"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Image result for argument

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-נובמבר 30, 2019, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. אותם אנשים את שמם אתה מזכיר המכנים את הצד השני בכנויי גנאי עושים את זה כחלק מיחסי הציבור שלהם, זהו סיגנון אישי פרובוקטיבי שהמטרה שלו להגיע לקהל שמחפש להט ולא עובדות. כמו שהערת לגבי גיא בכור גם שאר המידע שהוא מעביר איננו מדויק במיוחד אבל זה חלק מהנימה האופטימית שהוא מציג בעזרתה את עצמו.
    כשאתה מעביר מידע אוביקטיבי, כשאתה מלמד, הפלסטינים הם מליציות, אבל כשאתה מלמד מנקודת השקפת הצד הישראלי הם כנופיות, וקשה ללמד מבלי לעמוד בצד אחד של המתרס.

    • תודה, עמליה, על התגובה. אני מסכים בהחלט שהשימוש הרווח בכינויי גנאי נועד, בין היתר, למטרת יחסי ציבור. במקרה של גיא בכור, במיוחד, הוא ממצב את הדובר כמי שמציע לקוראים שלו שפה מיוחדת שמחברת אותם ביחד כמו מעגל אקסלוסיבי של יודעי חן. מה שניסיתי לעמוד עליו בפוסט, הוא ההשפעה המשחיתה של השיטה הזאת הן על הקוראים והן על הכותבים, במובן של הצרת מרחב המחשבה.

      הסוגיה השנייה שהעלית חשובה גם היא. לדעתי, אף אחד לא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין שהוא מלמד על נושאים כמו 1948. היה לי מרצה שאמר פעם, שאם אני אובייקטיבי לחלוטין לגבי משהו (נניח, ההיסטוריה של איי קוק) סביר להניח שהוא לא באמת מעניין אותי. אבל למרות שאי אפשר להיות אובייקטיביים, לדעתי כן אפשר לנסות לפחות להיות הוגנים. כלומר, להכיר בכך שיש לנו פוזיציה מסויימת בנוגע ל-1948, אבל להציג את הצד השני באופן הוגן כפי שהוא היה מציג את עצמו אם היה יכול. זו לא בהכרח מחווה של גישור, פיוס או שלום, אלא תנאי הכרחי להבנת המציאות ההיסטורית או העכשווית.

    • ועוד הבחנה שראוי שתיעשה: קומיקאים /פובליציסטים.
      לראשונים, בחסות ההומור, מותר מה שלאחרונים אסור.
      סילבי קשת נימנית על הקבוצה הראשונה.

      • רם, תודה על התגובות. שים לב שבפוסט ביקרתי לא את אלו שמשתמשים בכינויי גנאי או עיוותי שמות באופן חד פעמי או מזדמן, אלא את אלו שעושים את זה באופן קבוע. זו מפני שהדאגה שלי (כרגע) אינה נימוס, אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה. ואכן בינשוף, ברוב מוחלט של הפעמים הנשיא טראמפ מוזכר בשמו ובתוארו. אם הייתי כותב "הדונלד" בכל איזכור של טראמפ, אז בהחלט היתה לך נקודה חשובה.

        באשר לקומיקאים, אלו מביניהם שמשתמשים בשמות גנאי ועיוותי לשון דרך קבע הם בדרך כלל לא הקומיקאים הטובים ביותר. סילבי קשת לדעתי היא עיתונאית פוליטית, וככזאת, ראויה בהחלט לביקורת על עיוותי השפה שיצרה.

      • אותו הדבר גם מתאים לימין ודמאל או שמאלנים. כאשר אף אחד לא מסוגל להגדיר מה זה אומר.

      • אלו גם מושגים אנכרוניסטיים, אבל לפחות אנשים משתמשים בהם על עצמם.

  2. מאמר יפה, ומסקנה מתבקשת. אולם, לצערי, דווקא אתה, דני, הצטרפת בעבר למקהלת המלעיזים וכמוהם כינית את נשיא ארה"ב הנוכחי "הדונלד"…. כינוי לועג מקטין ומבזה. אז, לא עזר כשהפנתי את תשומת ליבך לנושא. אולי היום, לאחר הדברים היפים שכתבת במאמר הזה, המודעות שלך גבוהה יותר.
    בעניין גרמניה: פה זה כבר עסק אחר. (ואני מקווה שאין צורך להסביר מדוע) אני מבין ומקבל כל אדם שמסרב לדרוך על אדמת גרמניה, מחרים את תוצרתה, ונמנע מלהזכיר את שמה. אז כמו היום.
    (שאר הדוגמאות שהבאת אכן מדגימות יפה מאד את תזת הפוסט. )

    • אף פעם לא הבנתי מה זה "ביביהו". זה אמור להיות על משקל "בניטו" או משהו?

    • הכינוי ״הדונלד״ קיים כבר עשרות שנים, וטראמפ עצמו עודד אותו, כיוון שהוא מעצים אותו בתור הדונלד היחיד. למשל, אוניברסיטת טראמפ התגאתה שכל המרצים נבחרו באופן אישי על ידי הדונלד בעצמו. זה כמו לקרוא לראש הממשלה ביבי ולא נתניהו, או ליו״ר האופוזיציה לשעבר בוז׳י ולא הרצוג, או למועמדת לנשיאות שהפסידה לטראמפ הילארי ולא קלינטון: מדובר בכינוי עתיק שכולל את כל הקונוטציות החיוביות והשליליות, ולא בהמצאה חדשה.

      (ואגב, גם המצאות חדשות יש להן לפעמים מקום. למשל, זה לגמרי לגיטימי לדבר על כל מיני מהומות של עניי ערי אירופה בתחילת המאה ה-19 במונחים מרקסיסטיים: הטענה היא שהגם שלמעמד הפועלים המתהווה עדיין לא היתה זהות מעמדית, מהומות כגון נגד חוקי הדגן היו דוגמאות מוקדמות למה שבסוף המאה יהפוך לשביתות ותנועת העבודה.)

      • מעניין מה שכתבת על ״הדונלד״: לא ידעתי שהוא עצמו עודד את זה.

        אבל לא מסכים איתך בנוגע לכינויים מרקסיסטיים. כשאתה אומר שלמעמד הפועלים לא היתה עדיין זהות מעמדית בתחילת המאה ה-19, אתה מניח שקיימת זהות כזאת א-פריורי ושאנשי ה״מעמד״ צריכים רק לגלות אותה. לדעתי זו הנחה מאד בעייתית.

      • כמובן שהזהות לא היתה קיימת א פריורי, אבל הסיבות שגרמו לה להתהוות בהמשך המאה התחילו להתהוות עוד קודם, אז לגיטימי להצביע על התהליכים שייצרו את התפיסה של מלחמת מעמדות. כמו שאפשר ואף לגיטימי לדבר על תהליכים שגרמו לקבוצה מסוימת של אנשים להתייחס לעצמה בתור עם – למשל, לכתוב על פשוטי העם של דרום צרפת במאה ה-18, בתקופה בה הם ראו את עצמם בתור אוקסיטנים ורובם לא ידעו את השפה הצרפתית בכלל, או לכתוב על ההיסטוריה הכלכלית של חבל הריין בתקופה המודרנית המוקדמת בתור חלק מההיסטוריה של גרמניה.

      • הבעיה היא ש״מעמדות״ במובן המרקסיסטי ו״מלחמת מעמדות״ באמת לא היו קיימים
        במציאות, עד שהבולשביקים ייצרו בכוח הזרוע והשלטון את הקטגוריות הללו והפיצו
        אותן בכל תחומי ההשפעה שלהם. היו כמובן הרבה מאד מצוקות ומאבקים חברתיים, אבל
        לא ״מעמדןת״ ולא ״מלחמת מעמדןת״.

      • בהקשר זה, אני ממליץ לך מאד על ספרו של יגאל חלפין, From Darkness to Light,
        שבו הוא מסביר באופן משכנע כיצד ״מעמדות״ במובן המרקסיסטי לא התקיימו באמת
        ברוסיה, אלא נוצרו בקונסטרוקטים פוליטיים לאחר הקמת המשטר הסובייטי.

        בתאריך יום ב׳, 2 בדצמ׳ 2019 ב-9:04 מאת Danny Orbach :

        > הבעיה היא ש״מעמדות״ במובן המרקסיסטי ו״מלחמת מעמדות״ באמת לא היו קיימים
        > במציאות, עד שהבולשביקים ייצרו בכוח הזרוע והשלטון את הקטגוריות הללו והפיצו
        > אותן בכל תחומי ההשפעה שלהם. היו כמובן הרבה מאד מצוקות ומאבקים חברתיים, אבל
        > לא ״מעמדןת״ ולא ״מלחמת מעמדןת״.
        >
        > בתאריך יום ב׳, 2 בדצמ׳ 2019 ב-9:00 מאת הינשוּף <

  3. "כשאני מלמד את מלחמת 1948"?
    למה לא השתמשת במונח "מלחמת העצמאות"?
    דני, ' נאה דורש, נאה מקיים '.

  4. מאמר יפה ורעיון מעניין מאוד תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: