"תיאוריות ציניות": גזע, זהות ומשבר המחשבה המערבית

בשנים האחרונות, הדיון הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים למגדל השן האקדמי. גם מחוץ לאוניברסיטה תוכלו לשמוע כי לבנים גזענים באופן אינהרנטי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית", ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן לדכא קבוצות מוחלשות. בספר חדש, מסבירים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מהיכן הגיעו הרעיונות הללו, מסייעים לקורא להבין אותם לעומק, ולבסוף – מייעצים כיצד להיאבק בהם.

Helen Pluckrose, James Lindsay, Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity – and why this harms Everybody (Pitchstone Publishing, 2020)

בשנים האחרונות, השיח הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים לחוגים אזוטריים באקדמיה. מונחים כמו "שיח", "נראטיב", "אוריינטליזם", "טרנספוביה", "מיקרו-אגרסיות" ו"מרחב בטוח" מתגלגלים על יותר ויותר לשונות. גם מחוץ לאוניברסיטה, תוכלו לשמוע כי "לובן" הוא דבר שלילי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית" שמתבטאת בכל אינטראקציה בין לבנים ובין אלו שאינם, ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן והסיסג'נדר לדכא קבוצות מוחלשות. הגישה הזאת, בין אם קוראים לה "לימודי מגדר", "לימודים קוויריים", "פוסט קולוניאליזם" או בכל שם אחר, נוטה לחוסר סובלנות ולרדיפת מתנגדים, ובארצות הברית הובילו חסידיה לגל של רדיפה פוליטית, פיטורים או חקירות פומביות של יריבים אינטלקטואליים ופוליטיים. בינשוף עסקנו בכך רבות (בין היתר כאן, כאן, כאן וכאן).

בספרם החשוב, תיאוריות ציניות, מציעים החוקרים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מבוא מרתק, עמוק ובהיר לתיאוריות הביקורתיות שהפכו לשחקן פוליטי כל כך חשוב בימינו. מטרתם היא להסביר כיצד התפתחו אלו מתחום ידע מוגבל לאמונה שמכוננת זהות של צעירים פרוגרסיביים במדינות המערב, ואף לרעיון השליט באוניברסיטאות, בבתי ספר, בכלי תקשורת, בחברות ובמוסדות רבים אחרים. בניגוד למבואות קודמים, שנכתבו מתוך אהדה לתיאוריה הביקורתית וכחלק ממנה, הספר של פלאקרוז ולינדזי ביקורתי במפגיע. המחברים לא מסתירים את עמדתם לפיה מדובר בתורות סרק נטולות בסיס מדעי, שמסכנות את המחשבה המערבית הליברלית ואף מחזקות בלא יודעין את מנהיגי הימין הפופוליסטי נוסח טראמפ, אורבן ודומיהם.

Credit: Arloo, depositphotos.com

עם זאת, כוחו של הספר הוא בהגינות שלו. המחברים לא רק מודים שגם בתיאוריות של יריביהם יש מרכיבים חיוביים שחשוב לשמר ולאמץ, אלא גם סוקרים ומנתחים אותן באופן תמציתי, ברור ובהיר, שיוכל להוות מבוא לתיאוריה ביקורתית אפילו עבור תומכיה. אם תמיד רציתם לדעת מה חשבו הוגים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וג'ודית באטלר, ולו כדי לעמוד על השפעתם הפוליטית, זה הספר בשבילכם. אפילו בשביל מי שירצה להעמיק בכתביה המסובכים להפליא של האסכולה הזאת, ספרם של פלאקרוז ולינדזי יכול לשמש כמבוא בעל ערך. זאת ועוד: המחברים מדגישים לאו דווקא את המחלוקות, אלא את קווי הדמיון המשותפים לכל ההוגים ואת התפתחות משנתם כזרם אינטלקטואלי.

לשיטתם, התיאוריה הביקורתית התפתחה בשלושה גלים. הגל הראשון, שאותו הם מכנים "פוסט-מודרניזם מקורי" או "דה-קוסנטרוקציה גבוהה" (High Deconstruction), זוהה בעיקר עם הוגים צרפתים קשים לקריאה כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן-פרנסואה ליוטאר. פלאקרוז ולינדזי מזקקים ממשנתם הסבוכה שני עקרונות מפתח וארבע תמות שהשפיעו עמוקות על דורות של סטודנטים, אינטלקטואלים ואקדמאים מאוחרים יותר:

  1. עיקרון הידע הפוסט מודרניסטי: ידע לעולם אינו אובייקיטיבי, ואינו יכול להיות כזה. לא קיימת אמת אובייקטיבית, בלתי מושגת ככל שתהיה, וממילא לא ניתן להתקרב אליה. מערכות ידע אינן אלא משחקי שפה, יצירים סובייקטיביים של קבוצות אנושיות, מושגים שמתייחסים אך ורק למושגים אחרים. אין עדיפות אינרהנטית לידע אחד על פני ידע אחר, למשל למדע על פני פולקלור.
  2. העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי: ידע הוא תוצר של קבוצות אליטה שמשתמשות בו בכדי לקדם אינטרסים, לשמר פריבילגיות ולדכא קבוצות מוחלשות ומופלות. הידע המגמתי הזה מתרקם ל"שיח" ולנראטיבי-על (מטא-נראטיבים) שיוצרים מעין שדה עוצמה אידיאולוגי ברחבי החברה כולה. לפיכך, כל תחום ידע וכל דבר שנאמר הוא, בסופו של דבר, ביטוי לקבוצות זהות שונות ולאינטרסים ייחודיים.

מאלו, גוזרים פלאקרוז ולינדזי ארבע תמות פוסט-מודרניסטיות: טשטוש גבולות בין קטגוריות וקבוצות (שהרי אלו אינן אלא חלק מנראטיב העל הדכאני), כוחה של השפה לעצב את המציאות, רלטיביזם תרבותי וספקנות קיצונית הן כלפי האינדיבידואליזם (כי הרי אנחנו מעוצבים בידי השיח, המטא-נראטיב והעוצמה שמסביבנו) והן כלפי היומרה לאמת או ידע אוניברסלי. כל עמדה, כל ידע, כל "אמת" כביכול, אינם אלא תוצאה של נקודת מבט, וזו הרי סובייקטיבית ואינטרסנטית מעצם טבעה.

ז'אק דרידה, רישום עיפרון. Credit: Arturo Espinosa Seguir , Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

אולם, המחברים סבורים כי בפני עצמו, הפוסט-מודרניזם הקלאסי לא היה אלא אופנה אינטלקטואלית קצרת ימים. הספקנות הקיצונית של ההוגים המקוריים הובילה לתהליך מתמיד של דה-קונסטרוקציה, מעין מפלצת שאוכלת את עצמה ולא מותירה שום ערך חיובי להישען עליו. אולם בראשית שנות השמונים עבר הפוסט-מודרניזם המקורי מוטציה שפילגה וחיזקה אותו בו זמנית. דור חדש של הוגים לא הסתפק בתיאוריה לשם תיאוריה של המייסדים, אלא הפך אותה למדריך פוליטי מעשי.

הגל החדש הזה, שפלאקרוז ולינדזי קוראים לו פוסט מודרניזם יישומי, השתמש בגזע העץ שטיפחו קודמיו בכדי להצמיח מספר ענפי ידע, שנועדו כולם לא רק ללמוד את העולם, אלא בראש ובראשונה לשנות אותו בכיוון של צדק חברתי. תוך זיקוק, גיזום והדגשה של עיקרון הידע והעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, הם ביקרו את המטא-נראטיבים של קבוצות חזקות ועסקו בפירוק מתמיד שלהם, וזאת בכדי לבנות במקומם מערכות ידע חלופיות המתבססות על ה"חוויה האותנטית" של קבוצות מוחלשות. החקירה חסרת הפניות, השיח מבוסס הראיות והשאיפה אחר האמת, כל אלו נדחקו לטובת מה שהמחברים מכנים Standpoint Theory, כלומר, ידע הוא תוצר של נקודת מבט, ומה שנראה כשיח מדעי אינו אלא קונסטרוקציה שנועדה לשמר את הפריבילגיות של השליטים. בפרקים השונים של הספר, סוקרים המחברים בפרוטרוט את ההוגים המרכזיים של כל אחד מהזרמים הללו: פוסט קולוניאליזם, תיאורית גזעים ביקורתית, פמיניזם ותורות מגדר פוסט-מודרניסטיות, לימודים קוויריים, ולבסוף גם "לימודי נכות" ו"לימודי שמנים" (disability and fat studies).

התורות הללו, כל אחת בדרכה, מנסות לפרק את השיח הפריבילגי (לבן, אירופי, גברי, סיסג'נדרי, בריא, קפיטליסטי, רזה), מתוך הנחה שבכל אינטראקציה אנושית טמון מאבק מתמיד בין הפריבילג לבין המוחלש, ושתפקיד התיאוריה הוא לאתר את הבעיות הללו (to problematize) מתוך ניסיון להעצים את המקופחים ולהחליש את בעלי הכוח. מרכז העיסוק אינו בעולם החיצוני אלא בשיח, מתוך אמונה ששינוי השפה הוא המפתח לשינוי המציאות, ושכל פער בין קבוצות מקורו בהבנייה חברתית שאפשר לפרק ולבטל. מכאן התביעות לערוך "מגדריזציה", "דה-קולוניזציה" או "קוויריזציה" לכל דבר בעולם, מהיסטוריה, עבור בפיזיקה וכלה במתמטיקה, ולפקפק במדע וברפואה ככלים נכלוליים של בעלי הכוח. הגישה הזאת מגיעה לשיאה ב"לימודי נכות" ו"לימודי שמנים", שהופכים בעיות רפואיות כאוטיזם, השמנת יתר ואפילו חרשות לזהויות שיש להתפאר בהן. לא מדובר בחתירה לצדק, שוויון ומיגור אפליה כנגד אוטיסטים או חרשים, אלא אידיאליזיה לבעיה עצמה. אחד המחקרים המצוטטים בספר מגנה אפילו מכשירי שמיעה כניסיון "לערוך ג'נוסייד לחרשים", כי אם לקות שמיעה אינה לקות כלל, אז עצם היומרה "לרפא" אותה היא דכאנית מטבעה. מכיוון שבני אדם חווים לפעמים הצטלבות (intersectionality) של סוגי דיכוי שונים, למשל אישה, שחורה וטרנסית חווה דיכוי משולש (סקסיסטי, גזעני וטרנספובי), חוויה נחשבת אותנטית יותר ככל שמקורה ביותר סוגים של דיכוי.

יש כאלו שרואים בכך ניסיון "הכחדה" של החרשים. בתמונה: מכשיר שמיעה. Credit: Jonas Bergsten, Wikiedia Commons, Public Domain

הגל השלישי של התיאוריה הביקורתית, שהתחיל בשנות האלפיים (ובעיקר מאז שנת 2010 בקירוב), מאס בספקנות הקיצונית שאפיינה את אבות הפוסט-מודרניזם, והפך את התיאוריה הביקורתיות לאמת מוחלטת (reified postmodernism). הידע של הפריבילג, כמובן, עדיין היה מושא לפירוק וספקנות מתמידים, בעוד הידע, ובעיקר החוויה של ה"מוחלשים" הפכו למציאות אובייקיטיבית שאין לערער אחריה. שורה של הוגים, שהבולטת מביניהם היא רובין דיאנג'לו, הוקיעו כל ניסיון לערער את התיאוריה הביקורתית עם טיעוני נגד כתגובה פסיכולוגית של החזקים לערעור הפריבילגיות שלהם במקרה הטוב, או כמזימה להמשיך ולדכא את החלשים במקרה הרע. כמובן שברגע שבני הקבוצות המוחלשות, נשים, שחורים, להטב"ים, כופרים בתיאוריה הביקורתית, דבריהם חדלים מלהיות ביטוי ל"חוויות אותנטיות" והופכים להפנמת דיכוי, תודעה כוזבת או שיתוף פעולה עם המדכאים. ברוח זו, מפרידה קימברלי קרנשואו, תיאורטיקנית גזעים ביקורתית, בין "שחורים" (אלו שתומכים בתיאוריה הביקורתית) לבין "אנשים שבמקרה צבע העור שלהם שחור" (אלו שלא).

בפרקים האחרונים של הספר, מראים פלאקרוז ולינדזי כיצד חסידי התיאוריות הללו מינפו אותן בכדי לרדוף עד חורמה כל מי שחושב אחרת, ולדכא את חופש הביטוי והחופש האקדמי בכל מוסד שהם קנו בו שליטה. באחד הסעיפים, הם מתארים באופן מצמרר כיצד החריבו הרדיקלים קולג' בשם Evergreen, שבו (בין היתר) סטודנטים משולחי רסן איימו באלימות פיזית קשה על מרצים שסטו מהתלם. פוליטיקלי-קורקט מחניק, כללי התנהגות ודיבור נוקשים, השתוללות של סטודנטים, לחץ של אנשי סגל רדיקלים והרצון הנואש של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי יחסי ציבור "לרצות את הלקוחות", כל אלו יצרו מעמד שלם של אנשי מנהלה ופקידים שעצם קיומם המקצועי תלוי ברדיפה פוליטית הולכת ומקצינה. בשנים האחרונות, נשאו בוגרי האוניברסיטאות את הדת החדשה – ואיתה גם את חוסר הסובלנות וגלי הרדיפה הפוליטית – לכל מקום אליו הגיעו: עיתונות, תעשיית הבידור, חברות הייטק, משרדי ממשלה ויתר מוסדות בירוקרטיים. המאבק של התיאוריה הביקורתית, שהפכה למרבה האירוניה למטא-נראטיב חדש, הוא לשליטה מוחלטת בחברה, ושום הישג לא יספק אותה. מפני שהנחת היסוד היא שהחברה ומוסדותיה ספוגים כולם ב"גזענות מערכתית" (Anti-Blackness is foundational to America, בניסוח של אחד המניפסטים), הרי המאבק לטיהור המחנה מהרוע המוחלט לא יסתיים לעולם.    

גזענות מערכתית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Lightsource, depositphotos.com

הגל העכור לא יסתיים לבדו, אם לא יעצרו אותו בפועל. אך למרבה הצער, החלק החלש ביותר בספר הוא הפרק האחרון שעוסק בפתרונות. כדי להילחם בהשפעתה הטוטליטרית של ה"תיאוריה", המחברים מציעים לדבוק בעקרונות הליברליים של דיון חופשי מבוסס ראיות ולהילחם ב"תיאורטיקנים" בשוק החופשי של הרעיונות. דא עקא, שבכל מקום שאלו מחזיקים בכוח ממשי, מתנגדיהם נדחקים מיד לשוליים, אם לא "מבוטלים" ממש, ובאווירה של פחד לא ניתן לקיים דיון. המלחמה בתיאוריה הביקורתית ובנושאיה חייבת להתנהל לא רק בשדה הקרב הרעיוני, אלא בראש ובראשונה בזירה האקדמית, המימונית והפוליטית, אך בלי לסתום פיות או לפגוע בחופש הביטוי. איך לעשות זאת? על כך אשמח לענות בתגובות או באחד מהפוסטים הבאים.

המחברים, הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, מדברים על ספרם בראיון עם אנדרו דויל

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוקטובר 16, 2020, ב-הינשוף הספרותי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 45 תגובות.

  1. ראיתי שפרסמת את הפוסט הזה מיד אחרי שקראתי את הכתבה הבאה:
    https://www.ynet.co.il/entertainment/article/Hk9TvurDP

    ממליץ בחום לקרוא אותה כי יש שם חלק מאוד רלוונטי:
    "אבל רק לעתים רחוקות סיפור הוא רק סיפור. סיפור יכול להיות גם נוצבו. במחקר שנערך לאחרונה, המחיש הפסיכולוג בריאן גיבסון שצפייה ב"בעל זבוב" בטלוויזיה יכולה להפוך אנשים לתוקפנים יותר.25 אצל ילדים, המתַאם בין צפייה בתמונות אלימות לתוקפנות בבגרות חזקה מהמתאם בין אסבסט לסרטן, או בין צריכת סידן לצפיפות עצם.
    לסיפורים ציניים השפעה בולטת עוד יותר על האופן שבו אנו מתבוננים בעולם. מחקר אחר, בבריטניה, הראה שנערות הצופות יותר בתוכניות ריאליטי אומרות שהתנהגות נבזית ושקרית היא הכרחית כדי להתקדם בחיים. כפי שסיכם זאת חוקר התקשורת ג'ורג' גֶרבּנֶר: "[מי] שמספר את סיפורי התרבות שולט למעשה בהתנהגות האנושית.""

    אני עלול להגיד משהו שישמע מאוד אפל ותוקפני אבל אני מאמין שהוא נכון וזה שמרקסיזם (תרבותי או כל סוג אחר שלו) מרעיל אותנו. הוא עובד בדיוק כמו גזענות. הוא מפיץ שנאה.

    • אישית, אני קצת ספקני כלפי מחקרים מהסוג הזה, בעיקר מפני שכיוון הסיבתיות לא
      ברור. למיטב הבנתי, אין עדיין מחקרים שמוכיחים באופן מספק שסרטים אלימים או
      סדרות אלימות הופכים אנשים לאלימים יותר. האם אנשים שממילא נוטים לאלימות
      צופים בתכנים כאלו, או שהתכנים הופכים אותם לאלימים?
      Danny Orbach, PhD
      Senior lecturer in general history and East Asian studies, the Hebrew
      University of Jerusalem
      972-527244538
      dannyorbach@gmail.com

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      בעניין הזה אני מאוד תומך בדני. המתאמים האלה הם חלשים ביותר. האם למשל יש קשר בין צפייה בפורנו לבין אונס? קשה מאוד להאמין, בהתחשב בזה שהחברה המערבית כיום, זאת שעליה נעשים רוב המחקרים על השפעת פורנו, היא כנראה החברה הכי פחות אלימה, מינית או בכלל, אי פעם בהיסטוריה. לכל אורך ההיסטוריה מעשי אונס היו דבר שכיח מאוד בחברות שבהן מן הסתם לא היו לא אינטרנט, לא טלויזיה ולא סרטי פורנו. גם כיום אין קשר בין ריבוי מעשי האונס בקונגו לבין צפיית יתר של גברים קונגולזים בפורנו.

  2. שמע, אני מודרניסט מושבע, ובאופן אישי אפילו עבודתם של הצרפתים המוזכרים חורגת מעט מעבר למה שאני מחשיב כביקורת מעשית על המציאות (על אף שמדובר בעבודות מבריקות ומרתקות), אבל כל הספר הזה והפוסט הזה נשמע פשוט כמו פאניקה שמרנית.

    • קצת קשה להתווכח עם "ביקורת" מהסוג הזה, שנראית כמו הניסיון המאה אלף לבטל ולהגחיך כל התקפה על התיאוריה הביקורתית. אני לא ראיתי כאן שום פניקה. רוב מוחלט של הספר מוקדש לסקירה הוגנת וממצה של התיאוריות הביקורתיות השונות, וההמלצות שלו פושרות מאד, וכוללות בעיקר מאבק בשוק החופשי של הרעיונות. המחברים אינם שמרנים אלא ליברלים קלאסיים, ואפילו אם היו שמרנים – אז מה?

      • בוודאי שאני לא מסוגל לספק ביקורת רלוונטית לפני שקראתי את הספר, זה היה רק רושם ראשוני.
        אבל הערה קצרה אני יכול אולי לגבש:
        'התאוריה הביקורתית' היא מטרייה של ביקורות שלרוב סותרות אחת את השנייה, הניסיון לשים את כל ההוגים של אחרי מלחה"ע השנייה תחת אותו הגג (אני לא אומר שזה מה שנעשה, לא קראתי את הספר, רק שזה מה שנדמה שנעשה) פשוט לא מחזיק מים, מבחינה אקדמית. לדחוף את הרלטיוויזם הפוסט-מודרני שמוליד את פוליטיקת הזהויות ואת הביקורת הפוליטית-מעמדית אודות גזענות ממוסדת תחת אותו הגג כאילו הם חלק מאיזה גל של דרך מחשבה צינית… זה איך לומר, פאניקה שמרנית.
        האם יש או אין דבר כזה "הפנמת הדיכוי"? לא יודע, אני מעריך שיש, אבל זה נושא לויכוח ברמה אקדמית גבוהה, ולא לבוז. כשאני מתווכח עם יהודים אמריקאים פוסט-ציוניים שטוענים שהרצל היה אנטישמי, אז אני חושב שזה מגוחך, אבל אני נדרש להשתמש בכלים היסטורים אקדמיים כדי להפריך את זה, ולא לקרוא לרעיונות שלהם ציניים.
        אני חוזר ואומר, אני דווקא לא מדוגלי הפוליטיקלי קורקט, אני חושב שזה סטנדרט שמושך את השטיח מתחת לרגליים של עצמו, אבל אני לא חושב שהיסודות הרעיוניים שלו מופרכים או ציניים. האם לקרוא לכל מי שלא מסכים איתך והוא במקרה לבן "פריבילג סיסג'נדר" זה הזוי? ברור. אבל האם אין פריבילגיות (שזו אדפטציה לא כ"כ מוצלחת למושג הימי-ביניימי בעיניי…) לגברים לבנים סיסג'נדרים? ברור שיש, וניתן, וכדאי לבקר את הרעיונות שנובעים מהפריבילגיה הזאת, לא כי "מדע גברי לבן" הוא השטן, אלא כי כבר ראינו בשתחומי הכלכלה, הרפואה, האנתרופולוגיה וכו', רעיונות כאלה יכולים לבלום את החקר המדעי האובייקטיבי ואף לפגוע ממש באנשים אמיתיים במציאות. אם הבקשה היא לא לשפוך את התינוק עם המים אז סבבה, אבל לא לוותר על לשפוך את המים, כי הם מלוכלכים.

        ד"א ליברליזם קלאסי, עם כל הכבוד, היא אידאולוגיה שמרנית. ואני לא נכנס לביקורת שלי על השמרנות, זה בכלל לא מעניין ולא מחדש לאף אחד.

      • דניאל, אני אנסה לענות למספר נקודות שעולות מהביקורת שלך, לפי הסדר:

        1. המבט על נושא משתנה בהתאם לרזולוציה שבה אתה מתבונן בו. בספר פילוסופיה מקצועי, שעניינו העיקרי הוא דקויות מחשבה, אף אחד לא היה מעז לאחד את כל התיאוריות הללו תחת גג אחד, ובצדק. פלאקרוז ולינדזי, גם בצדק מבחינתם, כותבים במפורש שהם לא נכנסים לתוך הויכוח האקדמי על הגדרות (למשל, האם הוגה מסויים הוא פוסט-מודרניסטי או לא), כי זה פשוט לא נושא הספר. נושא הספר הוא תמות מסויימות שמשותפות, פחות או יותר, לכל ההוגים הללו, והאבולוציה האינטלקטואלית של התמות הללו במשך השנים, באופן שיוצר תופעה היסטורית עם השפעה על העולם האמיתי. דיון דומה קיים, דרך אגב, בנוגע לפשיזם. האם המשטר היפני בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים היה "פשיסטי"? אם תיכנס לדקויות האידיאולוגיות, תראה שבעייתי מאד לזהות אותו עם המושג המקורי של מוסולוני, וכנ"ל בגרמניה הנאצית. אבל היו לכל המשטרים הללו מספיק קווי דמיון, לצד ההבדלים, באופן שיצדיק ניתוח שלהם כתופעה היסטורית אוטונומית. שימוש במונח "פוסט-מודרניזם" או "פשיזם" במקרים כאלו הוא תמיד קירוב, שאולי מקומו לא יכירנו בספר פילוסופיה אקדמי, אבל לניתוח של תופעות היסטוריות ארוכות טווח בעולם האמיתי הוא טוב דיו.

        2. הבעיה היא לא אם יש מושג כזה "הפנמת הדיכוי" או לאו. סביר להניח שבמקרים מסויימים יש דבר כזה. הנקודה של פלאקרוז ולידנזי שונה. כמו המושג המרקסיסטי הישן יותר, "תודעה כוזבת", הוא הופך לכלי רטורי שנועד לחסן את התיאוריות הביקורתיות מהפרכה ולהצדיק סתירות עצמיות בתוכן. ראשית כל, אתה קובע א-פריורית מה טוב לקבוצת המטרה ה"מוחלשת" ובאלו עמדות היא אמורה להחזיק. שנית, כדי לנטרל כל ביקורת מהצד הפריבילגי והמדכא, אתה מגדיר כל ביקורת מצדו כ"שבירות לבנה" או "אלימות אפיסטמית" ומדגיש את חשיבות הקולות האותנטיים מהצד ה"מדוכא". שלישית, כשמגיעים קולות שלא תואמים את התיאוריה מהצד ה"מדוכא", אתה פשוט אומר ipso facto שהם לא אותנטיים, כי הרי הם לא תואמים למה ש"אמור" להיות טוב לקבוצה המוחלשת. זה טיעון מעגלי מחוכם ומסוכן מאד, ועליו המחברים מנסים להצביע.

        3. את המדע צריך לבקר בשיטות אמפיריות מדעיות. הנה למשל דוגמא ששמעתי עליה לאחרונה. הסתבר שמבחני ריסוק של מכוניות, שנועדו לצמצם את הנזק של תאונות דרכים, התחשבו באנטומיה ובפיזיולוגיה הגברית יותר מאשר בזו הנשית, פשוט כי אלו שתכננו את המבחנים המקוריים חשבו על גברים יותר מאשר על נשים, אולי באופן לא מודע. אותו הדבר בנוגע לדוגמא הידועה יותר על מיזוג אוויר במשרדים, או ניסויים רפואיים שנעשו יותר על נשים מאשר על גברים. אין מחלוקת שמדובר כאן בנקודות עיוורון שצריך לתקן, אבל אפשר לתקן אותן בקלות לפי הכללים המדעיים עצמם (ניסוי לא תקף מבחינה אמפירית בגלל קבוצת מדגם לא מייצגת). מה שפלאקרוז ולידנזי מבקרים זה את ההתקפה על השיטה המדעית *עצמה*, כדי לפטור את חסידי הביקורת מהתמודדות עם ראיות וטיעונים רציונליים. ויש לכך גם השלכות קטלניות, למשל כאשר רופאים נמנעים מלהעיר למטופלים על בעיות משקל יתר מחשש ל-fatshaming. אז תיקונים במדע: רק בהתאם לשיטות ומתודולוגיות מדעיות, בלי להכניס פנימה אידיאולוגיה ופוליטיקה. באופן אירוני, הביקורת על המודרנה, השיטה המדעית, החשיבה הטכנולוגית ואפילו הקפיטליזם יכולים להזיק למיעוטים מופלים, מפני שהיא חוסמת השתלבות בעולם הזה – שהיא הדרך היחידה לשפר את מצבם. דוגמא: כאשר טענתי שיש לנקוט צעדים כדי לצמצם הריונות של טיי-ניי'ג'ריות בקהילה האפרו-אמריקאית (גורם עוני ונחשלות ידוע), הואשמתי בכך שאני מנסה לכפות "סטנדרטים קפיטליסטיים" על קהילה מוחלשת.

        4. אם ליברליזם קלאסי ו/או מאבק על חופש הביטוי הם אידיאולוגיה שמרנית אז אני גאה להיות שמרן. שמרנים במאה ה-19 ובחצי הראשון של המאה ה-20 ראו בו דווקא אויב, אבל ניחא. אני אכן חושב שלנו ולשמרנים יש אויב משותף בימים האלה.

  3. אנשים שמאמינים בשני דברים בד״כ גם מאמינים שבין שני הדברים האלה יש קשר. כך למשל מצביע מרצ ממוצע מאמין שהמאבק החברתי והמאבק לנסיגה מהשטחים הם קשורים, בעוד שנחמיה שטרסלר מאמין שהמאבק המדיני והשוק החופשי הם קשורים.

    אז למשל, בתחבורה ציבורית, פעילים אמריקאים מאמינים בשיפור התחבורה הציבורית וגם באנטי-גזענות (יש כמובן מלא אמריקאים גזענים, אבל הם בד״כ נגד תחבורה ציבורית), אז הם טוענים שתחבורה ציבורית היא טובה למלחמה בגזענות (מה שנכון במובנים מסוימים אבל לא באופן מוחלט), ומעבר לזה אף טוענים שפתרונות ספציפיים שהם דוגלים בהם מסיבות לא קשורות, כגון העלאת תדירות האוטובוסים בשעות השפל, הם אנטי-גזעניים במיוחד.

    בפרקטיקה, זה לא משנה יותר מדי בתכל׳ס, כי כל דבר מוצדק לפי עקרון ״אני אנטי-גזען, אני עושה את זה, על כן זה אנטי-גזעני״. אבל מה זה כן עושה זה מיצר בירוקרטיה שבה כל ארגון וכל חברה צריכים לעבור בירוקרטיה חדשה של equity שמאטה את העבודה ובסופו של דבר אומרת לאנשים שמה שהם היו עושים ממילא זה הפתרון לגזענות.

  4. וואו, תודה! מאמר מרשים.

  5. וואו! מאמר מרשים! תודה.

  6. פוסט מצויין ומפחיד

  7. מאמר נהדר. תודה.
    ובישראל לא רק בשמאל, אלא גם בימין אהדה לרעיונות הביקורתיים, בוודאי אצל החרדים אבל גם אצל דתיים לאומיים וה"עדתיים". מעניין עד כמה אנו שונים בכך ממדינות אחרות בהן הרעיונות האלו הם בעיקר נחלת השמאל.

  8. צריך תמיד לזכור שעם כל הכבוד להררי הז'רגון, זו קודם כל תנועה המונים פופוליסטית ולכן האימוץ שלה, כנראה משקף מגמה סוציואקונומית בחברה. פשוט כי רוב החברים בתנועה הזו לא באמת קראו את הפילוסופים האלה ועדיין, הם מאוד להוטים. יש גם נטייה מוגזמת לדעתי להתייחס לתנועה הזו כפילוסופיה בגלל שזו תנועה אליטיסטית ובדומה להרבה תנועות אליטיסטיות (כמו המרקסיזם שאותו היא במובנים מסוימים יורשת) היא גם עושה שימוש ראוותני בז'רגון. זו תפיסה שמכבדת את היריב אבל לדעתי השורש האמיתי הוא בפסיכולוגיה (יצאתי אליטיסט בעצמי).

    אבל עדיין, תצפיות בנוגע לגרעין הקשה של התנועה:
    1. סטודנטים למדעי החברה בעלי אופק השתכרות בעייתי
    2. אנשים שלא מזדהים עם גבריות (שכיחות גבוהה בקרב נשים)
    3. בני טובים, חתונה מאוחרת, העדר רקע דתי

    מה הם מרגישים:
    1. מהפכנות – החברה סביבם מאוד מאוד לא צודקת, המשחק מכור
    2. שנאה יוקדת – לאליטה הכלכלית והלאומית, גברים \ לבנים (אמריקה) \ רפובליקנים \ STEM
    3. אבירות – באים לגאול המונים נדכאים

    השפע והחילוניות יצרה שכבה שלמה של נערים שגדלים בעושר מבלי לפתח מיומנויות הדרושות להתמודדות עם המאה ה21. במקום לרכוש את המיומנויות האלה בגיל 18-21 (כבר מאוחר אבל ניחא) הם נדחפים ללימודי תואר "כלשהו" שהוא חסר תועלת תוך נטילת הלוואות עתק שנדחפו לידהם בריבית אפסית. בלי משפחה, עם כושר השתכרות נמוך וללא ניסיון תעוסקתי משמעותי, בלי דת, עם חובות (באמריקה) ועבור במיוחד גם ההצקות של השעון הביולוגי כבר משמעותיות וקבורות עמוק במאחורה של הראש – איזה עתיד יש להם? יותר טוב מהעבר, או יותר גרוע?

    התשובה היא שהעתיד יותר גרוע, מסות שלמות של אנשים שגדלו בנוחות כאליטות ניצבים מול תהום – נסיגה במעמדם האישי שאי אפשר למנוע. איך יהיו אופטימיים ויחשבו שהעולם הוגן? אז הם מחליטים שהם דווקא כן אליטה, מאמצים את הז'רגון המטופש הזה ומתנשאים באמצעתו על אחרים. כל העסק מאוד שברירי (כי הוא מונע מאמוציות, אבל אסור להודות בזה) אז הם גם תוקפניים לאללה. אחוזי הצמיחה בכלכלות המפותחות גם פושרים אז אין ממש שטיח לקבור את זה מתחתיו.

    כחברה מרדנו בכל שמאפיין אותנו כקופי אדם – במשמעות של המגדר שלנו, בהיותנו חייה להקתית המחפשת שייכות ללאום (או קבוצה בסגנון). קיבלנו אסופה של אנשים מאוד מבולבלים, הרבה יותר מהמרקסיטים ואולי אפילו הפנקיסטים של פעם.

    • אהבתי את הניתוח. האם תתיר לבצע "העתק הדבק"?

    • מאיר עיניים!
      תודה רבה.

    • "כחברה מרדנו בכל שמאפיין אותנו כקופי אדם – במשמעות של המגדר שלנו, בהיותנו חייה להקתית המחפשת שייכות ללאום (או קבוצה בסגנון)".
      רגע, רגע. המשמעות של המגדר שלנו שרירה וקיימת אצל 90% מכלל האוכלוסייה, לפחות. אם כבר, ההכרה בלגיטימיות של יחסים חד-מיניים מערערת על הזהות המגדרית המסורתית יותר מכל המאמבו-ג'אמבו הלא-בינארי, שמעניין חלק זעום מכלל הציבור. אבל הפלא ופלא: גם החד-מיניים רוצים, לרוב, להקים משפחה ולהביא ילדים. אני דווקא בעד, לא בגלל איזו תפיסת עולם חתרנית אלא להפך: מוסד המשפחה מתערער, ומשפחות חד-מיניות יכולות לחזק אותו. ואם יש גורם המערער על מוסד המשפחה המסורתי, אז זה יותר הלחץ הכלכלי שגרם לכך ששני בני הזוג צריכים כיום לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית. זה גם נוטל מהמשפחות "עומק אסטרטגי" בעת צרה, אבל הסוסים האלה ברחו מהאורווה מזמן, ואין להם קשר לתיאוריה הביקורתית במובנה הפוסט-מודרני.
      לגבי הלאום, זה דבר מורכב הרבה יותר מלהקת קופי אדם או ציידים-לקטים. בין היתר, כי הלאום דורש מידה גדולה של אינטגרציה כלכלית בין אנשים רבים מאוד וקיום של מודעות פוליטית בקרבם. זה אינו שולל את הצורך שלנו בזהות מבוססת מוצא, אבל הלאום הוא מבנה-על מורכב ושברירי שרוכב על הצורך הזה. אם תפרק אותו, לא תגיע למחוזות זוהרים של סולידריות כלל-אנושית אלא למלחמת שבטים אלו באלו. עכשיו שמישהו יסביר את זה לפרוגרסיבים.

      • לך תסביר את זה לאנשים שעבורם עצם הפירוק הוא העיקר, אפילו אם יש להם איזו
        אשלייה אוטופית של בנייה שלא מסתיימת אף פעם. האמת העצובה היא שמרגע שהתברר
        לכולם (כמעט) שהקומוניזם נכשל, השמאל העמוק לא הצליח להציג מודל פוזיטיבי
        חלופי. יש כאלו שמנסים את סקנדינביה, אבל נראה שזה לא מלהיב אפילו אותם.
        Danny Orbach, PhD
        Senior lecturer in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • מרד במגדר: כשמעודדים נשים ללמוד הנדסה ומדעים ולעסוק ביזמות – המסר ברור. החברה רואה במקצועות להן נוטות נשים כ"נחותים", תוצאה של הסללה חסרת בסיס ביולוגי. היות וזה שקר ויש בסיס ביולוגי משמעותי לנטייה הזו – נשים רבות יותר לא מוצאות את עצמן. הסתייגויות PC: לא אמרתי פה שצריך לעודד נשים לעסוק במקצועות נשיים וכד', כמובן.

        מרד בלהקתיות: במערב זה מקבל ביטוי בלאום, במזרח התיכון יש חמולות ובמזרח יש גזעים.

      • לגבי הסללה מקצועית, Don't get me started on that.
        כל התפיסה לפיה רק מקצועות שיש בהם שכר גבוה "נחשבים" היא כריתת ענף שעליו יושבת כל חברה אנושית מתפקדת. לא, לא כולם יכולים להשתייך לעשירון העליון (מתמטית) ולא כולם צריכים לשאוף להשתייך אליו (אישית וחברתית). השאלה היא איך מארגנים את החברה כך שגם מי שמשתייך לעשירונים הנמוכים מהממוצע – שמה לעשות, יש בדיוק חמישה כאלה – יוכל לחיות חיים ראויים ומספקים. המודל הסקנדינבי עונה על השאיפה הזאת לא רע. דני אומר שהוא לא מלהיב אנשים; לא ברור לי למה.
        אבל לכל זה יש קשר קלוש בלבד לענייני מגדר. מבחינת תפקידי המגדר המסורתיים, לא ממש משנה אם אישה פלונית היא קופאית בסופר, מורה, מתכנתת או יזמית.

        לגבי אופיינו הלהקתי – ובכן, הלאום הוא שלב התפתחות חברתית שמעבר לחמולות. עצם קיומו מלמד על יכולת אינטגרציה חברתית שלנו שהתפתחה מעבר לזו של קופי האדם. פשוט כדאי להיזהר עם דחיפה לאינטגרציה רחבה עוד יותר (כמו שכדאי להיזהר מדחפנות באופן כללי).

      • הביקורת על "פירוק הלאום" ממש תמוהה בעיני. כל ישראלי עם נטיות ליברליות (אפילו "ליברל קלאסי" מהסוג השמרני) נתקל בכל מיני "טיעונים מן הלאום" שמשמשים לתרץ כל מיני שיקוצים ריאקציונרים, כמו למה אסור שתהיה תחבורה ציבורית בשבת, העסקה של יהודים בשבת, פיתות בפסח, נישואים חילוניים, שטיפת מוח דתית בבתי ספר ובצבא וכו' ("כי אנחנו מדינה יהודית"). למעשה זה לא Politically Correct להתנגד לתופעות מסוימות, אם השומע רק חושד שהן באות לקעקע את מוסד הלאום.

        מבחינתי, "פירוק הלאום" זה תרגיל אינטלקטואלי חשוב מאד שנועד לתת לי בסיס תיאורטי ורטורי להסביר למה זה בסדר שתהיה תחבורה ציבורית בשבת במדינה שבה אני חי. אני לא מתכוון "לפרק" לאף אחד את הלאום שלו, מה שזה לא אומר. אני בסה"כ רוצה להסתכל בצורה רציונלית על המציאות, וכמובן שאני גם ארצה לשכנע אחרים בצדקתי. זה לא מגיע מתוך איזה רצון לסולידריות גלובליסטית-ניאו-מרקסיסטית-פוסט-מודרנית. כמעט כל האנשים, כולל אותי, שמתנגדים לטיעון ה"כי אנחנו מדינה יהודית" עושים את זה מסיבות די אינטואיטיביות, אין לנו את הרקע התיאורטי שדרוש בכלל כדי לעשות מה שאתה טוען שאנחנו רוצים לעשות. למעשה, הרבה שמאלנים מדברים בשפה מאד פטריוטית, כלומר אם יש רצון "לפרק את הלאום" הרבה פעמים הוא מגיע מתוך רצון לבנות במקומו לאום מוצלח יותר או רלוונטי יותר.

        בסופו של דבר, הרבה מההאשמות שדני ואחרים מטיחים בממסד הפוסט-מודרניסטי נכונות שבעתיים כנגד מוסד הלאום. אז אם באמת יש רצון "לפרק" את הלאום, ראשית בוא בטענות ללאומנים שהמאיסו את עצמם על חלק גדול מהאוכלוסיה.

      • הלאום אינו מוסד. הוא מושג שאנשים מזדהים אתו, לרוב לא בגלל שרכשו השכלה אקדמית בסוציולוגיה או מדעי המדינה. כמובן, הלאום יכול לבוא בכל מיני צורות, חלקן עם מטען דתי גדול יותר וחלקן עם מטען קטן יותר עד זניח. אצל היהודים, מסיבות היסטוריות, המטען הדתי הוא גדול מאוד (אבל מי שטוען שהיהודים אינם לאום מתעלם מזיקה בלתי-ניתנת-להפרדה בין הדת למוצא ביהדות ומהמימד הפוליטי של שאיפה לשליטה בארץ הקודש).
        מה אפשר לעשות עם זה? שאלה טובה. חלק גדול ממנה תלוי במה שהשתרש במרחב הציבורי של ישראל ב-72 שנות קיומה. כן, לסטטוס קוו יש משמעות; אי-אפשר להנדס לאום, או מרחב ציבורי, מתוך רעיונות מופשטים. זה אינו אומר שאי-אפשר לשנות אותו, זה אומר שאפשר להתווכח על איך לעשות את זה בגבולות של "מגרש המשחקים" הלאומי שנוצר. אפשר, כמובן, לנסות לפרק את הגבולות האלה, אבל לרוב, מה שתקבל יהיה רחוק יותר מהחזון הליברלי שלך ממה שיש לך כעת. אני לא חסיד גדול של "כור ההיתוך" של מפא"י, אבל אם מישהו מציע לי אותו במקום השדים העדתיים המשתוללים בדיון הציבורי של ישראל כיום, אני לוקח את כור ההיתוך בשתי הידיים.

    • אבל עדיין, תצפיות בנוגע לגרעין הקשה של התנועה:
      1. סטודנטים למדעי החברה בעלי אופק השתכרות בעייתי
      2. אנשים שלא מזדהים עם גבריות (שכיחות גבוהה בקרב נשים)
      3. בני טובים, חתונה מאוחרת, העדר רקע דתי

      זה תיאור נפוץ בקרב מבקרי הפוליטיקלי קורקט, אבל הוא לא נכון. הפוליטיקלי קורקט קיים בדיוק באותה מדי אצל מיעוטים, למשל. במדיה חברתית, ה-cancel culture התחילה ממיקי קנדל (שהיא שחורה) וסווי פארק (שהיא אסייתית). בתקשורת ובאקדמיה האנשים שהכי מזוהים עם התנועה הזאת הם מרקע מבוסס אבל זה כי כמעט כל מי שמגיע לתקשורת ולאקדמיה בא מרקע מבוסס ללא שום קשר לדעות פוליטיות. זה לא עניין של דמוגרפיה או פסיכולוגיה, זה עניין של דעות פוליטיות.

      • לא נכון. ה-cancel cloture וה-PC לא התחיל מלטינים ולא מקהילות שחורים, הוא התחיל מברקלי סטייל בוגרי מדאי הדשר שמשתייכים לזרם הלבן (שחלקם אסייתים וחלקם שחורים, אף כי השחורים הרבה פעמים תופסים על זה טרמפ של עליונות, שזו גישה דיי שונה לזרם הרגיל).

  9. ראיתי לא מעט אנשים שמתחילים לזה כמו לדת. האם גם אתה חושב כך?

  10. אני מופתע שהמילה "מרקסיזם" לא הופיעה במאמר. בעיני לא ניתן לתאר אחר מקורות הרעיונות הפרוגרסיביים המודרניים (שנידונים בספר ובמאמר) בלי להתחקות אחר קו המחשבה הזה אחורה עד מרקס. הרי אחת האכסיומות של המרקסיזם קובעת שבכל סיטואציה חברתית שבה קבוצה אחת חזקה יותר מקבוצה אחרת, בהכרח מתקיימת מערכת יחסים של ניצול ושעבוד. זה הבסיס הראשוני ביותר של כל התיאוריות שנידונות במאמר (ודרך אגב זה גם מה שמסביר את המגמה ביחס המפלגה הדמוקרטית לישראל), ובלי לעמוד על הטיעון הזה אני לא רואה איך אפשר להבין אותן. יותר מזה, רוב האקדמאים שמחזיקים בתפיסות שנידונות במאמר קוראים לעצמם במפורש "מרקסיסטים".

    • ארז, זו תגובה מעניינת מאד, וגם אני התלבטתי עד כמה אם בכלל לדבר על המרקסיזם כאשר כתבתי את המאמר. פלאקרוז ולינדזי מתייחסים לנושא בתחילת הספר, ואומרים שאבות האסכולה הפוסטמודרניסטית ירשו מהמרקסיזם את דיכוטומיית המדכא-מדוכא, אבל הפשיטו אותו ממה שבעיני מרקס, אנגלס ויורשיהם נראה כעיקר העיקרים: הניתוח המטריאליסטי, החברתי-כלכלי. מרקס היה מתחלחל אם היו אומרים לו ששפה ושיח מעצבים מציאות. בעיניו, הבעלות על אמצעי הייצור והתנאים החומריים הם אלו שעיצבו את המציאות. זה נכון שהעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, שקבוצות שליטות יוצרות מטא-נראטיבים כדי לחזק את הלגיטימציה שלהם, שואב מתפיסות "מבנה העל" וה"תודעה הכוזבת" המרקסיסטיות, אבל ישנם הבדלים מהותיים. בעוד המרקסיסטים ראו בכל אלו שקרים מאד ספציפיים שאפשר לחשוף ולהפריך, כלומר ביקרו את ה*תוכן* של אותן התפיסות, המטא-נראטיב הפוסט-מודרניסטי הוא הרבה יותר מאשר תוכן שקרי. השקר והאשלייה טבולים בעצם השיח והמבנה שלו, עד ללשון ולשפה שבהם הוא מתבטא. בגלל שהדיון במרקסיזם והיחס שלו לפוסט-מודרניזם כל כך מורכב, ומפני שהתנועה הפוליטית שאנחנו רואים היום שואבת מפוקו ודרידה ויורשיהם הרבה יותר מאשר ממרקס, החלטתי להשאיר את העניין לפוסט אחר, עתידי.

      • מצד שני, אפשר בהחלט לומר שיש קשר ישיר בין מה שמתואר במאמר לנאו-מרקסיזם של אסכולת פרנקפורט, לא? (לגבי תודעה כוזבת ומבנה העל של מרקס עצמו – מייחסים את זה משום מה למרקסיזם, אבל האמת היא שבמובן מסויים זה ניסוח מודרני למשל המערה של אפלטון…)

      • נקודה יפה! מסכים בהחלט שאסכולת פרנקפורט היא סוג של גשר ושלב מעבר בין המרקסיזם הקלאסי לפוסט מודרניזם

  11. תודה רבה על התגובה, אני מסכים מאוד עם הדברים. אני חושב שנכון לראות את זה כך: מרקס הניח תשתית רחבה וכוללת מאוד של תפיסת עולם שכוללת תיאוריה כלכלית, היסטוריה אלטרנטיבית של האנושות ומערכת פוליטית מרמת התיאוריה ועד הביצוע. כל הסט הרעיוני המוצק הזה שכנע הרבה מאוד אנשים מאז ועד היום. עם זאת, המאה ה-20 הביאה לצערנו ולשמחתנו נסיונות פרקטיים ליישם את המניפסט הכולל של מרקס, שהסתיימו ככלל בכישלון, והביאו למצב שקשה היום לתמוך בכל המניפסט הכולל של מרקס בצורה שלמה. עם זאת, הצורה שבה מרקס מסתכל על העולם עדיין מדברת אל הרבה מאוד אנשים. הקונפליקט הזה (הזדהות עם תפיסת העולם אל מול כשלון המניפסט השלם) הוביל להתפתחות תיאורטית של רידוד וזיקוק התיאוריה של מרקס כדי לנקות מתוכה את אותם היבטים שהוכחו כשגויים או לא מציאותיים, ולהשאיר את מה שנתפס בדיעבד כגרעין הרעיוני שעדיין רלוונטי. זהו אותו בסיס רעיוני שאני טוען שעומד בלב כל הפוליטיקלי קורקט / ביקורת התרבות / פוליטיקת הזהויות / וכו'.

    למעשה אני לא בקיא בכלל בהיסטוריה של התנועה הרעיונית הזאת, ולכן מה שכתבתי למעלה הוא הגדר ספקולציה שלי – אבל כך אני מדמיין שזה קרה. זה מתכתב בעיני עם כך שמרבית הפרופסרים באקדמיה שמחזיקים בתפיסות כאלה אכן קוראים לעצמם בפיהם "מרקסיסטים", ובנוסף צריך לשים לב להבדלה מ"קומוניסטים" – תיוג שכבר אין משתמשים בו.

    אני מדמיין שהתופעה הזאת של הופעת אידיאולגיה כוללנית (שמקיפה את כל תחומי החיים) שצוברת תפוצה רחבה, נתקלת במכשולים ואז עוברת תהליכים של רויזיה פנימית – היא מקבילה לתהליכים היסטוריים שעברו על הדתות הגדולות (גם כאן אני לא בקיא).

    • הניתוח שלך מאד מעניין, אבל מעלה את השאלה, מתי תורה משתנה כל כך, עד שהיא מאבדת את זהותה הבסיסית. לדעתי האישית, כדי להיות מרקסיסט, בדרישת מינימום, אתה צריך לנתח את ההיסטוריה כהתפתחות של יחסים בין מעמדות ושליטה על אמצעי ייצור. ברגע שתפיסת היסוד שלך על התפתחות ההיסטוריה אינה כלכלית, אתה אולי מושפע מהמרקסיזם אבל בפועל אתה משהו אחר.

  12. מה שחסר לי, (ואולי ברור לכל הקוראים מלבדי) זה עד כמה מציאות של רדיפה היא חוייה של הסטודנט או המרצה הממוצע. האם ישנו מדד אובייקטיבי מקובל ל"השתלטות" של הפרקטיקות האלו מחוץ לחוגים שבהם הם נוצרו ומשגשגים?
    כלומר – אם ניתן ללימודי הנדסה ציון 10 (בטוח לגמרי) איפה תהיה ההיסטוריה או הגיאוגרפיה במכללה ממוצעת בארה"ב?

    • אני חושב שבארה"ב הפחד מחלחל כבר להרבה מאד מקומות. למעשה, לא צריך לפטר בפועל הרבה אנשים. צריך לפטר מספיק מכמה וכמה מקומות שונים זה מזה, כדי שהיתר יפחדו. אפילו בתקופה שלי בהרווארד, שהיתה *הרבה* פחות מפחידה מהמצב היום, אני זוכר סטודנט שהתנדב בקמפיין של אובמה למרות שתמך במקיין, פשוט כי פחד מחבריו.

  13. There are two kinds of hackings, external hacking and internal hacking (self hacking) and we ought to be mindful of both.

  14. פוסט מעניין, תודה.
    כמובן, הוא עסוק באקדמיה האמריקאית, אבל האקדמיה ושאר חוגי האליטה הניידת בישראל נוטים להזדהות אתה, ולכן הלכי הרוח משם משפיעים גם כאן. בזה יש, לדעתי, בעיה מיוחדת, כי רוב עמך ישראל לא ממש מתייחס לתיאוריה הביקורתית (וספק אם שמע עליה). כך הניתוק בין חלקיו השונים של העם היושב בציון הולך ומעמיק, אבל אנחנו מדינה קטנה ופגיעה מכדי להרשות לעצמנו ניתוק כזה.

  15. דני, מעניין אותי אם יש לך השערה מה מקור הכוח של התנועה הזאת – איך לקבוצה קבוצה קטנה יש כל-כך הרבה ״soft power” שמאפשר לה לפגוע בכל-כך הרבה אנשים ולהשפיע על השיח, בלי שאף אחד למעשה מסכים איתה.
    להבדיל, נתת למעלה דוגמא של מישהו שהתנדב לקמפיין של אובמה כי פחד מחבריו – לדעתי זה לא אותו הדבר, כי במקרה הזה הוא פשוט היה בסביבה שבה רוב האנשים מצביעי אובמה (ובעצם גם מה הקשר לcritical theory?)

  16. G היקר
    אשמח להוסיף את שלי למאמר המעניין ולדיון המרתק שהתפתח אחריו.
    כדי לענות על שאלתך צריך להסתכל על הנושא בקונטקסט היסטורי. הלאומיות היתה כח לא מאוד חשוב בפוליטיקה האנושית במשך הרבה מאוד מאות שנים בהם האנושות אורגנה על בסיס אימפריות על לאומיות. הלאומיות עלתה לזירה ככח משמעותי רק באמצע המאה ה19 ככלי אידאולוגי לפירוק האימפריות האלה ואכן הכלי הזה התחזק והלך עד להתמוטטות של המבנה האימפריאלי במלחמת העולם הראשונה. הלאומיות תפסה את שעת הכושר של התמוטטות האליטות האימפריאליות, בריונים תפסו את הואקום שנוצר והצדיקו את עצמם באידאולוגיות לאומיות. זה הוביל להקצנה מהירה שנגמרה במלחמת העולם השניה שאותה אפשר לתאר כשיא השיאים המוקצן ביותר של הלאומיות מבית מדרשם של מעמד הגברים הלבנים הפריבילגיים החדשים.
    רק שבניגוד למלחמת העולם הראשונה שמחקה את האליטות שהיו לפניה, מלחמת העולם השניה רק חיזקה את האליטה החדשה שהתעשרה ועל הדרך נפתרה מהמשוגעים שהובילו את העולם למלחמה.
    ואז היו מי ששאלו, איך הגענו לאן שהגענו ומה אפשר לעשות יותר טוב?
    התשובה היתה:
    בואו נפרק את המודל הקיים וננסה לבנות משהו אחר. משהו שבו גם לחלש יש כח, הלאומיות (ששיכת אקסקלוסיבית לגברים לבנים פריבילגיים אפילו אם זה לא ממש נכון) חסרת ערך והאליטה צריכה לחשוב טוב טוב על איך שהיא מתנהגת.
    או בקיצור:
    אנחנו רוצים אליטה של החלשים.
    כלומר:
    א. אנחנו מרקסיסטים במובן זה שאנחנו יוצרים מאבק בין מעמדי.
    ב. אנחנו מבטיחים עולם חדש וטוב יותר לחלש או למוחלש ולכן תמיכתם מובטחת (וזה עובד).
    ג. אנחנו מפרקים את הלאומיות לצורות חדשות של שבטים שמבוססים על מגדר, מצב רפואי, דת שאיננה נצרות או יהדות או כל קבוצת התייחסות אפשרית אחרת שאיננה לאומית.
    לאן כל זה יוביל? אני באופן אישי חושש. כבר היום יש מי שרוכב על האידאולוגיה הזאת כדי לזרוע בלבול ורפיון במערב ולצבור הישגים פוליטיים.

    • טוב, זה לא ממש מדויק.
      שני המודלים ה"קלאסיים" של לאומיות — הלאום הטריטוריאלי והלאום האתני — התפתחו בצרפת ובגרמניה כמה עשרות שנים טובות לפני מלחה"ע הראשונה והצליחו ליצור אימפריות משלהן לפני המלחמה ההיא. שתיהן, דרך אגב, לא פורקו במלחמה (גרמניה אומנם איבדה את המושבות והפכה ממלוכה לרפובליקה, אבל המשיכה לקרוא לעצמה Reich). גם הלאומיות בבלקן — מהיוונית עד הבולגרית והסרבית — התפתחה לאורך המאה ה-19, אומנם בהקשר אנטי-אימפריאלי (נגד האימפריה העותמנית והאוסטרו-הונגרית), אבל את מטרותיה העיקריות היא השיגה כבר לפני המלחמה הגדולה. דרך אגב, התנועות הלאומיות בבלקן סיפקו השראה מסוימת גם לתנועה הציונית. הלאומיות ההונגרית הסתדרה לא רע בתוך הקיסרות ההבסבורגית, אותה הפכה לאוסטרו-הונגרית ב-1867.
      כל זה, כמובן, היה משחק של גברים לבנים — פשוט מפני שהזירה הייתה אירופית, והנשים כמעט ולא השתתפו בפוליטיקה (עם כל הכבוד למלכה ויקטוריה). הניסיונות להעתיק את המודל הלאומי לקרקע לא-אירופית הם סיפור מורכב ובעייתי, לרוב מפני שהתנאים החברתיים והכלכליים לכך לא הבשילו ברוב המקומות בעולם, והגבולות שורטטו בשטח באופן שכמעט נועד למנוע התפתחות של לאומיות מתפקדת. בין ההצלחות המעטות אפשר למנות כנראה את ארצות מזרח אסיה (שם יש בסיס אתני חזק מאוד ללאומיות), את טורקיה, ישראל, איראן, מצרים, ואולי עוד כמה מקומות אקזוטיים כמו בוטסוואנה.
      מה שכן, אני שותף לחששותיך. התנועות הלאומיות שהצליחו להתגבש מספיק כדי לבנות לעצמן מדינה תפקדו ומתפקדות במסגרת הזאת די טוב. כלל לא ברור שהן יצליחו לתפקד באותה רמה במסגרת פוסט-לאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: