בספרו, יציאת מצרים במהופך, פורש יגיל הנקין תמונה מקורית, מפורטת ומשכנעת של מלחמת סיני – המערכה של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים הנאצריסטית. מהספר המצויין הזה אנחנו לומדים על הקשיים שבמלחמות קואליציה, ההשפעה של פעולות צבאיות על התקשורת הבינלאומית, וגם על טבעו החמקמק והבוגדני של הניצחון במציאות ובתעמולה.

באוקטובר 1956, ערב המשא והמתן הקדחתני שקדם למלחמת סיני, התרחשה תאונה מביכה שנשמרה בסוד כמוס. ישראל ניהלה מגעים חשאיים עם צרפת ובריטניה, בניסיון למגר יחדיו את האיום של משטר נאצר העוין במצרים. לכל אחת מהמדינות היו אינטרסים אחרים: צרפת רצתה לשים קץ לתמיכה המצרית במורדים באלג'יריה, בריטניה זעמה על הלאמת תעלת סואץ, וישראל רצתה למגר את התקפות המחבלים מגבול מצרים ולהכות בצבאו של נאצר בטרם יוכל להתעצם ולהטמיע בתוכו נשק סובייטי חדש ומסוכן. באחד ממסעות המו"מ, טסה המשלחת הישראלית לפריז בתוך מפציץ צבאי בכדי לשמור על סודיות. שר התחבורה, משה כרמל, שנע בלילה במטוס החשוך, דרך בטעות על פתח הפצצות שלא נסגר היטב, וכמעט צנח למותו. הצוות הצליח להחזיק אותו רק בקושי, לא בלי ששבר את צלעותיו. מקרה ביש המזל הזה היה סמלי: הוא יבשר כמה וכמה תקלות, טעויות ואי הבנות שיתרחשו במלחמת סיני (או מבצע קדש), אחת מהמלחמות המוקדמות והנשכחות יחסית של מדינת ישראל.

בספרו, יציאת מצרים במהופך: מלחמת סיני ב-1956 והסדר העולמי החדש במזרח התיכון, פורש יגיל הנקין, היסטוריון צבאי מהמכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, את ההיסטוריה של המערכה המרתקת הזאת במיומנות שאין שני לה. במהלך פרקי הספר, ותוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים מכל הצדדים, הוא מנתח את הרקע ההיסטורי של המערכה, המו"מ בין אנגליה, צרפת וישראל שקדם לה, וכמובן – הלחימה עצמה ותוצאותיה. ספרו הוא ראשית כל היסטוריה צבאית מהסוג הטוב ביותר: קריא, זורם, מבוסס ומעמיק, ויכול בקלות לשמש כמבוא מצויין לכל מי שרוצה להכיר את מלחמת קדש. הספר מפריך מספר מיתוסים עקשניים הנפוצים במחקר. בין היתר, מראה הנקין כי העוינות הפעילה של מצרים לישראל לא נבעה ממלחמת סיני אלא קדמה לה, כי נצחונה של ישראל היה רחוק מאד מלהיות מובטח, ושהמערכה סיכלה בסבירות מסויימת כוונה מצרית עתידית לתקוף את ישראל. אותי, אישית, הפתיע ללמוד שהנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, דאלס, התחרטו לימים על כך שאילצו את ישראל לסגת מסיני. זאת ועוד: מהספר עולות כמה תובנות מעניינות, רחבות יותר, ששווה להזכיר כאן.

ראשית כל, ספרו של הנקין מדגים את הקושי הטמון בלוחמת קואליציה. בכל פעם שכוחות שונים משתפים פעולה, יש להם גם אינטרסים מנוגדים, חיכוכים ובעיות בתיאום. ישראל ניצלה זאת היטב כאשר עמדה מול קואליציה ערבית מסוכסכת ב-1948, והצליחה להביס את יריביה בנפרד בטרם סגרו עליה. במלחמת סיני, לעומת זאת, המצרים היו אלו שהרוויחו מהפילוג, המתחים והחשדות שבין יריביהם הישראלים, הבריטים והצרפתים. לפי הנקין, צרפת היתה זו שדחפה את ישראל ללחימה. באותם שנים, פריז היתה בעלת בריתה העיקרית של ירושלים. היא מכרה לה נשק חדיש, חלקה עמה מודיעין וסייעה לה לבנות תוכנית גרעין. הישראלים, שהיססו בהתחלה, הגיעו למסקנה ש"אם הצרפתים רוצים את המלחמה שלהם, הם יקבלו את המלחמה שלהם." היחסים בין בריטניה לישראל היו מתוחים בהרבה. שמונה שנים לאחר סיום המנדט הבריטי ועצמאותה של המדינה היהודית, לונדון וירושלים חשדו זו בזו וזרם ביניהן שפע של דם רע. הבריטים כלל לא הסכימו בהתחלה להשתתפות ישראלית במלחמה, והיתה דרושה מנה גדושה של לחץ צרפתי בכדי לשכנע אותם לעשות כן.

התירוץ של הצדדים למלחמת סיני היה "שמירה על השלום". לפי התוכנית, ישראל היתה אמורה להתקיף את מצרים, כביכול בכדי לשים קץ להסתננות ה"פדאיין" משטחה. לאחר מכן, בריטניה וצרפת יעמידו אולטימטום לשני הצדדים להפסיק את הלחימה על מנת "לשמור על חופש השיט בתעלת סואץ". ישראל תתקרב די הצורך לתעלת סואץ, תעצור, ותיתן לבעלי בריתה להשלים את העבודה. אולם ההסדר הזה עמד, מראש, על כרעי תרנגולת. על מנת להעמיד פנים שאין להן קשר להתקפה הישראלית, בריטניה וצרפת עיכבו את פתיחת המבצע שלהן (מבצע מוסקטר) ב-12 שעות, וסירבו להצעה ישראלית לכבוש את הצד המזרחי של התעלה בכדי לתמוך באגף של כוחותיהן. קשיי התיאום הללו שיבשו את המאמץ הצבאי המשותף נגד מצרים.

התובנה השנייה, ובכך מלחמת סיני מבשרת את המאבקים התקשורתיים של היום, קשורה בהשפעה של כל פעולה צבאית על מפת התקשורת הבינלאומית ובכך גם על מאזן הכוחות הבינלאומי. בריטניה וצרפת הבינו, אם כי בקושי ובחירוק שיניים, שהעולם השתנה, והאימפריות האירופיות הותיקות אינן מסוגלות לשחק בו כרצונן. לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות הכתיבו במידה רבה את כללי המשחק. להוותם של הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות העל נאבקו באותה העת על ליבה של מצרים, והיה סביר שיתנגדו למלחמה. מכאן ההחלטה להימנע מכל פעולה צבאית אסטרטגית, כמו למשל התקפה על מתקני תשתית, פן תפריך את התירוץ השקרי של "מבצע לשמירה על השלום". הכישלון של בריטניה וצרפת לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית לטובתן נבע, באופן ישיר, מהצורך הפוליטי להעמיד פנים שלא מדובר ב"התקפה" או ב"מלחמה".

נקודה חשובה שלישית היא הפחד של הצדדים הלוחמים מקרבות עירוניים. כעשור לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, דיבר המרגל הישראלי הכלוא וולפגנג לוץ עם אסיר מצרי שחלק עמו את ספסל בית הסוהר. האסיר הביע חשש שישראל תתקדם דרומה ותכבוש את קהיר, אך לוץ הרגיע אותו. המדינה היהודית, אמר, לעולם לא תסתבך בקרבות מבית לבית, מרחוב לרחוב, בתוך כרך ערבי שאוכלוסייתו דאז היתה גדולה מזו של ישראל כולה. ואם תצליח לכבוש את העיר, כיצד תפנה כוחות לשלוט בה ומשאבים בכדי להאכיל אותה? גם במלחמת סיני, כפי שמראה הנקין, הצדדים פחדו מאד מלוחמה עירונית בערים כמו קהיר או אלכסנדריה, והחליטו להימנע ממנה. בשולי הדברים ייאמר, שמאז מערכות ברלין ומנילה בסוף מלחמת העולם השנייה לא היו קרבות עירוניים בקנה מידה גדול בערים של מיליוני תושבים, אלא רק של מאות אלפים (גרוזני או פאלוג'ה) או עשרות אלפים (ג'נין), ואף אחד לא יכול לדמיין אפילו כיצד תיראה מלחמה מודרנית במגלופוליס של מיליונים רבים כמו טוקיו, בייג'ינג או טהראן.

כאן, ראוי להוסיף גם שמלחמת סיני, כפי שהיא משתקפת מספרו של הנקין, מלמדת אותנו משהו על טבעו ההפכפך של הניצחון במציאות ובתעמולה. ישראל, כביכול, יצאה מושפלת מהמלחמה, לאחר שארצות הברית גזלה ממנה את הישגיה הטריטוריאליים ואילצה אותה לסגת מעזה וסיני. עם זאת, היא מיגרה את תופעת הפדאיין מהגבול המצרי וקנתה לעצמה עשור של שקט בו הצליח צה"ל לבנות את עצמו מחדש כצבא משוריין ומודרני. כפי שהנקין כותב, הרמטכ"ל דיין דרש לבקר ולבחון כל צעד ומבצע של ישראל במלחמה, כדי לבדוק מה אפשר לתקן ולשפר, לקחים שהיו המנוע לסדרת תוכניות ("בני יעקב", "חשמונאים", "בני אור") ששדרגו את צה"ל משמעותית לקראת מלחמת ששת הימים.

מצרים, כביכול, יצאה מורווחת מהמלחמה למרות כישלונה הצבאי. נסיגתה של ישראל מסיני עיצבה נראטיב מצרי וערבי שבו נאצר התמודד לבדו מול מלוא עוצמתן של שלוש אויבות, שתיים מהן מעצמות אמפריאליסטיות מעוררות אימה, ויכל להן. כתוצאה, גרף נשיא מצרים רווחים פוליטיים עצומים, הפך לגיבור של העולם הערבי ואף העמיק את שיתוף הפעולה שלו עם ברית המועצות. עם זאת, בניגוד למצב בצה"ל, הבעיות שהתגלו בצבא המצרי במלחמת סיני לא תוקנו אלא טואטאו מתחת לשטיח. דווקא הכרה בהפסד היתה אולי מאלצת את נאצר לערוך רפורמה משמעותית בצבאו, אולם אופוריית ה"ניצחון הערבי" סייעה לבעיות להחמיר באין טיפול. הן ישובו וירדפו את מצרים כעבור עשור, ויתרמו לתבוסתה המוחצת במלחמת ששת הימים.

מכאן אולי, לדעתי, הלקח החשוב ביותר של מלחמת סיני: גם אם ניצחת במלחמה, נסה לבחון את התפקוד שלך כאילו הפסדת. אולי ניצחת לא בגלל אלא למרות מה שעשית, ובזכות מזל ונסיבות חיצוניות? אולי צעדים מסויימים שנקטת בהם היו מועילים והכריעו לטובת ניצחון, אך אחרים היו מזיקים ופשוט נבלעו בהצלחה הכללית? לעומת זאת, תדמית תעמולתית של ניצחון סוחף, כמו במקרה של מצרים או יפן במלחמה מול רוסיה ב-1905, עלולה לטפח אשלייה שהכל בסדר ולא צריך לתקן כלום, ובכך לנטוע את זרעי הכישלון הבא.

מלחמה בין ארצות הברית לסין על גורלה של טייוואן יכולה להפוך לאסון בינלאומי בלתי נתפס. ובכל זאת, מה הסיכוי של טייוואן להגן על עצמה ולעכב את הענק הסיני עד שארצות הברית תתערב? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

אסונות מתרחשים לפעמים באופן בלתי צפוי.

מי מכם שהיה חי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה אולי היה קורא בעיתונים על מתח בין המעצמות, אבל במציאות היה רואה תיירים מסתובבים בכל אירופה, יחסי מסחר תוססים ורכבות חוצות מדי יום את הגבולות של גרמניה וצרפת. כשהוכרזה המלחמה, היו לא מעט תיירים ש"נתקעו" בצד הלא נכון של הגבול ושוחררו לארצם רק כעבור זמן. לפני מספר שנים, הודו וסין התכתשו בגבול טיבט ועמדו בסכנה ממשית של מלחמה. באותו הזמן, העיתונות ההודית היתה עסוקה בעיקר בדיווחים על בוליווד, קריקט ורכילות פוליטית. בתקופת ה"שלום הארוך" הבינלאומי שאנחנו נמצאים בו, מלחמות הפכו למשברים לוקאליים, שמורגשים אך בקושי באזורים אחרים בעולם. המציאות החיובית הזאת אפשרה לחוקרים כמו סטיבן פינקר, מחבר רב המכר The Better Angels of our Nature לקבוע שמספר ההרוגים במלחמות, באופן ממוצע, הולך ויורד, והעולם מתקדם לכיוון של שלום. הסיבה לכך, כמובן, היא שמאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מלחמה בקנה מידה מלא בין מעצמות. אפילו אם נשים לרגע בצד את אפשרות השימוש בפצצות גרעין, התנגשות מהסוג הזה עלולה לגרום למיליוני הרוגים בכלי נשק מתקדמים שטרם הופעלו בקנה מידה גדול. די לומר שאיש אינו יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית במגה-ערים של מיליוני תושבים כדוגמא בייג'ינג, טוקיו או אפילו טאיפיי, פשוט כי מאז קרבות ברלין ומנילה במלחמת העולם השנייה אין כל דוגמאות היסטוריות למערכה עירונית בסדר גודל כזה. כל הדוגמאות שיש לנו הן מערים של מאות אלפים כמו גרוזני ופאלוג'ה, או עשרות אלפים כמו ג'נין.

איש אינו יודע מה צופן לנו העתיד, אבל בזמן האחרון, שמי המזרח הרחוק נצבעים באדום. ייתכן שהמשבר המתרקם בין ארצות הברית לסין במיצרי טייוואן יחלוף ללא ירייה, אולם כבר עתה ניתן לראות שהכוכבים מסתדרים באופן מעורר דאגה. החוק האמריקאי שידוע כ-TRA (Taiwan Relations Act) מחייב את הבית הלבן לספק לטייוואן עזרה צבאית ונשק הגנתי שיוכלו לשמור על האי מפלישה סינית, אך אינו מגיע עד לכדי ברית הגנה של ממש. בייג'ינג, שרואה את השבת טייוואן למולדת הסינית כאחת ממטרותיה האסטרטגיות החשובות ביותר, היתה מוכנה עד כה לדחות את "פתרון הבעיה" לעתיד לא ידוע, כל עוד טייוואן לא תכריז על עצמאות באופן רשמי. האמריקאים שומרים על מחוייבותם לטייוואן עמומה ונמנעים מלתת לטאיפיי צ'ק פתוח בכדי לא להמריץ את הטייוואנים להיכנס להרפתקאות מיותרות.

אולם לאחרונה, המשולש הרעוע הזה הולך ומתערער באופן מפחיד. המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית, שנמצאת בשלטון בטייוואן מאז 2016, אינה מסתירה את שאיפות העצמאות שלה. סין חודרת באגרסיביות לשטח האווירי של טייוואן, בעיקר מאוגוסט האחרון, ומנהיגיה אינם מסתירים את כוונתם "לפתור את הבעיה" לא בעתיד הרחוק אלא בקרוב ממש. הנשיא ביידן ומזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, החליפו את העמימות במחוייבות ברורה יותר, אם כי לא ברורה לחלוטין, להגנת טייוואן. אמנם אף צד אינו מעוניין במלחמה כוללת, אבל כל טעות של צלע אחת במשולש בפרשנות כוונתן של האחרות עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת.

כיצד יראה תרחיש של מלחמה טייוואנית-סינית? החוקר איאן איסטן (Ian Easton) מנסה לשרטט תמונה מפורטת, בהסתמך על מסמכים צבאיים סינים וטייוואנים (סיכום קצר של ממצאיו אפשר למצוא במאמר שפרסם האנליסט טאנר גריר). לפי מסמכים מודלפים שאיסטן מצטט, סין תטיל ראשית כל מצור ימי ואווירי על טייוואן, ותנסה לרסק את רצונה להתנגד באמצעות מבצע לוחמה פסיכולוגית שיחדיר את המסר ש"הכל כבר אבוד" וש"אין טעם להתנגד". לאחר מכן, בשלב הראשון של המלחמה, צבא השחרור העממי של סין ינסה להמם את טייוואן בהתקפות טילים, הפצצות ימיות ואוויריות עם חימוש חודר בונקרים, לוחמה אלקטרונית וסייבר, וכן פשיטות קומנדו, שימחקו את מתקני הקשר, התשתית, הפיקוד והשליטה של הצבא הטייוואני, וגם את משרדי הממשלה שלה. המטרה היא להשמיד את חיל האוויר הטייוואני על הקרקע, במידת האפשר, ובסופו של דבר להשיג עליונות אווירית. בינתיים, צבא הסוכנים הסינים בטייוואן יסמן מטרות בלייזר עבור המפציצים, יארגן התקוממויות, ויפתח בקמפיין של התנקשויות כנגד הנשיאה טסאי, ממשלתה ושדירת הפיקוד שלה. יחידות קומנדו מוטסות יתפסו שדות תעופה. בשלב השני, הצי הסיני ינחית כוחות רגלים ושריון, בסיוע צי הסוחר האזרחי, ראשית באיים הקדמיים קינמן ומאצו, ואז בטייוואן עצמה כדי לטאטא במהירות את יחידות הצבא המבודדות והלומות הקרב. השלב השלישי הוא הקמפיין בפנים הארץ. צבא הפלישה יתקדם ראשית לטאיפיי כדי לרסק את מרכז הכובד הטייוואני ומשם ימשיך לערים הגדולות האחרות. האסטרטגים הסינים משקיעים מאמץ רב בתכנון הקצב המדויק של התקדמות כוחות הפלישה, כמו גם מערך הלוגיסטיקה הנלווה אליה, כדי שהדרכים המופצצות לא תחסמנה בפקקי תנועה.

בכדי להתמודד עם האתגרים של לוחמה אורבנית, הסינים מתכוונים לחקות את המערכה האמריקאית בעיראק בשנת 2003. היחידות יהיו רזות ומהירות, ויסתייעו במהלכי איגוף זריזים של טנקים, עם חיפוי אווירי של הליקופטרים והפצצות ריכוך ארטילריות. חיילי קומנדו מוטסים ינחתו בשכונות מגורים וינסו לתפוס מגדלים גבוהים בכדי לספק אש מסייעת לצבא הפלישה. אחריהם יגיעו הרגלים והטנקים שיתמקדו בשדירות ובכבישים הראשיים של העיר בכדי לנתק את השכונות השונות זו מזו. המתכננים מצפים לקרבות עזים מחדר לחדר במפקדות הצבא ובנייני הממשלה העיקריים. לאחר מכן, יגיע שלב טיהור קיני ההתנגדות במרכזי קניות, שכונות מגורים צפופות, חניונים תת קרקעיים ומנהרות הרכבת התחתית. ההנחה היא שאלו ייכבשו בשילוב של לוחמה פסיכולוגית ולחימה בפועל מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. רק לאחר שייפלו הערים הגדולות, הכוחות הסיניים יפנו לאזורי הכפר ויטהרו את מעוזי ההתנגדות בג'ונגלים וברכסי ההרים.

החוקרים איאן איסטן ומייקל באקלי אופטימיים בנוגע ליכולותיה של טייוואן להגן על עצמה. זו זקוקה ראשית כל להתרעה מוקדמת, הן בכדי לגייס מילואים והן בכדי להכריז על מצב חירום ולפתוח במבצעי מעצר המוניים של בוגדים, סוכנים וגורמים פרו סינים בכל רחבי האי, בלי בג"ץ ובלי בצלם. מידע, ככל הנראה, לא יחסר. לטייוואן יש מערך איסוף יומינטי וסיגינטי מרשים בסין עצמה, והיא גם נהנית מתמיכה מודיעינית אמריקאית ויפנית, כולל שירותי לוויין. סין תתקשה להסתיר התארגנות לפלישה, דבר שיאפשר למודיעין הטייוואני, לפי הערכתו, לקבל מידע "דו משמעי" לפחות 60 יום לפני הפלישה, ומידע "חד משמעי" לפחות 30 יום לפניה. פלישה סינית לטייוואן מצריכה הכנות אדירות, כולל ריכוז צי מספיק באזורים הרלוונטיים, אגירת סחורות כמו דלק, אורז ופחם (דבר שעשוי להעלות את מחירן בשווקי העולם), אימון חיילים, תיאום בין גורמים רבים וכיוצא בזה. לכל אלו יש חתימה מודיעינית גבוהה מאד. לבסוף, ישנו מרחק של שמונים מיילים בין סין לטייוואן בנקודה הצרה ביותר, דבר שיקשה על ארמדת הפלישה להסתיר את עצמה, וישנם רק שני חלונות זמן, אפריל ואוקטובר, שבהם מזג האוויר, זרמי הים, הגלים, הגשמים וסופות הטייפון מאפשרים פלישה. ובכל זאת – ניסיון העבר הראה לנו שקונספציות, טעויות פרשנות והונאה מצד האויב עלולים להוביל לכשלי מודיעין גם במצבים כאלה. קשה להאמין שהסינים יוכלו להסתיר מהטייוואנים את עצם קיום הפלישה, אבל יתכן שיטעו אותם בנוגע למועד או למיקום המדויק.

זאת ועוד:  גם המתכננים הצבאיים הסיניים אינם מצפים שההפצצות יכריעו את טייוואן לבדן. ניסיון העבר מראה שלמכה אווירית קשה מאד למחוק צבאות או לאיין את יכולתם להילחם, אפילו כשיש פער טכנולוגי כביר כמו במלחמותיה של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. לטאיפיי יש מערכות מתוחכמות של טילים נגד טילים, וכן מקלטים ובונקרים, שיוכלו לרכך את המכה המקדימה הסינית. הטייוואנים יפזרו כמובן את כוחותיהם, את המפעלים ואת מחסני התחמושת שלהם בשלל אתרים מוגנים, ישתמשו באמצעי הסוואה, ויפנו את ההנהגה למעוזים מוכנים מראש בעומק ההר ובמקומות מסתור אחרים.

מבצעי החפה, פלישה ימית לחוף מבוצר, הם מן המסובכים, הקשים והמסוכנים ביותר בארסנל הצבאי. כפי שכותב באקלי, מבצע החפה מוצלח דורש שלושה תנאים: עליונות אווירית, מקום שבו התוקף יוכל להנחית כוחות רבים יותר ממה שהמגן מסוגל להעמיד מולו, ויכולת להזרים תגבורות מהר יותר מאשר האויב. כל אלו קשים מאד להשגה. ראשית כל, לא ברור אם הסינים יוכלו להשיג עליונות אווירית. שנית, הטייוואנים ינסו להשמיד את הצי הסיני בטרם יספיק להנחית את חייליו על החוף, בין היתר באמצעות טילי חוף-ים מונחים ארוכי טווח (60 עד 250 מייל) מדגם "רוח אמיצה" (Hsiung Feng). הספינות שיגיעו יצטרכו לעמוד מול אש ארטילרית כבדה והתקפות ממוקדות ממסוקים וממשגרי רקטות מולטי-קניים. בחיפוי כל אלו, יחכו לסינים טנקים, נגמש"ים ויחידות חיל רגלים שינסו לקטול את הפולשים הנוחתים. הסינים יכולים להנחית רק 26,000 חיילים ו-640 כלי רכב משוריינים ביום הראשון, וכ-18,000 חיילים בכל אחד מהימים הבאים, בעוד הטייוואנים יהיו מסוגלים להזרים כוחות הרבה יותר גדולים לחופי הנחיתה. בתנאים כאלו, קשה לראות כיצד הסינים יצליחו לזכות בעליונות מספרית מקומית, אפילו באופן זמני.

גם אם כל אלו ייכשלו, הסינים זקוקים למרחב חולי שטוח, במרחק הפלגה קצר יחסית מסין, וקרוב לדרכים ראשיות, תשתיות נמל ושדות תעופה, שיהיה ניתן להנחית בו כוחות משוריינים גדולים ולעשות בו שימוש כראש גשר לוגיסטי לפלישה לפנים הארץ. רוב החופים של טייוואן אינם מתאימים למטרה זו, מפני שהם הרריים, מוקפים במצוקים, בנויים בצפיפות או מלאים בביצות, בריכות או נחלים שעולים על גדותיהם כשיורד גשם. אנליסטים זיהו רק 14 חופים אפשריים, והצבא המקומי יכול להפוך כל אחד מהם לגיהנום עבור הסינים, ממלכודות ימיות ועד מכשולים נגד טנקים, משוכות צמחים קוצניים, תעלות, קיני מכונות יריה וצלפים, שיני דרקון, גדירות תיל, ושפע של מוקשים מתוחכמים ומוסווים, וזאת עוד לפני שהגענו למלחמה מסוייטת מרחוב לרחוב בערים הגדולות. הצבא הטייוואני מתכנן, למשל, לחבר בניינים וגורדי שחקים בתיילים שישבשו את תנועתם של מסוקים. לצד ההגנות הסטטיות, צוותי קומנדו ויחידות תגובה מהירה ראשית כל יוודאו היכן הסינים נחתו ומה כיוון ההתקדמות שלהם, ואז ישבשו את הקמת ראשי הגשר הלוגיסטיים, ויאפשרו לעיקר הצבא להתארגן להתקפות נגד, בעוד בסיסי טילים מוסתרים ישגרו אש תופת למטרות איכות בעומק סין. וגם לביון הטייוואני, כמובן, יש סוכנים שיכולים להפתיע עם מבצעי חבלה והתנקשות בים וביבשה.

הגורמים הטייוואניים שאיסטן מצטט חלוקים בדעתם, האם האי יוכל להתמודד לבד ללא עזרה אמריקאית. ישנם אופטימיסטים שמאמינים שכן, אבל רוב גורמי הביטחון סבורים שלא יוכלו להסתדר לפחות בלי תמיכה אווירית וימית של בעלי בריתם האמריקאים והיפנים. פסימיסטים סבורים כי יוכלו להגן על עצמם במשך כשבועיים עד חודש ללא התערבות זרה. בסופו של דבר, כוחה העדיף של סין, הן במספרי גייסות, הן במשאבים והן בשטח, יכריע את הכף. אבל למזלה של טייוואן, גורלה אינו רק עניין של נאמנות ויוקרה בינלאומית מבחינת האמריקאים. היא חולשת על חלק גדול כל כך משוק השבבים הבינלאומי, עד שיהיה קשה להפקיר אותה לגורלה ולתת למשאב הקריטי הזה ליפול בידי הסינים. כמו כן, מיצרי טייוואן הם נתיב ימי אסטרטגי, ששליטה בו תאפשר לסין להטיל אמברגו שיוכל להוריד גם את יפן על ברכיה. מצד שני, בייג'ינג מקווה לכבוש את טייוואן כל כך מהר עד שכיבושה יהיה עובדה מוגמרת, וכמו שפרשת אפגניסטן הוכיחה, אף אחד לא אוהב להילחם עבור עמים שלא נלחמים חזק וקשה עבור עצמם.

בהקשר הזה, לצד שנאה לסין ורצון לעצמאות, יש בטייוואן גם סימנים מדאיגים של תבוסתנות, פסימיות וחוסר רצון להילחם, כמו גם בעיות אחרות. אחד מהאנליסטים מודאג, למשל, מאסטרטגיית הרכש של טייוואן, שמתמקדת  בצעצועים אמריקאיים יקרים כדוגמת טילים התקפיים, צוללות ומפציצים ארוכי טווח יותר מאשר בכמויות גדולות של ציוד זול אך קטלני כמו סירות מהירות ומטולי נ"ט שנחוץ ללוחמה א-סימטרית מול הפולשים הסיניים. לסיכום, לטייוואן לא יהיה קל להתמודד עם פלישה סינית, אפילו באופן זמני עד שארצות הברית תגיע לסייע, וכל מלחמה כזאת תהיה כרוכה בהרס בלתי נתפס ומספר קורבנות דמיוני. אבל לפי הנתונים שיש בידינו היום, המצב רחוק מלהיות אבוד.

האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם "נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה". במהלך העבודה עליו גיליתי, פעם נוספת, עד כמה דיני זכויות היוצרים הפכו להיות אימפריה של עורכי דין, תאגידים וסוכנויות למיניהן, שיושבות כמו דרקון על אוצר שלא הן אספו. למשל, סופר עלול להידרש לתשלומי עתק עבור ציטוט של שתי שורות משיר, ולפעמים ייתבע על ידי טרולי זכויות יוצרים שיש להם מעט מאד קשר ליוצר או ליורשיו. האם הגיע הזמן לשנות את החוקים הללו? דיון פתוח בינשוף.

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: Nazi Mercenaries in the Cold War), עבודה של שנים שבה צללתי לאינספור ארכיונים, ציבוריים ופרטיים, קיבלתי מבט נדיר לאוספים מסווגים של ארגוני ביון וסתר, יצרתי קשר עם עדים וחיברתי פיסה לפיסה בכדי לחשוף סיפורים שעדיין לא הגיעו לקהל הרחב. הספר התקבל לפרסום בידי שתי הוצאות מכובדות, בבריטניה ובארצות הברית, וכבר מעורר עניין בעיתונות, לרבות כלי תקשורת מרכזיים שמתכוונים לתעד, לסקר או לפרסם ציטוטים. אבל כמו שכל מי שהוציא ספר יודע, השמחה של תהליך הפרסום מתערבבת תמיד בטרדות גדולות וקטנות, חלקן בלתי צפויות. אחת המגעילה שבהן היא סחטנות של זכויות יוצרים.

באופן תיאורטי, זכויות יוצרים הן אחד העקרונות הטבעיים, הצודקים וההגיוניים יותר במשפט האזרחי. מי שעמל על יצירה זכאי להתפרנס ממנה, ואין זכות לאדם אחר לנצל את היצירה ללא רצונו. ליוצר תמיד יש זכויות מוסריות על היצירה, קרי אסור לעוות אותה בניגוד לכוונתו, לצטט אותה ללא קרדיט או להציג אותה באופן משפיל ומבזה. בנוסף לכך, יש לו גם זכויות מסחריות עליה, ואלו ניתנות להעברה ומכירה כמו כל זכות אחרת. כלומר, אם אדם אחר רוצה להשתמש ביצירה עליו לבקש אישור מהיוצר, ולזה יש זכות מלאה לדרוש תמלוגים כדמי השימוש ביצירה. לזכויות יוצרים יש חריג מסויים שנקרא "שימוש הוגן". אפשר להשתמש ביצירה גם בלי לשלם תמלוגים, כל עוד מדובר בציטוט סביר באורכו לצורך מחקר, ביקורת או מטרות אחרות המצויינות בחוק (וכמובן שגם במקרה כזה חובה לתת קרדיט ליוצר). הכל נשמע, כביכול, ברור, פשוט ואינטואיטיבי – רק שהוא לא. בפועל, חוקי זכויות היוצרים והשימוש ההוגן מסובכים, מורכבים, עמומים ושונים ממקום למקום, באופן שעלול לסבך סופרים, בלוגרים ויתר משתמשי קצה, ולתת יתרון לא הוגן לעורכי דין ואנשים אחרים שמתפרנסים מהמערכת. כמו במקרים רבים אחרים, הפסיקה המשפטית בנושא זכויות יוצרים דומה לכדור שלג. עם השנים, נוספו אליה אינספור תקדימים, פסיקות, תיקוני חקיקה, הערות על הפסיקות וכיוצא בזה, עד שהוודאות המקורית התחלפה במערכת שקשה למצוא בה את הידיים ואת הרגליים.

דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה, למשל, היא הסוגיה של שימוש בציטוטים שפותחים פרקים, דבר שמכנים בלעז "אפיגרף". כל מי שקורא ספרים, רומנים או מחקרים היסטוריים, מכיר את התופעה היטב. לפעמים, אנחנו פותחים פרק בציטוט ממשורר או סופר, שתוכנו קשור לנאמר בפרק ונותן סוג של "טיזר" לקורא. למשל, בספר שלי, פרק שעוסק בשיתוף הפעולה של הביון האמריקאי עם פושעי מלחמה נאצים בראשית המלחמה הקרה נפתח בציטוט משירו של נתן אלתרמן:

כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם

מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה

נגררים במלמול של "הכרח" ו"נקם"

לתחומם של פושעי מלחמה

אפיגרפים אחרים שלי מצטטים את ראש ה-CIA, את התנ"ך, את ביאליק, ג'.ר.ר. טולקין, המשורר הבריטי אאודן, צ'רלס דיקנס ורבים אחרים.

והנה, גיליתי כי לפחות לפי הדין הבריטי, אפיגרף לא נכלל בתוך הדוקטרינה של "שימוש הוגן". כלומר, אם אני מצטט את אלתרמן, את ביאליק או את טולקין בגוף הספר, זה בסדר גמור כל עוד אני נותן קרדיט כמקובל. אבל אם אני מצטט אותם בפתיחת פרק, מדובר בחריגת זכויות יוצרים שחייבים לשלם עליה. ההנמקה בפסיקה היא תמוהה לכל הפחות. הדין הבריטי מניח שציטוט בגוף הספר "הכרחי" למחקר (ולכן נחשב כשימוש הוגן) בעוד שאפיגרף נועד רק להוסיף יופי לפרק, ולכן הוא סוג של "אקסטרה" שחייבים לשלם עליה. לפעמים, ציטוט אפיגרף של שתי שורות משיר ידוע ומפורסם (למשל של אאודן) עלול לעלות מאות רבות של דולרים.

אותי, באופן אישי, מדהים כיצד מחוקקים ושופטים מעזים לקבוע עבור סופר מה "הכרחי" ליצירה שלו ומה היא סתם תוספת אסתטית. באותה מידה, אפשר לומר שגם בגוף הטקסט, כל ציטוט שאינו הכרחי לטיעון המרכזי שלי ונועד, למשל, רק להוסיף תיקוף, להבהיר או לסגנן, הוא אקסטרה שדורשת תשלום. מכיוון שאף אחד, בינתיים לפחות, לא מצפה שסופרים יכתבו רשימת יבשה של נקודות במקום יצירה, התיחום בין ציטוט הכרחי ליצירה ותוספת סגנונית הוא שרירותי למדי. חוסר הוודאות, כרגיל, מאפשר לכל מיני טפילים וערפדים להיכנס לתחום ולמצוץ את דמם של סופרים. באתרים של יוצרים, ראיתי אזהרות ותלונות על כך שעורכי דין בארצות הברית התחילו לתבוע סופרים גם על ציטוטים "לא הכרחיים" בגוף היצירה, בעיקר של שורות מפזמוני פופ פופולריים. אפילו אם לתביעות הללו אין הצדקה משפטית, רוב הסופרים לא מעזים להיכנס לקרב יקר בבתי המשפט ופשוט משלמים כופר בכדי שיעזבו אותם.

וכאן, אנחנו מתחילים להיכנס לבעיה נוספת. חוקי זכויות היוצרים, כשמם כן הם, נועדו להגן על היוצר המקורי. בפועל, כמעט בכל המקרים, זכויות היוצרים הללו נמכרות לסוכנויות, הוצאות ספרים וחברות אחרות, שבתורן מוכרות אותן לתאגידים גדולים למיניהם. ברור לי שבכדי שהיוצר יוכל להרוויח כסף, צריך לאפשר לו למכור את זכויותיו למי שיכול למצות אותן טוב יותר. אבל התוצאה היא שבפועל, הכספים האדירים שמשלמים סופרים על זכויות יוצרים, בין אם על אפיגרפים או תמונות, כמעט אף פעם לא מגיעים ליוצר או ליורשיו אלא לקופותיהן של חברות ענק. לפעמים, אותן החברות ממשיכות להרוויח במשך עשרות שנים לאחר מות היוצר. במקרה מסויים, חברת ענק שהחזיקה בזכויות לעולם "רומח הדרקון" החליטה שהיא לא מאפשרת ליוצרים להוציא ספר נוסף מטעמי פוליטיקלי-קורקט, וגם מנעה מהם להוציא אותו במקום אחר. לפי הדין הקיים, זכויות יוצרים בדרך כלל פגות 70 שנה לאחר מות בעל הזכויות. אולי כדאי לקצר את התקופה הזאת משמעותית, במיוחד אם היורשים הישירים לא מחזיקים בזכויות, בכדי להפסיק את תנועת הכסף מסופרים לגורמים שלישיים שאין להם באמת קשר ליצירה המקורית?

זאת ועוד: במדינות קטנות, כמו ישראל, מסתובבים טרולים של זכויות יוצרים – עורכי דין או גופים כלכליים הקונים רשות תביעה בקבלנות מבעלי הזכויות (שלפעמים נמצאים, למשל, בארצות הברית ואין להם עניין לתבוע במדינה קטנה ורחוקה כמו ישראל). ויקיפדיה העברית מתארת היטב את שיטת הפעילות של אלו בערך טרול זכויות יוצרים – המצוטט להלן במדויק מפאת חשיבותו:

• טרול זכויות יוצרים יחפש הפרות מצד משתמשים קטנים, בעלי יכולת כלכלית מוגבלת. שיטת העבודה היא איום בהליכים משפטיים, תוך הסתמכות על העובדה שחוקי זכויות יוצרים בדרך כלל מעניקים לבעל הזכויות סעד כספי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. הטרולים מנצלים את החשש שיש לאדם הפרטי מפני מכתבים רשמיים, הליכים משפטיים ועורכי דין, ומפעילים לחץ על מנת להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט.
• טרול לא יתחשב בתום הלב של המפר. הטרול לא יסתפק בהפסקת השימוש ביצירה המוגנת. הטרול ישאף למקסם את הרווח הכספי שניתן לקבל כתוצאה מההפרה.
• טרול ינסה לתבוע את זכויותיו באופן מלא, גם במקומות בהם ברור לחלוטין שלא היה נזק אמיתי בשימוש ביצירה. כך לדוגמה, בעל בלוג פרטי, אשר מעטר את הבלוג שלו בתמונה מוגנת. הטרול לא יסתפק בדרישה להסרת החומר המוגן, אלא ינסה לגרום למפר לשלם פיצוי כספי על ההפרה.
• הטרול ינצל את חוק זכויות יוצרים, על מנת לתבוע סכומים שאינם פרופורציונליים לעלות השימוש האמיתי ביצירה. כך למשל יכול טרול לתבוע סכומים של אלפי דולרים עבור שימוש בתמונה, שמחיר השימוש הרגיל בה הוא דולרים בודדים.
• טרול יקבע מחירי שימוש מופרזים, עבור שימוש רגיל ביצירה, שלגביה הוא מצא הפרה והחל לפעול. כך למשל, הוא עשוי להעלות את מחיר השימוש בתמונה, מדולרים בודדים לאלפי דולרים, כדי לחזק את עמדתו מול המפר, ולנסות להוכיח כי לכאורה נגרם לו נזק גדול וממשי.
• טרול יחפש באופן יזום, באמצעות כלים אוטומטיים, הפרות של זכויות היוצרים שלו. זאת בניגוד לבעל זכויות יוצרים רגיל, אשר יתבע את זכויותיו כאשר הוא נתקל בהפרה מהותית שעושה לו נזק אמיתי.

ויקיפדיה מביאה גם לינק למכתב איום טיפוסי מהסוג הזה.

חשוב להבהיר: אינני משפטן וגם לא מומחה לזכויות יוצרים, והתחומים המשפטיים שכן למדתי שונים בתכלית וקשורים יותר לדין הפלילי. לכן, אני במוצהר לא מציג כאן עמדה של פרשן משפטי אלא מעלה שאלות של משתמש קצה, סופר שמתלבט בעניינים של זכויות יוצרים ותוהה לפעמים על הצדק וההיגיון שלהן. האם אתם חושבים שיש לערוך רפורמה בדיני זכויות היוצרים, כדי שבאמת ימלאו את ייעודם המקורי במקום להעשיר עורכי דין, סוכנויות וחברות ענק למיניהן? אם כן איזו, וכיצד? אשמח לשמוע את דעתכם.