"רוצה גלידה!" – על אינפנטיליות בפוליטיקה

לאחרונה, חלק ממתנגדי גוש השינוי, מסמוטריץ' ועד דוברי הליכוד, מאשימים את בנט ולפיד באינפנטיליות שיאה לתנועת נוער או ל"קומונרים בבני עקיבא". אחרי הכל, רק ילדים מדברים על אחדות ופיוס, לא? אבל מה היא למעשה אינפנטיליות בפוליטיקה, והאם ניתן למצוא אותה בגוש השינוי או דווקא במחנה מתנגדיו? ינשוף פוליטי-מדיני צולל אתכם לעולמם של אלו ש"רוצים גלידה" עכשיו, ושישרף העולם.

Ice cream with whipped cream, chocolate syrup, and a wafer (cropped).jpg
cffsdfsdfsCre

Credit: Nicolas Ettlin, Wikimedia Commons

בזמן האחרון, שמתי לב שרבים ממתנגדי ממשלת השינוי מאשימים את ראשיה ואת תומכיה באינפנטיליות. את המקהלה המתואמת התחילו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שלעגו לרטוריקת האחדות והפיוס של לפיד ובנט כהבלים של קומונר בבני עקיבא. החרה החזיק אחריהם ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס, שלגלג כי "בנט ולפיד מקימים לנו כאן תנועת נוער". מכאן, האשמת האינפנטיליות התגלגלה לעיתונאים ומעצבי דעת קהל מהימין הדתי, לרבות קלמן ליבסקינד, אחד מהעיתונאים הרציניים והמשפיעים ביותר במגזר.

אישית, אני לא אוהב כל כך את השימוש ברטוריקה האינפנטילית בכדי לנתח התנהגות של פוליטיקאים, גם לא את התנהגותם של יריבי. זאת מפני שבני אדם תמיד מערבים ברטוריקה שלהם, שלא לדבר על פועלם, סוגים מאד שונים של טיעונים, מהם מעניינים ועמוקים, מהם שטחיים פופוליסטיים, בואך הבלים של ממש. יש שפוליטיקאים כמובן משתמשים ברטוריקה נמוכה מן השפה ולחוץ, או אומרים דברים שונים לקהלים שונים. כמובן שיש כאלו שמצבי לחץ סוחטים מהם רטוריקה טפשית יותר, וכאשר מנהלים איתם שיחה ברוגע אפשר לשמוע מהם טון שונה לחלוטין. אולם לאחר הערת האזהרה הזאת, חשוב לציין שיש, לפחות, רטוריקה אינפנטילית בפוליטיקה. הבעיה היא שכמו האשמות רווחות נוסח "תומך טרור", "גזען" או "פשיסט", המושג הופך לעיתים קרובות יותר מדי לכינוי גנאי שאדם מטיח ברעהו ללא מחשבה. אם כן, כדאי לפרק את המושג ולנסות להגדיר אותו. מהי רטוריקה אינפנטילית, היכן היא נמצאת, והאם ברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ניתן לאתר אותה במחנה ממשלת השינוי, או דווקא במחנה המתנגדים לה?

לחשיבה הילדותית יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא תמימות, הנובעת לרוב מפער בין החוקים הכתובים של העולם, אלו המושלים בו באופן רשמי, לבין החוקים הלא כתובים המנהלים אותו בפועל. לילד, או לנער, קל מאד ללמוד את החוקים הכתובים, ולדמיין שכל מי שמסביבו מתנהל לפיהם. העולם נראה לו ורוד, מפני שהחוקים הרשמיים מנוסחים לעיתים קרובות בבהירות, ומטמיעים בתוכם רטוריקה של צדק, שוויון והוגנות. ההתפכחות מהעולם מגיעה ברגע שהילד או הנער מבין שישנה מערכת שלמה של חוקים לא כתובים שלא מנוסחת אף פעם בבירור, אולם השפעתה בפועל גדולה בהרבה. תחשבו, למשל, על אכזבתו של נער שלומד מהמורים שלו ומדריכיו בתנועת הנוער על "עזרה לזולת", מתנדב ומשתתף בפעילויות רבות מסוג זה, רק כדי לגלות, בסופו של דבר, שהוא חלק מקמפיין בחירות של ראש העיר, שבאותו הזמן מנשל עניים מבתיהם ובונה במקומם פרוייקטים של יוקרה. וזה עוד מקרה פשוט: אולי בעתיד יגיע למסקנה, שאפילו פעולות כנות של "עזרה לזולת" יכולות לסייע לזולת דווקא לקנות סמים או להתבצר עמוק יותר במלכודות עוני. מכיוון שהחשיבה הילדותית מתוחמת על ידי חוקים כתובים וברורים, היא נוטה גם להתכנס לתוך מסגרות של שחור ולבן (לנו או לצרינו, אנחנו והם), בלי להיות מודעת לגשרים ולקשרים הלא הרשמיים בין מחנות ניצים כביכול. דמיינו לכם את הזעזוע של ילד בוסני בזמן המצור על סארייבו, שהורגל לראות בסרבים אויבים רשעים ובכנופיות בוסניות מקומיות כגיבורים המגנים עליו, כשהיה מגלה שאותם הסרבים והבוסנים סוחרים בנשק בלילה, וממשיכים להילחם אחד בשני במהלך היום.

בהקשר הפוליטי שלנו, הביטוי העליון לחשיבה הילדותית הוא לאו דווקא הרצון להגיע לפשרה ולשיתוף בין שונים, המתגלם כרגע בממשלת השינוי, אלא תרבות החרמות שתוחמת גבולות בלתי עבירים בין מחנות. "הוא" מרושע או לפחות תועה וטועה באופן אינהרנטי, ולכן לא אשתף איתו פעולה ולא משנה מה יקרה. "הם" בעלי הברית הטבעיים שלי, ולכן עלי לתמוך בהם באש ובמים. הביטוי העליון לתפיסה הזאת הוא כמובן הביביזם; לא במובן של הצבעה לליכוד או לנתניהו, אלא באמונה עיוורת במנהיג, כל מה שיעשה וכל ברית שיכרות, לצד פוליטיקת הזהויות הימנית והשמאלית לסוגיה. אלו שמנהלים את הפוליטיקה שלהם לפי רשימה ארוכה של "איתו לא אשב בקואליציה", ילדותיים מבחינה זו בהרבה מאלו שיושבים עם יריביהם, מנסים למצוא איתם את המשותף ולאתר פשרות שיאפשרו ניהול סביר של המדינה.

כאן, מעניין להיכנס למאפיין נוסף של החשיבה הילדותית, תסמונת ה"רוצה גלידה!" או במילים אחרות, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. אנחנו אומרים על מבוגר שהוא "מתנהג כמו ילד", כאשר הוא דורש משהו שלדעתו "מגיע לו" בלי להתחשב באפשרויות הפרקטיות להשיג את אותו הדבר, במחירים ובתוצאות. למרבה ההפתעה, חשיבה מהסוג הזה נפוצה מאד דווקא בקרב אנשי אקדמיה מהשמאל וחסידים אחרים של שיח הזכויות. פרופ' אסעד גאנם, למשל, זלזל בהסכמים שרע"מ השיגה עם מחנה השינוי (כמו גם במו"מ שלה עם נתניהו) מכיוון שלשיטתו הם נותנים לערבים תקציבים "שמגיעים להם ממילא, ושזכותם לקבל כאזרחים." גאנם שוכח שגם אם לדעתך "מגיע לך" משהו, וגם אם כל המודלים האקדמיים והתיאורטיים של "זכויות" גורסים שאותו הדבר מגיע לך בלי מאמץ, העולם הפוליטי אינו עולם של חוקים כתובים ושל נייר. מי שלא מוכן להיאבק, להתפשר ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי בכדי להשיג את מה שמגיע לו, יידחק תמיד לסוף התור.

בצד הימני של המפה הפוליטית, חשיבת ה"רוצה גלידה!" מתבטאת בראש ובראשונה בדבקות בעקרונות אידיאולוגיים, בלי להתחשב במחיר שלהם או ביכולות להשיגם. נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה. לא נתווכח איתם כרגע. רק נשאל אותם, האם הם מודעים למחיר: מערכת בחירות הרסנית נוספת, שלפי הסקרים לא תביא לשום שינוי, ורק תוביל לעוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות, בעוד מוסדות המדינה קורסים לאיטם בהיעדר גמישות תקציבית, וזאת עוד בתקופה של אתגרים קשים מאד מבית ומחוץ. אם מדובר באידיאולוגים, כמו סמוטריץ', שמודעים למחיר הזה ומוכנים לשלם אותו בגלל שיקולים רעיוניים כאלו ואחרים, אפשר לחלוק עליהם, אולם המחשבה שלהם לפחות קוהרנטית. אך ברוב המקרים, אנחנו רואים כאן מופע של תסמונת ה"רוצה גלידה!" – דרישה לקבל את הסיפוק המיידי בלי לחשוב על האלטרנטיבות ועל המחיר שהוא דורש. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים לזהות כאן אפילו חשיבה מיסטית, או ניסית: אם נעצום את העיניים מספיק, נהיה נאמנים לביבי בכל ליבנו, נפשינו ומאודינו, השמיים יתבהרו, יופיעו פתאום עריקים משום מקום, הגלידה תופיע בידינו, טעימה ומזמינה, והימין יקים ממשלה "על מלא" שתוביל אותנו לעושר ואושר.

לכן, אל תיתנו לרטוריקת האחדות והשיתוף להטעות אתכם: הפוליטיקה הבוגרת, זו שמוכנה לפשרות ולויתורים בשם אומנות האפשר, צומחת כרגע דווקא בגוש השינוי, בין בנט למרצ ועד לרע"מ. שם תפגשו את האנשים שהסכימו לוותר על עקרונות זהותיים ועל חלקים משמעותיים מהאידיאולוגיה שלהם, בכדי להשיג את מה שאפשר להשיג. האינפנטיליות, נכון לעכשיו, נמצאת בעיקר במחנה השני.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 12, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. הם לא היו צריכים לוותר על האידיאולוגיה שלהם אם היו מצטרפים לגוש הימין במקום לעשות שברו את הכלים ולא משחקים עם ביבי

    • אז אתה צריך לשאול את עצמך, מה שיש בביבי, שכל כך הרבה אנשים שעבדו איתו צמוד לא מוכנים לראות אותו יותר, ולמה הוא לא מצליח להרכיב קואליציה ולהעביר תקציב נורמלי במשך מספר שנים.

      • גדולתו כמנהיג אשר אף אחד לא מצליח להאפיל עליו, ולכן כל מי ש"טוען לכתר" חייב לסלק אותו תחילה. ראה מקרה גדעון סער – נכשל בפריימריז לראשות הליכוד, ומצא מוצא על ידי הקמת מפלגה מתחרה. וכאשר המטרה היחידה היא הפלת המנהיג הרי די באימוץ דוקטרינת רל"ב כדי לגרוף קולות מימין ומשמאל מקדימה ומאחורה.

        וזו בדיוק הסיבה שהוא לא מצליח להרכיב קואליציה: מי שעובד איתו תמיד יהיה שני לו. מי שרוצה להיות ראשון חייב לתקוף אותו מבחוץ.

      • או שפשוט, אף אחד לא מסוגל לעבוד איתו כי הוא לא שומר שום סיכום ושום מילה. רק תביטי על הרשימה הארוכה של האנשים שהיו מקורביו והצטרפו למחנה היריבים שלו.

      • עדו סוקולובסקי

        ציפי כתבה על גדולתו של נתניהו 'כמנהיג' אבל נתניהו כלל איננו מנהיג. לא שהוא מנהיג גרוע או כושל, הוא בכלל לא עונה להגדרה של מנהיג. מנהיג – כשמו כן הוא – הינו אדם שמנהיג את הציבור מנקודה א לנקודה ב. למנהיג צריכה להיות תפיסת עולם, דרך ותוכנית פעולה. מה בדיוק מציע נתניהו? הוא הסכים למדינה פלסטינית כבר בבר אילן ב2009. אם כך על מה היה כל המאבק נגד השמאל? לשם מה ההתנחלויות ולשם מה כל הדם שנשפך וכל המשאבים שבוזבזו? מצד שני הוא הבטיח למוטט את החמאס והציג את אולמרט כחלש בעוד שהוא, נתניהו, יהיה חזק מול החמאס. בפועל הוא שיחרר אלף מחבלים שאולמרט לא שיחרר ומעביר להם מזוודות עם כסף.
        דני כתב כאן על עקרון האינפנטיליות. נתניהו הלך לכיוון ההפוך בדיוק. כן הבטחתי למוטט את החמאס אבל איזה חכם אני שעליתי ככה לשלטון ולא קיימתי את ההבטחה? כן הבטחתי מדינה פלסטינית, לא חשבתם שאני באמת מתכוון לזה הא? נהייתי ראש ממשלה בגלל שאיימתי שפרס יחלק את ירושלים. העיר מחולקת בחומת בטון כבר מזמן אבל מה זה חשוב. כן הצבעתי 4 פעמים בעד ההתנתקות אבל העיקר שבפעם האחרונה הצבעתי נגד אז כל מה שהיה קודם לא נחשב. אין בעיה לטעון להצלחה אם מראש אתה מזיז את המטרה למקום שבו אתה נמצא כרגע.

      • האם מנהיג צריך בהכרח לפעול לפי תוכנית סדורה שנועדה להגשים עקרונות מופשטים כלשהם?
        מה רע בסתם אופורטוניזם מושכל, כזה ששומר על הקיים, מזהה הזדמנויות לשיפור עמדות נקודתי ונמנצל אותן? תכל'ס, זה מה שעשה נתניהו, וזה קידם את ישראל לא רע.

      • במקרה של ביבי, אפילו הניהול השוטף כבר הפסיק לעבוד.

      • באמת הפסיק לעבוד?
        הסכמי שלום עם ארבע מדינות ערב תוך שנה, בהם ישראל לא נדרשה לוותר על גרגר אדמה, והבאה מהירה של החיסונים שאיפשרה לכולנו לצאת ממגפת הקורונה, הם הישגים משמעותיים. נכון שאילו היינו כורתים הסכם שלום גם עם הסעודים מצבנו היה הרבה יותר טוב, אבל אי אפשר להשיג הכל. לעומת זאת, ההתנהלות של נתניהו בזירה הפוליטית הפנימית בשנתיים האחרונות הייתה מחפירה, כן.

      • עדו סוקולובסקי

        לשאלתך. מי שסתם מנהל את הארגון שבראשו הוא עומד הוא מנהל, לא מנהיג. ואם הוא מנהל אז בוא נראה את יכולות הניהול שלו.האם בתקופתו משהו התייעל באופן דרמטי? האם בחיי היום יום הרגשנו איזה שינוי בזכות ניהול יעיל? מנסים למכור לנו שישראל הייתה מדינה נחשלת עד שבא הגאון נתניהו ופתאום נהיינו מעצמת הייטק אבל זה לא נכון לשני הכיוונים. בכל אופן מנהל, גם אם מוכשר, איננו מנהיג ונתניהו איננו מנהל מוכשר במיוחד בסופו של דבר

      • מנהל מדינה הוא מנהיג, כמו שמפקד בכיר בצי הוא אדמירל ולא גנרל (בישראל כל הסיפור של הדרגות הוא די חריג, אני יודע).
        האם הניהול של ביבי היה יעיל? תלוי למה משווים. ישראל היא מדינה מורכבת (היוש, גיוון תרבותי), ועצם היכולת לנהל אותה בלי שקבוצית שונות ינעצו שיניים זו בגרונה של זו היא כבר הישג. נתניהו השיג הרבה יותר, אפילו בשנה האחרונה, אם כי "שומר החומות" היה נקודת שפל.
        עכשיו, אני די שמח שהוא הלך, עד כמה שאני יכול לשמוח בכלל מהתרחשות פוליטית כלשהי. אבל כשאני מסתכל על הממשלה החדשה, ומשווה עם הניסיון הקודם להיפטר מביבי ב-1999, אני לא אופטימי לגבי העתיד.

      • התכוונתי לחוסר יכולת להעביר תקציב, לייבוש משרדי ממשלה ולכישלון לאייש עשרות
        תפקידים קריטיים בצמתים של מנגנון המדינה.

      • עדו סוקולובסקי

        לא. ראש ממשלה הוא ראש ממשלה. מנהיג זו מילה נפרדת ולא במקרה. אתה יכול להיות מנהיג חבורת רחוב או מנהיג באקדמיה או מנהיג אידאולוגי. זה שיש לך תפקיד? זה בסך הכל תואר. היו מלכים רבים שהגיעו לתפקידם כי נולדו לאם הנכונה ובפועל מי שניהל את הממלכה היו אנשים אחרים
        מנהיגה זו שולמית אלוני למשל שלפניה בעל היה יכול לכפות יחסי מין על אשתו ולא להיחשב אנס והומוסקסואלים היו עבריינים.
        לעשות שינוי כזה בחברה זו מנהיגות

      • הגישה שלך, שמקדשת שינוי המכוון ליישום עקרונות מופשטים כלשהם, מתעלמת מכך ששינויים משמעותיים מתרחשים בד"כ בתהליך ארוך, שמעורבים בו גורמים שונים ושום מנהיג אינו יכול לקחת קרדיט בלעדי עליו. במקרים שאתה מדבר עליהם, אונס בנישואים הוכר כפשע בישראל בפסיקת ביהמ"ש העליון בשנת 1980 (שבאופן מעניין נשענה על המשפט העברי). לגבי יחסי מין הומוסקסואליים, הסעיף הרלוונטי בחוק הפלילי כמעט ולא יושם בתולדות מדינת ישראל, חיים כהן הורה במפורש שלא ליישם אותו כשכיהן כיועמ"ש לממשלה בשנות ה-50, ומאיר שמגר חזר על ההנחיה הזאת ב-1972. אז סביר להניח שגם אם שולמית אלוני הייתה נכשלת בבחירות לכנסת אי-שם בתחילת שנות ה-80, היינו היום באותו מצב פחות או יותר.
        העניין הוא שניהול מערכת בה משתתף מספר רב של אנשים דורש מאמץ רב עבור תחזוקה שוטפת עוד לפני שאפשר לדבר על שינוי כלשהו. מדינה מודרנית היא רק דוגמא אחת של מערכת כזאת, ולמי שעומד בראשה ראוי בהחלט לקרוא מנהיג, בלי קשר לשאלה האם הוא מצליח או לא. הקיסר האחרון לבית רומנוב, למשל, הוא דוגמא עצובה של מנהיג שלא ידע להנהיג.

      • עדו סוקולובסקי

        הומוסקסואליות לא גררה השלכה לכלא אבל הייתה בלתי חוקית. זה אומר שאמיר אוחנה למשל לא היה יכול להיות שר וגם הומו מוצהר ומקום כמו הברנוער לא יכל לקבל רישיון. כך שאנחנו ממש לא באותו מקום. וכן, בית המשפט הרבה פעמים הקדים את המחוקק (יש כאלו שיגידו שזה דבר רע) ומהבחינה הזאת גילה מנהיגות אולי מעבר לנדרש.
        ומנהיג שאיננו יודע להנהיג הוא לא מנהיג. בדוגמה שנתת הוא פשוט מי שהנסיבות נתנו לו תואר שכלל איננו מתאים לו.

      • אני לא אומר שאנחנו נמצאים היום באותו מקום ביחס להומוסקסואליות שבו היינו בשנות ה-70. אני אומר שהמגמה הכללית הייתה ברורה כבר אז, והיינו מגיעים עם הזמן למקום שבו אנו נמצאים היום, פחות או יותר, גם בלי שולמית אלוני.
        זה העניין עם ניהול מדינות וארגונים גדולים אחרים: יש להם אינרציה עצומה, ואם הם נכנסים למגמה מסוימת, קשה מאוד לשנות אותה. לרוב גם אין בזה טעם: המחיר גבוה מדי, וסיכויי ההצלחה מוטלים בספק. כדי להבין את המגמה ולדעת להתמודד אתה, להבין איפה כדאי לבלום ואיפה להאיץ ועד כמה, דרושה קבלת החלטות מסוג שמצדיק את התואר "מנהיג", גם אם אין לו אידיאולוגיה סדורה שהוא רוצה ליישם.
        ולגבי ניקולאי השני לבית רומנוב, יר"ה, האיש היה בלתי מתאים לתפקידו באופן משווע. אבל אילו היית אומר שהוא אינו מנהיג, זה היה מפתיע גם אותו, גם את מי שעבד לצדו, מבני משפחה ושרים ועד אויבים מושבעים.

    • ציפי תתחילי להפנים: הבינוניות המזרחית שמאלילה את נתניהו כגדול הדורות לא עושה עלינו רושם האשכנזים. האיש בינוני עד לשד עצמותיו חרף התעמולה הנחותה שאתם עושים לו.

  2. א. אני מאוד שמח שחזרת לכתוב, דני, אני תמיד נהנה מהתובנות שלך, גם כשאני לא מסכים איתך בכלל. נחמד שיש אנשים ישרים עם דעה פתוחה גם ב"מחנה השני".
    ב. מחכה גם שתחזור לכתוב על היסטוריה..
    ג. תוהה לעצמי לגבי הטור הזה.. ההגדרות פה מאוד נזילות. הרי ניתן גם לטעון שבנט מחפש את התמורה המידית (ראשות הממשלה) בלי לחשוב על ההמשך (ניהול הממשלה). אפשר גם לומר שזו תעוזה פוליטית, שזה מאפיין אותו גם בעולם העסקים, אני לא יודע מה האמת..
    ד. בימין האידיאולוגי (לא הביביסטי) התחושה היא שהדיבורים על אחדות מזויפים, ושהזיוף גרוע ונשמע אינפנטילי. יש הרבה סיבות לתחושה הזאת אין לי כח לפרט – רק אזכיר שלוש: שהמערכת הפוליטית היא לאו דווקא המקום שבו מתאחדים, הרי יש באמת חילוקי דעות מעשיים, ויעידו על זה הסתירות בהסכמים הקואליציוניים השונים; שממשלת האחדות היא ממשלת 61; ושסותמים את הפה לביקורת מימין, בצורה שמזכירה ליותר מידי מאיתנו את ימי גוש קטיף

    • תודה, אלי! מקווה לחזור לכתוב בקרוב גם על ענייני היסטוריה, בטח כשייגמר המשבר הפוליטי, ובתקווה זה יהיה בקרוב מאד.

      הייתי מסכים איתך לגבי ב', אלמלא בנט ולפיד דאגו למו"מ מפורט לא רק על עקרונות כלליים, אלא הפיקו מסמך מאד מסודר על דרך התנהלות הממשלה היומיומית תוך כדי שימור שיתוף הפעולה בין הקצוות השונים שלה.

      התחושה שהדיבורים על אחדות נשמעים מזוייפים, היא מפני שהמערכת הפוליטית כולה (באדיבותו, בין היתר, של הימין האידיאולוגי) התרגלה לתרבות של חרמות א-פריוריים. התוצאה היא שסך כל החרמות הללו מוביל לשיתוק. אנחנו כבר כל כך לא רגילים לדבר אחד עם השני, וכל כך איבדנו את אומנות הפשרה, עד שעצם הניסיון להגיע לפשרה נראה מגוחך לאנשים מסויימים. אבל האלטרנטיבה לפשרה כאן אינה ממשלה קוהרנטית יותר מבחינה אידיאולוגית, אלא שיתוק ולופ אינסופי של בחירות.

      אני לא חושב גם שסותמים את הפה לביקורת מימין. מי עושה את זה? הביקורת הימנית, הן ביביסטית, הן סמוטריצ'ית והן אחרת, נשמעת ברמה בקול כלי התקשורת, ע"ע מאמרו הארוך של ליבסקינד במעריב.

  3. מסכים. דרך אגב אם מנסור עבאס כל כך נורא אז מדוע סמוטריץ' לא חבר לבנט כדי להציל את המדינה מעונשו של מנסור עבאס?
    נניח כמו שהוא אומר שבנט וסער עברו לשמאל. האם לא כדי להיות שותף כדי למנוע נזק הרסני מנכוחותה של מפלגה ערבית בממשלה? אם באמת יש רוב לשמאל האם לא כדאי להסיק מסקנות על היכולת הלא קיימת להקים ממשלת ימין בראשותו של ביבי? סמוטריץ' מבטיח שיכולה לקום ממשלת ימין אם רק נלחץ על סער מספיק חזק. זה לא קרה. מה הוא מציע עכשיו?

  4. דני, שלום.
    כתבת: נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה, האם הם מודעים למחיר?
    אותה שאלה אני מרשה לעצמי לשאול קצת אחרת. האם בנט וחבריו מודעים למחיר (שלדעתי כבד מנשוא) של הפרת הבטחות לבוחר? אתה מנסה למזער את ההבטחות, כאילו הן איזה חרמות משונים ושוליים. וזה ממש לא הוגן. מדובר על הבטחות שהיו בליבת האידאולוגיה, שעבורן הצביע קהל בוחריו, ורומה (כמו שניכר בסקרים עתה), והמחיר הוא הרס הדמוקרטיה. באותה מידה יוכל כל פוליטיקאי מחר להפר על אידאולוגיה וכל דבר שלמענו נבחר. מרץ תוכל פתאום להחליט על מלחמת חורמה בערבים (ערביי ישראל, וכל שכן בשטחים), על טיפולי המרה ועוד ללהט"ב, ועל הכפפת המדינה לרבנות, העבודה יכולה להחליט על מדיניות שוק פתוח, ועוד. כלומר אחרי שנבחרתי, מצדי הבוחרים ילכו לעזאזל, לפחות לארבע שנים. ובינתיים נמצא איזה שקר חדש להתלות בו ולהמשיך לעבוד, כי הרי בנט בא לעבוד (על בוחריו, בעיניים). ואת המחיר הזה כבר שילמנו כמעט במלואו. מכאן ואילך כל הזעקות שלנו על הרס הדמוקרטיה ייענו במטבע מאד פשוט וצודק, אצלכם דמוקרטיה זה ענין גמיש, תלוי לטובת מי היא פועלת, כשלטובתכם, העם אינו ריבון, וראשי ממשלה חליפיים וריבוי שרים, זה ממש בנין לתפארת, שיח בוגר ואחראי. כשזה לרעתכם, זה הרס הדמוקרטיה. איזה אימון יכול להיות במי שניכר שמשקר מהמקפצה??
    והערה אחרונה, לגבי שיתוף הפעולה עם רע"מ. אם היה מדובר על שיתוף פעולה אמיתי, היה מאד משמח, גם היה מן הסתם הוכחה ניצחת שאין כאן חתירה תחת הציונות. אבל אם מנסור עבאס אינו מתכוין לקחת שום אחריות, אינו מתכוין לנצל את שהובטח לו (סגן שר), אלא רק לנצל את ההסכמים להטבות לבוחריו, קשה לראות בזה שיתוף פעולה. אני הייתי מתנה אתו שהוא חייב!!! לקבל אחריות, אולי חלקית, אולי מעטה, אבל אחריות ברורה וחד משמעית על נושא כלשהו שקרוב ללבו. שיבחר כרצונו. רק להיות חלק מהאחריות הקולקטיבית יכול להיחשב כשיתוף פעולה אמיתי, וגם יוכל להביא לתוצאות.

    • עדו סוקולובסקי

      אולי אני פשוט צריך להעתיק את התגובה שלי מלמעלה. אתה שואל איזה טעם יש בהצבעה אם פוליטיקאי יכול להפר הבטחות מהותיות שנתן, אתה רציני?
      אתה מבין שנתניהו היה פה 11 שנה ראש ממשלה אחרי שהבטיח למוטט את החמאס ב2009? טוב הוא גם הסכים למדינה פלסטינית אז אולי מבחינתך זה בסדר שאי אפשר להאמין לו. אתה מבין שהאיש שלעג לאולמרט והציג את עצמו כ'חזק מול החמאס' הוא זה ששיחרר אלף אסירים שאולמרט 'לא' שיחרר?
      שכחת כבר שנתניהו הסביר בארשת פנים קודרת למה לא ייתכן שחשוד בפלילים יהיה ראש ממשלה כי 'קיים חשש לא בלתי מבוסס שהוא יציב את האינטרס שלו לפני האינטרס הלאומי' ואז כשהיה נאשם, לא חשוד – נאשם, הוא לא חלם להתפטר וכל מעריציו מחאו לו כפיים וחשבו שהוא גדול וממזר? אתה מבין שהם מתגאים בזה שהוא הפיל בפח את גנץ האוויל ומכר לו הסכם רוטציה שמעולם לא התכוון לקיים?
      ואחרי כל זה אתה מגלגל עיניים ומסביר לי ברצינות גמורה שהפרת הבטחות זה עניין הרסני?
      אם יש משהו ש11 שנות שלטון נתניהו לימדו אותי זה לא שהימין טועה או טיפש או מנוול אלא שאי אפשר להאמין לכם. אי אפשר להאמין לאף מילה שלכם. אז סליחה אבל ככה אני מתייחס גם אליך. אני לא מאמין לאף מילה שכתבת. אחרת היית יוצא לרחובות לשרוף צמיגים ביום שבו נתניהו העביר את המזוודה הראשונה לחמאס

  5. יש הבדל גדול, וניכר, בין הדברים. כאן לא מדובר בהצהרת כוונות בלבד, אלא בהבטחות שהדיו שנכתבו עדיין לא יבש, ובאופן ישיר וחד משמעי הם גרמו לבחירה של חלק גדול, אפילו רוב, מצביעי בנט. הפרתם המיידית הרבה יותר גרועה מהפרץ התחייבויות שהן באופן די ברור לא בדיוק התחיבויות, אלא הצהרות כוונות. אנא הראה היכן הוא הבטיח למוטט את החמאס? וחוץ מזה, ברור – אם אינך חדור שנאה – שנתניהו באמת רצה ורוצה למוטט אותם. אולי לא הצליח, וזה ניתן לבחירת העם בבחירות שאח"כ, שדוקא נתנו בו אימון. בודאי שחרור אסירים אינו משאלת לבו של נתניהו, אבל יש שיקול דעת. גם על הסיפו הוא ויתר, כי חשב שהסכמי אברהם חשובים יותר, מה בכך?
    לגבי החשד בפלילים, אני ממש מסכים שזה מאד לא בסדר, אבל איזה התחייבות יש כאן, הוא חתם על משהו? והרי גם אחר שנחשד הועמד לבחירה, ורבים בחרו בו (יותר מבנט ולפיד יחד), אם משום שחשבו שכשצריך את הגנב מורידים אותו מחבל התליה, ואם משום שחשבו שהוא צודק ואינו אשם כלל, זה בכלל לא משנה. זה יותר טוב מכל הנאומים חוצבי הלהבות של השמאל נגד החוק הנורווגי, שעכשיו הם רצים לקראתו כמוכי אמוק?
    אני יכול להאריך עוד, אבל נדמה לי שכל אדם אובייקטיבי, יכול לראות את ההבדלים, ושהד=נסיון לדמות את הדברים גובל (ואולי עובר את הגבול) בדמגוגיה.
    וזה שאינך מאמין לי, זבש"ך

    • עדו סוקולובסקי

      א. להראות לך? בבקשה

      ב. כן אני לא מאמין לך ולא לאף ימני ואת זה הרווחתם ביושר. וכל אדם אובייקטיבי יכול לראות כמה אתה מתפתל ומתפלפל כדי להראות שאין דין השקר של נתניהו כדין השקר של בנט. אתה צודק אגב, אחרי שנתניהו הרס פה כל חלקה טובה. אחרי שהפרת הבטחה הפכה להיות הנורמה (שמתי לב שדילגת באלגנטיות על התרגיל שהוא עשה לגנץ) באמת אין שום בעיה עם מה שעשה בנט, יחסית לנתניהו הוא כמו בעל מכולת שרימה בעודף ליד אל קאפונה.
      ג. אני לא יודע אם הצבעת לבנט או לא. אני כן יודע שלא הייתה לימין שום בעיה כאשר אורלי לוי לקחה את הקול שלי ואז הפנתה לי את אחוריה והלכה איתו לממשלת נתניהו. לא חשבתם שאולי אסור להקים ממשלה עם האצבע של בוגדת שכזאת. גם עמיר פרץ ואיציק שמולי קיבלו אצלכם כורסאות צבי נוחות וכאמור גם גנץ שהפר את ההבטחה המרכזית לבוחריו.
      זה שעכשיו אתה בוכה על זה שבנט הפר הבטחה? זבש"ך.

    • עדו סוקולובסקי

      ועוד דבר. אם נתניהו אכן רצה למוטט את החמאס ונוכח לדעת שזה לא הדבר החכם לעשות כאשר הגיע בעצמו לשלטון אז הוא ראשית כל מדינאי די גרוע שלא הבין את מה שאני למשל הבנתי בלי להיות ראש ממשלה לשעבר. אבל יותר מזה, הבוחרים שלו היו אמורים להבין שהוליכו אותם שולל. שבעצם אולמרט לא היה כזה חלש ורופס מול החמאס ושהאיש שהבטיח הבטחות של רמבו באופוזיציה מתגלה כוודי אלן כשזה מגיע למעשים בממשלה. בוחרים כאלו אמורים להפנות את גבם למי שאיכזב אותם אבל לא. הם דווקא ממשיכים להצביע לו. בכך בוחרי הליכוד הפכו את השקר, ההונאה והרמיה לנורמה פה. זה כלל לא משנה אם נתניהו התכוון בכנות לדבריו לפני הבחירות. התוצאה בפועל היא שאפשר להבטיח כל מה שרוצים באופוזיציה (ולא כהבטחה שולית אלא כחלק מרכזי מהמצע) ואז למשוך בכתפיים ולהגיד 'טוב לא יצא' והכל בסדר. כך ששוב, מי שאחראי להרס האמינות במדינה זה הליכוד.
      והיי, אם נפתלי בנט הוא רמאי בעיניך אני לא אתווכח. אני איש שמאל, כמה שיותר מנהיגי ימין ייחשבו לרמאים יותר טוב.

      • למוטט את החמאס זה מצויין זה שביבי חלש מדי זאת הבעיה

      • עדו סוקולובסקי

        אז אם ככה אתה מסכים שנתניהו מדבר כמו רמבו אבל מבצע כמו וודי אלן. כמו שאמרתי הצד השני של האינפטיליות בפוליטיקה הרסני לא פחות. אם אפשר להבטיח הכול ולא לקיים אז שוב הגענו לאינפטיליות רק מהכיוון השני. כמו שזה מטופש לרצות הכל עכשיו ומיד כך זה מטופש להסכים לכך שפוליטיקאי יבטיח גלידה חינם לכל אזרח ושחללית תבוא ותיקח מכאן את כל הערבים אם רק תצביעו לי. כולם יודעים שזה לא יקרה אבל מצביעים בכל זאת לזה שמבטיח הכי יפה.

  1. פינגבק: סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: