בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. התואר לאו דווקא היה נחשק, והעיתון נהג להעניקו למי ש"הטביע חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב ולרע." אך האם ביטאה הענקת התואר אנטישמיות והערצה להיטלר, כפי שנהוג לחשוב? בטור אורח לינשוף, תרגמו אריאל קרלינסקי וגל כבירי את המאמר של TIME על היטלר עם הקדמה ודברי הסבר. אלו מהנבואות של TIME בנוגע להיטלר שקעו בתהום הנשייה, ואלו התגשמו באופן מדויק? כיצד נראה הנחשול הנאצי מנקודת הראות של בני התקופה, לפני הפלישה לפולין, סטלינגרד ואושוויץ? "היטלר – איש השנה", חלק ראשון.

כבר יותר מ-90 שנה שמגזין TIME בוחר את "איש השנה". הזוכה המאושר מעטר את כריכת המגזין, נכתב עליו מאמר מרכזי המסביר מדוע הוא נבחר ככזה, ושאר הגיליון מכיל לרוב מאמרים נוספים הקשורים אליו. למרות השם מעורר הכבוד, "איש השנה" הוא לאו דווקא תואר נחשק. TIME נותן אותו למי ש"הטביע את חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב, או לרע".

בשנת 1938 המגזין בחר באדולף היטלר כאיש השנה. בחירה שמאז ועד היום מוצגת לעיתים כראייה ועדות לשיתוף הפעולה, האנטישמיות העולמית ואף ההשראה שהיטלר עורר ברחבי העולם. עיון במאמר "איש השנה 1938" של המגזין חושף כי האמת לא יכולה להיות רחוקה מכך – המגזין נוזף וסונט בהיטלר מכל זווית אפשרית: דנים בעברו הלא יוצלח, בהתנהגותו, במראהו המגוחך, המדיניות הגרועה שלו ועוד.

אחד ההיבטים המרתקים במאמר הוא היכן נבואותיו מתגשמות והיכן הן כושלות. לנו, החיים בהווה, קל להביט על העבר ולדעת מה יקרה, ולכן לזלזל בכל בהחלטות השגויות שעשו אישים ואומות. האם צ'מברליין באמת היה כה תמים כאשר הבטיח "שלום בדורנו"? האם הגרמנים באמת היו כה טיפשים וכה שטופי שנאה שהם בחרו בהיטלר להמיט עליהם חורבן שלא יתואר? האם הצבא הצרפתי באמת היה כה חלש? המאמר של TIMES מנתח את היטלר האדם, פעולותיו וכלל הזירה העולמית בדגש על מהלך הדברים באירופה. מדהים להיווכח גם עד כמה השנים שהובילו למלחמת העולם השנייה היו גדושים באירועים היסטוריים כבירים – המאבק בסין בין השמרנים לקומוניסטים היה בשיאו, יפן השתלטה על חלקים ניכרים מסין, ומלחמת האזרחים הספרדית טרם הסתיימה.

כמו רבים בזמנו, המגזין מציב את עצמו במרכז הציר ההומוניסטי-ליברלי-דמוקרטי, שלו שני אויבים מרכזיים: הפאשיזם והנאציזם מימין, עם מלחמת הגזע – והקומוניזם משמאל, עם מלחמת המעמדות. לגבי שניהם המגזין נוקט עמדה חד משמעית: זוהי ברבריות שכנגדה יאלץ העולם המערבי להילחם. המאמר נחתם במילים הנבואיות: "סביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר". ואכן, ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פולשת לפולין, ומלחמת העולם השנייה – על מיליוני קורבנותיה, תהפוך למציאות.

בחלקו הראשון של המאמר, המגזין דן באירועי שנת 1938, תוך מתן במה גם לאירועים ואישים אחרים שהיו ראויים לתואר "איש השנה", אך כולם ניגנו רק ככינור שני לאדולף היטלר.

בחלקו השני של המאמר, המגזין דן לעומק בהסטוריה של היטלר והמפלגה הנאצית, דרכה לשלטון ופעולותיה מאז – כולל ניתוח היסטורי מרתק של יסודותיה הרעועים של רפובליקת ויימאר ואופיו הצייתני של העם הגרמני.

מאמר חשוב זה, המוזכר כאמור לעיתים רבות בדיון הציבורי בקונטקסט שונה לחלוטין מזה שבאמת עמד מאחוריו – מעולם לא תורגם לעברית. עד עתה. אני מתכבד להציג את התרגום של גל כבירי ושלי, ומקווה שהוא יתרום לשיח הציבורי וההיסטורי בישראל.

המקור באנגלית נמצא כאן.

היטלר – איש השנה. תרגמו: אריאל קרלינסקי וגל כבירי

האירוע החדשותי הגדול ביותר לשנת 1938 התרחש ב-29 בספטמבר, כאשר ארבעה מדינאים נפגשו ב"פיהררהאוס" שבמינכן, בכדי לצייר מחדש את מפת אירופה. שלושת המדינאים המבקרים בועידה ההסטורית הזו היו ראש הממשלה נוויל צ'מברלין מהממלכה המאוחדת, ראש הממשלה אדוארד דלאדייה מצרפת והדיקטטור בניטו מוסוליני מאיטליה; אך לפי כל הדעות, הדמות המובילה במינכן היה המארח הגרמני, אדולף היטלר.

הפיהרר של העם הגרמני, מפקד הצבא, חיל הים וחיל האוויר הגרמנים, הקנצלר של הרייך השלישי, הר היטלר קצר ביום הזה במינכן את קצירה של מדיניות חוץ נועזת, מתריסה וחסרת רחמים אותה ניהל במשך חמש וחצי שנים. הוא קרע לגזרים את חוזה ורסאי, חימש את גרמניה ככל שהשיגה ידו וחטף את אוסטריה לנגד עיניו של עולם מבועת וככל הנראה חסר אונים.

כל אלו היו מזעזעים עבור אומות שהביסו את גרמניה בשדה הקרב רק עשרים שנה קודם לכן, אך דבר לא הבעית את העולם כמו המהלכים השיטתיים וחסרי הרחמים שהובלו ע"י הנאצים. במהלך הקיץ המאוחר והסתיו המוקדם איים היטלר במלחמת עולם על צ'כוסלובקיה, וללא שפיכות דמים הפך אותה ללא יותר ממדינת בובות גרמנית. כמו גם כפה היטלר גם שינוי דרסטי בבריתות ההגנתיות של אירופה, וזכה ביד חופשית לעצמו באירופה המזרחית תוך כדי קבלת הבטחה ל"אי התערבות" מבריטניה העוצמתית (ולאחר מכן גם מצרפת). אדולף היטלר הוא, ללא ספק, איש השנה של 1938.

מרבית הדמויות העולמיות האחרות של 1938 דהו בחשיבותן ככל שהשנה התקרבה לסופה. כעת יותר מאי פעם, נראה כי "שלום עם כבוד" של ראש הממשלה צ'יימברלין לא השיג אף אחד משני הדברים הללו. מספר גדול של אזרחים בריטים לעגו למדיניות "רצה את הדיקטטור" שלו, מפני שהאמינו כי שום דבר מלבד כניעה מחפירה לא יוכל לספק את שאיפותיו של הדיקטטור.

נוצרה תחושה בקרב אזרחים צרפתים רבים כי רה"מ דלאדייה, במחי עט במינכן, הפך את צרפת למעצמה מדרגה שניה. כשהוא לועג למחוותיו של מוסוליני ומחקה את תסביך הצעקות של היטלר המנצח, דלאדייה הליברלי נאלץ להשתמש בתעלולים פרלמנטרים בכדי לשמור על תפקידו.

במהלך 1938, הדיקטטור מוסוליני היה בוודאות רק שותף זוטר בחברת היטלר ומוסוליני בע"מ. מהלכו הנסער והרועש להשגתן של קורסיקה ותוניס מידי צרפת נתפס כבלוף חלש, שמטרותיו העיקריות היו לא יותר מאגרות מופחתות לספינות האיטלקיות בתעלת סואץ ושליטה במסילת הרכבת של ג'יבוטי-אדיס אבבה.

מי שנעלם מהזירה הבינלאומית היה אדווארד בנש, במשך 20 שנה "המדינאי הקטן והחכם" של אירופה. נשיאה האחרון של צ'כוסלובקיה החופשית הפך כעת לחולה ומנודה מהמדינה אותה עזר לייסד. הגנרליסימו האדוק של סין, צ'יאנג קאי-שק, איש השנה של 1937, הוכרח לסגת לסין המערבית "החדשה", שם נתקל באפשרות להפוך אך ורק לבובה מכובדת בתנועה הקומיניסטית שסביבו. אם פרנסיסקו פרנקו היה מנצח במלחמת האזרחים הספרדית לאחר האביב המוצלח שלו, יתכן מאוד כי הוא היה מוכתר איש השנה. אך הניצחון המשיך לחמוק מהגנרליסימו והתשישות מן מהמלחמה, כמו גם חוסר שביעות הרצון מהפלג הימני של תומכיו הפכו את עתידו ללא ברור.

בארה"ב אין ולו אדם יחיד שהטביע את חותמו על 1938. היא בהחלט לא הייתה השנה של פרנקלין רוזוולט: נסיונו לטהר [את המפלגה הדמוקרטית מיריביו] נכשל, ומפלגתו הפסידה נתח חשוב בקונגרס. מזכיר המדינה הול יזכור את 1938 כשנה בה הצליח סוף סוף לחתום על הסכם סחר עם אנגליה, אך ההיסטוריה לא תזהה את מר הול עם 1938. למרות מדיניות "השכנות הטובה" בין ארה"ב לאמריקה הלטינית, תוכניתו של הול לסולידריות יבשתית בין שתי האמריקות עלתה על שרטון.

דמותו של אדולף היטלר, בעל יהירות המתאימה לכובש, מתנשאת מעל אירופה המתכווצת בפחד. לא העובדה כי הפיהרר הביא 10,500,000 איש (7,000,000 אוסטרים, 3,500,000 סודטים) תחת שלטונו היא מה שהפכה אותו לאיש השנה של 1938. יפן, באותו הזמן, הוסיפה עשרות מיליוני סינים לאימפריה שלה. חשובה יותר הייתה העובדה שב-1938, היטלר הפך לכוח המאיים ביותר שהעולם הדמוקרטי ואוהב-החופש עומד מולו כיום.

היטלר הטיל את צילו הרבה מעבר לגבולות גרמניה. מדינות שכנות קטנות (דנמרק, נורווגיה, צ'כוסלובקיה, ליטא, הבלקנים, לוקסמבורג, הולנד) פחדו להרגיז אותו. בצרפת, לחץ שהופעל ע"י הנאצים היה אחראי, בחלקו, לחקיקה האנטי-דמוקרטית שלאחר הסכם מינכן. הפשיזם התערב בגלוי בספרד, טיפח מהפכה בברזיל, סייע בחשאי לתנועות מהפכניות ברומניה, הונגריה, פולין וליטא. בפינלנד, שר החוץ נאלץ להתפטר עקב לחצים נאצים. לאחר הסכם מינכן, המגמה בכל מזרח אירופה היא לכיוון של פחות חופש ויותר דיקטטורה. רק בארה"ב הדמוקרטיה החשיבה עצמה חזקה מספיק בסוף השנה בכדי לעמוד נגד היטלר.

הפשיזם, עם היטלר במושב הנהג ומוסוליני, פרנקו וראשי הצבא היפני מאחוריו, הגיח ב-1938 כתנועה מהפכנית בינלאומית. ירטון ככל שירצה נגד התחבולות של הקומוניזם העולמי והיהדות הבינלאומית, או יטען כמה שירצה כי הוא רק פאן-גרמני שמנסה לאחד את כלל העם הגרמני תחת אומה אחת, הפיהרר היטלר הפך בעצמו למהפכן העולמי מספר 1 – עד כדי כך שאם יתנהל המאבק שחוזים לעיתים קרובות בין קומוניזם ופשיזם , יהיה זה אך ורק בגלל שני דיקטטורים מהפכנים. היטלר וסטאלין הם גדולים מדי בכדי לאפשר אחד לשני לחיות באותו עולם יחדיו.

איך הפיהרר היטלר לא חושב על עצמו כמהפכן; הוא נהפך לכזה רק בכורח הנסיבות. הפשיזם גילה כי חופש-העיתונות, הביטוי וההתאגדות מהווה סכנה פוטנציאלית לביטחונו שלו עצמו. במונחים פשיסטים, דמוקרטיה לרוב מצוותת עם קומוניזם. הקרב הפשיסטי נגד חופש לרוב מתרחש תחת הסיסמה הכוזבת: "להביס את הקומוניזם!". אחת מהתלונות הגדולות ביותר של גרמניה בקיץ שעבר כנגד צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הייתה כי היא למעשה "מאחז קומוניסטי".

לפני דור, היה נראה כי התרבות המערבית נגמלה מרוב הרעות הברבריות – מלבד מלחמה. המהפכה הקומוניסטית הרוסית קידמה את הרוע שבמלחמת מעמדות. היטלר הוסיף רעה נוספת – מלחמת הגזע. הפאשיזם והקומוניזם החיו שניהם מחדש את המלחמה הדתית. צורות מרובות אלו של ברבריות הובילו לכך שב-1938 יתכן כי בני אדם ידממו שוב, ואף בקרוב: בקרב בין חירות תרבותית אל מול סמכותניות ברברית.

לצד הפיהרר, הציגה שנת 1938 לראווה גם אנשים חשובים פחות. הנוכל הבלתי-מעורער של השנה היה פרנק דונלד קוסטר המנוח (לשעבר פיליפ מוסיקה), יחד עם ריצ'ארד ויטני, שנמצא כעת בכלא סינג סינג, במקום השני. ספורטאי השנה היה שחקן הטניס דונלד באדג', אלוף ארה"ב, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. טייס השנה היה הווארד רובארד היוז בן ה-33, מליונר מבולבל, שטס במסלול מפוכח, מדוייק וחסין-תקלות, 14,716 מיילים מסביב לקצה העולם בשלושה ימים, 19 שעות שמונה דקות.

איש השנה של הרדיו היה אורסון וולס הצעיר, שבתשדירו המפורסם "מלחמת העולמות", הפחיד יותר אנשים מאי פעם דרך הרדיו, אך עדיין פחות אנשים מהיטלר. בכך הדגים כי לשידורי רדיו יכול להיות כוח עצום בעיצוב וגיוס רגש המוני. מחזאי השנה היה ת'ורנטון ווילדר, בעבר איש ספרות מוערך, שמחזהו הראשון בברודווי, "העיירה שלנו", לא היה רק גאוני ומרגש, אלא גם הצלחה גדולה. תואר איש הקולנוע של השנה הולך לגבריאל פסקל, המפיק של פיגמיליון – סרטו הראשון באורך מלא המבוסס על הדרמות הארוכות של ג'ורג' ברנרד שו. פסקל גילה אצל שו מכרה עשיר של חומר דרמטי שמפיקים מפורסמים ממנו ויתרו על כל תקווה להפיק. אנשי השנה, מצטיינים במדע המקיף שלהם, היו שלושה חוקרי רפואה שגילו כי חומצה ניקוטינית היא התרופה לפלגרה בבני אדם: ד"ר טום דאגלס ספייס מבית החולים הכללי של סינסנטי, מריון ארתור בלנקנהורן מאוניברסיטת סינסנטי, וקלאר ניל קופר מוואטרלו, איווה.

בתחום הדת, שתי הדמויות הבולטות של 1938 היו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, לבד מהתנגדותם לאדולף היטלר. אחר מהם, האפיפיור פיוס ה-11, בן 81, דיבר ב"עצב מריר" על חוקיה האנטישמים של איטליה, על הפגיעה בהתארגנויות קתוליות איטלקיות ועל קבלת הפנים שהעניק מוסוליני להיטלר בחודש מאי האחרון. פיוס הכריז בעצב: "הצענו את חיינו, הישנים כעת, עבור השלום והשגשוג של אנשים. אנו מציעים אותם מחדש." בכך שבילה את מרבית השנה במחנה ריכוז, הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר העניק עדות אמיצה לאמונתו הדתית.

יש לציין כי מעט מאנשי השנה האחרים היו חופשיים להגיע להישגיהם בגרמניה הנאצית. הגאונות שברצון חופשי נחנקה כל כך על ידי הדיכוי הדיקטטורי שהתוצר הגרמני של שירה, ספרות, מוזיקה, פילוסופיה ואמנות היה דל ביותר.