ירידת ההיסטוריה: האם אפשר לעצור את ההידרדרות? טור אורח של פרופ' מנחם קליין

האם מקצוע ההיסטוריה דועך? בסדרת המאמרים הנוכחית בינשוף, אנחנו מביאים עמדות ונקודות מבט שונות בסוגיה הזאת. השבוע, טוען פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן כי מדעי הרוח, ובפרט היסטוריה, נועדו לשרת את כלל הציבורים והמגזרים בחברה, על ידי יצירת הבנה מעמיקה ולא ככלי פוליטי שנועד למטרות ספציפיות. המקצוע נפגע בגלל כשלים של האקדמיה וחוסר עניין מצד השלטונות והציבור, אולם הבעיות הללו, הוא טוען, ניתנות כולן לתיקון.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Dimdimich, depositphotos.com

מדעי הרוח בכלל והיסטוריה ופילוסופיה בפרט, משרתים בראש ובראשונה את האנושות ולאו דווקא ציבור או ממסד מסוימים. הם עושים זאת על ידי ייצור ידע ותרבות. מטרתם הראשונה היא להרבות הבנה ולא לבנות  מכשירי שליטה, לתקן עוולות חברתיות או להנדס חברה על פי אידיאולוגיה מסוימת. אחדד זאת, היסטוריה אינה גיבוב של עובדות ותאריכים. היא אמירה מנומקת לגבי יחסי סיבה – תוצאה. זו מהותה של ההבנה ההיסטורית, ועליה נסובים הוויכוחים של ההיסטוריונים. זו ההבנה שלימוד היסטוריה מציע כר פורה לדיונים ואי-הסכמות. על בסיס הבנת העבר אפשר לנהל דיון מעמיק יותר באשר להווה ולעתיד.   

השפעה חברתית של מדעי הרוח על ציבור מסוים בזמן נתון היא תוצר לוואי של שאלות והבנה חדשה שאותו ציבור, יחידים בולטים בתוכו, מובילי דעת קהל או הממסד מפתחים. הבנה אינה ניתנת לכימות כמו, למשל, תל"ג. ניתן לעקוב אחריה כשהיא פורצת מעל פני השטח אך לא קודם לכן. לעיתים את ביטוייה של ההבנה החדשה מגלים לאחר זמן. פעמים הרבה הם מעוררים התנגדות.

היסטוריה היא כלי שגם לא-היסטוריונים עושים בו שימוש. במדעי החברה מקובל לבקש מתלמידים לכתוב רקע היסטורי לנושא בו הם בחרו. גם מורים במקצועות אלו עושים כן בפרסומיהם. היסטוריון מקצועי שקורא את הדברים בדרך כלל מתחלחל מחוסר המקצועיות, השטחיות והבנאליות של הדברים. לימוד מקצועי של היסטוריה הוא הכרח לכל מי שעוסקים במדע עיוני או בשמו האחר מדעי האדם. גם זו דרך להעצים את מעמדה של ההיסטוריה ואת חלקה באוניברסיטאות.

למעמדו הציבורי של מקצוע ההיסטוריה כמו של מדעי הרוח בכלל יש שני היבטים: היצע וביקוש. בשניהם חל פיחות גדול יחסית לעבר, לכל הפחות בישראל. זה לא המצב באנגליה שם העניין האקדמי והציבורי בהיסטוריה הוא רב ויעידו על כך תכניות רדיו וטלוויזיה כולל בשעות צפיית שיא, שפע הפודקסטים של הבי.בי.סי בהם מתארחים ומתווכחים היסטוריונים אקדמיים, ושפע ספרי היסטוריה שיוצאים שם לאור בז'אנרים שונים.

הפיחות בהיצע הוא תוצר של שינויים שעברה האקדמיה הישראלית בהשפעת האקדמיה האמריקנית. זו כוללת בין היתר עיסוק בפרטי פרטים במקום ראייה רחבה, דגש על פרסום מאמרים שמטבע הדברים זווית ראייתם צרה, דרישה לפרסם כמות גדולה של מאמרים כתנאי לקידום, ירידת ערכם של ספרים במדד האקדמי, קביעת קידום על סמך מדדים כמותיים של פרסום וציטוטים בהם החדשנות צרה או מלאכותית, פיצול הידע לתתי-תחומים ובהתאם פיצול כתבי עת לתת-תחומים אותם זיהו הוצאות כתבי העת כמכרה פיננסי בעידן האקדמי הנוכחי. האקדמיה הנוכחית מייצרת לרוב טכנאי ידע אזוטרי יותר מאשר הבנה רחבת אופק. מספר הפרסומים האקדמיים עולה אך יש זילות גדולה באיכותו של התואר האקדמי ומעמדו. פרסומיה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מראים כי הממסד מכיר בתארים אקדמיים שניתנו ממוסדות מפוקפקים. המצוקה התקציבית של האוניברסיטאות, והרצון שלהן להתחרות בפופולאריות של המכללות שמציעות לרוב תארים בלימוד פחות תובעני מביאה להורדת סף הדרישות במקום להעלותן משום שרוב מסיימי בית ספר תיכון מגיעים לאקדמיה ללא שני הכלים הבסיסיים ללימוד עיוני: לדעת לקרוא ולכתוב. שיטת התקצוב של ות"ת מביאות את האוניברסיטאות לעשות מאמץ רב להגדיל את מספר המסיימים על חשבון האיכות, ולפתח תכניות מיוחדות שעלותן גבוהה אך מעניקות תואר בזמן קצר יותר ובפחות השקעה ומאמץ מצד הסטודנטים. התוכניות המיוחדות מוצעות גם לאגפי הממסד הממשלתי שמממן אותם, בעיקר הממסד הביטחוני.   

הפיחות בביקוש נובע מצניחה בתרבות הקריאה על חשבון תרבות צפייה, מסחור הטלוויזיה, רוח-הזמן של הצלחה חומרית כמדד למעמד חברתי וערך אישי, ושל זילות האקדמיה מצד כמה פוליטיקאים. ככלל, השכלה הומנית רחבה ולכל הפחות סקרנות ופתיחות אינטלקטואלית אינה מאפיינת את השכבה הפוליטית הנוכחית. בתקשורת מעדיפים לפרסם מאמרים קצרים ואין עניין בדיונים על שאלות שברוח. מסות כסוגה ספרותית פומבית נעלמה מדפי העיתונים או מסתתרת בכתבי עת אזוטריים. הוצאות ספרים מבקשות ממחברים של ספרי עיון מימון מלא שמגיע לרוב לכחמישים אלף שקל. קיים מימון ציבורי מוגבל לספרים אלו, ולרוב מחבריהם מכוונים לקידום האקדמי על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל. לא הקורא הממוצע עומד לנגד עיניהם. בשנות החמישים פנה בן גוריון, אינטלקטואל בעיני עצמו אך מנהיג בעל עוצמה, לחמישים מחכמי ישראל בשאלה מיהו יהודי וקבע את מספרם של יוצאי מצרים. אלו היו נושאים שעורר דיון ציבורי מעבר לכותלי האקדמיה. למעשה, כותלי האוניברסיטה העברית אז היו פרוצים לשני הכיוונים. הייתה קירבה בין ראשי האוניברסיטה למפלגת השלטון, ובין השלטון לשאלות שברוח. בשנות השישים בימי חנוכה היסטוריונים התבקשו לברר בדיונים ציבוריים ובמסות בעיתונים עד כמה ההיסטוריה החשמונאית רלבנטית למדינת ישראל. כיום אף פוליטיקאי ישראלי לא עושה דבר דומה. די לעיין ברשימת רבי המכר של ספרים ולראות מה מסווג כספרי עיון כדי להבין עד כמה הידרדרה הזירה הציבורית. חקר ההיסטוריה היהודית היה אבן הראשה של הנאורות וההשכלה היהודית והוליכו להקמת התנועה הציונית. זו הייתה תנועה הציונית בעלת מודעות היסטורית וכך גם מדינת ישראל הצעירה.  

קולה של האקדמיה מראשיה ומטה נאלם בכל הקשור לניהול ארכיונים היסטוריים, מסגירת אולם הקריאה בארכיון המדינה דרך סגירה מחדש של תיקים שבעבר נפתחו ותוכנם פורסם בספרים, הטלת צנזורה צבאית על תיקים שארכיון המדינה סורק ושולח במייל למי שמבקש, וכלה באי קיום חוק הארכיונים מצד הממסד הביטחוני והארכת חיסיון על תיקים מסוימים מחמישים לתשעים שנה בנימוק של פגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה. נימוק זה לא תמיד עומד במבחן הביקורת ההיסטורית הגם שהוא זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד בג"צ. אגב, בפסקי דין שבחנתי בג"צ לא היטיב לטפל בחומר היסטורי. היסטוריונים כפרטים מוחים על החלטות אלה כמו גם על מצבו העלוב והמוזנח של הארכיון ההיסטורי בעיריית ירושלים. ארכיון זה אוצר חומר יקר ערך מסוף המאה ה-19 ועד היום. למסמכים שבו יש לו חשיבות לאומית ולא רק עירונית. ההנהגה האקדמית אינה מתגייסת כיחידה אחת למאבק ציבורי בממסד על נושאים אלו ודומים להם שמהווים תשתית לכל מחקר היסטורי.  

אז מה עושים? השינוי יבוא משני הכיוונים – ההיצע והביקוש. את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית. במקביל, יש לעבוד על הרחבת הביקוש. עליהם לפנות לזירה הציבורית במאבק משותף עם הוצאות ספרים, עורכי עיתונים, סופרים ואומנים כדי להגדיל את ההקצבה הממשלתית לספרי עיון, תכניות תעודה היסטוריות ומיזמים של מה שבאנגלית נקרא public education. בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה. מעבר להגדלת המימון הציבורי, על עורכי עיתונים ובכירי עולם התקשורת להירתם להגדלת הביקוש בתיאום עם אנשי אקדמיה ותרבות. הגדלת ההיצע והביקוש לא צריכים להיעשות במדיום הכתוב בלבד אלא גם במדיום החזותי. זו אחריות ומשימה ששותפים לה הן האקדמיה והן העוסקים במילים ובסמלים חזותיים. האם הם מוכשרים ומוכנים לכך? לפחות שינסו.       

הקישו כאן למאמרים הקודמים בסדרה:

אור-אל ביילינסון: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור, אבל איך?

דני אורבך:  האם תחום ההיסטוריה דועך?

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 7, 2023, ב-ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 45 תגובות.

  1. "בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה."

    סליחה, אבל WTF?

      • כי הקמת קרנות הקולנוע הביא ליצירה של קולנוע פוליטי (שמאל קיצוני, אלא מה) ולמען האמת, הקולנוע הישראלי עקב כך לא קצר הישגים מרשימים. אני באמת לא מבין מאיפה הוא מביא את זה? הוא לא יודע ש"סרטי פסטיבלים" נחשבים לבדיחה?
        בתור אדם עם נטיות ליברטריניות, אני לא חושב שהמדינה צריכה לממן שום סוג של אומנות.
        Go Woke, Go Broke איננה סיסמא. זה דבר שקורה וקרה גם בעבר בכל תחום שהפך לפוליטי והפך לקרדום לחפור בו. זה יכול להיות באותה המידה גם פוריטניות שמרנית, דתיות או כל דבר אחר (ערכי) שמנסים לדחוף בכח. פשוט בימינו זה פרוגרסיביות מטורללת.
        אני גם לא מכיר שום "לחץ ציבור" שהביא להקמת כאלה קרנות, אלה אם מדובר באנשים עם יותר מדי כוח פוליטי וגישה למשאבי ציבור שסידרו לעצמם ג'ובים ומימון.

        למען האמת, קיוותי לפוסטים איכותיים יותר אחר הפוסט הראשון שפירסמת בנושא.
        נראה שהאקדמיה מתמחה בייצור אנשים שלא רואים את הדבשת של עצמם.
        כל אחד בתורו עד עכשיו רק מציע איך ל"חלוב את הפרה" עוד יותר (אני זוכר את הפוסט שלך בנושא מלפני כמה שנים).

      • לפעמים קשה לליברטריאנים להבין שלא כולם כמותם ולא כולם חולקים את ההשקפות שלהם. מה לעשות. רוב האנשים מאמינים במימון ציבורי למטרות שנראות בעיניהם חשובות.

      • ואם קראת את הפוסט של אור-אל, זה ממש לא מה שהוא כתב שם.

        בתאריך שבת, 7 בינו׳ 2023 ב-15:58 מאת Danny Orbach dannyorbach@gmail.com:

        לפעמים קשה לליברטריאנים להבין שלא כולם כמותם ולא כולם חולקים את ההשקפות > שלהם. מה לעשות. רוב האנשים מאמינים במימון ציבורי למטרות שנראות בעיניהם > חשובות. >

      • "רוב האנשים מאמינים במימון ציבורי למטרות שנראות בעיניהם חשובות."
        בסדר, אבל אם כך, אלה צריכים להיות אנשים שנבחרו ע"י הציבור שיחליטו איך לחלק את המשאבים האלה. זה עדיין יצא מחורבן אבל לפחות תהיה בזה קצת הגינות.

      • ברור שאלו אנשים שנבחרים בידי הציבור. אלא מי?

      • יוצא שאלה לרוב פוליטרוקים כאלה או אחרים.
        ע"ע התגובות להחלטה בזמנו של מירי רגב על המימון לקולנוע.
        מעניין איזו תגובה תהיה אם פוליטיקאים יחליטו איך לממן מחקר היסטורי.

      • פוליטיקאים צריכים להחליט כמה כסף ילך לקולנוע או למחקר אוניברסיטאי. אין להם כלים להחליט על חלוקה פנימית.

      • רשמת: "ברור שאלו אנשים שנבחרים בידי הציבור. אלא מי?" ואז: "פוליטיקאים צריכים להחליט כמה כסף ילך לקולנוע או למחקר אוניברסיטאי. אין להם כלים להחליט על חלוקה פנימית."
        נו, באמת. לאנשים שבסופו שדבר ימונו לחלק את הכסף יש עוד פחות כלים להחליט על חלוקה פנימית.
        אני חי במציאות, לא באיזה עולם תיאורטי.
        אם הייתי אקדמאי בטח עדיין הייתי חושב שלמרקסיזם יש סיכוי. פשוט "נמנה ועדה שתחליט באופן יעיל/הוגן/שקר כלשהו על חלוקת המשאבים לאור הצרכים".
        דני, זה אף פעם לא עבד ולא יעבוד.

      • אתה מבלבל כאן בין כמה דברים לא קשורים: ועדה מרקסיסיטית שמחלקת משאבים למפעלים, נגיד, לא תעבוד כי חסר לה מידע שיש לשוק החופשי, ותמיד יהיה לה חסר – כמצב מבני. אבל ברגע שאתה מחליט להקצות כסף לתחום מחקרי-מדעי, עדיף שהחלוקה הפנימית תתבצע על ידי אנשים שיש להם מידע על התחום מאשר כאלו שלא. היית ממנה פוליטיקאים להחליט האם התקציב של סרן ילך יותר למעבדות קרינה גבוהה או יותר למאיצי חלקיקים? אז אותו דבר. נבחרי העם יקבעו תקציב כולל מתוך העוגה, והמומחים יחלקו אותו. זה סדר הדברים הנכון.

      • פה בדיוק אתה טועה.
        היסטוריה איננה מדע ריגורוזי (STEM).
        ההחלטה את מה ומי לתקצב בהיסטוריה, קולנוע או משהו אחר דומה היא החלטה פוליטית תמיד, גם אם היא מעמידה פנים שהיא לא.
        ההשוואה שאתם עושים בין מומחיות בSTEM לתחומים שבהם אתם עוסקים (היסטוריונים, קולנוענים, אנתרופולוגים או Whatever) היא שגויה מהיסוד.
        או שהשוק החופשי יחליט (הכי טוב לדעתי) או שאלה שנבחרו ע"י הציבור.
        כל דרך אחרת היא תביא לתוצאה הפוכה בין אם אלה מרקסיסטים, ממסד דתי או כל דבר אחר דומה. בזמננו, עם האקדמיה שקיימת פה (או בחו"ל) אלה כנראה יהיו המרקסיסטים אבל בזמנים אחרים זה היה יכול להיות קבוצת השפעה אחרת.

      • ידעתי שתאמר את זה. זו אמירה שנובעת מבורות. ההנחה שבניגוד לתחומים אחרים, כל אחד מבין בהיסטוריה היא מגןחכת, ולא רק בורה אלא גם יהירה. באשר לשוק החופשי, הוא רוצה בעיקר בדרנים, וזה לא תפקידם העיקרי של היסטוריונים.

      • והמרקסיסטים מזמן פאסה באקדמיה ההיסטורית, אבל אתה כאמור לא מכיר אז מנהל כאן את מלחמות העבר.

      • דבר נוסף בנוגע להקצאת משאבים בSTEM.
        תתפלא אבל גם שם היא פוליטית ולא מנוהלת ע"י מדענים תמיד.
        ציינת את סרן, אז אני מציע למי שמתעניין ללמוד את ההיסטוריה של ניסיון ההקמה הכושל של ה- Superconducting Super Collider בארה"ב.
        עצם ההחלטה לממן אותו (תקופת ממשל רייגן) ואז להפסיק (תקופת ממשל קלינטון) גם היא הייתה פוליטית ובסופו של דבר אולי טוב שכך.
        לדוגמא, למי שלא יודע, יש כרגע דיבורים על הקצאה להקמת מאיץ חזק עוד יותר באירופה והסכום שנזרק כרגע לאוויר הוא בסדר גודל של כ100 מיליארד דולר.
        עכשיו, יש הרבה מאוד מדענים (בעיקר פיזיקאים) שעומדים על הרגליים האחוריות שלהם בהתנגדות לדבר הזה בדיוק כמו שהיה בזמנו בארה"ב בנוגע לSSC ומסיבות דומות.
        המשאבים הם תמיד מוגבלים והקצאה של כל כך הרבה הון, זמן וכ"א תבוא על חשבון מחקר בתחומים אחרים שגם הם חשובים (בפיזיקה ובתחומים אחרים של STEM).
        לכן, מוסרית, למי שצריכה להיות המילה האחרונה היא דווקא לציבור באמצעות נציגיו הנבחרים ולא לקומץ מדענים (או היסטוריונים או קולנוענים) שהצליחו לקמבן את עצמם לעמדת כוח וקבלת החלטות.

      • השאלה תמיד באיזה קנה מידה של מימון מדובר. הציבור יכול להחליט דרך נציגיו בנוגע לכיוון הכללי, אבל לא לפרטים שאותם הוא והם אינם מכירים ולא יכולים להכיר, כי היכרות איתם דורשת מומחיות. הבוז למומחים הוא אולי המחלה הגדולה ביותר של תקופתנו. בדיוק, דרך אגב, כמו בענייני צבא: הפוליטיקאים קובעים את האסטרטגיה והכיוון הכללי, אבל אף פוליטיקאי לא ראוי שיתערב בענייני טקטיקה או הקצאת משאבים פנימית שדורשת מומחיות צבאית.

      • סליחה על התגובה המאוחרת.
        בכל מקרה, הדוגמא שהבאתי היא לדעתי די טובה ללמה דווקא כן צריך להתערב לפעמים.
        במקרה של הSSC הפוליטיקאים (הקונגרס והממשל) התערבו ומנעו מהמומחים להמשיך לשפוך כסף על הפרוייקט.
        הפרוייקט הנ"ל פשוט שאב המון משאבים לסוג של Vanity Project במקום להיות מפוזר על טווח רחב יותר של מחקר.
        בכל מקרה, כפי שכבר ציינתי, היסטוריה אינה מדע ריגורוזי ובמדעי החברה והרוח לטעמי, ההתערבות היא אפילו יותר לגיטימית. אתם פשוט גמל שלא רואה את דבשתו וכדאי שתקבלו לפעמים פידבק מהציבור (באמצעות נבחריו).

      • טוב, מכיוון שאתה מזלזל לחלןטין בתחומי ידע שאתה לא מכיר, אין טעם מבחינתי להמשיך איתך את הדיון.

  2. לק"י
    אני חסום בפיסבוק לכן אני מגיב לך כאן. קודם כל תודה על הרחבת אופקים. אני לומד ממך הרבה. לעצם הענין – קרנות הקולנוע הם הדבר הבזוי ביותר שקיים. אם כבר מקימים אותן מי שצריך להחליט הם נבחרי ציבור שיקבעו מה ממנים ואיך. את הבזיון של קלנוע שמאל קיצוני צריך למגר.
    ניקח את הדוגמא שהגבת עליה – רשות העתיקות של מדינת ישראל מספרת את ההתקפה של יהודה המכבי על יבנה מנקודת ראות הלניסטית. זו פשוט חוצפה שמשלם המסים הישראלי ממן אותם. שיפנו ליון או לקפריסין. אני לא מדבר על הממצא אנימדבר על המסגור. מי שמנוכר לעמו עמו צריך להתנכר אליו.

    • למה שלא להציג אירוע היסטורי מנקודת מבט היסטורית-מדעית או מכמה נקודות מבט? אנחנו מדינה מערבית מודרנית, לא מדינת הלכה.

      • אין דבר כזה נקודה הhסטורית מדעית. אנחנו מדינה יהודית . מי שרuצה להציג את נקודת הראות היונית שיקבל מימון מיון. לא מיהודה.

      • מדינה יהודית אינה מדינת הלכה. רשות העתיקות היא גוף מדעי מודרני ומחוייב אך ורק לעקרונות מדעיים של היסטוריה וארכיאולוגיה. הא ותו לא.

  3. לק"י
    מיאש לדבר אל הקיר. וזו בדיוק הסיבה שהציבור לא רוצה לממן לימודים כאלה.
    נתחיל מזה שאין דבר כזה מדינת הלכה. ובמהות לא יכולה להיות.
    במשפט שלי התובע שואל את הרוצה להקים מדינת הלכה? עניתי לו – לא יודע מה זה. שאלמי מי יודע מה זה? עניתי לו מוטי קרפל. אז הוא כבר לא חזר לנושא הזה. זה לא מנע מאיילה פרוטקציה מהטורפת להרשיע אותי בשלום. עד שזוכיתי פה אחד בעליון.
    כן יש דבר כזה מדינה יהודית שמוסדותיה ציריכם להתנהג בהתאם. כאשר גוף מתנהג בקביעות כאילו הוא מהאו"ם אז שהאו"ם יממן אותו.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היי,
    יש ערוץ יוטיוב לאלכס צייטלין שמנסה באמת לעורר שיח היסטורי פילוסופי, עבודת קודש לדעתי ולדעתי אתה צריך להופיע אצלו. וגם מומלץ הנושא האוקראיני כדי "לאזן" את השיח על אוקראינה הוא הביא אנשים מפוקפקים כגון אלכס פפקו (מומחה מטעם עצמו) ואביגדור אסקין.

  5. היי,
    יש ערוץ יוטיוב לאלכס צייטלין שמנסה באמת לעורר שיח היסטורי פילוסופי, עבודת קודש לדעתי ולדעתי אתה צריך להופיע אצלו. וגם מומלץ הנושא האוקראיני כדי "לאזן" את השיח על אוקראינה הוא הביא אנשים מפוקפקים כגון אלכס פפקו (מומחה מטעם עצמו) ואביגדור אסקין. הוא באמת מציע פתרון לסוגייה שהעלה הכותב ביחסי אקדמיה-ציבור.

    • אני קצת מהסס להיות באותה אכסניה שאביגדור אסקין היה בה.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        זה לא רק אסקין, אלכס בדרך כלל מארח אנשי אקדמיה מוכרים, אבל משום מה בענייני אוקראינה הוא הביא אנשים בעייתיים, מלבד מישלטיין שאמנם נישתי אבל יחסית ל-2 שהצגתי לעיל הוא מתון.
        לדעתי הוא יוצר שם תיבת תהודה שעלולה להציג תמונה לא מאוזנת על הצופים. ב-90% מהתוכן הוא מהווה סוג של פתרון לבעייה שהוצגה במאמר. הייתי ממליץ לנסות אני חושב שתתרום לשיח שם בנושאים מגוונים. כמו כן זכור לי שכתבת בעבר הלא רחוק על הבעייתיות בתיבות תהודה.

  6. בהרגשתי הפוליטיזציה של מדעי הרוח והחברה, בעיקר החברה, יש לה חלק גדול בזלזול הציבורי ובעובדה שהפסיקו להתייחס ברצינות. זה כמו שאתה ביביסט ומה זהבה גלאון אומרת לא מענין אותך או שמאלני ולא מאמין לנתניהו. דוגמאות: בתחום הכלכלה איכשהו כל מה שקורה עבור כלכלן מרקסיסט או סוציאליסט תמיד מוכיח שהשוק החופשי תמיד יכשל, יגיע למשבר ורק הממשלה תציל אותו ועבור קפיטליסט תמיד הכל יוכיח שרק שוק חופשי עובד וזה נעשה תוך כיפוף העובדות או פרשנות שאינה הכרחית. שמעתי מרצה לעבודה סוציאלית טוען שכשביבי מדבר על נלחם בערבים ונראה להם האלימות של בעלים נגד נשותיהם גוברת וכשהוא מדבר על שלום ופשרה עם הערבים הגברים האלו טובים יותר לנשותיהם. שהאלימות החברה הישראלית היא בגלל הכיבוש, מעתיקים לישראל גופה את מה שלמדו כחיילים בשטחים. שמהמרד הגדול יש ללמוד שאין למרוד בגוים ויש לסגת מהשטחים. ברגע שלא מעטים מהאקדמיה עצמה הכניסו את הפוליטיזציה, שלא יתפלאו שיקבלו זילזול. עוד לא דיברתי על הקתרות לזכויות האדם ודברים דומים שמוטות פוליטית לחלוטין ומקבלות באופן מלא את הנרטיב האנטי ישראלי שאת המאבק היהודי פלסטיני יש לראות רק בזויות זכויות האדם והמדכא והמדוכא תוך עיוות פוליטי של האמת. ועוד לא התחלתי לדבר על החוגים למגדר וכללי ה PC. משהאקדמיה התרחקה כל כך מהכללים של אוביקטיביות והגינות אקדמית, אין פלא שמי שהקדיח את התבשיל נאלץ לאכול אותו.

  7. באופן לא מפתיע הפרופ׳ רץ ישר לכיס הציבורי, ואילו על השינויים הדרושים באקדמיה כותב:

    ״את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית״

    אותם ראשי אוניברסיטאות שלדבריו גרמו לבעיות. אני לא שותף לדיעה שהבעיה העיקרית של האקדמיה היא הפוליטיזציה שלה, אלא פשוט ניתוק. תצביע על מחקר אקדמי אחד שתרם ערך לציבור הרחב ב10 שנים האחרונות.
    ואחרי שתמצא אחד, תחשוב למה היה כל כך קשה למצוא אותו.

    • תוכל להגדיר בבקשה ״ערך״? מחקר אקדמי באיזה תחום?

      • אתה היסטוריון, אז בוא נדבר על היסטוריה. איזה מחקר אקדמי מהשנים האחרונות תרם ערך לציבור – איזה ספר פופולרי?
        אז יש, כן. אבל זה ממש לא הפוקוס של האקדמיה.
        כאילו הפקולה למחשבים תכתוב תוכנה בעיקר למחשבים שמשתמשים בהם רק באקדמיה.

      • אבל איך אתה מגדיר ״ערך״? בידור?

      • אני מניח ש״בידור״ זה הקטגוריה. כמו ספרי היסטוריה וספרי עיון אחרים שהם לא מחקריים, אלא מיועדים לציבור הרחב.
        באופן כללי, משהו שאנשים היו מוכנים לשלם עליו. (גם אם זה ניתן בחינם).

      • אז זו בדיוק הבעיה. מחקר אינו בידור, והערך שבו אינו נמדד באופן שבו הוא גורם לאנשים מהקהל הרחב להנות. הערך שלו נמדד באופן שבו הוא מעלה את הידע הקולקטיבי שלנו על העבר. ללא הרבה מאד מחקרים שלא נגישים לציבור הרחב, אלו שכותבים את המחקרים הפופולריים לא יהיה להם על מה להסתמך. Danny Orbach, PhD Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew University of Jerusalem 972-527244538 dannyorbach@gmail.com

    • >>תצביע על מחקר אקדמי אחד שתרם ערך לציבור הרחב ב10 שנים האחרונות.

      קיצור תולדות האנושות

  8. מעניין מאוד!

  9. טוב, אוסיף כמה הערות…

    קודם כל, מדוע החלה ההתדרדרות? התשובה שלי היא, כי בזכות ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית עבודתו של היסטוריון איבדה את המעמד של עבודה מקצועית בעיני הציבור.

    – יכולת לשלוף מידע אקזוטי מהראש ("בשנת 1099 ירושלים נפלה לידי צלבנים") לא מרשימה איש בשנת 2022. מנוע חיפוש של גוגל חכם יותר מכל היסטוריון.

    – בעבר יוחסה להיסטוריונים יכולת אנליטית גבוהה. לקרוא תיאורים מנוגדים של האירוע ולבנות על בסיסם את התמונה האמתית – זה בהחלט דורש הכשרה אקדמית, נכון? הבעיה היא שכל משעוקב אחרי מלחמות בתקופה האחרונה כבר למד לעשות זאת בעצמו: תיאור קרב מהצד הרוסי מול תיאור קרב מהצד האוקראיני, הצהרה סורית מול הצהרה טורקית וכדומה. איש לא יאמין שדיון אקדמי על מסעות הצלב שונה במהותו מוויכוחים אינסופיים ברשת על המלחמות של יומנו.

    – השתתפות ההיסטוריון בדיון פוליטי הופכת אותו למעין עיתונאי, רק פחות מקצועי בהשוואה לעיתונאי אמתי.

    איך מחזירם את העטרה ליושנה? כיצד מחזירים להיסטוריה את אימון הציבור?
    מבחינתי, בשתי דרכים מנוגדות.

    – קודם כל, היסטוריון אמור להפוך למעין רואה חשבון של הציבור. בביצוע עבודתו לרואה חשבון מותר להסתייג: דוחות החברה אינם משקפים את מצב העסקים… הגיע הזמן שהיסטוריון ילמד להסתייג גם הוא: מצב הארכיון אינו מאפשר להסיק מסקנות על שרשרת ההחלטות במלחמת יום הכיפורים.

    – פיתוח היסטוריה ספקולטיבית. היום כל תאוריה שסוטה מהקו המנחה של האקדמיה נחשבת לקונספירציה. מבחינתי, זה לא יפגע בכבוד המקצוע אם ההיסטוריון יספק הסבר הטרודוקסי לאירועים של העבר תוך מתן הבהרה ברורה כי מדובר בספקולציה. למשל, ניתן לדמיין ספר מקצועי שיסביר את קושי בניית הפירמידות בהינתן הרמה הטכנולוגית של מצריים העתיקה ושיציע מספר הסברים אלטרנטיביים, לרבות ההנחה כי טכנולוגיות של הממלכה הקדומה היו ברמה של המאה ה-19. תוך מתן הבהרה, כמובן, כי מדובר בהנחה בלבד.

    • שני הדברים שהצעת כבר מתקיימים: למעשה, היסטוריונים מקצועיים מטילים ספקות יותר מאשר קובעים מסמרות. דווקא ספרים פופולריים יותר שהציבור אוהב קובעים מסמרות. היסטוריה ספקולטיבית היא סוגה ידועה, אבל יש לה גם מגבלות. יש היסטוריונים בכירים מאד שעוסקים בזה.

      אני גם לא מקבל את ההסברים שלך למעלה. המידע שזמין ברשת ברובו לא מסונן ונטול הקשרים. זה בדיוק מה שגורם לאנשים מן השורה לחשוב שהם יודעים היסטוריה, כשבפועל הבנתם הרבה יותר מוגבלת ממה שהם חושבים. ובאשר להשוואת מקורות והצלבתם, זה בדיוק מה שלומדים בהכשרה היסטורית , והלוואי של ויכוחים על רוסיה ואוקראינה יהיה יותר עומק היסטורי. אנשים אןמרים בויכוחים הללו שטויות למכביר בדיוק כי אין עומק כזה.

      • – מה שנאמר למעלה מתייחס לא למציאות אלא לאופן שבו המצב נתפס על ידי הציבור הרחב, כמובן. הרי אנחנו מדברים על התדרדרות ההיסטוריה בעיני החברה ולא על הכלים בהם המדע משתמש. ודווקא זמינות יחסית של מידע בימנו תורמת לזלזול כלפי היסטוריונים.

        – שוב, ספרים פופולריים קובעים מסמרות מכיוון שהציבור לא הפנים בשיעורי היסטוריה בבית ספר כי ההיסטוריה – זה מאבק של גרסאות. ואם היסטוריונים מעוניינים לעורר את אינטרס הציבור במדע שלהם, עליהם לפעול כדי לגרום לקהל הרחב להרגיש זאת. יש לפרט כי כל ספר חדש על, נגיד, מלחמת העולם השנייה, זה לא ניסיון להציב גרסה סופית חדשה במקום גרסה סופית מיושנת, אלא רק הכנסת ארגומנטים לוויכוח שלא אמור להסתיים לעולם.

        – לגבי היסטוריה ספקולטיבית. הסתקרנתי לאחרונה, מה קורה עם הדיון על מלחמת העולם הראשונה בגרמניה – בכוונה אגע בנושא שאמור לעניין אותך. שמעתי הרצאות של Münkler , של Krumeich ואת הוויכוח של Krumeich עם Clark. נוצר הרושם שמדובר בדיון פוליטי סמוי: האם גרמניה של היום אמורה לחזור למדיניות פעילה יותר בזירה בינלאומית או לאו.
        וכאן מתעוררת שאלה: האם באמת קיימת היסטוריה תאורטית טהורה, שלא קשורה לפוליטיקה?

      • לק"י
        לטעמי זו מהותה של ההסתוריה – האם עלינו לעשות כך או אחרת בסיטואציה ההסתורית שאנו בה על בסיס נסיון העבר.

      • אני חולק עליך כאן. לדעתי מה שאתה מגדיר זה ״מדיניות״. והלוואי שזו תהיה מושפעת יותר ממחקר היסטורי. אבל לשם כך, זה צריך להיות מחקר היסטורי אמיתי וחופשי, לא כזה שרתום לשירות נראטיבים מסויימים.

      • לק"י
        נרטיב הלניסטי רומאי לא יסייע למקבלי החלטות ישראלים. אולי יסייע לטורקים או ליונים אבל לא לנו.

      • בוודאי שכן. אתה רוצה ללמוד על ההיסטוריה באופן רב מימדי כמה שאפשר מכל הנראטיבים ומכל הדוגמאות. אחרת זו לא היסטוריה אלא תעמולה לאומנית.

      • עוד הערה אחת…

        במהלך 30-40 שנים האחרונות התפתחה התופעה של "היקומים מלאכותיים". מדובר בעלילות שזוכות לפרסום הודות לסרטים או ספרים ומחוללות תת-עלילות נוספות שגם הן תורמות להופעה של ספרים וסרטים. המקרים המפורסמים ביותר זה "מלחמת הכוכבים" ו-"שר הטבעות". כל אחד מה-"עולמות" האלה מעסיק כבר מאות או אפילו אלפים של סופרים.

        כתוצאה, אדם מודרני (שנולד אחרי שנת 1990) רואה בהיסטוריה רק את היקום מלאכותי נוסף, אולי קצת פחות מרתק מ-"שר הטבעות". הוא לא יזהה הבדל מהותי בין עבודה מדעית שבוחנת מחדש את תפקידו של נפוליאון לבין ספר שמציע הסתכלות חדשה על דמותו של פלפטין הקיסר מסרט "מלחמת כוכבים".

        ואם אירועים היסטוריים נופלים קורבן לניסיונות בלתי פוסקים לבחון אותם מחדש – כפי שבוחנים מחדש את אותם האירועים של היקומים מלאכותיים – זה מפתה לחשוב שלהיסטוריה יש בדיוק אותו קשר למציאות כמו לסיפורים של טולקין.
        אני מדבר, כמובן, על הרושם שהציבור מקבל ולא על המציאות.
        ההיסטוריה – אם היא מתכוונת להפסיק את מגמת ההתדרדרות – חייבת לעשות צעדים שיגרמו לציבור להאמין שהיא לא עוד היקום מלאכותי בשורה של רבים אחרים.

        בשביל זה אולי יש להתחיל ממיפוי התחום.
        – לגבי אילו נושאים קיים הסבר מספק?
        – לגבי אילו נושאים קיים ספק אך ניתן להגיע להבנה?
        – מה הם הנושאים, שלגביהם ככל הנראה אי אפשר להסיג הסברים, ולהודות כי על מפת העבר יש כתמים לבנים שיישארו לבנים לנצח.

        ברור שהנושאים שלגביהם קיים הסבר מספק לא אמורים להיסגר למחקר, אך הציבור לפחות יבין על מה ההיסטוריונים עובדים ומה עוד חסר להם.

כתיבת תגובה