מתי ואיך סטינו מהדרך? בטור אורח לינשוף, טוען אבשלום בן צבי כי אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית, יתכן שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. בימים של מחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, טוען בן צבי שהאתוס הרפובליקני הוא מקור החיות של המוחים, והעדרו הוא הסיבה לחולשתם ולמבוכתם. ינשוף פוליטי-מדיני על ליברליזם מול רפובליקה.

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך לאפשר לו לרדוף אחרי אושרו (ועושרו) הפרטי. המרדף האישי הזה אמור להביא, בסופו של דבר ובדרך עקיפין, לקידום טובת החברה. לאזרח באתוס הליברלי אין מחוייבות כלפי המדינה, מלבד ציות לחוקיה. האתוס הליברלי סולד – ומנוגד ביסודו – לרעיון הלאומי. מרגרט תאצ'ר טבעה את האימרה: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים", ואכן לפי ההגיון הליברלי, לאדם אין מחוייבות כלפי החברה שבתוכה הוא חי או כלפי המדינה שבה הוא אזרח. אחת החירויות שאמורות להיות מובטחות לו היא החירות להגר ממקום למקום, לעזוב את ארצו ולעבור למקום טוב יותר, בהתאם לאינטרס הפרטי שלו.

החברה הליברלית נבנית למעשה על הגיון תחרותי: כל החברה היא זירה שבה מתחרים היחידים זה בזה, כאשר כל אחד פועל למען תועלתו האישית. אלא שסביבה של תחרות שבה כל אחד מכוון לתועלתו האישית היא סביבה של חוסר־אמון מובנה. תפקיד המדינה הוא בעיקר לאפשר מידה מינימלית של שיתוף פעולה בסביבה של חוסר סולידריות וחוסר־אמון, באמצעות הגנה על הרכוש הפרטי ואכיפת ההתחייבויות הנחתמות בדמות חוזים משפטיים בין הפרטים, במטרה ליצור את התנאים לתחרות. אלא שלתחרות ולהגיון חוסר־האמון המובנה האלה יש גם מחירים, שלרוב מודחקים מהתודעה שלנו.

הבלוגר האנונימי המעניין "תמריץ" כתב לאחרונה ש

"החברה הישראלית הופכת לחברה של אמון נמוך. חברה שבה שחיתות, אפילו שחיתות מינית מגעילה במיוחד, לא מעוררת הרמת גבה, ונתפסת כעוד גוון משעשע של משהו שכולם עושים מאחורי הקלעים. […] התשובה לשאלה האם רוב האנשים מנסים לנצל אותך או מנסים להיות הוגנים, יכולה לנבא בצורה לא רעה את התמ"ג הלאומי. […]  חלק גדול מאוד מהתוצר הפוטנציאלי עלול להתבזבז ולרדת לטמיון, כאשר אנשים חוששים כל הזמן שיסדרו אותם או שיפגעו בהם. במקומות עם פשיעה אלימה, הבזבוז הוא על מאבטחים, אזעקות וכספות. במקומות עם פשיעה כלכלית, הבזבוז הוא על הזדמנויות שהחמצת מחשש שיסדרו אותך, ועל אשראי שלא יכולת לקבל מאחר שנותן האשראי חשש שיסדרו אותו. במקומות שבהם השחיתות מחלחלת ומשחיתה, הבזבוז נובע ממינויים של חסרי יכולת ומהחלטות של עובדי ציבור שנובעות מהאינטרסים הפרטיים שלהם ולא מתוך האינטרסים של הכלל. […] אובדן האמון ההדדי בחברה הוא אות לקריסת היכולת […] לאפשר את המשך תפקודה המוצלח, והחלפת האמון בנורמות של צפרדעים ועקרבים היוצאים יחד לחציית נהר."

אכן, אחת השאלות החשובות בחברה שבה אנשים פועלים למען תועלתם האישית היא מה אמור למנוע מאותם אנשים שמשרתים בתפקידים ציבוריים לפעול למען תועלתם האישית, על חשבון המחויבות לציבור. בהיעדר מימד ערכי לפעולה הציבורית, ואם בכל עיסוק אני פועל כדי למקסם את רווחתי (וגם בוחר את העיסוק בהתאם), מה אמור למנוע מעובדי המגזר הציבורי, משוטר, מהנדס עיר, חבר כנסת או אפילו ראש ממשלה לפעול כדי למקסם את רווחתו האישית על חשבון הנאמנות לאינטרס הציבורי? מנדלי מוכר ספרים הציג את הבעיה הזו כאחת הבעיות של היהודים, בסיפורו "בימי הרעש" [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

[…] פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה. לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה. וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה.

לטעמי ההגיון הזה, ולא סתם, מביא את החברה האנושית לכדי משבר בכל מקום שבו מנסים ליישם אותו ללא רסן. ולכן אני חושב שכדאי לחזור ולהתבונן בהגיון החלופי. 

אחד מהביטויים של הסלידה הליברלית מהרעיון הלאומי (והחברתי  בכלל) היא ראיית כל שייכות וזהות קולקטיבית כגורם שלילי, כל לאומיות כלאומנות, וכל פטריוטיות כשוביניזם לאומי. אלא שתפישה זו היא יותר אידיאולוגיה מאשר תיאור מצב. זהות משותפת (כולל לאומית) ופטריוטיות יכולות להתבטא גם באופן חיובי. לפי ויקיפדיה:

פטריוטיות (מיוונית: πατρίς [פַּטְרִיס], מולדת) היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, בנאמנות ובמוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או כלפי אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת הקולקטיב והסולידריות.

השייכות לקהילה (כולל קהילת־לאום) מציעה חלופה "חילונית" לכוח "עליון" שיכול לרסן את הרדיפה אחרי האושר (והעושר) הפרטי, מתוך מחוייבות לאינטרס הרחב של חברי הקהילה, שתחושת השייכות הופכת אותו גם לאינטרס אישי של חבר הקהילה. תחושות השייכות והשותפות בקהילה ובמעשה גדולים מהפרט מסוגלות לרסן ולהגביל את האגואיזם האישי ואת האנטגוניזם בין קבוצות שונות בקהילה, בשם הסולידריות בין חבריה. קהילה אינה אוסף סתמי של המון פרטים, אלא ציבור של אנשים שעוסקים ושותפים, מתוך מכלול הפעולות האישיות שלהם, במעשה משותף. לכן, בתפישה של קהילה הפוליטיקה אינה מצטמצמת לשמירה על חירויות הפרט ואכיפת חוזים, ואינה עוד זירה שבה הפרטים מתחרים זה בזה על כסף, כוח וכבוד. הפוליטיקה היא הדרך שבה נבנה ומתעצב המעשה המשותף של הקהילה. חברי הקהילה לא בונים את המערכת הפוליטית שלהם כמערכת שמפעילה משטרה ובית דין בלבד, אלא כמערכת שמנהלת את "העניין הציבורי", כלומר כרפובליקה (בלטינית: Res publica, שזה בתרגום מילולי: עניין הציבור). לפי ויקיפדיה:

מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו.

בחברה הליברלית, הזכויות מוקנות לאדם מתוקף היותו אדם, בלי קשר לשאלת תרומתו לחברה, וגם כאשר הוא מנוכר לסביבתו. בפועל, מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לעושרו. לעומת זאת, ברפובליקה, האזרח לא מנוכר למדינה. הוא שותף־בעלים במדינה, שמצופה ממנו לנהוג כאזרח פעיל השותף באחריות על ענייני החברה והממשלה נועדה לשרת אותו כחלק מהחברה. מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לתרומתו לעניין המשותף של החברה. אני חושב שאם נתבונן על הארגונים והמסגרות ומערכות היחסים החברתיות הממשיות שבהן אנחנו פועלים, תגמול התלוי בתמורה נתפש אצלנו באופן כמעט טבעי כראוי והוגן יותר מאשר דרישה לזכויות המנותקות לחלוטין ממילוי חובות, תרומה או מסולידריות ואכפתיות.

בקצה ההגיון הזה, מתבטלת למעשה ההבחנה שבין המדינה (הממשלה) לבין החברה. כך, למשל, מה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" אינו מדינה יהודית, אלא חברה יהודית, בשם "החברה החדשה". זוהי למעשה חברת־שותפות, קואפרטיב לאומי שהוא פדרציה של קואופרטיבים מקומיים. כך הוא שם את הדברים בפי נשיא האקדמיה של "החברה החדשה", במעמד בחירת נשיא חברה חדש:

לא התאספנו כאן כדי לבחור בראש מדינה, שכן אנחנו לא מדינה. אנחנו קהילה – קהילה מאורגנת בצורה חדשה אמנם, אבל בעלת ייעוד עתיק שמופיע כבר בספר מלכים הראשון. נאמר שם שישראל ויהודה ישכנו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע.

למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה. עם זאת, אנחנו מרגישים שמדובר כאן ביותר מאשר אינטרסים חומריים טהורים. אנחנו נוטעים גנים ומקימים בתי ספר, דואגים לשימושיות ולתועלת של הדברים, אבל גם לחוכמתם וליופים. גם בחשיבותם אנחנו מכירים. אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עמו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. האידיאל הוא שמוביל אותה. גם את האמת הזאת לא גילינו, היא עתיקה כימי העולם. כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי.

מישהו חושב שסטיתי מהנושא? לא ולא, ידידיי, אני עדיין צמוד לנושא – הבחירות. האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך לטפח את האידיאל הזה. ענייני החומר לא צריכים לעניין אותו. את כל כוחו ומרצו הוא צריך להשקיע באידיאל."

לא סתם הרצל נתן בדבריו מקום מרכזי לתפקיד האידיאל עבור החברה. האתוס הליברלי לא מסוגל (ולא מעוניין) להציב אידיאל עבור החברה, מכיוון שהוא לא מאמין בחברה אלא בפרט. כדי להתקיים כחברה, יש צורך ב"סיפור מארגן", בתשובה לשאלות "מי אנחנו?" "מה האידיאל שלנו?" "לאן אנחנו שואפים ביחד כחברה?". צריך שיהיה לנו, כפי שכתבתי בעבר, "בשביל מה לקום בבוקר". אל מול הפירוק הליברלי (שתוצאתו בפועל היא אוליגרכיה קפיטליסטית) מתייצבות חלופות שונות, כל אחת עם סיפור מארגן אחר: הסתגרות ואגואיזם מגזרי המתנהל במסגרת של "חטוף כפי יכולתך" בזירה הפוליטית לצד דיכוי פנימי בידי האוליגרכיה המגזרית; לאומנות; אנטי-ציונות ופוסט ציונות דתית למיניה; ובמידה רבה שילובים בתמהיל משתנה של כל החלופות האלה.

לא סתם, הזירה הפוליטית בישראל סוערת בתקופה האחרונה סביב החלופות האלה: מצד אחד, קואליציית מפלגות המגזרים, האנטי והפוסט-ציונות הדתית, הלאומנות והאוליגרכיה. כנגד הקואליציה הזו, המאבק נגד הרפורמה מקבל אופי "רפובליקני" מובהק: אימוץ סמלי הלאום (הדגל, מגילת העצמאות) כסמלי המחאה, גישה הדורשת יחס של כבוד מתוקף התרומה לחברה ("אנחנו האליטה המשרתת הצבאית והכלכלית, התורמים לחברה") וכדומה. אלא שבמידה רבה פוטנציאל הכוח של המחאה הזו (כמו של מחאות קודמות) לא מתממש, לטעמי מכיוון שרבים מקרב המוחים, ואולי הרוב המכריע מתוכם, לא מתורגל באתוס הרפובליקני (בגרסתו המקומית), אלא דווקא באתוס הליברלי. האתוס הליברלי לא מסוגל להוות בסיס ממשי למאבק ציבורי מתמשך, ובעיקר לא מסוגל לבנות חלופה ממשית. ואולי הבעיה הזו מתבטאת באופן הבולט ביותר בשיתוק המעשי של מפלגות האופוזיציה המרכזיות, שבמידה רבה שומרות על דממה ונגררות אחרי המחאה בשטח, במקום להוביל ולקדם חלופה ממשית (מהצד השני, הן עצמן סובלות מחולשה פוליטית שמקורה ברתיעה המובנית של הציבור הליברלי מהפוליטיקה ומכל פעולה שיש בה התארגנות חברתית הצוברת כוח ממשי ודורשת מחוייבות ממשית מחבריה). זאת מכיוון שהן מפלגות שהאתוס הדומיננטי בהן הוא האתוס הליברלי, מה שמונע מהן להציג חלופה ציבורית ממשית. לתפישתי, החלופה היחידה שמסוגלת לבסס את הקיום של מדינת לאום יהודית־דמוקרטית (המכילה גם מיעוטים הזוכים לשוויון) היא החלופה הסוציאל־דמוקרטית, או, אם תרצו, הציונית־הרצליאנית.

ובבניין ציון ננוחם.