בשיר המלחמה המתריס וההיתולי "לא, מולוטוב!" לועג זמר מלחמה פיני לשר החוץ של סטלין בהקשר של מלחמת החורף בין שתי המדינות (נובמבר 1939 עד מרץ 1940). מולוטוב אולי ציפה לאכול גלידה בהלסינקי למחרת הפלישה, אולם במקום זאת – הפינים קפצו על הגרון שלו. גורלו של שר החוץ הסובייטי, מזהיר הזמר הפיני, יהיה דומה לזה של בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד – שנרצח בידי פטריוט מקומי. השיר מעלה שאלה גדולה יותר, ומעניינת למדי. האם מדיניות החוץ של אימפריות שעברו מהפכה, כדוגמת רוסיה, משתנה בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר החדש? האם יש הבדל אמיתי בין מולוטוב לבובריקוב? ומה עם אימפריות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה במקומות וזמנים אחרים? ינשוף היסטורי מסביר.

בימי סתיו זהובים אלו, בעוד עלי העצים נושרים והנחליאלי מקפץ בעמקים, אני מכין את הקורסים החדשים לסמסטר הסתיו הקרוב. כמנהגי בקורסים על היסטוריה צבאית, אני בוחר שירי מלחמה כ"טיזרים" לתחילת השיעורים. אני יודע שיש כאלו שאומרים שפורנוגרפיה היא אהבה כפי שמוזיקה צבאית היא מוזיקה, ובכל זאת – תמיד היתה לי פינה חמה בלב למארשים, תופים וחצוצרות מכל הסוגים.

בשבועות האחרונים, היתה לי הזדמנות לא רעה ללמוד כמה כאלו. ביחד עם שלושה חברים, הדרכתי "עלייה לקברי רשעים", טיול תיירותי אפל במרכז אירופה, שעליו אולי אכתוב בהזדמנות קרובה. במהלך נסיעה בין אגמים ויערות בצפון פולין, יצא לנו לשמוע שיר מלחמה פיני בלתי נשכח ממלחמת החורף של 1940, ואני התאהבתי מיד.

השיר הזה, שברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל ברוסית, נקרא "נייט, מולוטוב" (לא, מולוטוב!), ומשהו בנחישות הלוחמת אך ההיתולית שלו שבה את ליבי. הזמר הפיני מתייחס לאחת המלחמות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתו. בנובמבר 1939, תוך ניצול של תירוצים קלושים, הורה סטלין לצבא האדום לפלוש לפינלנד. הפינים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרוסית וזכו בעצמאותם רק עם התפרקותה, התכוננו במשך שנים למלחמה מול ברית המועצות. החיילים הסובייטים נאלצו להילחם ביערות אורנים סבוכים ומזג אוויר קפוא עם רובים תקולים ומעילים דקים מדי, כשצלפים ולוחמי סקי פינים – שנחשבו בין הטובים ביותר בעולם – צדים אותם מכל הכיוונים. הפינים התמחו בטקטיקה שנודעה בשם "מוטי" (בשוודית: חבילת עצי הסקה) – ביתור יחידות סובייטיות, ניתוקן מקווי האספקה וחיסולן ההדרגתי באמצעות התקפות גרילה. הצבא האדום התרסק במשך חודשים על קו מנרהיים – קו הביצורים הפיני – ועל אף יתרונותיו הגדולים בכוח אדם התקשה להשיג הכרעה במערכה. בסופו של דבר הצליחו הסובייטים להתיש את הפינים ולסחוט מהם את שטחי קראלייה. אולם בתודעה הלאומית הפינית, מלחמת החורף נחשבה לניצחון. כפי ששני חיילים פינים אמרו לי פעם: "הם רצו לכבוש את כל פינלנד, ורק בגלל לחימת הגבורה של הצבא שלנו השיגו רק חלק ממבוקשם." יש היסטוריונים הסבורים שתפקודו הלקוי של הצבא האדום בפינלנד המריץ את היטלר לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941 ללא הכנות מספיקות, אבל זה כבר סיפור אחר.

נחזור לשיר המלחמה. הזמר הפיני לועג לוייאצ'יסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, שהבטיח ביהירות כי "כבר מחר יאכל גלידה בהלסינקי". הוא מתאר בלעג את התוועדות המנהיגים הסובייטים ב"צריף מעבר להרי אוראל", בעוד הפינים "קופצים על הגרון שלהם". הנקודה שעניינה אותי היא דווקא השוואה היסטורית שעורך המשורר. בפזמון החוזר, הוא קובע כי מולוטוב הוא שקרן גרוע אפילו יותר מ"בובריקוב". הכוונה כמובן לגנרל ניקולאי איוואנוביץ' בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד, שהיה שנוא במיוחד על האוכלוסיה. הצאר ניקולאי השני, שדגל במדיניות של "רוסיפיקציה", שלח את בובריקוב הנוקשה לאלף את הפינים ולדכא את תרבותם. ב-16 ביוני 1904, נורה המושל בידי הפטריוט הפיני (דובר השוודית) אויגן שאומאן. באזכור של בובריקוב, רומז כותב השיר שגורלו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, יהיה דומה.

הנקודה המעניינת מבחינתי בשיר, היא שאין בו כמעט אזכור לבולשביזם – האידיאולוגיה השנואה של ברית המועצות. רק בבית האחרון, שבו מתאר המשורר באירוניה את באי צריפו של מולוטוב, הוא מזכיר "קומיסרים ופוליטרוקים", אולם הדבר נעשה כמעט בדרך אגב. רוב כינויי הגנאי והאיזכורים ההיסטוריים הלעגניים בשיר שמורים לרוסים ("איוואנים"), והקישור בין מולוטוב לבובריקוב מראה כי מבחינת הזמר ושומעיו, אין הבדל אמיתי בין ברית המועצות לרוסיה הצארית – שתיהן ניסו תמיד וינסו תמיד לחמוס את אדמתה של פינלנד.

ואכן, מבחינת הפינים, האם היה הבדל אמיתי בין מולוטוב ובובריקוב? האידיאולוגיה הבולשביקית של ברית המועצות היתה שונה מאד מהאוטוקרטיה האורתודוקסית של הצאר (וגרועה ממנה בהרבה). מדיניות הפנים של סטלין וממשיכיו היתה שונה מהותית מזו של הצארים לדורותיהם, אבל כמה שונה היתה מדיניות החוץ של שני המשטרים? בסופו של דבר, האינטרסים של רוסיה ככוח גיאופוליטי נותרו בדיוק אותם אינטרסים, ואזורי ההשפעה היו דומים, אם כי לא חופפים לחלוטין. בנאום הכרזת המלחמה שלו על יפן, סטלין הביע שאיפה לנקום על התבוסה של רוסיה (הצארית!) במלחמת רוסיה-יפן בין 1904 ל-1905. לפעמים נראה שלפחות בתקופת סטלין, האידיאולוגיה שימשה את מדיניות החוץ בעיקר כפיתיון ללכוד מיני אידיוטים שימושיים מהמערב. יש להדגיש גם כי המדינה הצארית והמדינה הבולשביקית היו דומות באופיין בעוד ממד משמעותי: שתיהן היו אימפריות רב לאומיות.

אפשר לדון בשאלה הזאת גם בהקשר של אימפריות אחרות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה. צרפת, למשל, נחשבה לכוח יבשתי מאיים ואגרסיבי באירופה עוד הרבה לפני המהפכה הגדולה, במיוחד בעיניים בריטיות. ההוגה האסטרטגי סר באזיל לידל-הארט כתב פעם, שכל שליט קונטיננטלי חזק מדי תמיד ייחשב בעיני בריטניה לאויב דמוני, בין אם הוא צרפתי, גרמני או רוסי, מלוכני, מהפכני, נאצי או קומוניסטי. בעבר הרחוק מילא את התפקיד לואי ה-14, ואחריו נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היטלר וסטלין. באזור אחר של העולם, התייחס לכך סיאנוק, המלך הותיק של קמבודיה, בציניות של אדם שראה הכל. וייטנאם, אמר, לעולם תרצה לכבוש את קמבודיה, לחמוס את אדמתה ולדכא את עמה ואת תרבותה, וכלל לא משנה אם השליט של וייטנאם הוא קיסר קונפוציאני, אדמירל צרפתי, נשיא קפיטליסטי או דיקטטור קומוניסטי.

ואם נרצה להביא דוגמא נגדית, דווקא, אפשר להביא אותה מאזורנו. הביטו במדיניות החוץ של מצרים והיחס שלה לישראל. תחת שלטונו של נאצר, מצרים היתה מדינה עם אוריינטציה יבשתית, ששאפה להגמוניה בעולם הערבי באמצעות האידיאולוגיה של הפאן-ערביות – השאיפה לאיחוד של כל הערבים באשר הם. העוינות לישראל והרצון להשמידה היו אבן יסוד במדיניות החוץ המצרית וחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצריסטית, מפני שכל פרוייקט כלל-ערבי כמעט תמיד יאחד שורות כנגד האחר הציוני. אולם ברגע שאנוואר סאדאת עלה, המדיניות השתנתה. הנשיא החדש ויתר על הגמוניה ערבית בחסות סובייטית, והעדיף לבנות זהות מצרית נפרדת בתמיכת המערב. הנשיא החדש עדיין רצה, כמובן, לשחרר את סיני משליטת ישראל, אולם ההכרה בה – ולו לאחר מלחמה קשה שתשיב את הכבוד המצרי – השתלבה באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ שלו. כשאתה רואה את האינטרס המצרי כנפרד מהשאיפות הכלל-ערביות, אפילו הכרה בישראל היא בגדר האפשר.

השאלה, עד כמה מהפכה אידיאולוגית משנה מדיניות חוץ של מדינת לאום או של אימפריה, תשתנה לפיכך בהתאם לתנאים של המקרה הספציפי. האם אפשר למצוא המשכיות כלשהי, אפילו חלקית ומוגבלת, בין המדיניות של הקייזר וילהלם השני לזו של היטלר, או שהאידיאולוגיה הכתיבה מדיניות חדשה ושונה לחלוטין? שני המשטרים היו מעוניינים לשלוט למשל בפולין ואוקראינה. כל אחד מכם מוזמן לענות על השאלה הזאת כטוב בעיניו, ואפילו להביא דוגמאות נוספות. יהיה מעניין.