. החמולות הללו דוחות את האוכלוסיה במחנות הפליטים. ויש הפרדה בסוגי האוכלוסיה בין עזה ליהודה ושומרון. הראשונים באו בעיקר ממיצרים ואחרים משאר העולם הערבי.
      איך הם יצרו אתוס משותף לכולם שמנהיגים של חמולה אחת לא מסתדרים עם חמולות אחרות. זה צבר של חמולות שרק החזקה תשלוט כמו שהיה בלוב שהחמולה של קדאפי שלטה. זאת לא ממש דמוקרטיה.
      זה בלתי אפשרי לעשות ברית/הסכם עם גוף אחד שלא מייצג את כלל הציבור.
      אני מאוד סקפטי אם בכלל אפשר לעשות שלום. מקסימום הסכם אי לחימה שיחזיק למשך מספר שנים וגם אותו יחליף הסכם חדש.

  13. באופן כללי, אתה צודק. עכשיו בכלל הפלשתינים מגיעים למצב של התחרפנות אובדנית, עם הקשקושים האנטישמיים של אבו מאזן מצד אחד והצתת הדלק והגז של החמאס מצד שני. עם זאת יש נקודה שבה לא דייקת: בשיחות עם אולמרט הפלשתינים קבלו את העיקרון של חילופי שטחים ביחס של 1 ל-1 ונכנסו כבר לפרטי פרטים של תיחום השטחים שיוחלפו. לגבי ביקור סאדאת בכנסת, חשוב להעיר שהוא נערך לאחר שהחזרת סיני הובטחה כבר למצרים בשיחות דיין-תוהמי. הניתוח לא יהיה שלם בלי להתייחס לפסיביות של נתניהו במשך 9 שנים שנובעת מחוסר רצון להגיע להסכם. לסיום – אם הפלשתינים לא מסוגלים לוותר על זכות השיבה ובאותה מידה ישראל אינה מסוגלת לוותר על ה"זכות להתיישב בכל רחבי ארץ ישראל", אפשר לנקוט בגישה היצירתית של תנועת "ארץ לכולם"- אנחנו נסכים לזכות השיבה והם להתנחלויות, ושני הצדדים יסכמו על דרך שתיצור שיווי משקל בין מספר מצומצם של מתנחלים בפלשתין מול מספר מצומצם של פליטים פלשתינים בישראל.אוהד

  14. תגיד דני אורבך אין לך בושה?

    "מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון *מוצף* הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי"
    זאת טענה כל כך מביכה שאין לך אפילו צילום מסך אחד לשים כהוכחה לטענה שלך.

    תוכל להוסיף בבקשה למאמרון שלך לינקים לחמישה סטטוסים של פעילים ישראלים-שמאלנים-רדיקליים בולטים שפרסמו פוסט נגד הזכייה של נטע באירוויזיון?

    כל המאמרון הזה שלך מבוסס על משהו שפשוט לא קרה.

    • תבדוק את המאמרים של אורלי נוי, בתור התחלה

      • תגיד אתה אמיתי? אתה כותב על *הצפה* בפיד השמאלני ואתה מפנה אותי לאורלי נוי? עיתונאית שהעמדה שלה (שפורסמה בשיחה מקומית *טרם* זכיית ישראל באירוויזיון) לא מפתיעה ולא מחדשת אלא אותו מיחזור של הטענות שהיא מדברת עליהם כבר שנים. בדיוק כמו שאתה עושה.

        פשוט משקר לקוראים שלך. אין לזה הסבר אחר.

      • דני, אמרתי לך מה יקרה אם תאפשר לכל אחד להגיב…

      • מה יקרה? הוא ישמע קצת ביקורת במקום רק ליקוקים לכמה הוא גאון?

      • אם אתה רוצה להתווכח איתי כמו אדם תרבותי – קדימה. אבל בפעם הבאה שאתה יורד לפסים אישיים או משתמש בשפה לא נקייה, אתה תימחק. כללי הדיון בבלוג הזה מאד ברורים. קח אותם לתשומת לבך ולא אזהיר פעם נוספת.

    • בינתיים נטע חזרה לחגוג בארץ, ומאמרי הנהי הגיעו לעמוד הדעות של "הארץ".
      לא שזה מפתיע; לאור התנהלות העיתון הזה בשנים האחרונות, אפשר לחשוב על לשנות את כותרתו ל-#PLM (כלומר, Palestinian Lives Matter). לא שאני חולק על המטרה אליה חותרת הגישה הזאת, אבל דרך הפעולה שנבחרה פשוט לא מובילה לשם. הם לא למדו מאומה מכישלון המקור האמריקאי.

  15. מעניין מאוד.

    איך יראו דרישות פלסטיניות ריאליות?

    בו נראה מה דורשים היום:

    1) מדינה בשטחי 1967 (חלק דורשים 48, או השמדה כללית, אבל הם הקיצונים.
    2) "זכות השיבה" – אפשרות חזרה לביתו של כל פיט פלסטיני או פיצוי שלו.
    3) בירה בירושלים, כולל שירושלים לא תהיה בירת ישראל.
    4) פירוז השטחים מיהודים – זאת אומרת פינוי כל המתנחלים.

    מה הם דרישות ריאליות?

    בוא ננסה:
    1) מדינה בשטחי 67 עם חילופי שטחים בגושים.
    2) פיצוי כלשהו לפליטים או למדינה הפלסטינית.
    3) בירה בירושלים המזרחית.
    4) קבלה של מתנחלים בתור תושבי פלסטין.

    בעיות:

    מה ישראל תעשה עם דרישות ריאליות? האם הדרישות הריאליות יתפסו כריאליות? האם הן יתפסו כעוד חלק מתפיסת ה"סלמי"? האם יבואו מיליוני פליטים פלסטינים מסוריה ולבנון?

  16. בפשטות זו אותה בעיה שעליה מצביע גם מיכה גודמן בספרו "מלכוד 67". הפלסטינים קנאים מדי ביחס לתביעותיהם, הם אינם מסוגלים לפרגמטיזם, פשרות או גמישות שהם מסימני ההיכר של מדינאות נבונה. אין חדש תחת השמש.
    אנחנו יכולים להמשיך לחכות לשווא להנהגה חדשה ומתונה יותר, עם תביעות ריאליות יותר, אבל בינתיים נדמה לי שזו אחריותנו בפני הדורות הבאים לעשות כל מאמץ כדי לייצר תנאים להבשלת הצד הפלסטיני. עלינו לרתום לחץ בינלאומי כנגד הסרבנות הפלסטינית, כולל מצד מדינות ערב הסוניות המתונות, ועלינו להיות עקביים בשימוש במקלות וגזרים, להעניש על הסתה ולהעניק מחוות והקלות כתגובה לשיתוף פעולה.
    ייתכן ואין בכך די, גם בעתיד הנראה לאין, כדי לייצר את הבשלת התנאים להסדר קבע מול ההנהגה הפלסטינית, אבל יש לזכור שבני אדם אינם חצובים בסלע – הסביבה, המציאות והשיח ממשיכים לעצב אותם כל העת, ועם הזמן והנחישות אפשר ללוש אותם כמו חימר ולתת להם צורה חדשה.

    • למה להעניש על הסתה? זה כמו ניסיון לשליטה במחשבה. לא יעבוד וגם יזיק.

    • זה היה נכון יותר בעבר, עד סוף התשעים. מאז אחוז הקנאים בינינו עלה והחל להכתיב את הטון. כך שהטענות של גודמן בעייתיות כי הן באות ממי שמקורב לאותם קנאים.

      עדיין לא שמעתי איש מדבר על האופציה הכלכלית. אם שיתוף הפעולה (הלא-רשמי כמובן) עם סעודיה יתחזק, יהיה ניתן למנף אותו למשהו שיכול לשנות את המצב: החמאס לא יוכל לשלוט בעזה, כשהעזתים יסתכלו בעינים כלות בתנאי המחייה המשופרים של אחיהם בגדה.

      הכלכלה היא שתשנה את המנטאליות. מי שלא מאמין, מוזמן לחכות עוד מאה שנה.

  17. שלום רב
    מאמר מעניין מאוד אבל לדעתי לוקה בחסר.
    אני חולק לחלוטין על המחשבה שאנו עוסקים בטפשים שלא מבינים מה הם עושים.
    לדעתי מדובר בחשיבה איסטרטגית ארוכת טווח של דור המייסדים הפלסטיני קרי עראפאת ואבו מאזן שתחילתה בייצירת עם יש מאין וסופה אי שם בעתיד בהשתלטות על הארץ בצורה כזאת או אחרת.
    בואו לא נשכח שהעם הפלסטיני לא היה ממש קיים ב 48 כעם. אנשים התחילו לראות עצמם ברצינות כפלסטיניים אי שם בסוף שנות החמישים/תחילת שנות השישים. הבוסט הגדול לתנועה הפלסטינית הלאומית היה קרב קראמה ב 68 שבו הפלסטינים הדפוקים הצליחו להכות את צה"ל האדיר שרק שנה קודם לכן חיסל את כל מדינות ערב ב 6 ימים ושם גם נוצר הפוקוס הלאומי הפלסטיני. היום אין לפלסטינים שום דבר שמייחד אותם כעם חוץ מההתנגדות העיקשת לישראל. עראפאת הבין שאם הוא יוותר על זה העם שלו עלול להתפורר לו בין הידיים. גם אבו מאזן חושב כך ולכן אין שום סיכוי להידבר עם הדור הזה של המנהיגים. בנוסף אבו מאזן עושה את החשבון הדמוגרפי ארוך הטווח והמסקנה המיידית היא שגם אם זה לא יקרה בימי חייו, מתי שהוא בקרוב ורק לפני חודש פורסם כמה זה קרוב, נגיע למצב של שיוויון אוכלוסין. אבו מאזן גם מאושר מכל התנחלות חדשה וכל יזמה ישראלית לקדם סיפוח. לשם הוא חותר מתוך ידיעה שבסוף כן נגיע למדינת אפרטהייד מוקצה ומשם למלחמת אזרחים שסופה לאו דווקא ברור.
    זהו הניתוח המאוד פסימי שלי

    • בשאלה האם מדובר בתוכנית ארוכת טווח כלללל כך או בסתם טמטום, אני ותער אוקהם מצדדים באופציה הראשונה..

      • תודה רבה

      • אתה מן הסתם מתכוון לאופציה השנייה (הטמטום).
        אני דווקא נוטה לאופציה שלישית — אינרציה פשוטה. קשה לבני אדם לשנות דרכי חשיבה ודפוסי התנהגות שאליהם הורגלו. גם רוב יהודי אירופה לא נהרו אחרי אידיאולוגיות הקוראות לבניית עולם חדש — מהקומוניזם עד הציונות — והעדיפו להמשיך לחיות את חייהם, עם שינויים מינוריים, עד שחייהם נהרסו ע"י נשטפו בידי רדיפות המשטר הסובייטי מזה והשואה מזה.

      • כשכתבתי שאבו מאזן חושב כך (גם היום) בהחלט התכוונתי לאינרציה מחשבתית. יתכן שהמניע הראשי של אבו מאזן הוא אינרציה וייתכן שהמניע הראשי הוא חישוב קר. בוודאי ששניהם מחזקים זה את זה והתוצאה זהה.

    • התרשמתי…. תגובה חכמה ולפי דעתי היא הנכונה יותר…..

  18. דני מה דעתך על מרקסיזם תרבותי ? ד"כ אגב על מרקס ?

    • דעתי שלילית מאד על המרקסיזם לכל צורותיו

    • באחד מהפוסטים שלך אמרת שהיית במפלגת מרץ אם אני זכור וכן אמרת שאת במחנה של השמאל . אלא אם כן לא הבנתי את המצפן הפוליטי שלך ?

      • הוא מורכב. וסוציאליסט אני לא.

      • דני, מה סוציאליסטי בעיניך?
        אם הכוונה היא להלאמה גורפת של אמצעי ייצור, נראה שכמעט אף אחד כיום אינו תומך בכך.
        לעומת זאת, אם הכוונה היא לכך שהמדינה תהיה אחראית על הענקת שירותים חיוניים בתחומים בהם עסקים פרטיים שיופקדו על שירותים כאלה יטילו על האוכלוסיה נטל כבד (חינוך ובריאות הם דוגמאות קלאסיות), ותעניק רשת ביטחון כלכלית למי שיכולתו לייצר הכנסה נפגעה מסיבות שאינן בשליטתו, אז זה פחות או יותר מה שהולך כיום תחת השם סוציאל-דמוקרטיה. אתה נגד זה?

    • תלוי . קח את המבחן the politicall compase test .

  19. מאמר מצויין, חובה ללמד אותו בבתי ספר פלסטינאים

  20. יש נקודה שנגעת בה אבל אולי לא נתת לה משקל מספיק. אתה כותב "לשיטתם, הנכבה, "בעיית הפליטים" וגזילת "זכויותיהם הלגיטימיות" הם שערוריה מוסרית כה גדולה, עד שמישהו – העולם הערבי, האו"ם, הקהילה הבינלאומית, יתערב לטובתם בשלב כזה או אחר". השאלה הגדולה האם אכן העולם חושב כמותם וסובר שנעשתה להם שערוריה מוסרית. אין ספק שרוב מוחלט של התקשורת העולמית והאליטה העולמית סבורה כך. אבל עם כל כוחם העצום לא ברור שאכן רוב העולם חושב כמותם.
    יתכן שהתשובה לשאלה: "כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים" היא שחלקים נרחבים בעולם ואפילו באירופה סבורים שהערבים (והאליטות והתקשורת שאיתם) הם הצד הלא מוסרי בסיפור או לפחות מסופקים ואת הסבל הערבים הביאו על עצמם.
    הרעש העצום שעושה התקשורת לטובת הערבים נוטעת בהם את האשליה שכל העולם מכיר בצדקתם ובכך מסכלת אפשרות שהם יתפשרו.

    • אני חושב שמן הסתם הדעות בעניין הזה חלוקות באירופה, אבל מכל מה שאני ראיתי הן בסקרים והן מניסיון אישי, הנטייה היא פרו-פלסטינית יחסית, ולא רק בחוגי השמאל העמוק.

      • ועדיין כשאתה רואה מישהו ואתה 100% שנעשה לו עוול סיכויים רבים שתתערב אבל אם אתה 75% שנעשה לו עוול ו25% שהוא זה שלא בסדר נראה לי שיש הרבה יותר מ25% שלא תתערב

  21. וכל זה אתה למד מזכיה באירוויזיון חחח אתה הורס … 😂

  22. הפלסטינים לא מתפשרים, בין השאר בגלל שטיפת המוח העצמית שלהם. הם משוכנעים ש:
    -הציונות זממה מראשיתה להשתלט על כל ארץ ישראל ולגרש את הערבים המקומים.
    -שערב מלחמת העצמאות הישוב ביצע תכנית זו ביזמתו ותוך ניצול חולשת הפלסטינים,
    -שהבריטים בגדו בהם תמיד וגם אז,
    -שבמלחמת ששת הימים המשכנו בתאוות ההתפשטות שלנו, ניצלנו תירוץ שמצריים ריכזה כוחות בסיני בפריסה הגנתית והתחלנו מלחמה תוקפנית שבסיומה המשכנו את תכניתנו להתפשט עוד.

    הם לא מכירים בכך שגם ליהודים יש טענות צודקות. לשיטתם רק הם צודקים.
    עד שלא יתעשתו, יזנחו את ה"נרטיב" השקרי ויכירו במה שקרה באמת , הסכסוך ימשך, וחבל מאוד.

    • הייתי מרחיב ואומר (וגם מכליל תוך סיכון להישמע גזעני) שכל עוד התרבות הערבית לא תאמץ את אמירת האמת כערך עליון, הסכסוך יימשך ולא בטובתם. לא כולם, וודאי שלא בהכרח כפרטים, אבל ככלל – במובן ה"תרבותי" אני חושב שזה נכון.
      הרי הטענות האלו ועוד אחרות (הכחשת ההיסטוריה היהודית, ההאשמות בהרעלת בארות, רצון לתפוש את אל אקצא, ביצוע רצח עם ועוד), אלו שאינן נשענות על קרקע המציאות, לא תורמות וגם לא יכולות לתרום לאזשהו צל צילה של התחלה של פיוס, שלא לומר פתרון.

      לא שאנחנו לא מאמצים חלק מהרעות החולות הללו פה ושם אבל אני נוטה להאמין (ומקווה) שהרצון להישיר פנים אל המציאות הוא עדיין ערך מוביל בישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: