להסתדרות העובדים הכללית, שתולדותיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל, תמיד היו שני צדדים: איגוד מקצועי הנאבק על זכויות חבריו, ואליטה מנהיגותית המקדמת מטרות חברתיות ולאומיות. ד"ר זיו בורר, היסטוריון של המשפט הבינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, טוען שבהתנהגותה הנוכחית ובכשלונה להתנגד לרפורמה המשפטית, מועלת ההסתדרות בתפקידה ההיסטורי כפי שעוצב בידי דוד בן גוריון. ינשוף היסטורי ופוליטי-מדיני בטור אורח.

את ההסתדרות אוהבים לשנוא, ולעיתים בצדק. אך יש לה צד אחר, שממעטים להבחין בו, שכן הוא נתפס כמובן מאליו, בהיותו שלוב בקווי המתאר של החברה. בחלק מצד זה תוכלו להיווכח אם תנסו לדמיין את העבודה בישראל ללא בתי-הדין לעבודה (שממזמן היו מפורקים בלחץ בעלי-אינטרסים לולי הגנת ההסתדרות), וללא כל הזכויות וההגנות, תוצרי מאבקי ההסתדרות, שמחלקן כולנו נהנים. אבל זה רק קצה הקרחון, שכן נסו לדמיין: את תחום הספרות ללא "הוצאת עם עובד"; את תחום החינוך בלי רשת "עמל", ו-"הנוער העובד והלומד"; את הדאגה לגיל השלישי ללא רשת בתי-האבות "משען" וללא פעילויות הסתדרות הגמלאים. שלא לדבר על העובדה ההיסטורית שהמשק, ואף המדינה, לא היו קורמים עור וגידים, לולא פועלה של ההסתדרות. במילים אחרות, להסתדרות שני צדדים: חומר מול רוח. אך מדוע צד הרוח כה רחב וכה עמוק טבוע במסד החברה הישראלית?

התשובה נעוצה בתורה המכוננת של ההסתדרות, שתמיד ראתה בה כבעלת יעוד רחב יותר משל "רק" ארגון עובדים. האדם שהיטיב לגבש תורה זו עמד בראש ההסתדרות, כמעט מיום היוסדה, במשך כעשור וחצי, והוא: דוד בן-גוריון. כפי שהוא הסביר (במאמר "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים"), תורה זו רואה כייעודו הלאומי-היסטורי של הפועל הישראלי לשמש "כשליח העם…וכחלוץ המפעל [הציוני]…יחיד או יחידים…עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית…אבל…הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו…הכרת היֵעוד ההיסטורי…רואה את צרכיו ואת צרכי עמו…[כ]אחוזים ודבוקים". יעוד זה לא רק ממשיך גם לאחר קום המדינה, אלא דורש יחסי מחויבות חזקים בין העובדים והמדינה, כפי שהסביר בן-גוריון, בנאום ב-1949: "גם במדינות אחרות–המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות–מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור, אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי…מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם…והוא הדין ביחס…ל-"משרתי" המדינה…[אבל] היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה…[הוא] לא [י]יתכן בלי התנדבות כללית…הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את…כל העובדים במדינה". כל האמור משליך על תפיסת יעודה של ההסתדרות; ואכן, כפי שהוסיף והסביר בן-גוריון (הפעם ב-1956): "הסתדרות העובדים [שלנו] הי[ת]ה שונה מלכתחילה…[מ]הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות…[היא] לא ראתה…עצמה אך ורק כנציג[ת] הפועלים…אלא כשליח[ת] המוני ישראל…לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות…[וזאת לאור] אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו".

תבואו ותגידו שכל זה היסטוריה. אבל חיזרו והיזכרו בכל הדברים הטובים שכיום קיימים בזכות ההסתדרות. משמע, עדיין ישנם להסתדרות שני צדדים: צר וחומרי, מול רחב וערכי. בהתאם, חוקת ההסתדרות העכשווית (מ-2019), קובעת ש:"הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאחדת ומאגדת את כל העובדים…למאבק בלתי-נלאה ורצוף [לא רק] על הגנת תעסוקתם…[אלא גם, בין היתר, ל]בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת והומנית, המושתתת על עיקרי הצדק החברתי, [ו]השואפת לשוויון והבטחת חרויות-הפרט".

עכשיו, אני רוצה לשאול את יושב-ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד: האם, עד כה, תגובת ההסתדרות בהנהגתך, לניסיון ההפיכה החוקתית, באמת משקפת מאבק בלתי-נלאה לבניין חברה דמוקרטית השואפת להבטחת חרויות-הפרט? נראה לי שהתשובה ברורה. הינה כי כן, בעוד ניסיון ההפיכה טרם הצליח להפר את חוקת המדינה, כבר הופרה בגינו חוקה אחרת: חוקת ההסתדרות. אבל בר-דוד, עוד לא מאוחר, יש זמן לתקן (אם כי לא הרבה). כפרפראזה לדברי מנהיג הסתדרות אחר (יצחק בן-אהרון): אנא אזור עוז לפורענות בטרם תמורה! הפגן אומץ והשבת את המשק עד להפסקת ניסיון ההפיכה, בטרם ישונו פני מדינתנו האהובה מהיסוד ולעד!

הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה, ונכדה האוהב של אסתר ברגמן ז"ל יקירת ההסתדרות במחוז חיפה ל-1989.