לקראת הבחירות: למה המערכת הישראלית לא מתפקדת ולמי אצביע

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מרץ 20, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 45 תגובות.

  1. וואלה, הצלחת להפתיע אותי.
    אבל אני מבין את ההגיון (העקום) שלך להצביע לרע"מ.
    הניתוח שלך את המערכת הפוליטית הוא אחד טובים שקראתי.
    פוסט מעולה.

    ברשותך אני מצרף לינק מעניין נוסף שקראתי לפוסט מבלוגר שדווקא הכריז על פרישה מבלוגים.
    זה פורסם אתמול ולדעתי גם היה מעניין:
    https://stuffshaireads.wordpress.com/2021/03/19/%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-2021/

    אני קורא את הניתוחים הכי מעניינים על פוליטיקה דווקא מבלוגים ולא מהתקשורת.
    הרמה של הניתוחים הפוליטיים בארץ היא אשפה לטעמי חוץ מעמית סגל ועוד כמה כותבים במקור ראשון (אבל בתור ימני אני כנראה משוחד).

    אני גם ממליץ להקשיב לפודקאסט עם אסף זמיר למי שיש סבלנות, הוא מכחול לבן לשעבר אבל עושה רושם שיש לו ראש על הכתפיים:
    https://podcastim.org.il/%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%99%D7%91%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%A7%D7%9C%D7%A6%D7%A7%D7%99%D7%9F/
    הרשים אותי למרות שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אומר.

  2. מסכים עם כול מילה בניתוח המצב אבל לא יכול לקבל את המסקנה. מפלגה ערבית איסלמיסטית שמרנית אינה מייצגת אותי או אותך גם אם צירוף נסיבות עשוי לגרום לה להיראות מועילה ברמה נקודתית. כמוה כמפלגה חרדית.
    טיול נעים בשמש, הוא אופציה סבירה ליום שלישי. לא חייבים להשתתף בהצגה דמוקרטית נטולת תכלית. ההליך הפרלמנטרי הובל לשום מקום ואיני חייב להצטרף לאותה דרך.

    • ההליך הפרלמנטרי הפרגמטי הוא לוז קיומו של המשטר הדמוקרטי שאנחנו חיים בו. כל האלטרנטיבות האפשריות גרועות בהרבה. לכן, אצביע למפלגה שמקדמת אינטרסים נקודתיים שאני תומך בהם, גם אם היא לא מייצגת אותי באופן אתני, דתי וזהותי.

  3. מעניין שאתה דווקא מחשיב את רע״מ בתור מפלגת ששוברת חרמות ולא את המשותפת. שהרי הגישה הפוליטית של המשותפת תחת עודה היא להיות מפלגת שמאל אידאולוגית מתוך תובנה שהאג׳נדה החברתית השמאלית מטיבה עם הציבור הערבי, ועל זה הוא נכנס לריב קשה עם בל״ד ורע״מ, ולקח כמה מערכות בחירות כדי לשכנע את בל״ד אפילו להמליץ על מועמד ציוני לראשות הממשלה. השת״פ בין רע״מ ונתניהו היום הוא אינטגרציה סטייל ש״ס ויהדות התורה, כלומר, מכירת קולות לפי האינטרסים של העסקנים. זה לא בא ממחלוקת אידאולוגית עם השמאל הערבי למשל על זכויות הומואים, פמיניזם, או דת ומדינה.

    • אלון, המשותפת מוכנה לשתף פעולה רק עם קואליציית שמאל, וגם זה לאחר ויכוחים פנימיים כבדים, תוך כדי התגברות חלקית מאד על גישה של החרמה עקרונית. רע"מ מוכנה לשתף פעולה עם כל המחנות, תמורת benefits ראויים בהחלט לציבור שלה, ולכן בעיני היא מייצגת את מקסימום הגמישות שמפלגה יכולה לתת למערכת הקפואה והסקלרוטית שלנו.

      • אני עדיין לא מבין. הרי יחימוביץ כמעט במופגן לא דיברה על הנושא המדיני. לעומתה ציפי לבני דיברה אך ורק על זה וגישתה הכלכלית ליברלית כשלך.
        גם ב-2015 הרצוג ולבני קידמו בעיקר את הנושא המדיני ושניהם מחזיקים בעמדות ליברליות ואז לא ראיתי אותך מתלהב לתמוך בהם.

      • אני חושב שהמודעות שלי לחשיבות של מדיניות כלכלית ליברלית התגברה מאז. הסיבה העיקרית שתמכתי בשלי יחימוביץ׳, כפי שאפשר לראות בפוסט שפרסמתי דאז, היה שבעיני היא הביאה רוח חדשה לשמאל. באמת ראיתי בה אז אלטרנטיבה שלטונית. דרך אגב, חזרתי מחו״ל גם כדי להצביע להרצוג.

  4. דני, אני מבולבל. אמרת שאתה לא מצביע לעבודה כי אתה לא תומך במדיניות ״ההסתדרותית״, לדברייך, של מרב מיכאלי.

    אבל לפני פחות מעשור עלית על טיסה מיפו בנייד כדי לתמוך בשלי יחימוביץ. למיטב זכרוני אף התפקדת למפגש העבודה לשם כך. יחימוביץ הובילה מדיניות כלכלית הרבה יותר ״הסתדרותית״ מזו של מיכאלי, וזה היה הדגל העיקרי, אם לא היחיד שהניפה.

    אז מה השתנה?

  5. ניתוח מבני זה דבר חשוב והניתוחים שלך בדרך כלל מצוינים. אבל לניתוח מבני יש גם חסרונות ובמקרה הזה, לדעתי, הניתוח שלך פספס את הפיל בחדר ולכן גם המסקנות שגויות.

    הבה נתבונן מקרוב במשפט המפתח:

    "כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה."

    שגיאה 1: יש מפלגה שלא מחרימה *מפלגות* אחרות. זה הליכוד. כמו שאמרת בעצמך, הבעיה שלהם היא עם זה שנתניהו לא יחדל בטעות לרגע מלהיות ראש הממשלה (וכולנו יודעים מדוע אסור שזה יקרה, נכון?), לא עם מפלגה כלשהי. נהפוך הוא, הליכוד יקבל בזרועות פתוחות כל מיד מוכן להיות הגנץ, סליחה, הפראייר התורן. אפילו את רע"מ שרק לפני חצי שנה הם הסבירו עם קצף בשולי השפתיים שהיא סניף של האחים המוסלמים וחמאס.

    בקיצור, הליכוד לא מחרים אף אחד. הם פשוט לא מוכנים לעזוב את השילטון.

    שגיאה 2: גם קואליציית אנטי-ביבי לא מחרימה *מפלגות* אחרות. לפחות לא באופן גורף ושיטתי. היא מחרימה את ביבי האיש והנאשם הספציפי. את האברציה במערכת הפוליטית, את החור השחור שבולע כל דבר שמתקרב אליו.

    ובאמת, במערכת פוליטית מתפקדת יש לזה פיתרון ומזור פשוט: אדם פלוני שנוא כל כך שזה מונע הקמת קואליציה? מחליפים אותו באלמוני. קואליציית אנטי-ביבי יותר מתשמח לשבת עם הליכוד בהנהגת מישהו אחר, כל אחד אחר בעצם. (ומי שלא מאמין, ע"ע גדעון סער שמתקבל בזרועות פתוחות ובצדק).

    בקיצור, הניתוח המבני מתעלם מהפיל החדר, וזה מר נתניהו עם כתבי האישום שלו ולכן גם מוביל בסוף למסקנה מופרכת.

    לי אישית נראה שמסקנה בה יוצא שציוני יהודי ליברלי הולך להצביע לרע"מ צריכה להדליק נורה אדומה לגבי האנליזה שקדמה לה ולשלוח אותנו לחפש באנליזה שגיאה אחת או יותר.

    אבל מה אני מבין בזה, אני בסהכ מתמטיקאי 😉

    • ניתוח מתמטי, כמובן, אינו זהה לניתוח פוליטי. מה שאתה אומר על ביבי נכון חלקית, מנקודת הראות שלי. קיומו הפוליטי אכן תוקע את המערכת. אבל מצד שני, אני לא רואה מישהו עם תמיכה פוליטית מספיקה וקליבר מספיק להחליף אותו כרגע בראשות הממשלה. זו בעיה מאד קשה. ובדיוק מהסיבה הזאת, אני לא מצביע לא למחנה ביבי וגם לא למחנה אנטי-ביבי. אבל עובדה שלחרם על נתניהו (ובפועל – על הליכוד) יש סיבות מוצדקות, ושנתניהו עצמו אשם בו במידה רבה, אינה משנה עדיין את הבעיה המבנית. סך כל החרמות מונע מהמערכת מלתפקד.

  6. מחרים את החרדיות וסמוטריץ אבל רעם לגיטימית בעיניך.

    • מחקתי את המילה האחרונה, כי כאן דנים בשפה נקייה ולא בשפת ביבים. לעניין עצמו, השמרנות של סמוטריץ והחרדים משפיעה עלי כיהודי. השמרנות של רע״ם משפיעה בעיקר על הציבור הערבי, שרובו המוחלט מסורתי גם כך.

  7. האמת שזה טיעון לא רע.

  8. לא ברור לי התיאור שלך לגבי לפיד. הוא היה שר האוצר האחרון שהעז להעלות מסים (נכון?). חוסר הנכונות להעלות מיסים ובמקביל הנטייה להרחיב שירותים היא בעיה של כל מצעי רוב המפלגות. שרי יש עתיד תפקדו באופן כללי לא רע, ביחס לזמן המועט שהיה להם (פחות מחצי קדנציה, עם קטיעה מאוד לא צפויה). בכלל לפיד לטעמי אינו מבריק, אבל הוא עובד בצורה סבירה ובדיוק הצורה ההפוכה מהשליפות של הליכוד.

    (ומצטרף לנאמר לגבי הפיל שבחדר. החובה הבסיסית היא להצביע למפלגות שלא יישבו בקואליציה של נתניהו. לפני שנתניהו ילך הפוליטיקה הישראלית לא תוכל לחזור לשפיות של מכות בין ימין ושמאל)

  9. קראתי את הניתוח שלך ואני חושב שהבנתי את הסיבה שמביאה אותך להצביע למנסור עבאס (שהוא, כשלעצמו, איש מעניין מאד ומורכב מאד ורחוק מרחק שנות אור מהאיסלמיסט המצוי שמצביע למפלגה האיסלמית).

    מה שלא מצאתי בטור הזה, הוא נימוק כלשהו מדוע לא תצביע לגדעון סער.

    ככל שאתה מעוניין, אשמח לקבל את התובנה שלך גם לגביו.

    תודה!

    • סער, בעיני, הוא גרסה ימנית יותר של ביבי, בלי היתרונות שלו, וגם בלי התוכנית הכלכלית המפורטת והאינטליגנטית של בנט. ועוד מתפאר שיייבא לארץ את דוקטרינת פרי העץ המורעל.

  10. דני שלום,
    האם אינך חושש ממצב בו ישראל מותקפת על ידי חמאס או חיזבאללה, אלפי טילים מתפוצצים בערים בשדות תעופה ובמרכזים איסטרטגיים והמפלגה של עבאס מצהירה שאם צה"ל יגיב היא פורשת מהממשלה?

  11. אז הפכת להיות יותר ימין ליברטאני ? אם נמקם אותך במצפן הפוליטי?

  12. ממש לא מבין את גישתך ללפיד. לפיד לא נכשל כשר אוצר כמו שאר שרי האוצר תחת נתניהו. פשוט נתניהו לא איפשר להם למלא את רצונם. כן הצליח הנושא הכפיה הדתית ודברים אחרים. לא מבין מדוע אתה חושב שהאחרים טובים יותר. לתשומת לבך ראשי הממשלה הטובים יותר שהיו לא היו דווקה כוכבים ידועים .

  13. לדעתי חבל על הקול שלך. לא עדיף להצביע למפלגות כמו כחול-לבן או מרצ שאם לא יעברו את אחוז החסימה הסיכוי של ביבי להרכיב קואליציה יעלה מאד ?!

  14. למעשה, החרמת נתניהו יש בה הרבה מאד שנאה אישית לוהטת (אנו רואים את הדמוניזציה שהוא עובר, שברור מאד שרובה שקר וכזב. כמו למשל לטעון שאינו פטריוט ובעצם כרגע כל רצונו רק להחריב את המדינה)., ולכן יש הרבה אנשים בימין החושבים שהחרמתו היא בעצם החרמת הימין. הטענה שיש מוכנים לשבת עם הליכוד בלי נתניהו, גם אם היא אמיתית, פירושה שאותן מפלגות מוכנות לשבת עם הליכוד, אם ישנה את עורו, ולא משנה אם מדובר שישנה את עורו בתחום מדיני או בתחום פרסונלי, זו אינה דרישה לגיטימית אם באים לשותפות. כל שותף בוחר לו את אנשיו, ולא אנשים מבחוץ.
    חוסר היכולת לשיתוף פעולה, לדעתי, אינה רק ענין של החרמות, אלא בין היתר לדמוניציה הקשה שכל מחנה עובר ע"י מתנגדיו. ממשלת הרוטציה לא תפקדה, בין היתר, מפני שבפועל לא דובר על נשיאת אלונקה יחד, אלא על כניסה לממשלה כדי להציל את ישראל מביבי, ובמקום שיתוף פעולה היה כל הזמן ברקע מאבק, ונסיונות בלי סוף לראות תמיד בהצעות של הצד השני התגלמות הרוע. כך כמובן אי אפשר לעבוד.
    פתרון הגיוני יותר, היה למצוא (גם בחקיקה אישית, טובת המדינה מחייבת זאת) תפקיד הולם לנתניהו, שיוכל להמשיך באופן מעשי לפעול לטובת המדינה בתחומים שונים (תוך פיקוח כמובן,אבל באופן אוהד ומידתי, לא כמי שצריך להפריע לו), אני משוכנע שאם הוא יוכל להמשיך למשל לטפל במדיניות החוץ, או במדיניות הכלכלית (כל עוד משפטו נמשך,כמובן לא מדובר באיזה התפשרות על המשפט, שאותו חייבים לסיים, וההמשך יהיה כמובן לפי התוצאה). ניתן יהיה מאד בקל להגיע לעמק השוה גם עם הליכוד. נראה לי שזו הפשרה הראויה בין המחנות.
    אשמח לתגובתך

    • ניכר שאתה באמת פטריוט, יהושע, בלי שמץ ציניות. אבל מה לעשות שקשה מאוד לרבים, ואני ביניהם, *בשלב זה* לקבל את ההנחה שנתניהו פועל בתום לב או שטובת המדינה לנגד עיניו ולא האינטרס האישי שלו.

      וכמובן, ואני מתנצל על זה שאני מצטט משפט שודאי שמעת אלף פעם, אבל אין מנוס מכך: "קיים חשש שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי" (ב. נתניהו, 2008).

      אמר ונתן לנו הצצה נדירה לתמונת עולמו הוא שלו.

      אני מסכים עם פושקין: אין לשפוט את האמן אלא לפי החוקים שהוא עצמו מכיר בהם. והרי פוליטיקה היא גם אמנות. בשעת האמת, הוא נוהג בדיוק כפי שהוא הזהיר אותנו שהוא חושב שנוהגים במצב כזה.

      ובאמת, שמת את האצבע על הנקודה שהיא ניר הלקמוס של כל הסיפור: ביטול המשפט. לשם הכל הרי הולך. מדוע, לדעתך, סמוטריץ' ובן גביר מדברים על כך שזו *דרישה שלהם*? מה אכפת להם? למה שידרשו את זה? וכבר התבשרנו אתמול מפי השר אוחנה שהנושא יישקל. אלו עוד סימנים צריך? ברור שנתניהו חולם על ביטול המשפט וכבר פועל לכך. (ביטול בפועל יכול להיעשות גם על ידי מינוי יועמש בובה שימשוך את כתבי האישום, יש מגוון דרכים).

      הבן אדם לא פועל בתום לב. כן, יש לו כישורים ולו הוא היה עדיין חפץ בטובת המדינה, היה אפשר לנצל אותם איכשהו. אבל בשלב זה הוא כבר לא.

      אנחנו כבר בפיסיסטראטוס על מלא.

      • אני לא כתבתי שנתניהו פועל בתום לב, אני די משוכנע שכל אדם, כולל נתניהו (וכולל גם אותי, למרות שאני בטוח שאני שיא האובייקטיביות) מושפע מעניניו שלו, ובודאי יש חשש להטיה. מה שכתבתי זה רק שהוא פטריוט, ואני חושב שזה נכון, ולא עושה במודע דברים נגד האינטרס הלאומי, והצגתו כמי שרק (במודגש, רק) טובתו האישית חשובה לו, והוא מוכן להקריב את המדינה על כך, היא דמוניציה, שאין לה שום תימוכין, ובדומה דברי הכותב שהוא לא חפץ בטובת המדינה. רק שחוזרים על טענות אלו בלי סוף, ואותם שחוזרים עליהן משתכנעים מעצמם שזו כבר אמת. אגב, אני ממש מסכים שהחשש קיים, אבל אני גם חושב שיש לו הצלחות מוחשות, ואם בגלל רצונו להנצל ממפט הוא למשל דאג לחיסונים, או להסכמי אברהם, הייתי מאד שמח שימשיך לדאוג כך לאינטרס האישי שלו וכולנו נהנה מזה. כמובן יש לשקול גם את החשש להכרעות פחות טובות, אבל קשה לי לדמיין שדברים שנראים בעליל דאגה אישית לגמרי רק לעצמו יוכלו להתקבל. אנחנו אחרי הכל לא דיקטטורה, ויש דעת קבל ויש בקורת, גם אם חברי הכנסת של הליכוד, מטבע הדברים, פחות מבקרים.
        (ואגב, להוציא כל חשד, אני מאז ומעולם הצבעתי רק למפלגות שמאל (מדיני), וגם בבחירות אלו אין לי סיבה לבחור אחרת. זה לא אומר שכל מה שעושים בשמאל צודק ונכון, וכל מה שהליכוד עושה הוא רע בתכלית. אני אמנם מתנגד, נחרצות, למדיניות שלדעתי לא מוכנה להתפשר מספיק לצורך עשיית שלום (לא בגלל שהם הזויים, ולא בגלל שהחששות שמעלים מימין בטלים, אבל לדעתי ניתן היה להשתדל יותר, והרבה, ואז היו לנו גם תוצאות טובות יותר), אבל זו לא סיבה לחשוב שכל מי שחושב אחרת, הוא רוע מזוקק.

  15. היי דני

    א. תודה על עוד ניתוח מעניין
    ב. אני מבין את הבחירה שלך, אם כי על פי השיקולים שלך במקומך הייתי מצביע בנט – למרות המחלוקות בתחום המדיני והדתי, הקירבה בתחום הכלכלי היא כנראה מה שיתאפשר לו ליישם, אם בכלל, בקדנציה הקרובה (באופן אישי אני מצביע לציונות הדתית, אני מה שמוגדר חרד"ל..)
    ג. לגבי חולשת המערכת הדמוקרטית שלנו – אני חושב שיש פה בעייה יסודית יותר מאשר חוסר יכולת להתפשר ומשיכה לקצוות. במדינת ישראל אין לרשות המחוקקת אף סמכות מלבד אחת, בעייתית במיוחד, שתיכף אדבר עליה. אני לא מתכוון עכשיו לחלוקת הסמכויות בין הרשות המחוקקת לשופטת, זו מחלוקת ידועה בין ימין לשמאל בעשור האחרון לפחות, אלא דווקא לעובדה שכשהמערכת הפוליטית שלנו כבר כן מתפקדת, בגלל משמעת סיעתית וקואליציונית, יוצא שהצעות החוק שעוברות הן אלו שהקואליציה תומכת בהן, ככה שהרשות המחוקקת הופכת לסוג של חותמת גומי של החלטות המבצעת. תוסיף לזה פסילה של חוקים ע"י הרשות השופטת וקיבלת גוף בלי שיניים. הבעייה מחריפה בגלל העובדה שהכנסת היא הגוף הנבחר היחיד (הכוונה ע"י כלל הציבור) במדינת ישראל (הממשלה כמובן ממונה ע"י הנשיא והכנסת). הכח היחיד שכן יש לגוף הנבחר הזה, ואת הבעייתיות שלו אנחנו רואים במערכות הבחירות הבלתי נגמרות בשנות האלפיים, הוא למנות ולפטר את הממשלה (רשמית, הנשיא ממנה את הממשלה בתנאי שיש לה תמיכה של הכנסת, אבל מעשית כמובן זו הכנסת). ככה יוצא שלאזרח יש יכולת השפעה רק על מי הגוף שימנה את הממשלה מצד אחד, ומצד שני התלות של הממשלה ברוב פרלמנטרי לעצם קיומה מוביל אותנו לבחירות חוזרות במצב של תיקו בין גושי.
    אין לי פיתרון קסם לדבר הזה, זה קצת גדול (כרגע לפחות) על הידע שלי במערכות שלטוניות, אבל לדעתי כל פיתרון חייב לכלול:
    1. בחירה ישירה לראשות הממשלה, ככה שלאזרח יש השפעה גם על הגוף המבצע
    2.ניתוק התלות בין הממשלה לכנסת – ככה נימנע מבחירות חוזרות ונשנות
    3.בחירות לבית הנבחרים כל חצי קדנציה של הממשלה (זה לא חייב להיות שנתיים וארבע שנים דווקא)
    4.הגדלת בית הנבחרים (מה שהתאים ל600000 אזרחים לאו דווקא מתאים ל10000000)
    5.כמובן, בחירת רשות מכוננת שתכתוב חוקה אמיתית, וכן, שינוי היחס בין הרשות המחוקקת לשופטת
    הלוואי שמישהו ירים את הכפפה בנושא הזה

    • היה לנו ראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות אבל לא היה לו רוב יציב בכנסת (ברק). הכהונה שלו הייתה אחת הקצרות. אנחנו באמת רוצים ראש ממשלה / נשיא ששולט בניגוד לעמדות רוב העם (כפי שבוטאה בבחירות לבית הנבחרים)? הבעיה הבסיסית שיש לנו היא התיקו, והתיקו הזה הוא שיווי משקל לא יציב שיישבר בסופו של דבר (לדוגמה: כשביבי ילך).

      מסכים איתך לגבי חוקה (בפרט: חוק יסוד: החקיקה שיקבע את מעמדם של חוקי יסוד וימנע מרוב אקראי בכנסת לשנות אותם) ומסכים לגבי הגדלת מספר חברי הכנסת (חוק כנסת גדולה?)

      • נכון, היה ניסיון בבחירה ישירה שלא עלה יפה ( למרות שהכנסת שנבחרה ב99 האריכה ימים עד 2003,ככה שהייתה פה הצלחה חלקית לפחות), אבל שם שינו רק את שיטת הבחירה ולא את שיטת הממשל והסמכויות שבידי כל רשות. בסופו של דבר, גם כיום הבחירה של העם מתבטאת רק ביכולת של הנבחרים להפיל את הממשלה (מה שיוצר את חוסר היציבות שלנו), לדעתי בחירות אמצע קדנציה לבית הנבחרים פלוס הסדרה של סמכויות בין הרשות המחוקקת למבצעת (בדרך כלל עיקר השיניים של הרשות המחוקקת זה השליטה שלה בתקציב המדינה) תאפשר יציבות גדולה יותר.

    • שלום אלי. אני מתנגד נחרץ לכל פגיעה במערכת הפרלמנטרית הרב-מפלגתית, משום שהייצוגיות מאוד יקרה לליבי. אני מציע פיתרון אחר לבעיה שמטרידה אותך: במקום לשאול את הכנסת "האם את תומכת בממשלה", יש לשנות את החוק כך שהשאלה שהכנסת תענה עליה תהיה "באיזה ממשלה את תומכת". כלומר, לשנות את התהליך כך שבהגדרה, תמיד יש ממשלה שמקבלת את אמון הכנסת (ולו באופן יחסי).
      אולי אתה תוהה איך אפשר להכריח את הכנסת לבחור ממשלה אם לאף ממשלה אין רוב. התשובה שלי נמצאת כאן: https://www.facebook.com/michael.latowicki.5/posts/960450598058920

  16. ‏דני, בסוף היום, ‏הישראלי הממוצע אינו מצביע על מדיניות ‏או פלטפורמות. ‏הוא מצביע למנהיג, או לפחות למי שהוא מזהה כמנהיג. אם אנחנו מסתכלים מהזווית הזאת נתניהו, ולא הליכוד, מביאים את הקולות למפלגה. לפי דעתי היחידי שיכול להתחרות בתכונות המנהיגות הוא בנט.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    חייב לציין שהפתעת אותי לרעה. איך זה שאדם שמגדיר את עצמו כליברל מצביע לטובת קבוצת גברים פריווילגית שמנסה להשאיר את הנשים שלהן עם הראש למטה.
    ולמען הסר ספק: כשאני מדבר על "קבוצת גברים פריווילגית" אני לא מדבר מפוזיציה של סטודנטיות משועממות שמשחקות בלעשות פיפי בעמידה אלא על הדבר האמיתי. חינוך לצייתנות, התחשבות ב"כבוד המשפחה" וכיו"ב. פה בדיוק נמצא המתח המובנה בין שמרנות לליברליות למיטב הבנתי. חופש הפרט מול חופש האליטה הפנימית של הקבוצה לדכא את מי שכפוף לה.
    או שפספסתי משהו?

    • אולי תופתע, אבל רע״מ עשתה יותר עבור האישה הערביה ממפלגות ליברליות רבות, החל בקידום ועידוד של השכלה, השכלה גבוהה ותעסוקה, ועד למאבק בלתי מתפשר באלימות במשפחה ורצח על כבוד המשפחה. כן, דווקא השמרנים האלה.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        לא מופתע. אבל זה נשמע לי מסוג הטיעונים שנפוצים באזורי פשיעה שעדיף לתמוך בבוס המקומי ש"מכיר את הבעיות מבפנים" בלי לחשוב מה המטרה הגדולה של אותו בוס.
        ואני רוצה להתנצל אם נשמעתי אגרסיבי. באמת לא מסתדר לי שזה מה שבחרת.

  18. שאלה צדדית. על דברי אהרון ברק "השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון," קראתי מי שטען שהעובדות הן שבוייאמר היה גם היה אקטיבזם שיפוטי היתה לו סמכות רחבה מאוד להלכה ולמעשה לבטל חוקים – ובעצם זה היה בית המשפט היחיד בעולם שהיה בו אקטביזם נוסח אהרון ברק. כהסיטוריון האם יש לך סימוכין לזה?

    • הי יוסי, קישרתי בפוסט למאמר של יגיל הנקין שמרחיב על הנושא הזה. בגדול כן, בתוספת לעובדה שמערכת המשפט של ויימאר היתה מוטה באופן חזק מאד לימין.

  19. ואללה, קלעת בול !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: