מעללי טרזן ישראלי, סוכני מוסד ביערות אפריקה, שכירי חרב, פילים, היפופוטמים, קג"ב, שטאזי, סי.איי.אי., צ'ה גווארה ומדינה חדשה על מפת העולם. דוד גנדלמן בטור אורח לינשוף על תולדות הסיוע הצבאי הישראלי לדרום סודאן. חלק ראשון.

"הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (בבא בתרא כה ב)

בשנות ה-50 מדינת ישראל, שהייתה מוקפת בטבעת של מדינות ערביות עוינות, החלה לפתח את "אסטרטגיית הפריפריה". הרעיון היה לחפש בריתות ב"מעגל השני" בעיקר בין מדינות או מיעוטים לא ערביים או לא מוסלמיים במרחב. בצפון התפתחו קשרים שהובילו ב-1958 ליצירת ברית מודיעינית-אסטרטגית עם איראן וטורקיה בשם "כליל", הידועה גם כ"טריידנט", ובדרום המטרות היו אתיופיה וסודאן. ברית עם אתיופיה אכן הוקמה, וקשרים צבאיים ומודיעיניים עמה נמשכו לאורך הרבה שנים, אבל לגבי סודאן התקוות לא התממשו. מנהיגים פוליטיים בסודאן, שעדיין הייתה תחת שלטון בריטי-מצרי, יצרו קשרים עם ישראל ב-1954 תוך גישוש לגבי עתיד ארצם במזרח התיכון, לאחר קבלת העצמאות ב-1956 המגעים נמשכו לאורך תקופה קצרה, אבל אחרי ההפיכה של גנרל עבוד ב-1958 הקשרים נותקו כמעט לגמרי וסודאן התייצבה פחות או יותר בשורת המדינות הערביות העוינות. אבל לכל פריפריה יש פריפריה משל עצמה, ובמקרה של סודאן זאת הייתה דרום סודאן.

מקור השם "סודאן" הוא בשם הערבי "בילאד א-סודאן", "ארץ השחורים". שם אכן היה המפגש בין הערבים לשבטים השחורים של אפריקה. אם צפון סודאן היא בעיקר ארץ ערבית-מוסלמית, דרום סודאן מיושבת בשבטים נילוטיים, נילו-חמיתיים וסודאניים, חלקם נוצרים וחלקם אנימיסטים המחזיקים באמונות השבטיות. אחרי כיבוש של צפון סודאן ע"י מוחמד עלי בתחילת המאה ה-19 מצרים לא שלטה בפועל על חלקים רבים של דרום סודאן, ורוב ה"מגעים" עמה היו בצורת פשיטות על הדרום לצורך תפיסת שבויים ומכירתם לעבדות. לאחר תבוסת המהדיסטים בסוף המאה ה-19 והקמת הקונדומיניום האנגלי-מצרי ב-1899 דרום סודאן נוהלה בידי הבריטים כיחידה נפרדת מצפון סודאן. זה תרם לשימור התרבות השבטית ולמניעת איסלמיזציה בכוח, אבל גם עיכב את ההתפתחות הכלכלית של הדרום, כי עיקר ההשקעות היו בתעשיית הכותנה בצפון. התוכניות הבריטיות לנתק את דרום סודאן ולחבר אותה לטריטוריות שלהם באוגנדה התנגשו עם רצון של מצרים לשלוט בעתיד בכל סודאן, ולכן סודאן נשארה מאוחדת. לאחר ועידת ג'ובה ב-1947 היא הפכה למאוחדת גם מבחינה מנהלית וכך קיבלה את עצמאותה ב-1 בינואר 1956.

המתח בין הדרום לצפון פרץ עוד לפני קבלת העצמאות, בגלל חוסר ייצוג הדרומיים בעמדות השלטון.  בנוסף ב-1955 אחרי הפיטורים של כמה מאות פועלים דרומיים הפגנות המחאה פוזרו בכוח, כולל הרוגים ופצועים, ואז כמה יחידות דרומיות של "קורפוס אקווטוריה" מרדו נגד השלטון. המרד בדרום נגד ערביזציה ואיסלמיזציה נמשך עם עליות ומורדות במשך כמה שנים ללא הצלחה יתירה, במקביל להפיכות בצפון סודאן. ב-1963 מפלגת SANU – Sudan African National Union שפעלה בגלות הקימה את הזרוע הצבאית – "אניה-ניה" Anya-Nya-– פירוש השם הוא "ארס הנחש" באחת השפות הדרומיות. גם הזרוע הצבאית, גם הפוליטית סבלו מפיצול עמוק, שבטי ואישי, חדשות לבקרים קמו פלגים חדשים, "ממשלות זמניות" ו-"רפובליקות" למיניהן, מנהיגים הלכו ובאו, והיו גם התנגשויות מזוינות בין הקבוצות והתנקשויות פוליטיות.

אספקת הנשק למורדים בשלב ראשון באה בעיקר מפשיטות על תחנות משטרה, עריקת חיילים עם הנשק שלהם וכיוצא בזה. ככלל בשלב הראשון לא היה למורדים הרבה נשק חם והיה נפוץ השימוש בחניתות וקשתות. בשלב הבא האניה-ניה ניצלו את מרד הסימבה בקונגו ב-1963-1965. בריה"מ שתמכה בסימבה סיפקה להם נשק גם דרך סודאן, ולוחמי אניה-ניה ארבו לכמה שיירות ולקחו את הנשק לעצמם. אניה-ניה גם קשרו קשרים עם הצבא הקונגולזי וקיבלו ממנו נשק תמורת מודיעין על מחנות מורדי "סימבה" באיזור הגבול. בנוסף שכירי החרב הלבנים שלחמו לצד הצבא הקונגולזי סחרו בנשק עם האניה-ניה תמורת שנהב ועורות. ואחרי שסימבה הובסו בסוף 1965 רבים מהם נמלטו לדרום סודאן ומכרו את הנשק שלהם לאניה-ניה או מסרו אותו תחת איומים. כך שאניה-ניה הרוויחו מכל הצדדים של המרד.

אפשר גם לומר שאניה-ניה תרמו תרומה צנועה למפלתו של צ'ה גווארה שלחם לצד הסימבה עם קבוצה של חיילים קובניים. נכון שמרד הסימבה היה נכשל גם בלי האניה-ניה, אבל מפגש האינטרסים ודמויות בינלאומיות מכל רחבי תבל בנקודה אחת מעניין כשלעצמו. למשל, טייסים קובנים ממתנגדי קסטרו נלחמו נגד הסימבה בשירות הסי.איי.אי. ולגבי צ'ה גווארה עצמו, לפני הנסיעה לקונגו הוא שוחח עם גמאל עבד אל נאצר שהזהיר אותו מההרפתקה הקונגולזית ואמר: "אם אתה רוצה להפוך לטרזן חדש, איש לבן שמנהיג ומגן על השחורים, זה בלתי אפשרי". וצ'ה גווארה אכן נכשל. אבל כמו שנראה בהמשך כדי להצליח באפריקה פשוט צריך לבחור טרזן נכון.  

בקיצור, הנשק שהגיע מקונגו לא פתר את הבעיה, ומה שהיה חסר עוד יותר הייתה התחמושת שיש לה נטייה להיגמר כשמשתמשים בה. פה ושם אפשר היה לקנות משהו בשוק הנשק השחור הבינלאומי, אבל המצב הפיננסי של אניה-ניה היה בכי רע. היה ברור שעזרה אמיתית יכולה לבוא רק ממדינה מבחוץ שתחליט לסייע בצורה רצינית. הבעיה הייתה שמדינות אפריקניות לא התלהבו מהרעיון להכניס את הראש בגלוי לעוד פרשה בדלנית, כי לכל אחת מהן היו בדלנים משלה.

ישראל נכנסת לתמונה

נסיון ראשון להשיג נשק מישראל התרחש כבר ב-1961, עוד לפני ההקמה הרשמית של "אניה-ניה". וויליאם דנג, אחד המנהיגים הדרום-סודאניים הגולים, יצר קשר עם שגרירות ישראל בטנגניקה וגם שלח מכתב ארוך לבן-גוריון שבו שטח את תולדות הדרום, את הבקשות לסיוע בכסף, נשק והדרכה, ואת התועלת שישראל יכולה להפיק ממאבק נגד האוייב הערבי המשותף. אבל למרות התמיכה של השגריר רפאל רופין תשובת הממסד הישראלי היתה שלילית: התקווה לחדש את הקשרים עם הממשל בסודאן טרם פגה, וגם מצב היחסים העדין עם אתיופיה ואוגנדה השכנות שיחק תפקיד. וויליאם דנג הבלתי נלאה נפגש עם נציג המוסד באתיופיה נחום אדמוני, עם שר החקלאות משה דיין שביקר באוגנדה, ואף הפליג ללונדון וניו-יורק, נפגש עם הנציגים הישראלים שם וניסה בכל הכוח לקדם את העניין. בסופו של דבר נאלץ מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ שלמה הלל להוציא בדצמבר 1963 הנחיה לכל הנציגויות של ישראל באפריקה בזו הלשון: "חוזרים ומדגישים ומזהירים שאין לקיים כל קשר עם נציגים מדרום סודאן באם יבואו אליכם ובאם ינסו לקשור שיחה או להעביר חומר. הוראה זו היא חד-משמעית וסופית ומבקשים להקפיד על ביצועה".

אבל לא עבר הרבה זמן עד הנסיון השני. אחד ממבריחי הנשק של אניה-ניה בשם אוליבר אלבינו פנה ב-1965 לשגרירות ישראל בקניה ונפגש עם משה דיין, אבל נסיון זה שוב לא הביא לתוצאות.

המהפך בא רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. אחד ממקימי האניה-ניה, מפקד אזורי במחוז מזרח אקווטוריה בשם ג'וזף לאגו כתב מכתב ללוי אשכול שבו שיבח את צה"ל על נצחונו, אמר שהוא נלחם נגד אותם ערבים. הוא הוסיף שאם הוא וחבריו יקבלו סיוע, יוכלו לרתק את הצבא הסודאני כך שהוא לא יוכל לצאת לתעלת סואץ לעזרת מצרים. לאורך 1968 ראשי הממשלה הזמנית אגריי ג'אדן וג'וזף לאגו המשיכו לפנות כל אחד בנפרד לשגרירויות ישראל בקניה, אוגנדה וטנזניה, והנציגים הישראלים הציעו להם לאחד מאמצים ולדאוג שהדבר יעשה במרוכז. כבר ב-1968 התקבלה החלטה עקרונית לעזור לדרום-סודאן, ולבסוף בתחילת 1969 החלה העבודה המעשית.

אחד הגורמים להחלטה היה החרפת מלחמת ההתשה עם מצרים: השאיפה היתה לרתק את צבא סודאן ולפתוח "חזית שנייה" מדרום למצרים, תוכנית שקיבלה עדיפות גבוהה יותר מבעבר. הגורם השני היה שת"פ עם אתיופיה וקניה: מבירורים שעשה ראש המוסד צבי זמיר עלה שהן יראו בעין יפה עזרה ישראלית למורדי דרום סודאן, יאפשרו שימוש בשטח ובמרחב אווירי שלהן ומצידן יעזרו בהספקת מזון לדרום סודאן. הגורם השלישי היה האסון ההומניטרי בדרום סודאן: בשלב זה של המרד מאות אלפים נהרגו, מאות אלפים הפכו לפליטים, כפרים ושדות נשרפו, הצבא הסודאני לא בחל בהרג נשים וילדים, בלקיחת בני ערובה ובשימוש במחנות ריכוז לאוכלוסיה אזרחית.

במרץ 1969 צבי זמיר הטיל על סא"ל דוד בן עוזיאל (טרזן), הלוחם המהולל מיחידה 101 והצנחנים, להוביל משלחת סקר שתבדוק את המצב בשטח, תציג מסקנות ותבנה תכנית פעולה לעתיד. את הכינוי "טרזן" בן עוזיאל קיבל בנעוריו כשהציל חבר מטביעה, כמו טרזן בסרט. הוא לא ידע אז שבאמת נכונו לו הרפתקאות אפריקניות. חוץ מניסיון קרבי עשיר לבן עוזיאל ב-1969 כבר הייתה היכרות עם אפריקה: הוא היה מדריך ויועץ צבאי באתיופיה ושליח לתנועות נוער ציוניות בדרום אפריקה.

המשלחת כללה שלושה אנשים: בן עוזיאל היה אחראי על הצד הצבאי, אלי כהן על הצד הפוליטי והכללי, ויעקב טלמור (צ'רלי) היה האלחוטן. צ'רלי, יליד מצרים, שלט בכמה ניבים של ערבית והוסיף אליהם גם את הניב הסודאני, מה שתרם הרבה לעבודה בשטח. בן עוזיאל קיבל את שם הכיסוי "ג'ון", לשני חברי המשלחת האחרים גם כן נבחרו שמות לועזיים. המשלחת טסה לניירובי, נסעה ברכב לקמפלה וב-10 ביוני 1969 נפגשה בגבול עם לאגו והמשיכה משם ברגל למפקדתו באואיני-קיבול, כ-50 ק"מ מהגבול. לאחר מכן במשך שלושה שבועות המשלחת עשתה מסע מעגלי של 300 ק"מ להכרת האזור והתנאים. בן עוזיאל התרשם מהעוני המחפיר, הרעב, היעדר תשתית רפואית, דלות הלוחמים בנשק ובבגד שלגופם, ומהרצון למרות זאת להמשיך ולהילחם.

אחרי חזרתו לארץ בן עוזיאל הגיש את מסקנותיו. הוחלט גם להביא את ג'וזף לאגו עצמו, והוא הוטס לארץ דרך קונגו ואיטליה עם מסמכים מזויפים. בפגישה עם גולדה מאיר לאגו הסביר את המצב בדרום סודאן ואמר שזאת השעה ה-12 מבחינתם, ובאין עזרה אין יותר סיכוי לאנשי הדרום. גולדה מאיר הבטיחה לסייע וגם הוסיפה: "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו". התוספת תתברר כחשובה בהמשך.

בהדרגה נבנתה תכנית סיוע: הצנחת נשק וציוד, ארגון מסגרות לוחמות, אימוני פרט ואימוני יחידה, הכשרת מפקדים, תכנון וליווי פעילות מבצעית. למדינת ישראל, לצה"ל ולמוסד כבר היה בשלב זה נסיון עשיר בפעילות במתכונת דומה. משנת 1963 ישראל הגישה סיוע רציף לכורדים בעיראק, כאשר מדריכים, נשק וציוד נכנסים בדרך יבשתית מאיראן שסייעה אף היא לכורדים. כמו כן בשנים 1964-1966 הצניח חיל האוויר נשק למלוכנים בתימן שנלחמו שם נגד חיל המשלוח המצרי. כך שהתכנית בגדול הייתה ברורה, צריך היה רק להתאים אותה לתנאים הספציפיים של דרום סודאן. אחד ממאפייני הסיוע, כמו בכורדיסטן, היה גם סיוע רפואי לאוכלוסיה אזרחית, כולל חיסונים לילדים. זה היה חשוב גם מן הטעם ההומניטרי הפשוט, וגם עזר לרוח הלוחמים שראו את הטיפול במשפחות שלהם.

בספטמבר 1969 בן עוזיאל שוב יצא לדרום סודאן בראש משלחת של שלושה אנשים, הפעם עם צ'רלי ועם ד"ר עמנואל שפירא. אחרי הגעתם לאואיני-קיבול החלה העבודה: הצנחות ממטוסי חיל האוויר שטסו ישירות מהארץ, תדלקו בניירובי אחרי ההצנחה וחזרו בחזרה. בכמה סבבים הוצנחו רובי "לי-אנפילד", מקלעי "ברן", תת-מקלעי "סטן", "פורט-סעיד", "עקבה" ואחרים, מקלעים כבדים ד.ש.ק., מטולי RPG, מרגמות, רימונים, מוקשים, חומר נפץ, תחמושת, מכשירי קשר, מדים, ציוד רפואי – כל מה שנדרש למסגרת לוחמת, בשלב ראשון ל-1000 חיילים, בהמשך היו כמויות נוספות. חלק גדול מהנשק והציוד היה שלל ממלחמת ששת הימים. השמחה במסדר חלוקת הנשק הייתה רבה. הלוחמים רקדו עם בן עוזיאל ולאגו על הכתפיים, הנשים שרו: "ג'וזף לאגו, יש לך רובים, הילחם בערבים! ילדינו נהרגים, ג'וזף לאגו, הילחם!"

הוחל בבניית מטווחים לנק"ל, לזריקת רימונים, לירי RPG, לאימוני כיתה ומחלקה, נפתח קורס חובשים מחלקתיים וקורס אלחוטנים. על רמת המועמדים יכולים להעיד התנאים שהוצבו: חוץ מידיעה בסיסית באנגלית החובשים נבחרו מתוך אלה שפעם לפחות ביקרו בבית חולים, והאלחוטנים היו צריכים לדעת חיבור וחיסור. אבל העיקרון הצה"לי אומר "זה מה שיש ועם זה ננצח" ולא היה מקום מתאים יותר ליישם אותו.

יחד עם התחלת אימוני החיילים ד"ר שפירא החל במבצע חיסון ילדים מחצבת, שאחרי זה המשיך גם במאמץ למגר את האבעבועות השחורות והקדחת הצהובה. בסוף אוקטובר הוכשר מסלול נחיתה למטוסים קלים. האורחים הראשונים שנחתו במסלול היו צבי זמיר ואפרים הלוי שבאו מאוגנדה להתרשם מקצב ההתקדמות. מי שהביא אותם היה סא"ל יוסי סלנט, מפקד משלחת חיל האוויר באוגנדה.

אחת הבעיות בבסיס האימונים היה מחסור במזון, לכן הוחלט שכל מסגרת תקצר את האימון שלה לשבועיים, תחזור לאיזור הפעילות שלה ושם תמשיך את האימון עם המפקדים שלה בהסתמך על מזון מהכפרים באיזור. לכן האימונים היו אינטנסיביים, 18 שעות ביום.

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969.

לחלק השני של המאמר