מדוע צעירים אמריקאים סבורים שהחמאס תומך בלהטב"ים? התשובה טמונה בעיקרון שידוע כ"תורת החבילה". ינשוף פוליטי-מדיני על פרוגרסיבים, אסלאמיסטים ושורשיה ההיסטוריים של הברית האדומה-ירוקה.

בנובמבר השנה, כחודש לתוך המלחמה הנוכחית בין ישראל ובין חמאס, פרסם מכון הסקרים האמריקאי Harris-CAPS, שקשור לאוניברסיטת הרווארד, סקר מעניין בקרב בוחרים אמריקאים שעסק בין היתר במלחמה. הסקר מראה שרוב האמריקאים תומכים באופן מוצק בישראל, בעמדותיה ובנראטיב שלה, אולם גם מעיד שהדמוגרפיה הבעייתית ביותר מבחינת ישראל היא צעירים בגילאי 18-24. אם תסתכלו היטב בסקר הנ"ל ובזה שהתפרסם אחריו, בדצמבר, תגלו דווקא שהתמונה לא כל כך שחורה כפי שמציגים אותה בדרך כלל (רבים מהצעירים דווקא כן תומכים בחלק מעמדותיה של ישראל), אולם יש בסקר של נובמבר פרט מסקרן מאד ששווה, לדעתי, להתעכב עליו. מהסקר עולה שבקרב הבוחרים הצעירים, 45% אחוזים סבורים שחמאס מתירים ללהטב"ים לחיות מחוץ לארון בשטחם, ו-41% מאמין שהמשטר של סינוואר הוא – תחזיקו חזק – דמוקרטי.

אפשר כמובן לצחוק על הבורות של ילדים אמריקאים – וזה תמיד נכון – אבל העניין לא מסתכם בכך. שכן גם אם אדם בור בנוגע לנושא מסויים, וכולנו בורים בקשר לנושאים רבים, הרי שהוא לא בהכרח להוט להביע עליו דעה, כל שכן לצאת להפגנות זעם עבורו, וגם אם כן – מעניין מאד איזו דעה יביע מתוך ניחוש, דעות קדומות או אינטואיציה. אנטישמיות, התשובה הנפוצה בישראל, מבארת באופן חלקי בלבד את העניין, מפני שהיא מתקשה להסביר מדוע העמדות כלפי מלחמת ישראל-חמאס כל כך מורכבות, ולמה עמדות שליליות כלפי המדינה היהודית רווחות דווקא בקבוצת הגיל הצעירה. אם אנטישמיות נפוצה בתרבות, אזי מדוע המבוגרים אנטישמים פחות מהצעירים?

בלי להכחיש שאנטישמיות, כמובן, קיימת, אני חושב שכדי להבין את המצב לעומקו צריך להתוודע לתיאוריה שאני מכנה "עיקרון החבילה". במחקריה הקלאסיים על האנטישמיות הגרמנית בראשית המאה העשרים, כתבה מורתי היקרה פרופ' שולה וולקוב, שלהיות אנטישמי גרמני באותה תקופה היה חלק מ"קוד תרבותי" מסויים. מי שהיה אנטישמי, ככל הנראה היה גם מלוכני, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ליברלי ואנטי קומוניסטי. כלומר, האנטישמיות היתה חלק מחבילה; לפעמים חלק חשוב יותר, לפעמים פחות, אבל מי שאימץ חלק מסויים מהחבילה, מסיבה כזו או אחרת, נטה גם לאמץ את יתר חלקיה. כמובן, לאנשים שונים, חלקים מסויימים מהחבילה היו חשובים יותר מאחרים. אנשים שהיו אנטישמים, אבל התייחסו יפה ליהודים ברחוב והתנגדו לאלימות כנגדם, היו בדרך כלל כאלו שמרכיב האנטישמיות בחבילה היה מרכזי עבורם פחות מחלקים אחרים, למשל תמיכה בשלטון חוק ובסדר ציבורי.

אם תהיתם מדוע גרטה תונברג, הילדה הקדושה של מאבק האקלים, מקפידה להשתתף בכל הפגנה פרו-חמאסית בעת האחרונה עם שלטים שקוראים לחיסול ישראל, אז התשובה טמונה בעיקרון החבילה. בעשורים האחרונים, אנטי-ישראליות נכנסה כמרכיב מרכזי בחבילה של התנועה הפרוגרסיבית של השמאל הרדיקלי העולמי. זו מכילה רכיבים רבים ושונים, רבים מהם חיוביים ומקובלים גם על חלקים מהמיינסטרים, כמו מאבק בהתחממות הגלובלית וזכויות פרט, ואחרים, כמו סוציאליזם נאיבי, שייכים יותר לחוגי שמאל רדיקלי מובהקים. מרכיב מרכזי בחבילה הפרוגרסיבית הזאת הוא תרבות הווק לסוגיה, ובמרכזה, האמונה העזה ש"לובן" הוא דבר שלילי, שפריבילגיות של "מדכאים" הם משהו שיש להתנער ממנו, ושהקולוניאליזם המערבי הוא שורש כל רע בהיסטוריה. זו עובדה ידועה, שאנטי-ישראליות נטועה עמוק בתוך החבילה הפרוגרסיבית הזאת, בוודאי בגרסתה הווקיסטית, ושמי שמחזיק בעמדות ווקיסטיות מסויימות, סביר מאד שיאמץ גם עמדות אחרות. בדיוק מהסיבה הזאת, הצעירים האמריקאים שאוהדים לחמאס חושבים שהוא סובלני לגבי להטב"ים: הם מניחים שגם הוא, כמותם, מחוייב לכל החבילה. הרי זה לא יכול להיות אחרת.

אבל הדברים עמוקים ומעניינים יותר מכך. מדוע נוצרה אותה "ברית אדומה-ירוקה" בין השמאל הרדיקלי במערב לבין העניין הפלסטיני? התשובה הולכת שנים רבות לאחור. בימי המלחמה הקרה, האנטי-ציונית הטבועה בעמדתן של סין העממית וברית המועצות השפיעה כמובן על חוגי השמאל הפרו-מרקסיסיטים במערב. באותה מידה, אלו הושפעו גם מהתפיסות הרווחות בחוגים ה"אנטי קולוניאליים" של העולם השלישי, שאימצו את העמדה הערבית לליבם וכחלק מרכזי באג'נדה שלהם. לדעתי, הסיבה שהעניין הפלסטיני נכנס עמוק כל כך לתודעה הערבית, ומשם ללאומנות האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי, היתה בעיקר סמיכות זמנים מצערת. בראשית שנות העשרים, כאשר הסכסוך הציוני-פלסטיני החל לצבור תאוצה, ביטל אטא-טורק את הח'ליפות האסלאמית. באותם ימים, רווחו בכל העולם תנועות "פאן", שרצו לאחד ציבורים גדולים של אנשים במדינות שונות על סמך אתניות, דת, לשון או מורשת. ביניהם ניתן למנות את הפאן-גרמניות, פאן-סלאביות, פאן-אסייאתיות, פאן-טורקיות, פאן-ערביות ופאן-אסלאמיות. ובדיוק ברגע שהח'ליפות, שהיתה יכולה גורם מאחד לתנועה הפאן אסלאמית והפאן ערבית כאחד, בוטלה ונעלמה, סוגיית פלסטין עלתה בחשיבותה. מאותו הרגע, הלך העניין הפלסטיני והתמצק כמרכיב מרכזי בזהות הערבית והאסלאמית ברחבי העולם כולו. לא היתה זה רק בגלל אסונם של הפלסטינים. הרי עמים ערביים ואסלאמיים חוו אסונות רבים מספור באותה התקופה, ואלו לא הפכו להיות חשובים כל כך בזהות הכללית. פלסטין, במילים אחרות, צצה כרעיון פאן-ערבי ופאן-אסלאמי מאחד בדיוק כשהערבים והמוסלמים היו צריכים רעיון כזה. בדיוק מסיבה זו, מוסלמים באינדונזיה, שבקושי יודעים היכן ישראל ופלסטין נמצאות על המפה, יוצאים להפגנות זעם בכל פעם שיש מבצע בעזה, אבל הפצצות על פליטים פלסטינים בסוריה לא מעניינות להם את קצה הכובע. זהות זה דבר חשוב ומרכזי, שיכול לטלטל בני אדם ברגשות עזים. מהעולם הערבי והמוסלמי, סוגיית פלסטין נדדה והפכה להיות מרכיב זהות בלאומנות האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי בכללותו, ומכאן לחוגי הפרוגרסיבים שהזדהו עמה במערב.

הדברים הללו קיבלו טוויסט מעניין לאחר התפרקותה של ברית המועצות. עד אותו רגע, לחוגי השמאל הרדיקלי במערב היה מודל חיובי כלשהו למדינה סוציאליסטית, לעתיד "פרולטרי" טוב יותר. אמנם רבים מהם, אם לא רובם, התאכזבו זה מכבר מברית המועצות ומסין, אבל לא מעטים נטו לראות בהם עדיין מקור השראה, מעוות אולי, אבל עדיין נקודת משען אידיאולוגית לכמוה אליה. הדרך האידיאולוגית לעשות זאת, היתה בדרך כלל לומר שאותן מדינות קומוניסטיות החלו את דרכן כמודל חיובי וכתקווה לאנושות, אולם השתחתו לאחר מכן. לנין, למשל, היה טוב, אבל סטלין היה רע. מאו המוקדם היה משחרר, למרות שמאו המאוחר היה מדכא. אבל בין אם אותם פרוגרסיבים רדיקלים נשענו על הגרסאות המוקדמות של המדינות הקומוניסטיות, או תמכו בהן בתמיכה מלאה, עדיין היה להם מודל חיובי לשאוף אליו.

לאחר נפילת ברית המועצות, המודל החיובי קרס ונעלם. לא היה כבר מטרה לשאוף אליה, מבנה מדיני כלשהו שיוכל להוות אלטרנטיבה לקפיטליזם ול"אימפריאליזם" האמריקאי. מהסיבה הזאת בדיוק, האנשים האלה התחברו באופן חזק כל כך לאידיאולוגית ה"מוקוואמה" (התנגדות) הערבית והפלסטינית, אותה דגו מתוך האידיאולוגיה האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי. כשאין לך מודל חיובי לשאוף אליו, אבל אתה עדיין סבור שהסדר הקיים גזעני ומדכא באופן עמוק, התגובה הטבעית היא פירוק והתנגדות כדרך חיים תוך נפנוף באידיאות, אבל ללא וודאות באשר לסדר החדש שאליו אתה שואף. הפלסטינים, עם הגישה הקורבנית, הרומנטיקה האוריינטליסטית, מיתוס ה"עמידה האיתנה" וההתנגדות הנצחית כדרך חיים, התאימה לאידיאולוגית הפירוק הזאת ככפפה ליד. לפיכך, ה"ברית האדומה-ירוקה" היא מעל הכל ברית של נוחות בין זרמים אידיאולוגיים שונים בתכלית, הפלסטיני-ערבי-אסלאמי והפרוגרסיבי-מערבי. ישראל, לרוע מזלה, מהווה שק איגרוף נוח לשני אלו גם יחד.