כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂