מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.   

בינשוף הקודם, כתבתי שהשמאל העמוק מעדיף את המאבק באויבים מבית על פני המלחמה החיצונית מול חמאס, וניסיתי להציע מספר הסברים לתופעה זו. בתגובה, כותב אבשלום בן צבי שהסיבה האמיתית מעט שונה. לעיתים, הוא טוען, אנחנו מעדיפים את המאבק הפנימי מפני שקשה לנו לוותר על תחושת השליטה בחיינו.

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת.

ההסתייגות הראשונה עוסקת בהבחנה לפיה השמאל מוּעד יותר להעדיף את המאבק באויב הפנימי על פני המאבק באויב החיצוני. אני חושב שההבחנה הזו נכונה ככל שמדובר בימין שמרני-ליברלי. אבל ככל שאנחנו עוסקים בימין רדיקלי או המונאי, התמונה היא אחרת. זרמי ימין אלה אמנם עויינים כמובן את יריביהם מבחוץ, אבל בגלל שהם מציעים דרך פוליטית לא ריאלית והבטחות מופרזות, הם באופן בלתי נמנע נכשלים במפגש עם המציאות. לנוכח הכישלון הזה, הם משתמשים בקיומם של "אויבים" מבפנים, שבתבוסתנותם, חוסר נאמנותם, או שנאתם ל"עם האותנטי" כתרוץ האולטימטיבי לכשלונות האלה, שאם רק נביס אותם נוכל לבצע את המדיניות שלנו "מלא מלא" ולהצליח. הימין הזה מאופיין בשנאה לוהטת ל"אחר מבפנים". כמה פעמים נזרקה לאוויר האמירה "השמאלנים גרועים מהערבים"? די והותר.

הסתייגות שניה עוסקת במדרג בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ידועה מאוד אמירתו של הנרי קיסינג'ר לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אני חושב שבמידה רבה ההבחנה הזו אינה מתייחסת למגרעה ייחודית לישראל, אלא היא מאפיין של הפוליטיקה והתרבות בכלל. עבור כולנו (פרט אולי למיעוט חריג קטן), כפי ששר מאיר אריאל, "כשרע לי זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". במילים אחרות, סוגיות מדיניות החוץ רלוונטיות עבורנו בראש ובראשונה מכיוון שהן משפיעות על מדיניות הפנים שלנו. והתוצר של מדיניות הפנים – דמות החברה שבה אנחנו חיים – היא הדבר החשוב והמשמעותי לבני האדם, והדבר המרכזי שעליו הם נאבקים בזירה הפוליטית. ומכיוון שכך, יש הגיון בקדימות למאבק הפנימי על פני המאבק החיצוני. הרי לנוכח איום חיצוני, (שוב, פרט אולי למיעוט חריג קטן), אין מחלוקת בנוגע לצורך להתגונן, וגם להפעיל אלימות במקרה הצורך. אבל גם בסיטואציה של איום חיצוני, אפשר לבנות חברה דתית או חילונית, סולידרית או תחרותית, ליברלית או שמרנית, וכיוצא באלה מאבקים פנימיים שהשפעתם מכרעת גם על אורחות חיינו היום־יומיים, וגם בנוגע לכושר ההתמודדות עם איום חיצוני. ומכאן שיש הגיון לא מבוטל במתן דגש ולעיתים קדימות למאבק הפנימי, בטח לנוכח שיח מערפל של "אחדות" – שמשמעותו העיקרית היא בלימת כל שיח ביקורתי על ממשלת ימין, ושבמסגרתו ממשיכים כמובן לטנף על "השמאלנים" ולצייר אותם כתבוסתנים ובוגדים מוּעדים.

ועכשיו להצעה הפרשנית שלי:

אני חושב שהסבר אפשרי לתופעה שעליה הצביע דני לא נשען על הזיקה האוניברסלית של רעיונות השמאל, אלא על אלמנט פסיכולוגי ודווקא על תפישה פרטיקולרית. האלמנט הפסיכולוגי הזה הוא תחושת השליטה ויכולת ההשפעה.

ניקח כדוגמה את שאלת ההסדר המדיני: אם נציע שהסיבה שלא הושג הסכם מדיני מול הפלסטינים היא שישראל היתה סרבנית, עקשנית, חומדת שטחים, וכדומה, הרי שהשלום נמצא בהישג יד. כל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעשות תיקון פנימי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, אם נציע שלצד אלמנטים פנימיים הראויים לביקורת, הסיבה שלא הושג הסכם מדיני נובעת – לפחות גם – מכך שהפלסטינים טרם הצמיחו הנהגה מדינית שרואה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גורם לגיטימי שיש לו זכות קיום במזרח־התיכון – הרי שהשלום רחוק מהישג יד, והיכולת שלנו להשפיע על השגתו קטנה באופן משמעותי. הרי איך נוכל להשפיע על ההנהגה הפלסטינית? השפעה כזו, בוודאי בעולם המושגים של השמאל הפוסט־קולוניאלי, היא מראש פסולה מוסרית (מי אנחנו שנגיד למדוכאים כיצד להיאבק בדיכוי). ואם נרצה בכל זאת להשפיע עליה, הרי שהדרך לעשות את זה היא דווקא להעמיק את המעורבות בחיי הפלסטינים, כלומר את "הכיבוש" – עוד רעיון פסול בעולם המושגים המקובל של השמאל. לזה אפשר להוסיף שבעולם מושגים פוסט־קוליניאליסטי, עצם המחשבה שהאחריות לאלימות מוטלת (ולו גם) על "המדוכא" ולא רק על "המדכא" היא כפירה בפני עצמה.

כך אפשר לראות התגייסות נלהבת לתיעוד ופרסום עוולות שמבצעים ישראל או אזרחיה כלפי פלסטינים, גם כשאלה זוטות ביחס לפשעי המלחמה הנרחבים, הבוטים והמוצהרים שמבצעים אוייביה. כאשר מועלית שאלה לגבי המאזן הזה, עונים האקטיביסטים ש"על ישראל יש לנו השפעה, ועל הפלסטינים לא, ולכן אנחנו מתמקדים בעוולות שמבצעת ישראל".

לכן, לתפישתי, העדפת המאבק החיצוני לעומת הפנימי משמעותה ויתור פסיכולוגי על תחושת שליטה ויכולת השפעה על המציאות – ומדובר בויתור שבכלל לא קל לעשות. תפישה כזו יכולה להסביר גם מדוע יש בקרב השמאל נטיה להטיל אחריות חד־צדדית על ישראל בכל מה שנוגע להתפתחות הסכסוך בין הציונות לערבים, ואימוץ וניפוח נלהב של הטענות לפיהן ישראל היא זו ש"טיפחה" את החמאס והחיזבאללה, ובעצם אחראית גם למאבק האלים נגדה. כשבוחנים את הדברים ברצינות, עמדה כזו היא נרקיסיסטית, שמרנית ואולי גם גזענית, ולכן לא ברור למה היא זוכה לכינוי "שמאל", אבל זו כבר סוגיה אחרת. 

מדוע ישראלים מסויימים מגלים אופטימיות, מיליטנטיות ונחישות לנצח דווקא במאבקים מול יריבים מבית, למשל במאבק כנגד הרפורמה המשפטית, בעוד שמול חמאס הם נרפים, פסימיים ואפילו אדישים? ינשוף פוליטי-מדיני צולל למנגנונים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים שמאפשרים את התופעה הזאת, ומצביע על בעיה אחת מרכזית: גם אם נחליט שהבעיות הפנימיות שלנו חשובות יותר וכדאי להניח לאויב שמעבר לגבול לנפשו, הוא ככל הנראה יסרב להניח לנו לנפשנו.

ישנו בלוגר ישראלי חד ומצליח, שעוסק רבות בכתיבה על שאלות בטחוניות ואסטרטגיות. אדם עם ידע רב ועבר צבאי מרשים. בדיונים על מלחמת ישראל בחמאס לאחר ה-7 באוקטובר, הוא הפך זה מכבר לחבר כבוד במחנה "אי אפשר": אלו שאומרים שישראל לא מסוגלת לנצח, לא מסוגלת להכריע, הכלכלה שלה לא תעמוד במלחמה מול חמאס, ומסיבה זו כדאי לה "לדחות" מלחמות כמה שאפשר ולוותר על כל רצון לסיים אותן בהכרעה. בפרסומים קודמים, התווכחתי רבות עם התזה הזאת, מפני שאני מאמין שאם ישראל לא תשלם את המחיר הכבד היום, היא תיאלץ לשלם אותו בריבית מחר, וגם שרואי השחורות (ע"ע יצחק בריק) העריכו בחסר את יכולותיו של צה"ל. אבל בכל מקרה, הפעם רציתי לדבר על נושא קצת אחר, והוא לא תוכן הדברים של אותו הבלוגר, והמוני השותפים לדעתו בעיתונות ובקרב ה"לשעברים", אלא על עוצמת הרגש שמאחוריהם. לא על המהות, אלא דווקא על המוזיקה.

ידוע כי כולנו, ככותבים, פרשנים ומשקיפים, נתונים להטיות פסיכולוגיות שונות ומשונות. בין היתר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את הסיכויים להשגת מטרות שחשובות לנו פחות, ולגלות יותר נחישות ואופטימיזם כאשר המטרה מעניינת אותנו יותר. כשהבלוגר הלז מדבר על המלחמה מול חמאס, משתקפות מהכתיבה שלו פסימיות, ציניות, ונטייה להצביע על בעיות ללא פתרונות כי "ככה זה וצריך להתמודד עם המציאות". דא עקא, שאותו אדם היה גם פעיל נלהב במחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכשהוא כתב על הנושא הזה, הטון שלו היה שונה בתכלית. מי שקרא אותו באותה תקופה, יודע שבמאבק נגד הרפורמה הוא היה אחד מהפעילים המיליטנטיים ביותר, וגילה כזו נחישות וחדוות ניצחון שנדיר למצוא אפילו בערבי מורשת קרב בישיבה של בצלאל סמוטריץ'. באותם הימים, הוא דיבר בלי סוף על "התפרקות חברתית" במן חדווה משונה ויותר מרמז למלחמת אזרחים קרבה, הוביל מחאות והפגנות סוערות, תמך בהפסקת התנדבות למילואים גם במחיר פגיעה קשה בצה"ל, והחמיץ פנים לפשרות בכל הנוגע להשגת מטרות המאבק, אפילו בנושאים קטנים יחסית כמו עילת הסבירות.

אם נסתכל על משקיפים אחרים מאותו מחנה, כולל עמיתים רבים שלי באקדמיה, נראה תופעה מקבילה: העיניים שלהם מתמלאות באש כשהם מדברים על הצורך להיאבק ב"משיחיים", הביבי, הדחיפות שבהפלת "ממשלת הזדון", הביבי, עניינים פנימיים אחרים, והביבי. אפילו החובה להשיב את החטופים לביתם, עיקר העניין שלהם במלחמה הנוכחית, מנוסחת בשפה פוליטית-פנימית, כ"חוזה" של הממשלה מול האזרחים. לעומת זאת, כשאני דן איתם על המלחמה מול חמאס, הם מגלים אדישות וחוסר נכונות להיאבק ולהקריב. "כבר הפסדנו בשביעי באוקטובר", "צריך לחתוך הפסדים", "מגוחך לדבר על ניצחון", "אל תדברו איתי על הישגים טקטיים", "דברי הרהב של הרמטכ"ל", "אנחנו מאבדים את נשמתנו המוסרית בעזה", והאמירה האהובה עלי, "אם נכיר בהפסד שלנו נוכל לבנות ביחד משהו חדש". כלומר ההפסד מול אויב חיצוני, במקרה הזה חמאס, הוא רק הקדמה לתהליך פנימי שלנו עם עצמנו: לבנות את החברה שלנו בצורה טובה יותר. מעולם לא שמעתי אותם אומרים, למשל, ש"כבר הפסדנו למשיחיים בעניין הרפורמה המשפטית" ולכן כדאי לוותר. אבל מול חמאס – כל הרצון להיאבק נעלם. במילים אחרות, המיליטנטיות שלהם מופנית כלפי פנים, אבל הרבה פחות כלפי חוץ.

יש לציין כי בגלל הממד השכונתי של הפוליטיקה הישראלית, ובגלל שההגנה על הגבולות שלנו היתה טובה יחסית עד ה-7 באוקטובר, היה קל לישראלים רבים משני המחנות לדמיין שהאויב שלהם נמצא בפנים ולא בחוץ. כמה פעמים שמעתם מחברים משני צידי המאבק על הרפורמה המשפטית שהיריב שלהם "גרוע יותר מחמאס ומחיזבאללה"? האויב מבחוץ היה קיים כמובן גם לפני ה-7 באוקטובר, ומדי פעם הגיח בדמות טילים או פיגועים, אבל עבור רוב הישראלים זה היה בעיקר חדשות. משהו מעורפל, שרואים בטלוויזיה ומתווכחים עליו, אבל כזה שיש לו פחות ממשות. אלא אם גרת בעוטף עזה, או בהתנחלות, או בגבול הצפון, האיומים המרכזיים נתפסו ככאלו שמגיעים מבפנים: מערכת המשפט והאליטות אם אתה ביביסט או חרד"ל, המשיחיים והרפורמה המשפטית אם אתה במרכז או בשמאל. ה-7 באוקטובר פרץ לרגע את חומת ההגנה הזאת, אבל זו היתה פריצה זמנית. כעת, אלא אם פונית מביתך, אתה חייל בעזה או יש לך קרובים שנחטפו ונרצחו, המלחמה חזרה להיות שוב "שם", מעבר למסכי הטלוויזיה. ולאט לאט האחר הישראלי, היריב מבית, הופך להיות מאיים יותר מהחמאס שנמצא "שם", בחאן יונס וברפיח.

אבל למרות שהתופעה קיימת בשני המחנות הפוליטיים (וכתבתי על המופעים הימניים והדתיים שלה כאן), היא חזקה יותר בצד השמאלי של המפה. כדי להבין אותה, כדאי לחזור ל"טרגדיה הסובייטית", ספרו הקלאסי של ההיסטוריון מרטין מליה. בין היתר, מליה כתב שישנו הבדל מעניין בין תפיסת האויב של אידיאולוגיות ימניות ואידיאולוגיות שמאליות. אלו גם אלו מכוונות את האש השנאה שלהן ל"אחר" כלשהו. אבל הימין, שנוטה להיות פרטיקולריסטי, מכוון בדרך כלל את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני: העם שמעבר לגבול, הגזע האחר, הכופרים מהדת היריבה. לעומת זאת, השמאל, שנוטה להיות אוניברסליסטי, מכוון את אש השנאה שלו ל"אחר" כלשהו מבפנים, בדרך כלל אנטגוניסט מעמדי או אידיאולוגי: הקפיטליסטים, המעמדות המנצלים, הספקולנטים, האצולה, הקצונה הריאקציונרית, או במקרה הספציפי שלנו, "המשיחיים". הווקיסטים באקדמיה האמריקאית שומרים מעט מאד אש, אם בכלל, לאויבים חיצוניים כמו איראן, רוסיה או סין, שלא לדבר על החות'ים או המיליציות השיעיות. מכיוון שקבוצת הנאמנות שלהם היא אוניברסלית (העמיתים בחו"ל, למשל), הם נוטים להפנות את אנרגיית השנאה שלהם ליריבים פנימיים, טראמפ למשל, ולהזדהות עם קולגות וחברים מחו"ל שנאבקים ביריבים דומים (אורבן, מורבייצקי, מודי, נתניהו).

המצב הישראלי הנוכחי צובע את התופעה שלעיל בגוונים ייחודיים. כמי שנמצא באקדמיה ומדבר תכופות, למשל, עם דוקטורנטים ומסטרנטים, אני יכול להעיד שהצד השמאלי-ליברלי-פרוגרסיבי במפה הפוליטית הישראלית נמצא במשבר עמוק. הוא נפגע מהשביעי באוקטובר כמו כולנו, וחש ניכור (אם לא עוינות גלויה) מצד אלו שחשב שהם בעלי בריתו האידיאולוגיים, חבריו ועמיתיו בחו"ל. אצל רבים, הדרך להתמודד עם הניכור הזה הוא לשוב לאט לאט לדפוסים מוכרים: אם נחזור להיות אוניברסליסטיים במובן שהגדיר מרטין מליה, כלומר ניאבק באויבים מבית, ונדחיק את החמאס כצללי רפאים מטושטשים שפועלים מעבר לגבול, נוכל לסגור את הפער עם קבוצת ההתייחסות הבינלאומית שלנו.

זו, כמובן, טקטיקה מחוכמת מאד מבחינה פסיכולוגית, אבל יש איתה רק בעיה אחת: האויב מבחוץ לא יפסיק לפעול אם נתעלם ממנו. אם נחליט, למשל, ש"כבר הפסדנו" ב-7 באוקטובר ושעדיף להודות בתבוסה ולהפסיק להילחם בחמאס, אין פירוש הדבר שחמאס, מצידו, יפסיק להילחם בנו. אם ננטוש את עזה ונתרכז ב"תיקון הפנימי" שלנו, האויבים שלנו יתרכזו לא בתיקון הפנימי שלהם אלא בהתעצמות וב-7 באוקטובר משודרג בפעם הבאה, הפעם אולי ביחד עם חיזבאללה, חמאס יו"ש וגורמים נוספים. אם נחליט ששחרור החטופים קודם לניצחון במלחמה בגלל ה"חוזה הפנימי שחתמנו עם האזרחים", אז האויב שלנו, שממש לא מתעניין בחוזה הזה, יחטוף ישראלים אפילו בחו"ל מתוך ידיעה שכל חטיפה כזאת תקנה לו חסינות והיענות לדרישותיו המפליגות. במילים אחרות, אם נסגור את החלון, נעמיד פנים שהמפלצות בחוץ לא קיימות ונתרכז בסידור הבית שלנו, נגלה אותן מהר מאד פנימה, בתוך הסלון.

תודה ליצחק קרוב, קורא קבוע של הבלוג, שנתן לי את ההשראה ואת הרעיון לפוסט הזה.