אנחנו מסכנים חיילים על מנת להחזיר גופות, ומנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור עבורן. אך גופה היא מה שנשאר מאדם שכבר איננו. הגיע הזמן שנתייחס אליה בהתאם. ד"ר דן ברא"ז, מרצה בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן,  במאמר אורח לינשוף.

ההודעה על העברת גופתו של צבי פלדמן מלב סוריה לישראל, 43 שנה אחרי שנהרג בקרב, מהווה הזדמנות לדבר על היחס שלנו לגופות. למזלנו, לא היו נפגעים במבצע הזה, אבל יכלו להיות. בתחילת המלחמה, לפי הפרסומים, נהרגו לפחות שניים מחיילנו, גל איזנקוט ואיל ברקוביץ׳, במבצע לחילוץ גופות. האם נכון היה לסכן אנשים, החיילים שיצאו למבצע ואזרחים סורים במקרה האחד ועזתים במקרה האחר, שעלולים היו להיקרא בדרכם ולהיפגע, לשם השבת עצמות לישראל? אני סבור שלא ואסביר מדוע. הביקורת שאציג כאן לא נוגעת רק למהלכים צבאיים. במנהרות בעזה סובלים חטופים סבל בל יתואר. בו בזמן, איפשהו בעזה ישנם עצמות של גופות חטופים. בישראל השתרשה מוסכמה לפיה המתים נמנים עם מניין החטופים (רשימות החטופים, 58 נכון לכתיבת שורות אלו, כוללת לפחות 35 מתים). בהפגנות למען החטופים מקריאים את שמות המתים יחד עם שמות החיים ללא הבחנה. ובמשא ומתן בין נציגי ממשלת ישראל לחמאס, המשא ומתן עוסק במתים לא פחות מאשר בחיים. אך חשיבותה המוסרית של גופה אינה כמו של אדם חי ועלינו להפסיק להתייחס אליהם באותו האופן.

ערכה של גופה

מה ערכה של גופה? גופה היא מה שנשאר מגופו של אדם שכבר מת. הגופה לא תחשוב יותר שום מחשבה, היא לא תחבק, לא תאהב ולא תשתתף בשום דבר מהדברים שבגללם אנחנו מעריכים חיי אדם. בדיוק מסיבה זו אנחנו מדברים על מי שמת כמי שכבר איננו, למרות שהגופה עדיין קיימת. ההתייחסות הציבורית אל גופות כאל אנשים חיים, למשל בקמפיין ״להחזיר את הנהדרים״ שהתייחס לחללים אורון שאול והדר גולדין כאילו אפשר להחזיר אותם עם נהדרותם, או כשכוללים במניין החטופים את המתים, מעודדים אותנו לאמץ אשליות. אי אפשר להחזיר לא את הדר גולדין ולא את אף אחד מהאנשים שמתו וגופותיהם נחטפו לעזה. הם לעולם לא יחזרו. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להעתיק את מקום קבורתם לישראל.

עד כמה חשוב להעתיק את מקום קבורתם? לאנשים שונים רגשות ואמונות שונות בנוגע לחשיבות מקום הקבורה. באופן אישי, לא משנה לי מה יקרה לגופה שלי לאחר שאמות, וגם לא לגופות אהוביי. הייתי מעדיף שיזכרו אותי דרך דברים אחרים שיקרים לי, כמו דברים שכתבתי וזיכרונות משותפים. לא כולם מרגישים כמוני, אני מבין את זה ולכן אתייחס לתפיסות אחרות הנוגעות לקבורה. אני סבור שגם למי שאופן הקבורה חשוב להם, חשיבות זו לא מתקרבת לחשיבותם של המחירים האופייניים של פעולות לחילוץ גופות.

שהרי למה מקום הקבורה חשוב לאנשים? תפיסה אחת שיש לגבי ערכה של הקבורה היא שהקבר ממלא צורך רגשי עבור קרובי המת שנותרו בחיים. טקס הקבורה עוזר לעכל את האובדן. הקבר והמצבה הם מקום שאפשר ללכת אליו ולזכור את המת. תפיסה אחרת שמושרשת בתרבות שלנו, רואה בקבורה חשיבות עבור האדם שמת. מקום קבורת הגופה ואופן הטיפול בו נתפסים כדרך לכבד את המת. מצב שבו הגופה בידי אויב הוא מצב שמבזה את המת, והעתקת מקום הקבורה לישראל היא דרך להחליף את הביזיון בכבוד. אני לא מזלזל לא בצרכים רגשיים ולא בכבודם של המתים. השאלה היא אלו מחירים ראוי לשלם עבורם. 

יש הטוענים טענה אחרת כדי להצדיק חשיבות יתרה לקבורה בישראל. הטענה היא שגם אם אין חשיבות לקבורה כשלעצמה, יש לה חשיבות פסיכולוגית עקיפה. יש הטוענים שלחיילים חשוב להאמין שהצבא יעשה מאמץ להשיב אותם מהשבי בכל מצב ובכל מחיר ושללא האמונה הזו קשה להם יותר להילחם. לכן, על מנת לשמור על המורל של החיילים וממילא בכדי שיוכלו להגן עלינו, חשוב להחזיר גופות מהשבי. הייתי חייל קרבי בסדיר ובמילואים ובכל זאת אני לא מזדהה כלל עם המחשבה הזו. כמובן שהייתי רוצה שיבואו להציל אותי כל עוד אני בחיים. אבל את מה שנשאר ממני אחרי שאני כבר לא קיים? למה שיהיה אכפת לי מזה? קשה לי להאמין שישנם חיילים רבים שהמחשבה על הפקרת גופתם תקשה עליהם כל כך לתפקד עד כדי סיכון חיים להם ולמי שתלויים בהם.

המחירים הרלוונטיים

אל מול החשיבויות שיכולות להיות להשבת גופות מעזה, כמו גם מסוריה, יש להציב את המחירים של פעולות כאלו. ברצועת עזה ובסוריה, אלא אם כן כוח צבאי נתקל בגופה בדרכו למשימה אחרת, מחיריהן של פעולות יזומות להחזרת גופות הם מחירים קשים שמשלמים אנשים חיים. לרוב, לא מדובר רק בתשלום כספי או במאמץ גופני לחפור באדמה ולחלץ את הגופה, וגם לא בוויתור על כבוד. שתי הדרכים העולות על הפרק הן או לשלוח כוח צבאי לחילוץ גופה, או להתמקח עם ארגון הטרור ולהציע להם בתמורה לגופה דבר-מה בעל ערך עבורם. במציאות שלנו, שתי האפשרויות כרוכות במחירים גבוהים מדי.

במבצע צבאי חיילים מצויים בסכנה ממשית למות או להיפצע לכל חייהם. האם כחיילים הייתם מוכנים שחבריכם ישלמו בחייהם רק בשביל לחלץ את גופתכם? הדרכים היחידות להקטין סיכונים לחיילים כרוכות בהגדלת סיכונים לאוכלוסייה האזרחית בעזה על ידי הפגזות וירי שהורגים, פוצעים ופוגעים, גם בבלתי מעורבים. אלו פגיעות אנושות באנשים חיים.

גם משא ומתן עם ארגון טרור כרוך בסיכונים ממשיים לאנשים חיים. כל משא ומתן עם ארגון טרור מחזק את ארגון הטרור ומעודד אותו להרוג ולחטוף שוב. חשוב מכך, מילוי הדרישות של ארגוני הטרור כרוך כמעט תמיד בסיכונים ממשיים. שחרור אסירים מסוכן הן משום שהאסירים, אם בצדק נכלאו, מסוכנים לציבור והן משום שזה מפחית הרתעה. מאידך, כליאת אנשים שאינם מסוכנים רק על מנת לשמש כקלפי מיקוח דורשת הצדקה חזקה. זה לא דבר שאפשר לעשות רק בשביל צורך רגשי או כבוד המת.

דרך אחרת לנהל משא ומתן עם ארגון טרור הוא לבצע כנגדם או כנגד אזרחי עזה פעולות צבאיות שיפעילו עליהם לחץ עד שיהיו מוכנים למסור גופות בתמורה להפסקת אש. למשל, להפציץ בתים ובניינים. אך בפעולות כאלו מוצאים להורג אנשים ללא משפט, ונפגעים באופן קשה שכניהם הבלתי מעורבים. אלו פעולות שאולי לפעמים ניתנות להצדקה בכדי למנוע רעות גדולות יותר, אבל זה לא עניין של מה בכך. נדרשת הצדקה מוסרית מאוד משמעותית בכדי לנקוט בפעולות כאלו. קבורת גופות אינה שייכת לקטגוריה זו. 

בין אם מדובר בחשיפת ישראלים לסכנות משמעותיות של מוות וסבל, בין אם מדובר בחשיפת פלסטינים לסכנות של מוות, סבל, וכליאה שלא בצדק, אלו מחירים גבוהים מאוד. העתקת מיקומה של גופה, אפילו אם יש בכך ערך רגשי או כבוד למת, מתגמדת אל מול סכנות משמעותיות כל כך לאנשים חיים. הערכים האלו פשוט אינם מאותה הליגה.

קדימויות בשימוש בקלפי מיקוח

נניח שהיה לנו משהו שהיינו יכולים להציע לארגון הטרור שהוא מצד אחד משהו שהם מוכנים תמורתו להשיב גופה ומצד שני הוא לא כרוך בסבל ומוות ברמה של המחירים האחרים שעסקנו בהם. למשל, גופות של פעילי טרור שאנחנו יכולים להעביר לארגוני הטרור בתמורה לגופות ישראלים. גם אז בהקשר של עזה, לא ברור שיש להשתמש בקלפי מיקוח כאלו בשביל להשיב גופות. אנחנו מוכרחים לחשוב על העלויות האלטרנטיביות של עסקה כזו, כלומר על החלופות שנזנחו בגינה. עבור כל דבר שהוא יקר לארגוני הטרור שאנו מחזיקים, אנחנו צריכים לבדוק קודם אם אפשר להשתמש בו כקלף מיקוח לצרכים חשובים יותר של אנשים חיים. למשל, כדי להעביר מזון ותרופות לחטופים.

לסיכום

המציאות הקשה היא שפעולות, צבאיות ומדיניות, לחילוץ גופות מרצועת עזה כרוכות בסיכונים ובמחירים בלתי נסבלים לאנשים חיים. לטובת החיים, אין לנו ברירה אלא לוותר על פעולות המכוונות להשבת גופות המתים ולמצוא דרכים אחרות לכבד ולזכור אותם. הגיע הזמן לשנות גישה ביחס לגופות.

***

הבהרה: במאמר זה עוסק המחבר, ד"ר דן ברא"ז, בנושא אחד מסוים שעולה במלחמה זו. הקוראים מתבקשים שלא להסיק ממנו או מהבימה שבה המאמר מפורסם שום דבר בנוגע לעמדותיו האחרות בנוגע למלחמה.