האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.