עלילת הדם החדשה של הניו יורק טיימס, עם סיפורים פנטסטיים על אונס אסירים פלסטיניים בידי כלבים, גרועה יותר מאשר היא נראית. מעבר לסיפור הספציפי, היא מצביעה על רקב עמוק בממסדי המומחיות המערבית ובמקורות הידע הקשורים אליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשבוע האחרון התפרסמו שני תחקירים על מעשי אונס במלחמת עזה. אחד – דו"ח הועדה האזרחית בראשותה של ד"ר כוכב אלקיים-לוי – עוסק במעשי האונס והתעללות המינית של חמאס ויתר הפלגים העזתיים בנשים ישראליות ובינלאומיות בשביעי באוקטובר ולאחריו. קריאת הדו"ח קשה מבחינה רגשית, אבל מדובר באחד מהמחקרים הרציניים ביותר שראיתי בתחום, כשלוש מאות עמודים של עדויות ראייה מקוטלגות, מוצלבות עם גיאולוקציה, סרטונים של חמאס, מסמכים ונתונים פורנזיים, עם מסד תיאורטי איתן של ספרות משנית. יש בו גם הרבה כותרות חדשות ומזעזעות, שהחשובה שבהן – ראיות לכך שמחבלי חמאס לא הסתפקו באונס, עינויים מיניים ורצח, אלא גם אילצו בני משפחה לבצע אקטים מיניים זה על זה במטרה להשתמש בקשרי האהבה המשפחתיים לסיפוק יצרים סדיסטיים. כמו כן, מראה ועדת החקירה האזרחית שלא רק לוחמי חמאס, אלא גם אזרחים עזתיים רבים מן השורה השתתפו במעשי האונס והעינויים.

התחקיר השני, הוא רשומה קצרה יחסית שפרסם ניקולס כריסטוף, כתב מלחמות מהניו יורק טיימס. בגלל אופיו השנוי במחלוקת, שיפורט להלן, היה זה דווקא הטור של כריסטוף שתפס את עיקר תשומת הלב הציבורית.

במאמר, שפורסם משום מה בניו יורק טיימס לא כתחקיר אלא כטור דיעה, מאשים כריסטוף את מדינת ישראל, מערכת הכליאה שלה, צה"ל והשב"כ באונס מערכתי של אסירים פלסטינים, בעיקר גברים אך גם נשים. מדובר בהאשמות חמורות, ואין להוציא מכלל אפשרות שאכן יש התעללות, אפילו מינית, של סוהרים באסירים, כפי שיש במערכות כליאה רבות בעולם. בכל אימת שיש ראיות ממשיות לכך, יש לבדוק אותן כהלכה ולהעניש את מי שאשם, ואין ספק גם שהמדינה כשלה לחלוטין בכל הנוגע לטיפול בפרשת שדה תימן. אולם כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות להאשמות, הן צריכות להיות מגובות בראיות של ממש. ומבחינה זו, הטור של כריסטוף הוא כישלון מוחלט.

הטור ירוד כמעט בכל סטנדרט עיתונאי שהוא. הכתב מסתמך רק על 14 עדויות, לא מאוששות ולא מוצלבות, בלי פרטים שיוכלו לאפשר חקירה, וידוא או הפרכה, כדי לטעון להתעללות מינית מערכתית ורווחת בכל רחבי מערכת הכליאה הישראלית. להשוואה, ב-2020, נרשמו בארצות הברית כ-16,000 תלונות על פגיעה והטרדה מינית של סוהרים נגד אסירים, ורק מעט מזער מהן הוכחו כמבוססות על מקרים אמיתיים. מבין העדים של כריסטוף, רק שניים מזדהים בשמם או מוסרים פרטים שיוכלו לסייע באיתור המקרה. אחד מהם, סאמי אל-סאי, מוצג על ידי כריסטוף כ"עיתונאי". בפועל, מדובר על מסית של חמאס, שמחא כפיים למעשי הרצח ההמוניים בשביעי באוקטובר – בוודאי לא על גורם אמין. לכל הפחות, כריסטוף היה צריך לתת גילוי נאות לקוראיו במי מדובר. עיתונאים ביקורתיים הצביעו כבר על כך ששני העדים המזוהים סיפקו לכריסטוף "אטריות מחוממות" – גרסאות שהשתנו ו"השתכללו" עם הזמן, בתוספת פרטים מזוויעים חדשים בכל פעם שדיברו עם עיתונאי אחר.

אם זה היה נשאר כאן, היה אפשר לפטור את המאמר של כריסטוף כסתם טור דיעה רשלני. אולם מכאן, דברים הולכים ומידרדרים. מסתבר שחלק גדול מהעדויות האנונימיות מגיעות מיורו מד מוניטור, שמוצג על ידי כריסטוף כ"מוניטור זכויות אדם". בפועל, מדובר על ארגון חזית של חמאס, שיושב הראש שלו, ראמי עבדו, הריע לשביעי באוקטובר, והפיץ שקרים מופרכים ותיאוריות קונספירציה (ראו כאן ע"ע 95,178) כמו טבח המוני בבית החולים שיפא, קצירת אברים, או טענה כי הסיוע ההומניטרי מכיל רק תכריכי קבורה, שלא נלקחו ברצינות אפילו בידי רוב העיתונאים האנטי ישראליים במהלך המלחמה. כריסטוף לא אומר שום דבר לקוראיו על המוניטין של הארגון הזה. "מקור" נוסף שכריסטוף ציטט בראיון וידאו הוא ישראלי תומך חמאס וקונספירטור הזוי בפני עצמו, שהודח מהאוניברסיטה שבה עבד בשל… עבירות מין. מה שנקרא, אחד שיודע.

המרואיינים, כמובן, לא נמצאו או נבחרו באופן מקרי. מכאן נשאלת השאלה מי היה ה"פיקסר" של כריסטוף. עיתונאים שלא יודעים את השפה נעזרים כמעט תמיד בפיקסרים מקומיים שמוצאים עבורם את המרואיינים. כריסטוף טוען שהוא מצא את המרואיינים, בין היתר, באמצעות "ארגוני זכויות אדם", מה שמצביע על הכוונה מראש של יורו-מד או דומיו. בזירה הפלסטינית מדובר בדפוס ידוע של הדרכה והטייה של עדים, שנתפס והתגלה באופן נדיר בעלילת ה"טבח" שלא היה במחנה הפליטים ג'נין ב-2002.

אולי עלילת הדם המופרכת ביותר בטור, המיוחסת ל"עיתונאי עזתי" אלמוני, היא הטענה כאילו סוהרים ישראלים אימנו כלבים לאנוס אסירים. בפועל, כפי שהבהירו מבקרים רבים לכריסטוף לאחר פרסום הטור, כולל רופאים ומאלפי כלבים מומחים, הדבר לא אפשרי באמת מבחינה ביולוגית. בתגובה, הפנה כריסטוף לשלושה מאמרים מהספרות המדעית, שלא באמת תומכים בטענותיו. אלו אכן מכילים את המקרים הידועים היחידים של חדירה בידי כלב, אבל אחד מהם לא מוסבר, והשניים האחרים הם למעשה מעשי זואופילייה של קטינים בכלבים. למעשה, יש לי חשד רציני מאד שכריסטוף לא קרא באמת את אותם מאמרים, אלא מצא אותם בבדיקה שטחית של בינה מלאכותית, כמו סטודנט כושל שאין לו זמן לכתוב עבודת סמינר.

כדי להעניק לתחקיר ארשת של מכובדות, החליט כריסטוף לפנות ללא אחר מאשר אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. בכתבה, אולמרט מצוטט כמי שמאשר את הדברים. נשאלת השאלה, מדוע כריסטוף פנה רק לאולמרט, ולא למשל לבנט או לפיד, שהיו ראשי ממשלה בזמן קרוב יותר לתקופה המדוברת. למרבה הקצף והביזיון, לא מדובר רק בבחירת עדים סלקטיבית אלא בסילוף גס של דברי אולמרט. כפי שרה"מ לשעבר הבהיר במכתב לניו יורק טיימס, הוא אמר לכריסטוף שאין לו שום מידע בנוגע להאשמות, ולא אישר אותן בשום פנים ואופן.

אז מה יש לנו כאן? "כתב מלחמות" מכובד, זוכה שני פרסי פוליצר, שהאשים מדינה באונס שיטתי על סמך 14 עדויות, 12 מהן אנונימיות, שתיים גלויות אך בעייתיות מאד, בלי שום גילוי נאות בנוגע לעדים או להטיות של הארגונים שמסרו לו את המידע. בניגוד לדו"ח של ועדת החקירה האזרחית על השביעי באוקטובר, כריסטוף לא ניסה באמת להצליב את העדויות (כן, הוא "דיבר עם אנשים אחרים ששמעו" וקרא עדויות שמיעה כלליות בדוחות או"ם. זו לא באמת הצלבה), לא השתמש כלל בראיות פורנזיות, ולא ניסה לראיין ישראלים ששירתו בבתי כלא באותה תקופה, גם לא רופאים אזרחיים. הבכיר הישראלי היחיד שהוא כן ראיין, אהוד אולמרט, לא אמר ככל הנראה את הדברים המיוחסים לו.

זו, דרך אגב, לא הפעם הראשונה אצל כריסטוף. בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא העלה על נס פעילה קמבודית נגד זנות, כינה אותה "גיבורה" בטור אחרי טור ואף נתן לה מקום של כבוד בסרט תיעודי. כאשר הסתבר שמדובר בנוכלת שביימה את הסצינות שהקנו לה את התהילה, כריסטוף הודה בטעות והעיתון התנצל. הטור הנוכחי שלו מראה שנטייתו להאמין לכל מי שנראה לו "צודק" ללא ביקורת מקורות נותרה על כנה. הוא לא למד דבר.

למרבה הצער, הסיפור משקף בעיות חמורות, מבניות וכלליות בהרבה מרשלנותו של עיתונאי אחד. כפי שכתב חן מזיג, ב-2017 החליט הניו יורק טיימס לבטל את התפקיד של public editor, כלומר, אותו ממונה שבודק ברצינות תלונות של הציבור ורשאי לבקר ואף לתקוף את הקו המערכתי של העיתון. במקומו, מעסיק העיתון דוברים. מיד לאחר שהתפרסמה הביקורת על הטור של כריסטוף, העיתון מיהר לשחרר תגובה של דובר, אחד צ'רלי, שהדף את הביקורת בטענה העניינית להפליא שלכריסטוף יש ניסיון רב ושני פרסי פוליצר. כפי שהבהיר מזיג, בהעדר מבקר ענייני של תלונות הציבור, "צ'רלי הוא היחיד שנשאר". כלומר, העיתון מעדיף דיברור והגנה אינסטינקטיבית על ביקורת עצמאית, חתירה אחר האמת ו(רחמנא לצלן) אפילו יכולת לתקן טעויות ולקרוא כתבים רשלנים לסדר.

זו, גבירותי ורבותי, מצבה של ה"מומחיות" בשנת 2026. אנחנו חיים בעולם שבו רקב מתפשט במהירות בממסדים המסורתיים, שדורות של אזרחים, מאזינים וקוראים בטחו בהם ללא רבב במשך עשורים רבים. הניו יורק טיימס, שנחשב פעם לאחד מהעיתונים הרציניים בעולם, נטש כל יומרה לסטנדרטים עיתונאיים; כתבים מהוללים שזכו בפרסי פוליצר מתגלים כשרלטנים; מומחי האו"ם שתפקידם להצביע על רעב, חלקם מדענים מובילים בתחומם, מפרסמים תחזיות רשלניות על עזה, עם נתונים מפוברקים, מתודולוגיה סטטיסטית מופרכת ומספרים שלא מסתדרים זה עם זה, ומסרבים להודות בטעותם גם כאשר זו מתגלה. מומחים מובילים לרעב, כמו אלכס דה ואל, אומרים במפורש בראשית 2025 שאפילו אם יוכנס אוכל לעזה "אנחנו על סף זינוק אקספוננטיאלי במוות ברעב בעזה" (כי זה מה שקורה כשיש רעב באמת, אפילו הספקה מיידית של אוכל לא יכולה למנוע מוות המוני), וכשהדבר לא מתגשם – ממשיכים להתעקש שתמיד צדקו. בו בזמן, תובעים ושופטים בבתי דין בינלאומיים כותבים צווי מעצר ופסקי דין בהסתמך על נתונים מופרכים לחלוטין ("הרעב בעזה הוא החמור ביותר אי פעם בהיסטוריה!"), ומקבלים עדויות שמיעה ורכילות של ארגונים לא ממשלתיים במקום הצלבה משפטית אמיתית של ראיות מכלי ראשון. לבסוף, אנשי אקדמיה ו"חוקרי ג'נוסייד" משתמשים בסטנדרטים שמזכירים אסטרולוגיה יותר מאשר מדע, ומערפלים את המציאות במקום להבהיר אותה.

פלא שהפופוליסטים תוקפים את כל מעמד המומחים, לזוועתם של אלו מתוכו שעדיין שומרים על יושרה מקצועית? כל כתב, כל עורך עיתון, כל מומחה וכל פרופסור שמוכר את היוקרה המקצועית שלו על מזבח מסעות צלב פוליטיים, מועל באמון שניתן בו, ומנסר בהדרגה את הענף שהוא (ואנחנו) יושבים עליו. לחלל שיווצר, יוכלו להיכנס נוכלים מסוג אחר: קונספירטורים משולי השמאל והימין, מתנגדי חיסונים וטיפוסים אפלים אחרים. וכולנו נשלם את המחיר.