מי מפחד מהיסטוריה צבאית?

Credit: HayDmitriy, depositphotos.com

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

ספרי זכרונות של דיפלומטים ובכירי משטר כמעט ולא מצוטטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Klanneke, depositphotos.com

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

רואים קורס בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שמתעלם מדברים כאלו? היזהרו ממנו. תמונת אילוסטרציה. Credit: Igor Golovniov, depositphotos.com

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

Image result for Ivan's War
"המלחמה של איוון", ספרה של קתרין מרידייל, הוא דוגמא מובהקת ל"היסטוריה הצבאית החדשה" שמתמקדת בעיקר בחווית הקרב, ופחות בהחלטות הצבאיות ברמת הפיקוד

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 6, 2021, ב-ינשוף צבאי-אסטרטגי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. מרתק.
    אני חווה את אותו הדבר בבר אילן. רק דר' טובי מלמד היסטואיה צבאית והקורסים מפוצצים.

  2. זה די מדהים מה אתה מתאר. למלחמה יש השפעות ארוכות ורחבות טווח. אי אפשר להתעלם ממלחמת העולם הראשונה, כשבאים לבדוק את הגורמים לעליית הנאצים בגרמניה ולנסות להבין את אלה שניסו לפייס את היטלר ולמנוע מלחמה בכל מחיר. אי אפשר להתעלם ממלחמת העולם השניה, החורבן והטארומה שהיא גרמה, כשבאים לתאר את הרקע לצמיחת האיחוד האירופאי. אי אפשר להתעלם ממלחמת יום כיפור כשבאים לנסות ולהבין מדוע החליטו ישראל ומצרים לפתור את הסכבוך ביניהם בדרכי שלום. בסופו של דבר מלחמה היא לרוב לא ארוע שגרתי, היא הרבה פעמים סוג של "מגה ארוע" עם השפעה אדירה לטווח ארוך. השפעה שאינה משפיעה רק על גנרלים וראשי מדינה, אלא השפעה על כל שדרות העם, הכלכלה, והתרבות. התעלמות ממלחמה בלמודי הסטוריה, בוודאי התעלמות מופגנת, היא בלתי סבירה, כמעט מעילה בתפקיד ההסטוריון.

  3. בטוויטר קראתי כל מיני אנשים בתחום שטוענים שהכתבה של הייסטינגס שגויה עובדתית בטענות שלה כלפי מספר התוכניות האקדמיות והמשרות המוצעות בארה״ב בהיסטוריה צבאית. וזה בא מאנשים שיאששו את כל מה שאתה אומר לגבי התפיסה הרווחת בקמפוסים שהיסטוריה צבאית היא בהכרח מיליטריסטית, למשל ההיסטוריון של רומא העתיקה ברט דוונו: https://acoup.blog/2020/11/13/collections-why-military-history/

    ולגבי קיגן, הוא בהרבה מובנים חלק מהאליטה הישנה. למשל, הוא הגן על דייוויד אירווינג עד רגע המשפט, וגם לאחר המשפט (בו הוא דווקא כן הסכים שאירווינג מכחיש שואה) דיבר בחיובו ואמר שהוא לא באמת מאמין בדברים שהוא כותב. לא שקיגן אי פעם הכחיש שואה, אבל הוא חלק מאליטה שמגנה על עצמה ועל חבריה, בדיוק כמו למשל שלא מעט חוקרים פוסטמודרניסטים באליטה החדשה כגון ג׳ודית׳ באטלר הגנו על אביטל רונאל.

  4. תופעה עצובה ומדאיגה. ההשפעה שיש לראשי הצבא על עיצוב ההיסטוריה היא עצומה. הרי ברור שכאשר מדינה נדרשת להתכונן למלחמה ניתן ללמוד כל כך הרבה על מה נכון ולא נכון לעשות. לנתח ולבדוק מה היו השיקולים ואז ללכת ולבדוק גם מי היו האנשים שעמדו במרכז קבלת ההחלטות ומה הניע אותם. כשאני חושב על מה שהצבא הבריטי עשה בשנים של צ'מברלין והדרך שבה הכינו את האימפריה למלחמה הבאה, הרי שניתן בצורה מכלילה להאשים אותם בכישלונה של בריטניה בניסיון לעצור את היטלר בשנות השלושים ובכישלונות של תחילת מלחמת העולם השנייה. לקחים חשובים שכול מי שלומד היסטוריה צריך לדעת גם אם הוא היסטוריון חברתי או תרבותי. זה מאפשר הרחבת דעת בגלל שראשי הצבא שאחראים על מיליוני חיילים שמחר יחזרו הביתה מהמלחמה יחזרו שונים לחלוטין. זה כדור שלג שמשפיע על כול תחומי החיים. לא מבין למה היסטוריה צבאית הפכה לגנאי ככה. בתרבות הפופולארית מקס הסטינגנס ואנתוני ביוור מוכרים מיליונים של ספרים על קרבות ומלחמות, ובאקדמיה יש התכנסות פנימה לצערי שבה השיח הופך להיות למומחים בלבד ומאד לא מזמין (אני מכליל כמובן כי יש היסטוריונים נהדרים שכותבים קולח ומעניין). זה מזכיר את הביקורת של טרבור-רופר שאמר שהיסטוריונים שכותבים מחקרים שרק מעניינים אותם ואת עמיתיהם ימצאו שהם הורגים את המקצוע במהירות.

    • בנוסף ליתר הדברים הנכונים שאמרת, בכל הנוגע להשפעה של מלחמה כ"כדור שלג" על כל כך הרבה מאורעות אחרים, רציתי להוסיף שסימן מובהק לכתיבה היסטורית שמעניינת רק קבוצה קטנה של מומחים, היא עודף ציטוטים ו-engagement עם היסטוריונים אחרים, באופן שיוצר תחושה של מועדון חברים אקסלוסיבי וסגור.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    סקירת הספר החשוב "פני הקרב", שמדגישה את הצורך לקרוא כדי להיות מוכנים ללחימה https://wp.me/p4kTCp-5Zn

  6. נראה לי קצת פלצני ומגוחך. כל הטכנולוגיה התפתחה בזכות-בגלל- צבאות. להם היה מימון. הם גם בחנו אותה בחיי היום יום והכניסו בה שיפורים. החיים עשירי הטכנולוגיה של היום לא היו קיימים בלי ה'הסטוריה הצבאית' שלהם.
    מדבריך אני מבין טוב יותר מה מקור ההגדרה 'מגדל שן'….

  7. אחרי שנים רבות של מחקר וכתיבה (20 ספרים מהם תורגמו שנים לאנגלית ועשרות מאמרים) בתחום ההיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל ועוד שנים רבות של הוראה במכללות הצבאיות, אני נאלץ להזדהות עם הכותב. אכן הירידה בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית מורגשת הייטב גם בארץ. אין בנמצא חוגים / קתדרות העוסקים בנושא או בקרובים לו באף אחת מהאוניברסיטאות בישראל. לצערי ומהיכרות קרובה הדבר דומה גם במישור האקדמי ברוב ארצות העולם החופשי.

  8. אני מסכים לחלוטין עם הדעה כי הדחיקה באקדמיה של מחקר ולימוד ההיסטוריה הדיפלומטית והצבאית
    היא תהליך רע ולדעתי אפילו מסוכן. זאת מאחר ורק מלימוד היסטוריה מדינית וצבאית שנחקרה ונכתבה באופן ראוי יש סיכוי להפיק לקחים נכונים – וגם במקרים הטובים – למנוע מלחמות וקטסטרופות.

    ואני מוסיף פה נקודת מבט אישית משלימה-

    באותה מידה חמורים תהליכים של סתימת פיות על ידי אוטוריטות אקדמיות וקוליגות שלהם, מול מחקרים שכן מבוצעים אך תוצאותיהם לא מתאימות לאג'נדה של האוטוריטה.
    במקרה שלי – תוצאות הדוקטורט שלי שאוששו כי הבריטים דחפו את מדינות ערב לפלישה ב-1948,
    שאינן נוחות לבעלי אג'נדות אנגלופילים ואג'נדות נוספות.
    הוצאתי גם ספר בעקבות הדוקטורט בשם : "הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית".
    סטימצקי, 2019. והמנחה שלי היה פרופ' טוביה פרילינג. אדם ראוי ביותר.
    ומאז הפרסום אני נמצא תחת חרם אקדמי כולל על האפשרות להציג לציבור את תוצאות עבודתי.

    אם מסתבר שאיננו מבינים עד היום את המניע המרכזי להתרחשות אירוע מרכזי כמלחמת העצמאות,
    גם מאחר ויש המשתדלים שלא נבין, אז מה ניתן לצפות עבור הרבה התרחשויות קריטיות אחרות?!

  9. "אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח."

    באותה מידה שפרופסור למגדר לומד איך לעשות טיפולי המרה יותר טוב

  10. מעניין גם שאי-הלימוד של היסטוריה צבאית "כמו שצריך", כלומר כולל החלקים הלא מזהירים אבל הכה חשובים של הלוגיסטיקה – מוביל לתפיסת עולם פשטנית ורדודה ומעודד בתורו תיאוריות קונספירציה.

    ניתן לראות זאת בשאלות היום על נושא החיסונים, שבלי להבין את הפן הלוגיסטי שמאחוריהם, פשוט לא ניתן להבין. מאידך – מי שקצת מכיר ולמד את השפעת הדרגים הלוגיסטיים על המלחמה (בין אם זה מלחמת פרוסיה-צרפת או צליחת התעלה) – יכול להשליך על מבצעים אזרחיים, לקלוט את האתגרים ולנתח אותם ולפחות לדעת להתמודד עם פייק ניוז.

  11. פוסט מעניין ומאיר עיניים, תודה
    סחתיין על המיומנויות לכתוב לעומק ולרוחב בלי לגעת בפוליטיקה ישירות. אני חושב שברור שהיסטוריה צבאית היא תחום ימני-שמרני ושהרוב המוחץ של מחלקות מדעי הרוח נשלט בידי ליברליזם קיצוני.

    אם לנתק שניה את הפוליטיקה מהדיון, אני תוהה (בלי שאני מכיר כלום במחקר אקדמי במדעי הרוח) האם המחקר ב"החלטות גנרלים ומפות עם חיצים" לא מרגיש ממוצה, כלומר, האם אתה יכול למצוא קרב גדול במלחה"ע השניה שיש לך מה לחדש בו מחקרית במישור הזה?
    לעומת מישור ה"מפות עם החצים", במישור החווייה של החייל או האזרח יש הרבה יותר אינפורמציה ותמיד מתגלים עוד יומנים, מכתבים, כתבות מהתקשורת וכו', אז לחוקר יש יותר "תחמושת" לחדש. מה דעתך?

  12. כשהייתי חניך בפנמ"צ (מחזור 64) למדנו קורס בהסטוריה צבאית עם המפות והחיצים וכל הפרפנליה. ברמה הטקטית היה מקיף. אבל מה, לקח לי עוד כמה עשורים להבין על מה באמת היו המלחמות. או לפחות להבין הרבה יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: