באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני. אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי, ממשיך ומתאר לינשוף את פרשת חיסולו של אליהו גלעדי, אחד ממנהיגי הלח"י. מדוע נתן שמיר את הפקודה?

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם שבמחנה מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני; אולם כרגע, דאגתם היחידה הייתה להגיע לתל אביב בלי להיתפס על ידי הבריטים.

לאחר שהגיעו ליעדם יצרו הבורחים קשר עם אלו מחברי לח"י ששרדו בחוץ, ושם התברר להם כי מספרם של אלו נע בין 30 ל-40 איש בלבד, רובם צעירים וחסרי ניסיון. הם ניגשו במרץ לבנייתה מחדש של המחתרת, תוך הקפדה קשוחה על כללי סודיות ומידור. יצחק יזרניצקי שכר דירה בבני ברק, גידל זקן ופאות, התהלך בלבוש חרדי והציג את עצמו לשכניו בתור "הרב שמיר". הוא לקח על עצמו את עבודת הארגון של המחתרת. בין היתר, בנה את לח"י מחדש בתאים קטנים שמנו שניים-שלושה חברים בלבד. הוא הקים מחלקת אוהדים, שפעלה במרץ ליצור לארגון עורף ציבורי תומך ומסייע, קטן ככל שיהיה. הוא יצר ביטאון מחתרתי, "החזית", שנועד להסביר לציבור הרחב את דרכה של הלח"י, והפקיד עליו את הפובליציסט המוכשר ישראל אלדד.

במקביל, מונה אליהו גלעדי כאחראי על הפעילות המבצעית של המחתרת, ואימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי 'שאול'. הוא סבר כי יש לפתוח בהשגת כספים, ועל כן הוציא לפועל שורת ניסיונות שוד וגניבות קטנות, שרובן נכשלו. מסוכנות יותר היו הפעולות הגדולות שניסה להוציא לפועל. הוא תכנן התקפה מסיבית על משרד התשלומים הצבאי בחיפה במטרה לשדוד את הכסף שנשלח למשכורות החיילים הבריטים, התקפה שבוטלה פעמיים בשל תקלה טכנית. הוא הורה לאנשיו לפתוח בהתקפה על בית הכלא ביפו כדי לשחרר איש לח"י שהיה כלוא שם, התקפה שגם היא בוטלה כשהתברר שהעציר הועבר למקום אחר. הוא שלח את פקודיו, ללא ידיעתו של יזרניצקי, להפגנה אנטי בריטית גדולה בתל אביב, עם חבילות חומר נפץ בתיקיהם והוראה להשליך אותן על השוטרים הבריטים, כדי לגרום להתנגשות אלימה בין המשטרה לבין המפגינים. איש לח"י בשם דוד בלאו שנקלע לשם במקרה גילה את התכנית ושכנע את האחראי על הפעולה, אנשל שפילמן, לספר עליה ליזרניצקי, שהורה מיד על ביטולה.

כל הפעולות הללו היו נועזות עד כדי טירוף, וחסרות כל דאגה לחיי אדם; אנשי הלח"י שהיו מעורבים בהן הגדירו אותן, במבט לאחור, כפעולות התאבדות. הם ראו כ"נס" את העובדה שפעולות אלו נמנעו ברגע האחרון בשל סיבות טכניות. במקביל, הלכו והצטברו תלונות על יחס מזלזל, אכזרי ואף אלים של גלעדי כלפי פקודיו: כפי שתיארנו בחלק הקודם, הוא נהג לקלל אותם קללות נמרצות, להצמיד אליהם את קנה אקדחו, לאיים כי 'ידפוק' אותם, ובמקרה אחד לפחות, גם להכות אותם פיזית.

במהלך התקופה הזו הלכו והידרדרו היחסים בין גלעדי ליזרניצקי. נראה שהאחרון הוטרד פחות מיחסי האנוש המחרידים של גלעדי – שאחרי הכל, היו ידועים בקוויהם הכלליים עוד קודם לכן – ויותר מפעולותיו המסוכנות והבלתי אחראיות, העלולות לדעתו להמיט שואה על המחתרת. יזרניצקי דגל בהתנהלות זהירה ומושכלת הרבה יותר, אולם למרות חששותיו לא נקט בשום פעולה נחרצת על מנת לבלום את מי שאמור היה להיות פקודו. בספר זיכרונותיו הוא מזכיר לגנאי כמה מהפעולות שתוארו לעיל, אולם לא מספק שום הסבר לחוסר המעש שלו בתקופה זו, שארכה כשנה.

מי שמספק את ההסבר הבלתי-מחמיא הוא דווקא דוד בלאו הנזכר לעיל, שבאותה תקופה פעל תחת פיקודו הישיר של גלעדי, אך התגורר באותו חדר עם יזרניצקי. בלאו טען כי יזרניצקי "ישן כל היום וקרא עיתונים, שום דבר לא עשה. הוא היה מנוטרל לחלוטין. לחלוטין. הוא לא ידע מה נעשה בארגון [..] אליהו – שאול – השתלט על לח"י […] הוא שלט שלטון מוחלט על לח"י." רבים מהחברים צייתו באופן עיוור להוראותיו של גלעדי, ויזרניצקי חש כי אין לו תומכים. תחושתו השתנתה ביום בו באו בלאו ושפילמן לדירתו וסיפרו לו על תכניתו של גלעדי לפוצץ את ההפגנה בתל אביב.

בערב שלאחר ביטול הפעולה בא גלעדי, מלווה בבלאו, לדירת המסתור של יזרניצקי. "אתה אמרת לבטל פקודה שלי?" שאל. "כן", השיב יזרניצקי. "תזהר לך", התרה גלעדי. " עוד פעם תיתן הוראה כזו נגד פקודה שלי, זה [האקדח] ידבר. שמעת?". יזרניצקי – "חיוור כמו מת", לדברי בלאו – גמגם בחזרה: "גם לי יש".

לאחר שגלעדי הלך לדרכו, סיפר יזרניצקי לבלאו כי היה בטוח שהוא, וכל שאר חברי לח"י, נאמנים לגלעדי, ולכן נמנע מלפעול. עתה, כשהבין כי המצב שונה, קיבל החלטה לחסל את גלעדי – אך לא הוציא אותה לפועל מיד. תומכיו של יזרניצקי ראו בו מפקד שקול; מתנגדיו קראו לו איטי והססן. כולם הסכימו כי הוא איננו ממהר לנקוט בפעולה. יתרה מכך: גלעדי היה ידוע כשולף זריז ומיומן ביותר שלעולם אינו נפרד מאקדחו, ועל כן צריך היה לתכנן את ההתנקשות בו בקפידה. מעל לכל חשוב היה לבחור במבצעים שניתן לסמוך עליהם ועל יכולתם להוציא לפועל את המעשה. בלאו הציע את ירחמיאל אהרונסון ("אלישע"), והלה הציע את צפוני שומרון – שניהם לוחמי לח"י ותיקים ומנוסים שהיו, כדברי בלאו, "לצידנו".

השלושה גיבשו תכנית שנועדה לפתות את גלעדי לאזור מבודד על גדות הירקון ושם לירות בו על פי סימן מוסכם מראש. התכנית הוצאה לפועל ביום שבת, ה-7 באוגוסט 1943. בלאו הביא את גלעדי למקום מפגש במרכז תל אביב, שם חיכו אהרונסון ושומרון, ואז נפרד מהם לשלום. כעבור מספר שעות חזרו אהרונסון ושומרון למקום המפגש, הפעם ללא גלעדי. שומרון הראה לבלאו את אקדח הקולט של גלעדי – היחיד מסוגו שהיה ברשות לח"י אז – ואמר "זה נגמר".

מה בדיוק קרה באותן שעות? איננו יודעים בוודאות. גלעדי מת באותו היום; אהרונסון נורה על ידי שוטרים בריטיים כחצי שנה לאחר מכן; ואילו שומרון – העד היחיד לאירוע שהאריך ימים – מילא פיו מים. דוד בלאו, שהיה שותף לתכנון ההתנקשות אך לא נכח במהלכה, מוסר מידע רב ומפורט אודותיה, אולם בנוגע לפרט אחד – מקום ההתנקשות – אין הוא יכול למסור מידע מלא. אף על פי שלפי התכנון הייתה ההתנקשות אמורה להתבצע סמוך לירקון, בלאו, כמו רבים אחרים מאנשי לח"י, טוען כי היא בוצעה דווקא בחולות בת ים, ושם נקבר גלעדי. לא ברור איך ומדוע הגיעו לשם אהרונסון, שומרון וגלעדי, אך חשוב לציין, כי חולות בת ים היו אז מרכז אימונים והתכנסות ראשון במעלה עבור אנשי לח"י, ואילו אכן בחרו המתנקשים לשנות את התכנית ולהוביל את גלעדי לשם, לא היו מתקשים למצוא תואנה לעשות זאת.

זמן קצר לאחר הביצוע הגיע לידיו של יזרניצקי מכתב מנתן ילין-מור, שהיה כלוא אותו זמן בלטרון. מזה זמן מה כתב יזרניצקי לילין-מור על הבעיות שעורר גלעדי, ועתה קיבל תשובה. ילין-מור תיאר בהרחבה את אופיו והשקפותיו של גלעדי, וטען כי עתיד להתרגש אסון "על האומה, על המחתרת, ועל כל אחד מאתנו" אם הוא יצא מן המאבק כשידו על העליונה. "במקום תנועת חרות, האמורה לשנות את מהלך תולדותיו של העם, תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון, אשר תזרע הרס וחורבן ותשפוך דם ללא כל מטרה ובלי שום הצדקה". ילין-מור האיץ ביזרניצקי לחסל את גלעדי, וסיים בהצהרה שהוא יהיה שותף מלא לאחריות לכך.

כאמור, המכתב הזה הגיע לידי יזרניצקי כשגלעדי כבר לא היה בין החיים. עתה הוא זימן שלושה עשר מהמפקדים הבכירים ביותר בלח"י לכינוס בחולות בת ים, סיפר להם על חיסול גלעדי, הקריא את מכתבו של ילין-מור, שטח את נימוקיו שלו למעשה, נטל עליו אחריות מלאה, והודיע כי הוא מוכן לתת עליו את הדין, אם הנוכחים סבורים שיש בכך צורך. לאיש מהם לא היו טענות.

כיצד הצדיק יזרניצקי את החיסול? בספרו האוטוביוגרפי, שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הוא הביא מספר נימוקים. ראשית ציין כי גלעדי תכנן לחסל את בן גוריון ושאר ראשי היישוב. שנית, הזכיר את הפעולות חסרות האחריות שיזם, ובפרט ניסיון פיצוץ ההפגנה בתל אביב. שלישית, טען כי יחס משפיל, אלים ומאיים של גלעדי כלפי חבר לח"י ששימש כקצין הקשר שלו– פסח לוי שמו – הוביל להתאבדותו של האחרון.

כמה אמת יש בטענותיו של יזרניצקי? התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. ברור שיזרניצקי לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות; ישנן אינספור עדויות כתובות ומצולמות של חברי לח"י שחוו באופן אישי, או ראו בעיניהם חברי לח"י אחרים שספגו מגלעדי יחס מזלזל ואלים, הכולל נפנופים באקדח ואיומים ברצח, וכן שמעו מפיו את השקפותיו הקיצוניות; דוד בלאו, למשל, שמע ממנו באופן אישי את תכניותיו לחסל את הנהגת היישוב. חשובה במיוחד לענייננו העובדה ששניים מהעדים הללו עוינים במפורש ליזרניצקי, ואף מטילים ספק כבד בצדקת חיסולו של גלעדי, ואף על פי כן מתארים התנהגות בעייתית ביותר מצדו.

אחד מהם הוא יצחק חסון, ראש המודיעין של הלח"י בסוף שנות הארבעים, שעבר שינוי אידיאולוגי חד, הגדיר עצמו מחדש כהומניסט, ומתח בספר זיכרונותיו ביקורת קטלנית על האידאולוגיה הלאומנית-מהפכנית שהנחתה את לח"י ועל דרכיה האלימות. הוא מתאר כיצד השתתף בקורס שבסיומו בא גלעדי לדבר בפני החניכים הצעירים, ואיים כי אם לא ימלאו את תפקידם כראוי המחתרת תחסל אותם. ראוי להבהיר, כי מדובר היה באיום רדיקלי ובלתי-שגרתי בעליל בקנה המידה של המחתרות, ולח"י בכללן. חברים ש"לא מילאו את תפקידם כראוי" ננזפו והועברו לתפקיד אחר, לא הוצאו להורג.

העד השני הוא אריה קוצר, שלא רק שמגדיר את ההתנקשות כ"פשע", אלא מגלה חיבה מופגנת לגלעדי, שהיה ידידו האישי. אלא שגם מבעד סבך האפולוגטיקה שהוא מייצר ניתן להבחין בבירור שגלעדי נהג לפזר איומי רצח כלפי חבריו במחתרת (שהיו, בעיני קוצר, התפארויות ילדותיות חסרות משמעות), שהיה "אכול הדמיונות והתכניות, בתוכן גם תכניות סרק מעפילות אל ספירת ההזיות", ושתכנית הפעולה המשותפת לו ולקוצר כללה בין השאר מלחמה "בבוגדים בארץ, במתעים, במעוותים… לו ברחנו אז שנינו, ייתכן מאד כי כמה ראשים מיותרים אותו זמן בארץ ומחוצה לה – היו נופלים". עדות כזו, מצד מי שגם עשרות שנים לאחר המעשה מצדד בגלוי בגלעדי, מחזקת את טענתו של יזרניצקי כי גלעדי אכן התכוון לחסל כמה מראשי היישוב.

החוליה החלשה במערך טיעוניו של יזרניצקי היא הטענה שגלעדי אחראי להתאבדותו של פסח לוי. חלק מהמקורות מצטטים פתק שהותיר לוי לפני מותו, ובו כתב כי "בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום", אולם גם אם נניח שציטוטים אלו אמינים, הרי בפתק זה לא מוזכר שמו של גלעדי ולא מוטלת עליו כל אחריות ישירה. למעשה, אין בידנו להוכיח או להפריך את טענתו של יזרניצקי שגלעדי התאכזר ללוי ושכתוצאה מכך שלח הלה יד בנפשו.

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, ככל שחלפו השנים כך הלכה הפרשה ונעשתה מוזרה יותר וחידתית יותר. בת זוגו של פסח לוי הייתה שׂריקה (שרה) לוי, חברת לח"י ששימשה כמקשרת של יזרניצקי, תחת הכינוי המחתרתי 'שולמית'. זמן מה לאחר מותו של פסח לוי נכנסה 'שולמית' למערכת יחסים רומנטית עם יזרניצקי, וכעבור מספר חודשים השניים נישאו. בעוד כמעט כל המעורבים האחרים בפרשה דיברו עליה בפירוט, שולמית שמרה על שתיקה – למרות שהייתה אולי האדם הקרוב ביותר ליזרניצקי בזמן האירועים. בני הזוג קראו לבנם הבכור יאיר, על שמו של מייסד הלח"י. לבתם השנייה קראו גלעדה. ההסבר הרשמי הוא שבחירת השם נבעה מ"האהבה והכמיהה להרי הגלעד". אף אחד, כך נדמה, לא האמין להסבר הזה; רבים ייחסו את השם לנקיפות מצפונו של האב. יזרניצקי עצמו עברת את שם משפחתו לשמיר, אותו שם-כיסוי שאימץ לעצמו במחתרת, ולאחר קום המדינה שירת שנים רבות במוסד, רחוק מהעין הציבורית.

פרשת גלעדי הייתה ידועה ומוכרת לחברי הלח"י לשעבר, ועיקריה פורסמו עוד בשנות החמישים – אולם היא עוררה מעט מאד עניין בציבור הרחב באותה תקופה. המצב החל להשתנות בראשית שנות השמונים, כששמיר מונה לשר החוץ, ומאוחר יותר לראש הממשלה. כתבות תחקיר החלו להתפרסם בעיתונות, מחזה המבוסס על הפרשה נכתב והועלה על הבמה, ובפרט התפרסמה מחאת בני משפחתו של גלעדי, שעלו לארץ לאחר קום המדינה ודרשו לטהר את שמו. מחאה זו נשאה פרי, ושמו של גלעדי צורף לרשימת חללי הלח"י; אולם הפרשה המשיכה לרדוף את שמיר, ושימשה כנשק פוליטי נגדו בידי המערך, וככל הנראה אף בידי מתחריו בתוך הליכוד.

במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים התפרסמו עשרות ספרי זיכרונות של חברי המחתרות, ושפכו אור בין השאר גם על פרשת גלעדי, אולם פרטים רבים נחשפו רק בראיונות שהעניק דוד בלאו בשנים האחרונות. למרות שפרטים אחדים עדיין שנויים במחלוקת, או לא ברורים כל צרכם, ברור היום כי פרשת גלעדי היא הדוגמא המובהקת ביותר מתקופת המנדט למעשה קיצוני שביצעה מחתרת לא על מנת להילחם באויביה, אלא על מנת להתוות גבולות מוסריים, פוליטיים ואסטרטגיים עבור עצמה.

לחלק הראשון: רצח בחולות – השלד בארון של שמיר