להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

Nobu8

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

Nobu9

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

Nobu7

מפה מדינית של יפן בתקופת הארץ במלחמה, שנת 1560. נחלתו הקטנה של אודה נובונאגה נמצאת ממזרח לקיוטו ואגם ביווה, בשכנות לנחלות של אימגאווה, טקדה וסאיטו. האם תוכלו למצוא אותה?

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

Nobu1

מצביא חסר מעצורים: אודה נובונאגה, שנודע לימים כמאחד הראשון של יפן

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

Nobu3

פרשיו של נובונאגה מסתערים על מחנה אימגאווה בקרב המכריע, 1560

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

Nobu2

הדרך לקיוטו. נחלתו של נובונאגה, אווארי, מסומנת באדום. שימו לב למסלול: אם נובואנגה צועד מערבה לקיוטו, הוא עלול להיות מותקף על ידי בית סאיטו (נחלת מינו, מצפון) או בית טקדה (נחלת קאי, מצפון מזרח). למעשה, זו הבעיה העיקרית שניצבה מול כל המועמדים לאיחוד יפן באותה התקופה. אם ינסו לאחד את הארץ או לכבוש את קיוטו, הם עלולים להיות מותקפים מאחור

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

Nobu4

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

Nobu6

ההתנקשות באודה נובונאגה

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

Image result for Nobunaga castle

ציור מודרני של טירת נובונאגה באזוצ'י. הטירה נשרפה בידי אקצ'י מיצוהידה ומעולם לא נבנתה שוב.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

 

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 3, 2018, ב-ינשוף היסטורי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. נראה לי שאפיינת גם את ההשתלטות על מדינה על ידי מוחמד כמאופיינת באותו תוואי של שבירת כללים, נכון? נראה שהוא לפחות לא שילם על זה מחיר, גם אם פועלו כמעט התמוטט לאחר מותו.

    • השוואה מעניינת. זה תמיד תמהיל של נכונות לשבור כללים, חוסר מעצורים, אכזריות, דיפלומטיה מתוחכמת ונדיבות. במקרה של מוחמד, התמהיל היה נכון פחות או יותר. במקרה של נובונאגה, היו בו פחות מדי נדיבות ודיפלומטיה. אני חושב שפועלו של מוחמד כמעט התמוטט אחר מותו, מסיבה קצת אחרת. בדור הראשון, רבים מאלו שהתאסלמו ראו בכך כבוד אליו כנביא, אבל לא הבינו מדוע כל העסק הזה צריך להמשיך כדת ממוסדת גם אחרי מותו. כלומר, בפתנה הגדולה, האסלאם נאבק להפוך סמכות כריזמטית לסמכות ירושתית-בירוקרטית, וזה אף פעם לא דבר פשוט.

  2. תודה על המאמר

    מזכיר לי יותר את ג'ינגיס חאן, שהשיג דברים דומים בגיל צעיר, בזכות יכולת השמדתית שלא היתה לאחרים, והבנה מעמיקה של התנהגות אנושית (אינטואיציה נדירה שהיתה גם לאחרים שהוזכרו – מוחמד, נפוליאון והיטלר).

    ואגב 'שוגון' – כתבה על תערוכת חפצים ושריונות יפאניים שנפתחה לפני 13 שנה באנגליה:
    https://www.independent.co.uk/news/uk/this-britain/shogun-the-facts-behind-the-fiction-236933.html
    מסתבר שטוקוגאווה שלח שריון למלך ג'יימס הראשון, שעוד שמור באנגליה.

    ב-1980 באוניב' קליפורניה (בסנטה ברברה) יצאה אנתולוגיית מאמרים על תרבות יפאן בספר שוגון, עם כמה השוואות מעניינות על ההיסטוריה, השפה והתרבות שבספר ובמציאות.
    'Learning from Shogun Japanese History and Western Fantasy' – Edited by Henry Smith (1980)
    שיש כאן:
    http://www.columbia.edu/~hds2/learning/Learning_from_shogun_txt.pdf

    אומר שוב – זה המבוא המרתק ביותר שיש בעברית. אם זה מה שימשוך לקרוא עוד (וזה בהחלט משך), הרי שזה משובח.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    החלטתי לחדש את השיחה. נניח לצורך העניין שאינני יודע דבר על יפן של תקופת טוקוגאווה (מה שלא רחוק מהאמת) ואסתכל על כהונתו בתור צופה תמים. אני רואה כי משנות ה-30 של המאה ה-17 התחילה יפן להתנזר מקשרי סחר עם רוב מדינות המערב למעט הולנד. באותה תקופה הופסק משלוח של "ספינות החותמת האדומה" (ספינות מסחר יפניות שקיימו קשרים עם מדינות אסיאתיות באזור). גם ידוע היטב כי בשנים 1637-38 דיכא שוגון בסיוע הולנדי את המרד הנוצרי שמאחוריו עמדו פורטוגזים.

    מה שמאפיין את הגישה הלאומנית ,זה שמי שדוגל בה תמיד יעדיף לראות במדינתו ישות עצמאית. למשל, אם יוצב לאומן יפני מול הבחירה לפרש את הפסקת קשרי מסחר עם מדינות זרות כקוצר ראיה של שוגון או כפועל יוצא של השפעה זרה, הוא יעדיף את ההסבר הראשון. סביר שלאחר מכן נקודת ראותו תאומץ על ידי חוקרים מערביים.

    אולם, אם נפסיק להיות פטריוטים של יפן, נוכל לגלות נסיבות מאוד מוזרות שליוו את השלטון של טוקוגאווה: לא די בהתנזרות מקשרי המסחר, גם יחסים דיפלומטיים עם מדינות המערב הופסקו ויפנים סירבו לקבל משלחות מאירופה. תסלחו לי, אבל ויתור על מדיניות חוץ (כמו גם ויתור על וחופש מסחר) זה מאפיינים של מדינת חסות. אין שום הבדל עיקרוני בין יפן של שוגון לבין סולטנות אצ'ה שבאי סומטרה. אולם אצ'ה נתפסת על ידי היסטוריונים כאזור השפעה הולנדי (וגם נצבעת בצבעי הולנד במפות) בעוד שיפן נחשבת משום מה למדינה עצמאית.

    הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מר אורבך, ביחס לנאמר.

    • לא כל כך הבנתי את הטיעון שלך. יפן היתה לדעתך מדינת חסות של מי? הרי ההחלטה על הסגירה (שהיתה תמיד יחסית, חלקית והדרגתית) התבצעה בדיוק על מנת שלא להיות מדינת חסות של סין או המערב.

      • קודם כל, תודה שהתייחסת לדבריי.

        מדינת חסות של מי לדעתי הייתה יפן? כל הראיות מצביעות על הולנד (או, לשם דיוק, על ישות פרטית בשם "חברת הודו המזרחית המאוחדת"). אין זה הפתעה, הרי תחת החסות שלה היו מספר נסיכויות באינדונזיה של היום. כמו כן, חלק ניכר משליטים פאודליים של הודו במאה ה-18 חיו תחת החסות של חברת הודו המזרחית הבריטית.
        יתכן שיחסי חסות אלה לא עוגנו בשום הסכם מפורש (ויכול להיות שאכן עוגנו – אתה שולט בחומר הרלוונטי אין ספור מונים טוב ממני), אך זה לא משפיע על התוצאה: בהיותה הישות המסחרית היחידה שניהלה יחסים עם יפן, חברת הודו המזרחית המאוחדת הייתה מסוגלת לקבל רווחי- על (קרי לגבות מס מונופוליסטי) ויחד עם זאת לשלוט בזרם הטכנולוגיות המגיעות ליפן מאירופה ובכך (במידת הצורך) לקבע את הפיגור של המדינה.

        ראוי להדגיש כי במאה ה-17 הולנד עצמה הגיבה באמצעים האלימים ביותר על כל ניסיון להגביל את חופש המסחר שלה. כך למשל, משאימצה בריטניה בשנת-1651 את חוק הסחר הימי האוסר בין היתר על יבוא סחורות על ספינות הולנדיות, השיבה הולנד בהכרזת מלחמה.
        כל אדם מן הישוב החי במאה ה-17 היה מפרש את ההחלטה היפנית הפקיד את הסחר שלה בידי מדינה זרה כוויתור על חלק של ריבונות.

        מעניין לא פחות להסתכל על הזירה הבינלאומית ב-1637. בשנת 1621 הסתיים הסכם הפסקת האש בן 12 שנים שנחתם בין הולנד לבין ספרד הנשלטת על ידי משפחת הבסבורג – המשפחה המובילה באירופה של התקופה. יש לציין כי בין השנים 1580 ו-1640 ישב מלך ספרד גם על כיסא המלוכה של פורטוגל, מה שהפך את האימפריה הפורטוגזית למטרה לגיטימית של מתקפות מצידה של הולנד (בפועל מתקפות נגד פורטוגל לאולם לא הופסקו מאז שהתחילו בשנת 1601). בשנות ה-30 של המאה ה-17 אנו רואים את ההשתלטות ההולנדית על מספר ישובים פורטוגזיים בברזיל. ב-1638 מנסים הולנדים לכבוש את גואה – המעוז הפורטוגזי בהודו. לאור הנאמר החלפת ההשפעה הפורטוגזית ביפן בהשפעה הולנדית נראית כפעילות איבה שגרתית.

      • זה כמו לומר שפיל הוא בן חסות של עכבר

      • מודה על התשובה.

        אולם מתעוררת השאלה: האם קיים הסבר רציונלי (אני מדגיש: רציונלי) מדוע הפיל הותיר לעכבר לחלוב עת עצמו? האם שוגון לא הבין שבמתן העדפה להולנדים הוא שודד את הנתינים שלו? לא היה הגיוני יותר מבחינה כלכלית לאפשר לכל מדינות זרות לסחור עם יפן, הרי שתחרות בין ספקים הייתה מאפשרת לקנות את הסחורות החשובות במחיר זול יותר? מול עיני האליטות היפניות עמדה דוגמה של סין שבאותה תקופה ניהלה מסחר עם כל מי שהיה מעוניין בכך ולא התמוטטה.

        בתור צופה תמים אני נוטה לתת לתופעת הבידוד את ההסבר הכי פשוט שאפשר: הולנד הייתה המרוויחה היחידה מהבידוד של יפן. כמו כן, היו להולנדים כל האמצעים הטכניים לכפות על שוגון את מדיניות הבידוד: אילו היה נותן אישורי מסחר למדינה אחרת, הולנדים היו מספקים נשק מתקדם לכל דאימיו שהיה בוחר להתקומם נגדו. כך נוצר סטטוס קוו. מצד אחד לחברת הודו המזרחית המאוחדת לא היו כוחות לכבוש את יפן, כמו שבריטים כבשו את הודו. מאידך, לא הייתה לשוגון השפעה פוליטית מספקת לשנות את המצב הקיים.

        המטפורה של פיל ועכבר לא נראית מוצלחת. פיל הוא אכן בן חסות של חיה הרבה יותר חלשה ממנו – האדם. ההיסטוריה של קולוניאליזם – היא היסטוריה של עכברים חכמים ששלטו בפילים טיפשים. כך, למשל, מנתה אוכלוסיית הודו בשנת 1800 לא פחות מ-160 מיליון נפשות. האוכלוסייה של בריטניה – פחות מ-11 מיליון.

        אדגיש, כי במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה הולנד מעצמת-על ימית, מסחרית ופיננסית. הקדמה הטכנולוגית שלה הגיעה לכאלה ממדים שכשאר בשנת 1638 הצבא של שוגון שמנה 125 אלף חיילים (לפחות לפי המיתוס ההיסטורי) לא הצליח להשתלט על טירת המורדים הנוצריים, די היה בשתי ספינות הולנדיות כדי להכריע את המערכה לטובת כוחות הממשל.

        אשאל עוד שאלה. לפני כתיבת פסקה זאת טרחתי לקרוא כמה הסכמים בין חברת הודו המזרחית הבריטית לבין מספר שליטים הודיים – החומר זמין באינטרנט. אודה אם תוכל להגיד אם יש ברשת הסכמים דומים בין חברת הודו המזרחית המאוחדת ההולנדית לבין הממשל של שוגון.
        לא פחות מעניין, מה הן המשלחות הדיפלומטיות מאירופה שהגיעו ליפן בין השנים 1638 ו-1853 ואילו מהן זכו לקבלת פנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: