"פאודה", סדרת המתח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חרכה את שיאי הרייטינג הן בישראל והן בעולם הערבי. מדוע הרגיזה הדרמה הזאת, שבמרכזה יחידת מסתערבים מובחרת, כתבני שמאל רדיקלי למיניהם, אך בכל זאת היתה פופולרית בקרב צופים משני צידי המתרס? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דרמה שמתרחקת מצדקנות מוסרית, מופרכת מבחינה מבצעית, אך עם זאת אמיתית להפליא.

קוראים רבים של הינשוף ביקשו ממני לכתוב ביקורת על "פאודה", הסידרה המדוברת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתמול לפנות בוקר סוף סוף סיימתי את הבינג' המיוחל, ולאחר שלוש עונות הגיע הזמן לצאת עם מספר תובנות. למי שלא מכיר, "פאודה" מגוללת את הרפתקאותיה של יחידת מסתערבים מובחרת, שפועלת בכיסוי מקומי בערי וכפרי הגדה, ובעונה השלישית גם בעזה. במרכז העלילה עומד דורון קביליו (ליאור רז), לוחם דובר ערבית רהוטה עם נטייה לחוסר משמעת ושלל תסביכים פסיכולוגיים, לצד חבריו ליחידה: המפקד מיקי מורנו שמסתיר שלדים לא נעימים בעברו, נורית, דמות של אמזונה מקומית, וטיפוסים אחרים. לצדם, מציגה הסדרה מגוון רחב של דמויות ישראליות ופלסטיניות: שר ביטחון ערמומי, רכז שב"כ מניפולטיבי אך אנושי מאד, דסקאית שאפתנית עד כדי אטימות, חטופה עדינה ותמימה, רופאה צרפתיה-פלסיטנאית מצודדת שמצאה את עצמה בלב שכם, וכמובן, מפקדים רבים מהחמאס, הרשות הפלסטינית ודאע"ש. כל אלו מופיעים בסדרה לצד בני משפחותיהם, ועוברים במהלך העונות הרפתקאות מסמרות שיער: משימות בכיסוי עמוק, פשיטות קומנדו, פיגועים ספקטקולריים, התנקשויות נועזות, ואף משא ומתן בין אויבים בסיטואציות מוזרות.

באופן עקרוני, הסדרה מאד טובה, על אף מספר פגמים אופיינים שנדבר עליהם בהמשך. העלילה זורמת ומלאת תפניות, הקצב מסחרר, המשחק משובח והסצינות, שצולמו בכפר קאסם, יפו, רמלה ובסיסי צה"ל, מלוות בתצלומי שטח ואוויר משכנעים מהגדה ומעזה. מעל הכל, הדמויות מורכבות, עגולות ומשכנעות. כולן מתפתחות, עוברות שינויים ונשרטות במהלך העלילה, ואף אחת מהן לא יוצאת מהסדרה כפי שנכנסה אליה. הסיבה ש"פאודה" שיגעה דוברים פלסטיניים וכתבני שמאל רדיקלי למיניהם, בעולם ובישראל, היתה בדיוק משום שאינה תעמולתית. אכן, אלו שרואים במציאות הישראלית-פלסטינית מחזה מוסר עם טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, יתאכזבו מהסדרה. הגיבורים הישראלים והפלסטינים אינם פלקטים פוליטיים, והם נוטים להתחבט בבעיות ובדילמות אישיות שמשתלבות עם המאבק הלאומי הרחב יותר. כל המשתתפים בסדרה, גם מארגונים כמו חמאס ודאע"ש, מאמינים שהצדק איתם ומבטאים את עמדותיהם באופן משכנע ולפעמים גם נוגע ללב, ולעיתים נראה שהם נסחפים בקצב האירועים יותר מאשר מתכננים אותם או שולטים עליהם. עם זאת, הסדרה אינה חותרת ל"איזון" מלאכותי ומנותק מהמציאות. כמו בעולם האמיתי, אנשי חמאס ודאע"ש אינם מהססים להרוג אזרחים בכוונה תחילה ומתוך נקמה, בעוד הלוחמים הישראלים משתדלים (בדרך כלל) שלא לעשות זאת, אם כי אינם בוחלים בנזק קולטרלי כשהדבר משרת את מטרותיהם. את הצד הפלסטיני, כמובן, זה לא מנחם. כפי שאומר אחד מהמפקדים של דאע"ש בעונה השנייה, "אצלכם משום תמיד הורגים בלי כוונה". המורכבות הזאת, לצד האקשן המשובח, מאפשרת לכל צד לא רק להנות מהסדרה אלא לראות בה את עצמו. לכן, היא עמדה בראש רשימת הצפייה הן בישראל והן במדינות ערביות רבות, ולפי עדות אחת ששמעתי, היתה פופולרית אפילו בקרב אסירים בטחוניים פלסטינים.

הסדרה כמובן אינה נטולת פגמים. למרות שיוצרה, העיתונאי אבי יששרוף, הוא אחד מהפרשנים הבקיאים ביותר בגדה המערבית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחרף ייעוץ של בכירי שב"כ לשעבר, מי שיצפה לאשנב לעולם הריגול והמבצעים המיוחדים במציאות עלול להתאכזב. לצד סצינות מופרכות במיוחד, פאודה סובלת מפגמים האופיינים לז'אנר באופן כללי. אלו נובעים בעיקר מהפער בין המציאות, שהיא מטבעה כאוטית ונטולת התחלה, אמצע וסוף, לנראטיב קולנועי מהודק ומוגבל. מי שמכיר את ההיסטוריה של עולם הביון והמבצעים החשאיים, יודע כי גם במציאות התרחשו אירועים ביזאריים ומוזרים להפליא, שלפעמים עולים על המתואר בסדרות טלוויזיה. אולם אלו מתרחשים בדרך כלל לעיתים רחוקות, לפעמים גם רחוקות מאד, וכמו בכל מלחמה אמיתית, רגעי ההתרגשות העזים משובצים בתוך תקופות ארוכות של שיעמום ושגרה אפורה ושוחקת. חלק מההרפתקאות המתוארות בסדרה אכן עשויות להתרחש בעולם האמיתי, אבל לא בסמיכות כל כך קרובה זו לזו.

מה שאפילו יותר מופרך, ושוב אופייני לסדרות מבצעים מיוחדים רבות, זו הנטייה להפוך את הגיבורים ל"כולבויניקים". המדיום הקולנועי (ולא פחות מכך, הנטפליקסי) מחייב חיסכון מסויים בדמויות, שהרי הצופה צריך להתוודע ולהיקשר לגיבורים לאורך זמן. לכן, פאודה מציגה לנו גיבורים בלתי אפשריים שמתמחים בכל התחומים: גם מדברים ערבית שוטפת שלא מאפשרת למקומיים להבחין שהם יהודים (דבר קשה להפליא כשמדובר במתחזים שאינם דוברי שפת אם), גם מאומנים באיסוף מודיעין וריגול בכיסוי עמוק, וגם לוחמי על שמסוגלים להתמודד עם יחידות מובחרות של דאע"ש וחמאס, או לברוח מלינץ' באמצע הקסבה של שכם. בפועל, קשה להאמין שבצבא כלשהו יש אנשים שמסוגלים לבצע את כל המשימות הללו גם יחד. מי שמדבר ערבית ויודע להסתוות מספיק טוב בכדי לפעול בכיסוי עמוק, טירוף לסכן אותו בפעולות לחימה, וסביר שממילא לא יהיה טוב בהן. מי שיודע להילחם ברמה של יחידה מובחרת, לא יכול לבלות את כל זמנו בלימוד ערבית וטכניקות של ריגול ואיסוף מודיעין.

קצת יותר מאכזב לראות שפאודה נופלת בכשל נוסף, שאני נוהג לכנות "כשל הטירה הנאצית". כל מי שראה סרטי אקשן של מלחמת העולם השניה, החל מ"שניים עשר הנועזים" והלאה, הבחין אולי בתופעה מוזרה. בכל פעם שהגיבורים יורים, הם "מורידים" נאצים בעשרות, אבל הנאצים כמעט אף פעם לא פוגעים, גם כשהם מרססים במכונת ירייה בשטח ישר ונטול מכשולים. אם אכן חיילי הצבא הגרמני והס"ס היו קלעים גרועים כל כך במציאות, מלחמת העולם השנייה היתה ככל הנראה מסתיימת כבר ב-1939. כך גם ב"פאודה". בכל העונות, אבל במיוחד בשלישית, רואים את מסתערבינו מורידים אויבים בעשרות, לרבות כאלו שאומנו בידי משמרות המהפכה האיראניים, אבל נפגעים מעט מאד. אם אכן זו רמת החיילות של משמרות המהפכה ותלמידיהם, אולי באמת כדאי לפלוש לאיראן באופן מיידי. מה חבל שהמציאות, אפעס, קצת שונה. ובכל זאת, גם כאן אני לא מאשים את היוצרים. לא כל סדרה היא "משחקי הכס", ומי שרוצה לשמור על הגיבורים לאורך זמן בכדי לפתח את הדמויות, צריך להעניק להם שרידות גבוהה בקרבות. כאן, האמינות המבצעית נופלת קורבן לצרכי העלילה.

חרף הכשלים המבצעיים הללו, פאודה רחוקה מלהיות סדרה מופרכת בכללותה. גם אם סצינות הלחימה רחוקות מהמציאות, היא מצליחה לבטא היטב אמיתות חשובות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ולפעולה חשאית בכלל. שני הצדדים "צודקים" בעיני עצמם, והצופה יכול להזדהות עם כל אחד מהם בהתאם לטעמו. אבל בלי קשר לשאלת הצדק, הלחימה עצמה פוגעת תמיד בבלתי מעורבים, סוחפת אנשים נוספים למעגל הסכסוך, ומכה בכל העוצמה דווקא במי שאינו אשם. יותר מכך, היא גם שורטת מבחינה פסיכולוגית את מי שמעורב בה. הדמויות נסחפות במעגל הנקמה והלחימה יותר מאשר פועלות לפי תוכנית אסטרטגית מחושבת. הפעולה בשטח כאוטי מובילה באופן בלתי נמנע כמעט למעורבות אישית ורגשית, נקמה נוסח מלחמת כנופיות ואפילו שחיתות. כמו כן – ואנחנו יודעים שזה נכון ממחקרים לא מעטים על מבצעים חשאיים – ביחידות מהסוג הזה קיים מתח מתמיד בין הצורך הצבאי הקריטי במשמעת, לבין חוסר משמעת שמאפיין את היצירתיות הדרושה לפעולה חשאית. באחד מהפתילים שפתחתי על פאודה ברשתות החברתיות, מישהו הציע לשחק במשחק השתייה הבא: לשתות כוסית בכל פעם שדורון וחבריו עושים משהו שבצבא נורמלי היה מעיף אותם לכלא או לפחות לפנסיה. אני מבטיח לכם שתהיו שיכורים כדבעי בסוף העונה השלישית.