הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 9, 2021, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. תודה מרתק ומעורר ענין לקרוא את הספר המלא

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הספר תורגם לעברית?

  3. אכן מעניין כרגיל.
    בזמנו התפרסם בסדנה להיסטוריה חברתית מאמר על המעורבות הישראלית במלחמה.

    https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/BLOG-1.2611053

  4. למה לערבים יש בדיחות פוליטיות טובות יותר משלנו? זה קשור למשטרים דיקטטוריים? מסורת?

  5. דבר ראשון, תודה לאשר אורקבי על המחקר שהוליד את הפוסט הזה.
    דבר שני, תודה לנוסע בזמן על הלינקים הרלוונטים. קורא אותם עכשיו.
    דבר שלישי, תודה לדני על הפוסט הנ"ל ועל הבלוג בכלל. אני מחכה כל שבוע לפרסום חדש וכמעט תמיד זה משהו מרתק.

  6. ואללה, היה ממש כיף לקרוא הן על עומקו של הספר ובטח על הדרך הנהדרת בה הצגת את הדברים. שאלה. האם הוא מתייחס בספר למבצעי מודיעין שבוצעו בתימן ע"י ישראלים ?

  7. מעניין מאוד, תודה. שתי הערות:
    א) על איזו "נסיגה מבישה" של נאצר מכוויית מדובר? ככל שאני יודע, משטר נאצר היה אחד הגורמים שהתנגדו לתוכנית של עבד אל-כרים קאסם לספח את כוויית עם ההכנות לעצמאותה ב-1961, ואחד האחראים לכך שהליגה הערבית אימצה החלטה המתנגדת לסיפוח. אבל האם נאצר אי פעם עשה יותר להגנה על כוויית מאשר הצהרות ודיפלומטיה? ממה היה לו לסגת?
    ב) נמל עדן איבד את מעמדו כמושבת הכתר פחות מארבעה חודשים אחרי ההפיכה בתימן (שהייתה אז למעשה צפון תימן). הוא איבד את מעמדו כיוון ששולב בפדרציית דרום ערב, יחד עם מדינות חסות אחרות של בריטניה בדרום תימן, שהיו אז ישויות עצמאיות ובלתי-תלויות בממלכה המותווכילית שהפכה לרפובליקה בראשות עבדאללה סלאל. הבריטים לא ממש רצו להשקיע בשימור מדינות החסות שלהם בדרום תימן והפקירו אותן כעבור שנים ספורות למרקסיסטים המקומיים. לאור זאת, ספק האם ממשלת בריטניה הייתה באמת נחושה ברצונה לשמור על עדן מפני הרפובליקנים בצפון, שהיו גורם סכנה רחוק יותר. למעשה, מעניין לחשוב מה היה קורה אילו הבריטים אכן רצו לשמור על עדן והיו מנסים להפוך אותה להונג קונג של המזרח התיכון.

    • תודה, מני. לפי הספר, נאצר (ביחד עם שליטים ערביים אחרים) החזיק כוחות בכווית כחלק מחיל הגנה אנטי עיראקי, אבל השיג אותם קצת לפני שפרצה מלחמת האזרחים בתימן. שנית, לפי המסמכים הבריטיים שאורקבי מצטט, הבריטים בהחלט התכוונו להישאר בעדן עד 1968 לפחות, וגם אז – להמשיך ולשלוט בה באופן עקיף באמצעות בני החסות שלהם. מה שהוציא להם את החשק היה המאבק המתמיד עם נאצר. למעשה, לפי התיאור של אורקבי המאבק בין בריטניה ומצרים על עדן דומה לקרבות האלה שאנחנו רואים בסרטי אנימה שמחסלים את שני הצדדים בו זמנית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: