לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.