כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.

ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.

מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.

בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.

דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.

חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.

אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.

הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.