האם תחום ההיסטוריה דועך?

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

ההיסטוריון ברט דוורו – מתוך הבלוג שלו

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 25, 2022, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. אתה יכול לכתוב ספורי בלש ורצח על רק של ארוע הסטורי. ללמד את ההסטוריה מפי גיבורי העלילה. יש לא מעט בלשים מהתקופה הויקטוריאנית. לא נפוצים בעברית.
    יש סיפורים פיקטיבים על גיבורים שגדלו בתקופת מאו טסה טונג והמהפכה התרבותית.
    וכדומה.

    • זאת בעיקרון עצה לשיפור ההוראה, ויש בה הרבה ממש. אבל כבר עכשיו הרבה מאד מרצים משתמשים במקורות ספרותיים, כולל רומנים היסטוריים, כשהם מלמדים היסטוריה. וחשוב מכל – רומנים היסטוריים טובים, כמו ספרי היסטוריה פופולריים טובים, מסתמכים על המון המון מחקר ספציפי ומעמיק. גם כאן מדובר בצמרת צרה שניזונה משורשים רחבים.

      • בצלאל הוכמן

        יש חשיבות עצומה ללימודי היסטוריה ולמחקרים. מבלי לדעת היסטוריה קל מאוד להיכשל בתהליכים שונים כמעט בכל תחום ואי אפשר להבין נושאים רבים. בסיפור קצר בשם מקצוע שפורסם ב1957 חזה אייזיק אסימוב את המצב שבו רובם של בני הנוער נבחר ללמוד מקצועות טכנולוגיים, מיעוט לומד מדעי החברה ורק מיעוט קטן ביותר נבחר ללמוד מדעי הרוח והם בעצם העילית.לדוגמה, משפטנים, כלכלנים, אנשי צבא שאינם לומדים היסטוריה חוזרים על אותם שגיאות שנעשו בעבר. אי אפשר להבין חוקים אם לא מכירים את הרקע ההיסטורי שלהם וכך בכל נושא. למרבה הצער, הפוליטיקאים חושבים שהעיקר הם לימודי מתימטיקה וכיו"ב ולא מדעי הרוח. וחבל.

      • באמת חבל. זו תופעה מדאיגה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם הטרגדיות שאנחנו עומדים לפגוש די בקרוב ישמשו כתזכורת לכולם שכדאי ללמוד מההיסטוריה, הדאגה שלך תתברר כדאגת שווא.

  3. לא קל לקרוא ששליש מהתחום נמחק תוך כמה שנים, אבל אני אופטימי. הממשלה החדשה בטח תדאג ותגדר אתכם בשמורה כלשהי 🙂

  4. אם רק הייתם יכולים לשכנע את החרדים שאתם סוג של ישיבה…

  5. לפני כמה ימים פורסם ב"הארץ" מאמר מאת פרופסור אייל וינטר שמתכתב עם הדברים שהצגת:
    https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-12-21/ty-article/.highlight/00000185-3431-dc24-adfd-b7b581950000?utm_source=App_Share&utm_medium=iOS_Native

  6. אם אני מבין נכון את המאמר שלו, הוא קורא לאיזון – כמו שעץ לא יכול לחיות בלי שורשים (מחקר מעמיק), הוא לא יכול לחיות בלי גזע (הוראה) ובלי עלים (פנייה לציבור).
    אבל הועדות הנוכחיות לא מתחשבות כלל בקריטריונים של רמת הוראה או כתיבה לציבור – אחרת ברט היה מוצא משרה קבועה כבר מזמן. (כן, הקריאה הזאת לא מאוד אובייקטיבית, אבל זה לא פוגע בנכונות שלה).
    בנוסף, לדעתו המבנה של האקדמיה עצמה אשם פה – לפרופסורים עם קביעות אין עניין אישי בפגיעה במקצוע, את המקום שלהם הם כבר הבטיחו, ועדיף להם לקבל מישהו שיעזור להם במחקר מאשר מישהו שיתרכז בהוראה או בפנייה לציבור.
    לכן הם נוקטים בגישה של ״אחרינו המבול״ ולא עושים דבר.

    התגובות למאמר מאשימות מאוד את הנטייה הפוליטית של האקדמיה ובמיוחד מדעי הרוח.

  7. תרבות הניהליזם של עולם המידע אוכלת אותנו מבפנים.
    האמפטיה מתמוססת.

    בתור היסטוריון ומחנך אני מאוד מזדהה.
    מצד אחד הדוקטורט קורץ, אבל לא יהיה שימושי או מתגמל.
    מצד שני יש לי מלא ידע לספר שיכול לגעת ברבים, אבל אין לי יכולת סיפרותית.

    אשמח לשמוע על במות ליצירת קשרים לפיתוח הרעיונות.

  8. נראה לי שאנו בפתחו של עידן, שבו ממשלות במדינות מתועשות תממנה רק פעילויות שעונות לאחד משני תנאים:
    1. קיימת הסכמה רחבה מאד על התועלת הכלכלית שבפעילויות אלו.
    2. יש קבוצה מיליטנטית שדורשת את המימון הזה, ואם לא תקבל אותה, תפר את שגרת החיים הכלכלית.
    אם אכן כך, אזי אם לא תימצא דרך להביא לכך שמחקר היסטורי מעמיק יענה לאחד התנאים הללו, ממשלות תפסקנה לממן אותו. מחאות לא יועילו.

  9. תחום ההיסטוריה סובל מניסיונות יתר להפוך אותו לאקטואלי. האקטיביזם הפוליטי הוא תוצר של הנטייה המגונה הזאת ולא הסיבה לה. בתור חובב של ספרי היסטוריה (וגם הסכתי היסטוריה😀) זה פשוט מתיש שהכותב מנסה להסביר בכוח כמה האירוע רלוונטי להווה. אם הוא רלוונטי – אדע לבד, ואם לא – עדיף לא לבזבז מילים. אקטיביסט גם סבור שהוא צריך להטיף לי וזה עוד יותר מייגע.

    • אני חושב שיש הבדל בין רלוונטי, או נוגע גם לסוגיות אקטואליות, לבין אקטיביסטי או מפלגתי.

      • אני מסכים, הבעיה היא שחלק ניכר מההיסטוריונים לא חושבים (או לפחות לא מפגינים פומבית שהם חושבים) שיש הבדל.

      • מסכים איתך. אקטיביזם היסטורי זו רעה חולה. מתי אני אעריך היסטןריון שהוא גם אקטיביסט? רק אם המחקרים ההיסטוריים שלו כל כך טובים שגם הצד הפוליטי הנגדי יכול להשתמש בהם.

  10. אתם כרתתם את הענף עליו אתם יושבים, הרי אם אין אמת היסטורית רק?פרשנות, אז מה צריך בכלל היסטוריה? הפסקתם ללמד היסטוריה והתחלתם להצדיק את ההתנהלות שלכם. אתם בשמאל – ומוזר שיש קישור אצלכם בין שמאל להיסטוריון כאילו שחייבים להיות לא לאומיים, לא שמרנים ולא דתיים כדי להיות היסטוריונים וארכיאולוגים ופילוסופים. כי אתם הרי נטולי אגנדה, וחותרים לאמת.. שבעצם אתם טוענים שלא קיימת. פשוט בדיחה של התמסכנות המאמר הזה.

    • סליחה, מי זה ״אתם״? אני אדם יחיד. אתה מדבר אלי?

      • אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים". היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם
        אתם. כפי שהשתמשת במונחים רבים.
        אגב, מצחיק אותי ההתייחסות שלך, הפעם, לדתיים/ חרדים. כאילו הם לא צורכים מדע..וזה חלק מהבעיה , שהפרשנות שלך גוברת על ההגיון והמציאות. שהרי סך העל סדר העדיפות שלהם שונה, והם קוראים ולומדים ומתעמקים בכתבים שספק אם סטודנטים עד לרמת דוקטורנטים מתעמקים בם. ויותר מכך, רוב אלו דאינם דתיים לא מתעמקים במדע מעבר לשימוש יומיומי בתוצריו. כאילו שהציבור האמוני שונה בהרבה. זה נכון ששאלות מדעיות פר-סה ואו האקלים הרקוב בפקולטות שכאילו מחייב כל מדען לזרוק את אלוהיו לעזא זל, בכלל אקלים אוניברסיטאי רקוב ומשעבד בכל הגזרות, כאמור שאלות אלו והאקלים אינם מעודדות ואו מעניינות בהרבה יותר מאשר שאלות מוסריות התנהגותיות.

      • אתה נשמע מאד כועס ומתוסכל. למה?

  1. פינגבק: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור – אבל איך? טור אורח מאת אור-אל ביילינסון | הינשוּף

  2. פינגבק: מאי דהווי הווי (מה שהיה היה) – י.ד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: