קטגוריה: הינשוף הספרותי
ביקורות ספרים
היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר
לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?
מאמר זה פורסם במקור בויי-נט
לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.
ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):
היי הקשיבו הם שרים!
ובפיהם שירים יוקדים
כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים
כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב
שחר חדש על החיים יעלה עכשיו
היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול
הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.
לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.
שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול
בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.
היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.
נ.ב.
האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…
על הרים רחוקים: מהארץ התיכונה ועד מלכות חבש – שתי המלצות קריאה
אחרי השבוע הסוער שעבר עלינו עם הבחירות הכלליות לכנסת, אולי כדאי להירגע על הספה עם ספר טוב. בימים טרופים אלה, מגיע אליכם הינשוף עם שתי המלצות קריאה חמות: "סיפור חייו של טולקין" מאת המפרי קרפנטר (בתרגומי שלי), והאפוס האתיופי המסעיר "כבוד המלכים", בתרגום רן הכהן, על התככים והאינטריגות בחצרו המעטירה של שלמה המלך. הינשוף הספרותי במסע חדש, מהארץ התיכונה להרי מלכות חבש.
נו, אז הבחירות עברו – והמערכת הפוליטית כולה סוערת וגועשת. בניגוד למה שהבטיחו לנו כמה פרשנים בינוניים וחסרי מעוף, התוצאות מפתיעות במיוחד, ורבים כבר שאלו אותי לדעתי. מכיוון שגם אני צריך כמה ימים כדי לנוח ולעכל את הדברים, החלטתי לעזוב בינתיים את הפוליטיקה ולהסיח את דעתכם במשהו נחמד יותר. כמו שכמה מכם יודעים, הגעתי לארץ לגיחה קצרה כדי להצביע ולהתנדב בבחירות, ואת היומיים האחרונים ביליתי בטיסות ממושכות ומתישות מהמזרח התיכון לארץ השמש העולה. ומה יש לעשות בטיסה חוץ מלקרוא ספרים טובים? עכשיו, כשנחתי בשלום בטוקיו, החלטתי לתת לכם שתי המלצות קריאה טובות לסוף השבוע הבא.
לפני שנים ארוכות, הוצאת ספרי אחוזת בית ביקשה ממני לתרגם לעברית את סיפור חייו של טולקין, הביוגרפיה של מחבר ההוביט ושר הטבעות מאת המפרי קרפנטר. כחובב ותיק של טולקין ופעיל באגודת טולקין הישראלית, כמובן שקיבלתי על עצמי את המשימה בהתלהבות וניגשתי למלאכה. במשך שנים נותר התרגום על המדף, בעיקר מסיבות של תזמון, וכעת החליטה ההוצאה להדפיס אותו סוף סוף, ולא סתם – אלא עם אחרית דבר מפרי עטו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם שר הטבעות לעברית.
כל מי שקרא בנשימה עצורה את שר הטבעות, כל מי שאהב את ההוביט והתרגש מסיפורי המיתולוגיה של הסילמריליון, או אפילו סתם אהב את הסרטים של פיטר ג'קסון, ייהנה מיצירתו העשויה לתלפיות של קרפנטר. בניגוד לביוגרפיות משעממות מהסוג המצוי, המחבר אינו מסתפק בלגולל את סיפור חייו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה – זו היתה המלכודת העיקרית שעמדה בפניו, מפני שחייו של טולקין לא היו מסעירים במיוחד. בסך הכל, הוא היה מלומד בריטי אוקספורדי, שחי בפרברים של המעמד הבינוני, יצא לחופשות באתרי נופש משמימים ולא עבר הרפתקאות ברחבי העולם. וזו בדיוק השאלה ששואל קרפנטר: כיצד אדם שנפשו יצאה להרים רחוקים, והפליגה על כנפי הדמיון ליבשות מיתולוגיות ואוקייאנוסים נידחים, הסכים לחיות חיים כל כך שגרתיים? היינו מצפים, אחרי הכל, שמחברם של ספרים כמו ההוביט או שר הטבעות ינהל אורח חיים שונה לחלוטין: יפליג בין קרחונים בקוטב הצפוני, יטייל בג'ונגלים בהודו, או לפחות יבלה את רוב זמנו בין הפסגות הנישאות בשוויץ. טולקין הוא לא הדוגמא היחידה לכך, דרך אגב. קארל מאי, שכתב ספרי הרפתקאות על האינדיאנים בארצות הברית, ספרים שהלהיבו את דמיונם של מיליוני בני נוער ברחבי העולם כולו, לא עזב את אירופה מעודו. ואולי, שואל קרפנטר, הכלב קבור דווקא כאן? אולי יש קשר דווקא בין החיים המשעממים ליצירתיות המשוחררת מכבלי המציאות? כך, הופך ספר שהיה יכול להיות ביוגרפיה שגרתית למסע ייחודי לפסיכולוגיה האנושית, למבועי היצירה והדמיון. סיפור חייו של טולקין הוא ספר חובה לא רק לחובבים, אלא לכל מי שמתעניין בספרות, בפסיכולוגיה, בהיסטוריה בריטית או במיתולוגיה. לספר מוצמדת אחרית דבר שכתב ד"ר עמנואל לוטם – המתרגם החדש של שר הטבעות לעברית. בין היתר, מתייחס ד"ר לוטם גם לפולמוס התרגומים הידוע לשמצה בינו לבין קהילת טולקין הישראלית – כל מי שזוכר את הימים הרחוקים האלה יזכה ללא ספק למנה הגונה של נוסטלגיה (למי שרוצה להיזכר, ראו כאן, כאן וכאן – מדהים שמישהי טרחה לכתוב על זה עבודת מ"א).
רן הכהן מוכר מזה שנים רבות בישראל כמתרגם מחונן מהשפה הגרמנית, וזכור במיוחד לטוב תרגומו למיכאל קולהאס, יצירת המופת הרומנטית של היינריך פון קלייסט. לכן, הופתעתי כאשר ראיתי, בביקור אקראי בחנות ספרים, כי הוא תרגם והוציא בעברית את כבוד המלכים (קָבְּרָה נָגַאשְט) האפוס הלאומי של אתיופיה על שלמה המלך ומלכת שבא. כבוד המלכים תורגם על ידי רן הכהן ישירות מגֶעז, השפה האתיופית הקלאסית – לשון שיש לשער כי מעטים בלבד בישראל שולטים בה. הישגו של המתרגם הוא כביר, ולא יהיה מוגזם לומר שהספר ראוי להיכנס לפנתיאון של תרגומי המופת בשפה העברית. רן הכהן הצליח לתרגם את הסיפור האתיופי העתיק לעברית מקראית-משנאית, שמשמרת את האווירה העתיקה והמיתית של היצירה. ובכל זאת, התרגום בהיר, שוטף וקולח. מעטים הם המתרגמים המסוגלים לתרגם יצירות עתיקות לעברית ארכאית מחד ומובנת מאידך – רן הכהן הוא בלא ספק אחד מהם.
כאן אפשר לקרוא חלק מההקדמה ואת הפרקים הראשונים של התרגום החדש
התרגום של כבוד המלכים מלווה בהקדמה מעמיקה ומאירת עיניים, המגוללת את סיפורו של האפוס על רקע הדת, ההיסטוריה והתרבות העתיקה של אתיופיה; מלכות ההרים העתיקה שהצליחה לעמוד במשך מאות רבות של שנים מול האימפריאליזם המוסלמי והמערבי כאחד. מאז המאה ה-14 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים, נשלטה אתיופיה בידי הסולומונים – שושלת קיסרים שרואה את מקורה במלך שלמה ובמלכת שבא. מכאן – שהתנ"ך הוא אחד ממקורות ההתייחסות המרכזיים של התרבות האתיופית, עוד יותר מאשר בנצרות האירופית והמזרחית. נוסע פורטוגזי, למשל, תיאר את הנצרות האתיופית כ"תערובת נתעבת" של מנהגים יהודיים ונוצריים, ואכן האתיופים שמרו באופן מסורתי רבים מדיני הכשרות והשבת. בהקשר זה, יתכן והכנסייה האתיופית הושפעה גם מהקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של חבש, ביתא ישראל, שיש הטוענים כי ישבה בהרי חבש עוד בטרם הופעת הנצרות והאסלאם באזור הזה של העולם. לדעתי, דווקא הדמיון בין הרב במנהגים ובתרבות בין היהודים והנוצרים באתיופיה, הוביל את הכנסייה והמלוכה לרדוף את היהודים לא פחות ואף יותר מאשר במקומות אחרים. מעניין, דרך אגב, שנוכחותה של קהילה יהודית זו בישראל לא יצרה עד היום עניין של ממש בתרבות האתיופית, ויש לקוות שתרגומו של רן הכהן הוא ראשיתו של מפנה גם מבחינה זו.
אחד האלמנטים ה"היהודיים" המרכזיים המייחדים את הנצרות האתיופית הוא פולחן ארון הברית. איפה נמצא למעשה הארון המפורסם הזה, שחולל גדולות ונצורות בסיפורי המקרא? הוא הלך עם בני ישראל במדבר, המית חורבן על הפלישתים שחטפוהו, וגם הרג חלק מנושאיו התמימים, עוזא למשל – וכל מי שהעז לגעת או להתבונן בו ללא היתר. אולם הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון ועקבותיו אבדו. מאז ומתמיד, ובמיוחד בעידן המודרני, הלהיבה התעלומה הזאת את דמיונם של רבים. בסרט אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה, למשל, מחסל ארון הברית גדוד שלם של חיילים וארכיאולוגים נאצים שחופרים אותו בחולות מצרים. מאז יציאת הסרט, ניסו "חוקרים" פופולריים רבים להתחקות אחר מוצאותיו של הארון, ביניהם אריך פון דניקן הידוע, שטען (מפתיע מאד) שארון ה' הגיע דווקא מהחלל החיצון. בספרו, הסתמך דניקן בין היתר על תרגומים של מקורות אתיופיים עתיקים – ועל בסיסם טען שהארון המפורסם טמון עד היום באתיופיה.
לא רק בלשים מפוקפקים קמעא כמו דניקן, אלא גם חוקרים רציניים מסכימים כי לתרבות האתיופית קשר אמיץ למיתוס של ארון הברית. תשמיש הקדושה העיקרי בכנסיות אתיופיות הוא מעין תיבת עץ, לעיתים מצופה בפיתוחי זהב, שנועדה לחקות את הארון. זאת ועוד: בכנסיית מרים ציון העתיקה שבעיר אקסום, טמון לגירסתה של הכנסייה האתיופית ארון הברית האמיתי והמקורי, שנגנב על ידי בנו של שלמה המלך מירושלים.
כה חשוב הוא הארון בתרבות האתיופית העתיקה, עד שלעיתים נדמה כי הוא שחקן מרכזי בהיסטוריה הקדושה – לא פחות מהאב, הבן ורוח הקודש. כך, למשל, כותב האפוס כבוד המלכים על בריאתו של הארון (מכונה גם "ציון", כל הציטוטים מתרגום רן הכהן):
אבל למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמיים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתה; ואלוהים אמר לו, "עשה תיבה מעץ אשר לא ירקב וצפה אותו זהב טהור ושים בתוכה את דבר תורת הברית אשר כתבתי באצבעותיי על שני לוחות הברית, למען ישמרו את תורתי" השמיימית והרוחנית בה, וצבעה ויופיה מרהיבים, דומים לישפה ולברקת ולפטדה וליהלום ולתרשיש ולאור; ותאווה היא לעיניים ומשובבת ומטריפה את הלב; כי במחשבת אלוהים נעשתה, לא מעשה ידי אומן מבני האדם, אלא הוא עצמו עשאה משכן לתהילתו. ורוחנית היא ומלאת חסד; שמיימית היא ומלאת אור; חופשית היא ומשכן היא לאלוהות, אשר בשמיים משכנה ועל הארץ תהלך, ותשכון עם בני האדם ועם המלאכים, מולדת האדם, ישועתו, ומשכן לרוח הקודש. ובתוכה עומר זהב כמידת המן שירד מן השמיים; ומטה אהרן, שפרח אחרי שיבש מבלי שהשקוהו מים.
כבוד המלכים, פרק יז: על כבודה של ציון
אבל איך בכלל הגיע ארון הברית, שנוצר כפי שראינו עם בריאת העולם, מירושלים לאקסום? בדיוק על השאלה הזאת עונה הסיפור שלפנינו. האפוס, שמסתמך על סיפור שלמה ומלכת שבא בספר מלכים א', מספר בפרוטרוט על המפגש בין המלך התנכ"י האגדי למלכה היפיפייה. בניגוד למסורת האגדתית של הממלכה היהודית בחיימר (דרום תימן), הטוענת כי מלכת שבא הגיעה מדרום חצי האי ערב, טוען כבוד המלכים כי היא היתה מלכת אתיופיה ושמה מָקֶדָה:
ואותה מלכת הדרום היתה נאה ביותר בתואר ובמראה, בדעת ובתבונה, שנתן לה אלוהים כדי שתלך לירושלים ותשמע את חכמת שלמה; שהרי על דעת אלוהים נעשה הדבר, ולרצונו. והיתה עשירה ביותר, כי אלוהים נתן לה כבוד ועושר וזהב וכסף ובגדים יקרים וגמלים ועבדים וסוחרים, והיו סוחרים בשבילה בים וביבשה, בהודו ובאסואן.
כבוד המלכים, פרק כא: על מלכת הדרום
בעולם האגדתי של האפוס, נשלט היקום בידי שלוש ממלכות שונות: רומא (בינזנטיון), יהודה ואתיופיה. אולם יהודה עומדת לרדת ולשקוע, והעולם עתיד להיות מחולק בין רומא לאתיופיה – הממלכות שקיבלו עליהן את הנצרות. בעיני מחברי כבוד המלכים לא מדובר כמובן בדת חדשה, אלא ביהדות המקורית של ימי שלמה אותה נטש עם ישראל.
מלכת שבא שומעת את שמעו של שלמה המלך מסוחר אתיופי – שמתאר לה עד כמה טובה חצרו, וכמה יפה; כמה נאה מראהו, כמה גדולה חוכמתו וכמה שופע עושרו. המסע קשה אמנם, אולם היא לא מתאפקת ובוחרת להגיע לירושלים. שם, נעתקת נשימתה מהפלאים שהיא רואה:
ותבוא ירושלימה ותבא מנחות למלך, כבוּדה רבה הרצויה לו; וגם הוא כיבד אותה ושמח ונתן לה מעון בארמון מלכות הקרוב אליו. וישלח לה ארוחת בוקר וצהריים בכל פעם חמישה עשר כורי סולת טחונה מבושלת, בשמן ורוטב רב, ושלושים כורי סולת כתושה, אשר יכינו ממנה לחם לשלוש מאות וחמישים איש, עם צלחות וכלי חרס; ועשרה עגלי מרבק וחמישה שוורים וחמישים כבשים, לבד מצבי ואייל ויחמור ועגל ותרנגול, וכלי יין שישים מידות כד, ויין ישן שלושים, ומן המשקים והמשקות עשרים וחמישה מכל מין, ודבש וחמאה, וממזונו אשר יאכל ומן המשקה אשר ישתה. ובכל יום ילבישנה אחד עשר [בגדים] השובים את העין; והלך אליה וינתחם, וגם היא הלכה אליו ותתנחם ותראה את חכמתו ומשפטו וכבודו וחנו ומתק דברו; ותתמה בלבה ותעלוץ בקרבה ותתחזק בדעתה ותראה בעיניה כמה נחמד הוא, ותשתאה עד מאד על אשר ראתה ושמעה אצלו; איך מושלם הוא בשלומו וחכם בהגיונו ושמח בחסדו ויפה בהדרו, דברו מדוּד ושפתיו צחות ומצווה הוא בהדר, ומענה לשונו בשלום וביראת ה'. כל זאת ראתה ותשתומם על רוב חוכמתו […] ודבר לא נסתר [ממנו] משפת החיות והעופות, ואף בשדים משל בחוכמתו.
כבוד המלכים, פרק כה: איך באה אל שלמה המלך
מכאן, מתחילים הדברים להשתבש. שלמה המלך מנסה לפתות את מלכת שבא, ומשתמש לשם כך בטריק נכלולי של ממש. הוא מצווה על משרתיו להאכיל אותה במיני מטעמים מצמיאים, פלפלים ודגים משומרים, ומזמין אותה לישון בארמונו. כאשר הוא מבקש כי תחלוק עמו את יצועו, מלכת שבא מסרבת ואף משביעה אותו שלא יבוא עליה בכוח. שלמה משביע אותה, מנגד, שלא תגנוב דבר מארמונו. אולם בלילה תוקף אותה הצימאון, והיא שולחת את ידה בכד מים. שלמה מוכיח אותה על ה"גניבה", ומכריז שכעת אף הוא לא מחוייב לשבועתו:
ויאחז בידה טרם שתותה את המים ויאמר לה, "למה הפרת את השבועה אשר נשבעת, כי לא תיקחי בכוח מכל אשר בביתי?" ותען בפחד ותאמר, "וכי הפרת שבועה היא לשתות מים?" ויאמר לה המלך, "וכי ראית תחת השמיים דבר טוב מן המים?" ותאמר, "חטאתי לנפשי, וגם אתה נקי מן השבועה, הנח לי ואשתה מים לרוויה"; ויאמר לה, "הניקיתי משבועתך אשר השבעתיני?" ותאמר לו המלכה, "ניקית מן השבועה, ורק הנח לי ואשתה מים!"
כבוד המלכים, פרק ל: איך נשבע לה המלך שלמה
שלמה שוכב עם מקדה, וכאשר היא חוזרת לאתיופיה נולד להם בן, מָנַלִיק. הבן, חוזר לירושלים במסע מפואר, מקבל מאביו את השם "דוד" וממונה למלך על אתיופיה. וכאן, עושה שלמה טעות גורלית. הוא מצווה על בני השופטים והאצילים ביהודה ללוות את דוד-מנליק ולמלוך עמו באתיופיה. הנערים, זועמים על כך שנטצוו לעזוב את מכורתם לטובת ארץ זרה ולא ידועה, מחליטים לגנוב את ציון, ארון הברית – מקור הכוח, העוצמה והחיות של ארץ יהודה:
ויאמר אחד מהם, זכריה בן יואש שמו, "לא אוכל לשבת במקומי משמחת לבי; אמור כי באמת תוכל לקחתה ואין זה שקר; הלוא הולך אתה אל בית האלוהים תחת אביך, והמפתחות בידך כל העת; וטרם ייקחו את המפתחות מידך, התבונן בתכניתנו וידעת את החלון הנסתר אשר עשה שלמה המלך; אין איש מן הכוהנים נכנס שמה זולת אביך, פעם בשנה להקריב בקודש הקדושים בעדו ובעד העם; שים לב והיזהר ואל תיפול עליך תרדמה, למען תוכל לקחתה, ונלך עמה כאשר נועדנו, ותהי שמחה לנו וצער לאבותינו בבואה עמנו לארץ אתיופיה."
כבוד המלכים, פרק מה: איך בכו הנשלחים ונועצו
את יתר פרטי העלילה המפותלת והמותחת – אשאיר למי שיקרא את הספר. מעניין לראות, כיצד באפוס שזורות תמות סותרות כה רבות. מצד אחד, האתיופים, כשחורים בכלל, מוצגים בתנ"ך כנחותים. מצד שני, האפוס מנסה להציג אותם כעם הבחירה החדש – והחוט המקשר הופך להיות ארון הברית. שלמה חטא לא רק בניאוף ועבודה זרה, אלא גם ובעיקר באונס מלכת שבא, אולי אפילו בגירוש הברוטלי של הנערים האצילים לאתיופיה. אלו גמלו לו בגניבת הארון, ראשית נפילתה של ממלכת יהודה והיהודים בכללם. אבל מי כאן הוא הרשע ומי הוא הצדיק? מי שאנס, גירש ורומה, או מי שהפר את מצוות מלכו, גנב אוצר והמית על ביתו חורבן? כמו בכל היצירות הגדולות – גם כבוד המלכים אינו ברור לחלוטין בעניין הזה, ואף כי נאמר שמדובר בתוכנית האלוהית, המחברים מותירים ספקות מוסווים. אותם הספקות, שחותרים תחת הטקסט עצמו, קשורים לא רק ליחסים בין יהודים לאתיופים, אלא גם ליחסים המעמדיים בין עשירים ועניים. הנה לדוגמא הקטע הבא:
ובאומרו זאת אל המלכה, ראה [שלמה] עובד אחד נושא אבן על ראשו, וחמת מים תלויה על צווארו, וצידתו ונעליו על מותניו, וגם הרבה עצים על ידיו, ובגדיו ישנים וקרועים, וזיעתו ניגרת על פניו, ומי החמת נוטפים על כסות רגלו. וייגש אליו. ויאמר בהולכו: "עמוד!" ויעמוד; וייפן אל המלכה ויאמר לה, "ראי את זה, מה יתרון לי מן האיש הזה, ובמה טוב אני ממנו, ומה כבודי מול כבודו? כי הרי אדם אנוכי ואפר, אשר מחר תולעה וצחנה אהיה, ועתה עודני נראה כאיש אשר לא ימות לעולם. מי ילין על אלוהים, אילו נתן לזה את אשר נתן לי, ואותי העביד כמוהו? הלא שנינו ריאה, לאמור, בני אדם; וכמותו כן מותי, וכחייו כן חיי, וחזק הוא ממני בעבודתו, כי נתן [אלוהים] לחלשים כוח כרצונו"; ויאמר לו: "לך לעבודתך".
כבוד המלכים, פרק כ"ז: על העובד
הפערים המעמדיים והניצול החברתי ברורים לעין, והמחברים אינם מנסים להסוות אותם כלל. שלמה עצמו נושא נאום על השוויון הבסיסי בין בני האדם, שנבראו כולם בצלם אלוהים. אולם הנאום הזה נישא לא אל העובד, המשמש רק כדוגמא – אלא למלכת שבא. שלמה אינו מסייע לעובד, אפילו לא מתיר לו להניח את משאו לרגע. הסתירה בין הנאום להווייה, בין האידיאל למציאות, ברורים וכואבים. כבוד המלכים, כפי שכתב המתרגם בהקדמה, אכן מנסה להצדיק את הסדר החברתי והמעמדי הקיים. באחד הפרקים הראשונים, למשל, מצויין במפורש שרק לכנסייה מותר לבקר את המלכים אם הם חוטאים, ואילו המון העם מוזהר כי לא יאה לעם להלעיז על המלך, כי המלך הריהו משיח אלוהים. לא יאה ולא נאה להלעיז על המלך […] לא טוב כי ילעיז על המלך העם שמתחתיו, כי לאלוהים הנקמה. (פרק מד: איך לא יאה להעליז על המלך). באותה מידה, האפוס גם מקבע את עליונותם של הגברים על הנשים, את עליונות הנוצרים על היהודים ועליונות הכנסייה על כל היתר. אולם מבין השורות, ניכרים גם טונים צורמים של עוול – והפער בין המסר הרשמי למציאות הנשקפת הופכים את כבוד המלכים ליצירה מעמיקה ומעוררת מחשבה.
סיפור בגשם וליל ירח: עולם הצללים היפני
סיפורים בגשם וליל ירח, על אלגנטיות, מוות ויופי מושלם. מבתים נטושים בקיוטו, על רכבות רפאים לרחובותיה הצדדיים של טוקיו – ינשוף הדמדומים פותח לכם שער לעולם הרפאים היפני.
שעת בין ערביים, באחד מרחובותיה הצדדים של טוקיו.אחד מאלפי רחובות דומים, בצדן האחורי של שכונות שקטות כמיטקה, טקאו או סטגאייה. שתי חנויות של אטריות מאודות על סף סגירה, מקדש אחד מנומנם, מכבסה אוטומטית, שלוש מכונות ממכר לקפה קפוא ומתוק. בחור צעיר חולף ברחוב בדרכו לביתו, דעתו טרודה בענייני היום יום. לפתע עוצרת מולו נערה שעל פניה מסיכת מנתחים היגיינית. כל מי שהיה ביפן, יודע שזה לא מראה חריג. יפנים רבים, משני המינים, חובשים מסיכה כזאת כשהם מצוננים, מתוך התחשבות. איש אינו רוצה להדביק את הציבור. לפתע, פונה אליו הבחורה ושואלת שאלה אחת ויחידה:
Watashi Kirei?
האם אני יפה?
הבחור, מבולבל לחלוטין, אומר מתוך נימוס "כן". כיצד יידע אם היא יפה או לא? הוא עדיין לא ראה את פניה. אז, מורידה הנערה את מסיכת המנתחים וחושפת "חיוך אדום", פה משוסף מקצה לקצה. "אפילו ככה?" היא שואלת. בטרם מספיק הבחור הנבוך להגיב, היא שולפת סכין ומשספת את פניו. אם יענה שהיא אינה יפה, דרך אגב, תשסף את פניו בכל זאת. מאט אלט והירוקו יודה, מומחים לעולם הרפאים היפני, טוענים שיש רק דרך אחת להינצל ממוות. קוּצִ'יסָאקֶה אוֹנָה (האישה בעלת הפה המשוסף) אוהבת מאד בֶּקוֹ-אָמֶה, מן סוכריות יפניות קשות. אם משליכים לה אחת, היא עשויה להתעכב ולהעניק לך מספר שניות יקרות מפז להיעלם מהשטח.
לצד רכבת הרפאים, אותה רכבת פרברים שעוברת בחצות ומובילה את אלו העולים עליה למחוזות בלתי ידועים, הקוּצִ'סָאקֶה אוֹנָה היא אחת מהאגדות האורבניות הידועות והנפוצות ביותר ביפן. למעשה, מדובר בדוגמא ספציפית לגוֹריוֹ, רוח זועמת – אמונה שעוברת כחוט השני במסורת של יפן הקלאסית והמודרנית כאחד. קוצ'יסאקה אונה היא אישה שבעלה רצח אותה ושיסף את פניה. הרוצח לא רק לקח ממנה את חייה, אלא גם הרס את יופייה. והיא זועמת: היא אינה מסוגלת להתגלגל או להמשיך הלאה, כי הקארמה החזקה שנוצרה בעקבות הרצח כובלת אותה בעבותות פלדה לעולם הזה. מתוך אובססיה, היא משחזרת את המעשה שעשו לה: משספת את פניהם של גברים מקצה לקצה ב"חיוך אדום".
יש דמיון מסויים בין רוחות זועמות יפניות לאמונה היהודית-נוצרית בכוחו רב העוצמה של דם נקי. במסורת שלנו, אדם חף מפשע שנהרג מפר את האיזון בעולם. לפי המדרש, למשל, בעבעה שלולית דמו של הנביא זכריה בן יהוידע, שנרצח בבית המקדש. הדם הרותח הוסיף לבעבע, עד שהגיע המצביא הבבלי נבוזרדאן ושחט שמונים אלף פרחי כהונה ואת חברי הסנהדרין על שלולית הדם. רק העונש הנורא פתר את חוסר האיזון הקוסמי שנוצר בשל שפיכת דמו של אדם שאין בו עוון. מסיבה זו בדיוק, מאמינים הנוצרים שישו מכפר על חטאי האנושות. מכיוון שכל בני האדם חוטאים וראויים למוות, רק דמו של שה האלוהים, של האדם היחיד שחף מהחטא הקדמון, יכול לאזן את החוב הנורא שאנו חייבים לבורא עולם. האמונה היפנית ברוחות זועמות דומה מבחינה מסויימת: הרג אָלִים יוצר חוסר איזון שמפר את חוקי הטבע – הנשמה שאמורה להתגלגל, נשארת להזיק ולרצוח בעולם הזה. עם זאת, ישנו הבדל מהותי: באמונה היהודית-נוצרית בדם נקי ישנו הבט מוסרי משמעותי. לא מדובר סתם על הרג, אלא על הרג של אדם חף מפשע. במסורת היפנית אין חשיבות משמעותית לפשעיה הקודמים של ה"רוח הזועמת". הדבר החשוב היחיד הוא שהיא עצמה הומתה באלימות.
במאה ה-12, למשל, התחוללה ביפן מלחמת אזרחים איומה בין שתי משפחות לוחמים: משפחת מינאמוטו ומשפחת טאירה. המנצח, מינאמוטו נו יוריטומו, ידע היטב מדוע הצליח להישאר בחיים ולמרוד – ראש משפחת טאירה חנן אותו כילד. הוא עצמו לא חזר על הטעות הזאת, וציווה לשחוט את כל הגברים ממשפחת טאירה עד האחרון שבהם, כולל נזירים עדינים שלא הזיקו לאיש. כאשר סגרו לוחמי מינאמוטו על שרידי בית טאירה במפרץ דאן-נו-אוּרָה, נסוגו הלוחמים המובסים אל הספינות. הקיסר הילד אָנְטוֹקוּ, נכדו של מנהיג בית טאירה, היה על אחת הספינות עם סבתו. "מעשה הייקה", אפוס הסמוראים שמתאר את תולדות המלחמה הזאת, מספר כי כשהקרב היה אבוד, לקחה הסבתא את נכדה הקטן בידיה. "מחכה לך ארמון מתחת לגלים," אמרה וזינקה איתו למצולות. רוחותיהם של הילד אנטוקו, סבתו, והלוחמים מבית טאירה, רודפות לפי האגדה את מפרץ דאן נו אורה עד ימינו אלה. חלק מהדייגים המקומיים מספרים כי הרוחות נכנסו לתוך הסרטנים שבמים, ולפיכך יש הנמנעים מלדוג לשם. הרוחות הזועמות הללו, שכיכבו במחזות נו, אגדות וסיפורי רפאים במשך מאות שנים, אינן שייכות רק למשפחה שהפסידה. גיבור המלחמה של משפחת מינאמוטו, יוִֹשיצוּנֶה, סבל אף הוא מקנאתו של אחיו יוריטומו, וזה רדף אותו עד חורמה. לבסוף מת יושיצונה עם כל משרתיו הנאמנים לצדו, אולם סופו של יוריטומו לא איחר לבוא. לאחר מספר שנים, שבר את המפרקת כאשר נפל מסוסו. יש המספרים, כי הנחש שהבהיל את הסוס היה למעשה יושיצוּנֶה, וכי הדבר האחרון שראה יוריטומו לפני שמת היה את פני הרפאים הזועמות של אחיו.
במסורת שלנו, אנחנו נוהגים בדרך כלל לזהות רוחות רפאים עם מתים. ביפן, הדבר אינו בהכרח כך. לפעמים, רוח זועמת היא התגלמות של רגש אנושי חזק, בראש ובראשונה קנאה נשית. הדוגמא המובהקת ביותר היא אחד הפרקים ב"מעשה גנג'י", היצירה היפנית המפורסמת ביותר מימי הביניים שנכתבה בידי גבירת חצר בשם מורסאקי שיקיבו (ליידי מורסאקי). גיבור הסיפור, "ג'נג'י הזוהר", אריסטוקרט צעיר ויפה תואר, נוהג לפתות נשים רבות. כשהוא בדרכו לאחת מאהובותיו, "הגבירה מהרובע השישי" (רוּקוּג'וֹ) הוא שומע על נערה יפיפייה שחיה בגפה עם משרתת. הנערה, שמכונה בסיפור יוּגָאוֹ (שם של פרח מרהיב שגווע במהירות), אינה עומדת בקסמיו של גנג'י, ומסכימה לבלות איתו את הלילה בבית מבטחים נטוש. מחוץ לבית המוזר יש אפלה, הרוח מייבבת ויוגאו מתחילה לפחד:
גנג'י הביט בשמי הערב. שקטים יותר מאשר חווה אי פעם. בראותו כי הנערה מפחדת מהאפלה בתוך החדר, הוא הרים את המחיצה למרפסת והשתרע לידה. הם הביטו זה בזו, פניהם זוהרים באור השמש השוקעת. בעיניה כל הסיפור היה מוזר, אולם כעת שכחה את פחדיה ונרגעה באופן מושך להפליא. היא נצמדה אליו במהלך היום כולו, בביישנות שנראתה בעיניו ילדותית באופן נוגע ללב. גנג'י סגר את התריסים, וביקש שידליקו את המנורות. "נראה שנוח לך עכשיו," אמר, "אני עדיין לא מבין מדוע את לא מגלה לי את שמך." […] "הגבירה מהרובע השישי בטח מאד כועסת," חשב. […] במחצית הראשונה של הלילה, בעוד הוא ישן, ראה בחלומו אשה יפיפייה מתיישבת ליד הכרית. "בעיני אתה הנפלא בגברים," אמרה, "ובכל זאת אתה לא טורח לבקר אותי. במקום זה, אתה מביא את היצור נחות המעמד הזה לכאן ומעניק לה מתשומת לבך. זה מביש!" היא אחזה בנערה כדי להרימה ממקומה. גנג'י נעור לפתע, כמו מסיוט, וראה כי האור במנורה דעך. האווירה בחדר נראתה לו מאיימת. הוא שלף את חרבו והניח אותה ליד הכרית. אזי העיר את אוּקוֹן [המשרתת של יוּגָאוֹ], והיא הגיעה. מבטה היה מבוהל. "העירי את אחד המשרתים בגלרייה," הורה לה, "אמרי לו להגיע עם לפיד בוער." […] גנג'י נגע בנערה. היא היתה נוקשה, ולא היו בה סימני חיים.
(מבוסס על תרגומה של הלן מֶקָלוֹאוּ)
רוֹקוּג'וֹ, הגבירה מהרובע השישי, הרגה את הנערה המכונה "יוּגָאוֹ" מתוך קנאה. לא מדובר כאן ב"רוח" במובן המקובל של המילה, משום שרוקוג'ו היתה בחיים. אולם כאשר ישנה, רוח הקנאה הצרופה שלה יצאה מגופה בזמן החלום ונקמה במתחרה שלה באופן קטלני. רוחות יפניות, אם כן, אינן בהכרח נשמות של אנשים מתים, ולעיתים קרובות הן התגלמות של רגש לוהט.
או שהם שני הדברים גם יחד. במאה ה-18, כמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב מעשה גנג'י, כתב רופא, מלומד וסופר בשם אוּאָדָה אקינארי את סיפורים בגשם וליל ירח, קובץ סיפורי רפאים מסין ומיפן. אקינארי, אחד מהמלומדים, ההיסטוריונים והפילולוגים הגדולים של תקופת טוקוגאווה הפיאודלית (1600-1868), היה חוקר רציונליסטי להפליא, שלעג לאותם מלומדים לאומנים שכתבו עד בלי די על ה"נשמה היפנית המקורית" שחבויה בספרות העתיקה. אולם דווקא האיש הזה, שאזמל המנתחים החד שלו לא חס על שום מיתוס או פרה קדושה, היה מאמין אדוק בנוכחות העל טבעי בעולם. עוד כילד חווה חוויה שמעבר לגבולות הטבע, ועד מותו לא חדל להאמין בקיומו של עולם הרוחות. "סיפורים בגשם וליל ירח", אם כן, מהווים לא רק שעשוע לשעה, כפי שכתב אקינארי במבוכה בהקדמה שלו, אלא ביטוי מבעית ומרהיב כאחת לתפיסת חיים שלמה. כמו ב"מעשה גנג'י", יצירה שאואדה הכיר היטב, קנאה נשית היא דבר קטלני. כשהיא משולבת עם מוות, עוול ועלבון – היא הופכת לרעל ואשלייה כה חזקים, שאפילו כוחותיהם של נזירים, אפילו כתבי הקודש עצמם לא יכולים לנצח.
באחד מסיפורי הקובץ, הקדרה של קיבִּיצוּ, כותב איקנארי על הולל צעיר בשם שוטארו. כדי להשיבו למוטב, מחתנים אותו הוריו עם אישה בשם איסוֹרָה, שמגיעה ממשפחה טובה ואמידה. איסורה משקיעה בשוטארו את נשמתה, אולם כבר בליל הכלולות, הוא מתאהב בזונה סוֹדֶה ומבזבז עליה את כספו. כשאיסורה מגלה, הוא אומר לה שהוא רוצה להיפטר מסודה ולשלוח אותה לקיוטו לנצח, אבל לשם כך דרוש לו כסף. איסורה מוכרת את רכושה ונותנת את התמורה לשוטארו, והוא, כמובן, בורח עם הזונה ומשאיר את אשתו לבדה בבית. רוחה של איסורה רודפת את הזוג הנמלט. ראשית, היא חודרת לגופה של סוֹדָה וממיתה אותה, כמעין הד לסיפור רוֹקוּג'וֹ ויוּגָאוֹ שמונה מאות שנים לפני כן. אזי, היא מתחילה לרדוף את שוטארו, האיש שגזל את אמונה, את אהבתה ואת כל רכושה עלי אדמות. בייאושו, נמלט שוטארו לביתו של נזיר ומספר לו את הסיפור. האיש הקדוש אומר לו, שאם הוא רוצה להציל את עצמו מהרוח הרעה, עליו להסתגר בחדר עם קמעות קדושים במשך 42 לילות. הרוח, שמפחדת מהסוטרות הקדושות, לא תוכל להיכנס לבית. שוטארו ממתין, בעוד הרוח מייללת, צורחת ודופקת על הבית מבחוץ. ביום האחרון, הוא חושב שהסיוט נגמר. הרוח משתתקת,השחר עולה, ואור השמש הרך חודר מהתריסים המוגפים:
הוא [הנזיר] לא הספיק לפתוח את הדלת אף למחצה, כאשר שמע צרחה […] והוא נפל על גבו. מתוך חשש שדבר-מה קרה לשוטארו, הוא נטל את גרזנו ויצא החוצה לרחוב הראשי. שם ראה כי הלילה, שטעו לחשוב כי נגמר, עודנו חשוך ואפל. רק הירח האיר קלושות ממעל. רוח קרה נשבה. דלתו של שוטארו היתה פרוצה לרווחה, אך לו עצמו לא היה זכר. אולי הוא נמלט פנימה? אבל לא היה זה מהבתים המציעים מקומות מסתור רבים. אולי הוא שכב ברחוב? מה קרה לו, הוא חשב, נבוך ומבועת בו בזמן. הוא תר אחריו ברחוב עם פנס , עד שראה דם טרי ניגר ליד הדלת הפתוחה. ובכל זאת, לא היו גופה או עצמות. כאשר הדליק את הפנס, הוא מצא צמה כרותה של גבר, ולא יותר. האימה והפחד היה גדולים מכדי להעלותם על הכתב. הוא חיפש את שוטארו בעמקים ובשדות, אך עקבותיו לא נודעו מעולם.
(מבוסס על תרגומו של אנתוני צ'יימברס)
שוטארו לא מת כי היה חוטא, כי הפר את צו האל או כי פגע במוסר האנושי הכללי. הוא מת כי פגע באישה אחת, ונתן דרור לרגשות הקנאה הבלתי מרוסנים שלה. הקמעות מגנים עליו לזמן מה, אולם בעולם בו רגש העלבון חזק יותר מכל דבר אחר, אשליית הביטחון מושכת אותו למותו. דבר לא עומד בפני אישה שנפגעה, אפילו לא כתבי הקודש, האלים והבודהות כולם.
אנחנו, כמובן, יכולים לגלות אמפתיה לאיסוֹרָה, אישה מסורה ונאמנה שבעלה בגד בה ורימה אותה, ואפילו לרוקוג'ו, עם כל אכזריותה. אולם במקרים אחרים, הזעם הנשי לובש צורה מחרידה ואפילו שטנית. בסיפורו של הסופר המודרני סָקַגוּצִ'י אָנְגוֹ, "יער הדובדבנים הפורחים", האובססיה של רוח הרפאים הנשית משתלבת במוטיב שטני אחר- המראה המסתורי והמפחיד של עצי הדובדבן בפריחה מלאה. סקגוצ'י, כמובן, רוצה להעביר גם מסר פוליטי. הוא כתב אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך ההריסות, כאשר נראה שהתרבות היפנית המסורתית הובילה את יפן למיליטריזם רצחני, ובסופו של דבר לתבוסה ולאבדון. המשטר היפני בזמן המלחמה הרבה להשתמש במוטיב של פרחי הדובדבן. "נשמת הסמוראי היא כמו פריחת הדובדבן", "טייסי הקמיקזה הם פרחי דובדבן העפים ברוח". האסתטיקה האלגנטית של יפן, שליידי מורסאקי, הכותבים האלמוניים של "מעשה הייקה" ואפילו אואדה אקינארי חיו בתוכה – נראתה לסקגוצ'י כשטנית בפני עצמה. ובכל זאת – הסיפור שלו הוא מסורתי להפליא. כפי שראינו, השילוב בין יופי נשי מופלא, רגשות עזים, קנאה ומוות מאפיין את סיפורי הרוחות היפניים מראשיתם:
כאשר עצי הדובדבן פורחים, אנשים שמחים וקלי דעת מתהלכים סביבם. הם שותים סאקה, אוכלים עוגות וקוראים: "הו, כמה יפה!" "איזה אביב נפלא!" אולם אין זה אלא שקר […] פעם, לפני תקופת טוקוגאווה, אנשים חשבו שמבעית להיות תחת פריחת הדובדבן. הם לא מצאו בה שום דבר יפה […] אם רק נפנה את כל האנשים משם, תחוש באימה האוחזת בך.
לאחר ההקדמה הזאת, מספר סקגוצ'י על שודד ידוע לשמצה, שנתקל יום אחד בהרים בבעל ובאשתו. בהתחלה רצה רק לבעוט בבעל הצידה, לאחר ששדד ממנו את כל רכושו. אולם האישה, האישה היתה יפה מדי. בלי לחשוב, הניף השודד את חרבו וערף את ראשו של הבעל. "עכשיו את שלי," אמר לאישה, והיא הנהנה. כאשר נשא אותה על גבו בהרים לעבר בית המסתור שלו, שם לב שהיא הופכת להיות כבדה יותר ויותר. כאשר הגיע לבית, ושבע נשותיו ברכו אותו, הוא בקושי הצליח לדבר. כל כך עייף היה. "מי אלו?" שאלה האישה. השודד אמר בגאווה שאלו שבע נשותיו. בתגובה, הצביעה על היפה ביותר מבין הנשים. "הרוג אותה עכשיו!" ציוותה. "אין צורך להרוג אותה," אמר השודד, "היא תוכל לשרת אותך." "אתה לא יכול אפילו להרוג אישה? הרי הרגת את בעלי!" אמרה בבוז. בתגובה, הניף השודד את החרב ושחט את אשתו הקודמת. "עכשיו אותה!" אמרה בקול מהדהד, לא טבעי. "ועכשיו אותה!" הנשים הנותרות נמלטו בבהלה, אולם אשתו של השודד הכריחה אותו לצוד ולהרוג את כולן בהרים. רק המכוערת ביותר ניצלה- והפכה למשרתת. לאט לאט, האישה החדשה הופכת את השודד לאכזרי ושטני יותר מאשר היה אי פעם בעבר. רשע ויופי משתלבים לאחדות שאין להפרידה. "עיניו ונשמתו היו שקועים ביופייה," כותב סקגוצ'י, "אך הוא חש שלא בנוח, חסר אונים. מדוע – זאת לא ידע. אך הוא היה שקוע מדי ביופייה של האישה כדי לחשוב על כך. […] זה כמו ללכת ביער הדובדבנים הפורחים, חשב. זה ממש כמו להיות שם."
אשתו של השודד דורשת ממנו לקחת אותה לעיר, ובדרך, כמעין טקס חניכה, הם עוברים ביער הדובדבנים הפורחים – יופי מסחרר, טירוף ואכזריות מתמזגים לאחדות אחת. בהדרגה, מפתחת אשתו של השודד תחביב חדש. היא מבקשת ממנו לפלוש לבתים, לגנוב עבורה סיכות נוי ולכרות ראשים, כדי שתוכל לשחק ולסדר אותם בצורות, מאין הד לאסתטיקה של סידור הפרחים היפני ולמשחקי בובות של ילדות:
במהרה, היא צברה אוסף של ראשים מבתים רבים ושונים. היא סידרה אותם בחדר עם ארבע מחיצות הפרדה – אחדים מהם התנודדו מהתקרה. היו כל כך הרבה עד שהשודד לא הצליח לזכור, אולם היא זכרה כל אחד ואחד מהם. אפילו כאשר הם החלו להרקיב והשיער נשר, אפילו כשהפכו לגולגלות, היא זכרה. כאשר הגבר או המשרתת ניסו להזיז אחד מהם, יצאה האישה מדעתה מזעם. "החלק הזה בחדר לא שייך למשפחה הזאת," אמרה, "אלא למשפחה הזאת." היא שיחקה עם הראשים מדי יום ביומו. לפעמים יצא ראש לטיול עם הסמוראים שלו. יש וראש פקד את ביתו של ראש אחר לביקור נימוסין. ראשים התאהבו זה בזה. ראש של אישה דחה ראש של גבר, ולעיתים ראש של גבר דחה ראש של אישה והוביל אותה לידי בכי. ראש של יועץ קיסרי רימה ראש של נסיכה. בלילה אחד ללא ירח, ראש היועץ הלך לחדרה של הנסיכה, מחופש למאהב שלה, והצליח לתנות עמה אהבים. לאחר מכן הבין ראש הנסיכה את טעותו, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשנוא את ראש היועץ. בסופו של דבר, החליט ללכת למנזר. היו ראשים שהשתעשעו בהתלעסות או סעודות משתה. שיניים נקשו בשיניים, בשר רקוב דבק בבשר רקוב. אפים התרסקו ועיניים נפלו.
בסופו של דבר, מואס השודד בחיי העיר, ורוצה לחזור להרים האהובים עליו. הוא משכנע את האישה ללכת איתו, לוותר על חיי העיר ואוסף הראשים שלה. כמו פעם, הוא נושא אותה על גבו, והם חוצים את מעבר סוזוקה. יער הדובדבנים בפריחה מלאה:
והיער הופיע. הוא היה בפריחה מלאה למלוא האופק. השקט והקור פילחו אותו. ידה של האישה, כך חש, קפאה אף היא. לרגע הרגיש שלא בנוח, ואז הבין: היא שד. רוח קרה נשבה בתוך עצי הדובדבן. הדבר שנדבק לגבו היתה אישה זקנה, כל גופה סגול. היה לה ראש גדול, עם פה מאוזן לאוזן. שערה היה ירוק פרוע. השד אחז בגרונו בחוזקה. הוא לא ראה דבר, ותקוותו אבדה. […] הוא חנק את השד, ואז הבין שהוא חונק את האישה בכל כוחו. היא היתה מתה. עיניו היו מעורפלות. הוא ניסה לפעור אותן לרווחה, אך עדיין לא ראה דבר. זו היתה אותה האישה שחנק, והיתה שם אך ורק גופתה. לא יותר. נשימתו נעתקה. כוחו, מחשבותיו, הכל קפא במקומו. פרחי הדובדבן החלו כבר לנשור עליה. הוא טלטל אותה, קרא בשמה, חיבק אותה – אך הכל לשווא. השודד הטיל את עצמו עליה, ממרר בבכי. ככל הנראה לא בכה מעולם מאז שעבר לגור בהר לראשונה. וכאשר הוא התאושש, מצא פרחי דובדבן ערומים על גבו.
הוא היה באמצע היער, ולא הצליח לראות דבר מבעד לעצים. כעת, שלא כתמיד, חדל לחוש פחד או חרדה, ואף הרוח חדלה לנשב בין העצים הפורחים לאינסוף. בשקט, ללא רחש, הפרחים נשרו. בפעם הראשונה, ישב ביער הדובדבנים הפורחים. הוא היה יכול לשבת שם לנצח: לא היה לו לאן ללכת […] הוא היה הבדידות בעצמה. […] לאחר זמן מה, חש בחמימות, והבין כי היה זה היגון בתוך לבו שלו. הוא היה יכול לחוש בו בבהירות הולכת וגוברת, באותו גוש חמים של מועקה, מוקף בפרחים הנושרים ובקרירות הצלולה של הריקות. כעת , רצה להסיר את הפרחים הנושרים מפניה, אולם אז ראה שדבר לא נותר בכף ידו- מלבד עלי הכותרת שעל האדמה. לאישה לא היה זכר […] וידו, שניסתה להדוף הצידה את הפרחים, נעלמה אף היא, ואחריה כל גופו. כל מה שנותר היו פרחים, והריקות הצוננת שביניהם.
(מבוסס על תרגומו של מָסַאוֹ שִימוּרָה)
הספינה האחרונה
עדכון שלא מן המניין: אני שמח לפרסם כאן בינשוף את התרגום שלי ל"ספינה האחרונה", פואמה יפה ונוגה מאת ג'.ר.ר. טולקין. היצירה הזאת מעלה שאלות רבות על נשים וגברים, כוחן המפתה של אשליות והמתח החמקמק בין היומיומי לנשגב. רן בר-זיק, מגדולי המומחים ליצירתו של טולקין בארץ, דן בפואמה היפה הזאת כאן, ואני עניתי לו, כאן בפורום טולקין, בעיקר בהקשר של נוכחות העל טבעי והמתח בינו לבין העולם הרגיל. את המקור, ששום תרגום לא יוכל להתחרות בו, תוכלו לקרוא כאן בליווי המנגינה "לותלוריין" מאת אנייה. תהנו!
אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,
ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,
עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,
וחמה תעלה לאיטה ממזרח,
תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,
האפילו עצים בצללים ואורה,
וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,
בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.
בין עלים מנשב רוח קל וקריר,
שבדי אילנות בזהב אור יסעיר,
היא תשקיף מחלון על האור הגובר,
על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,
וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה
עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.
ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,
ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,
בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,
בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.
ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,
חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.
על גבעול ערבה ירוקה נשענה,
והביטה בנוף המקסים כתמונה.
ממרום השלדג אז צלל כברק,
וכחול הנהר כראי החלק
יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,
ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.
יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,
ומלא הנהר בפרחים כסדין.
ולפתע בין מים ובין אדמה,
קול שירה היא שמעה העולה ברמה,
מסוער וחופשי שיערה הגולש,
על כתפיה בבוהק השחר כאש.
ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,
ושירה הצלולה כיומו של אביב,
כינורות, חלילים וקולות צעירים,
כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.
לעיניה ספינת משוטים בהירה,
בנהר שייטה ובאור מזהירה,
כה לבן חרטומה, מעצי ארזים
עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.
וישחו ברבורים לבנים בקדמה,
קול שירת ספנים מתוקה ברמה.
בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים
בשיער מתנופף וזהוב נישאים
וחותרים ברכות, לראשם עטרות,
עטויים בגלימות ירוקות בהירות.
וקלות ידיהם ככנפי הציפור,
על הנבל פרטו בפיוט לאמור:
"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.
ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.
ולוואי וימים של חמה בהירה,
יזכוה בשלל נפלאות ואורה,
יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,
בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".
"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?
האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?
שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון
לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?
חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,
לצד שחפים קוראים, צווחים בנחשולי הים?"
"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה
נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.
מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,
לשוט נצא הרחק הרחק למחוזות הים,
גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,
שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.
מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,
כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.
שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,
אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,
ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,
זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.
לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,
בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,
אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,
ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,
ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,
בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".
לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,
ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.
"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!
הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!
ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,
חיש קל עלי על הספינה, הפליגי בנהר
למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך
חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.
אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,
כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".
ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,
השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.
העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,
הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.
"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,
"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".
נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,
בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,
בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,
ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.
צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,
בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.
לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,
ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.
שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,
ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.
תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,
ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.
אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,
במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,
נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,
ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.
דו קרב
דו קרב של כבוד. ישנם מעט מאד מוסדות בהיסטוריה המערבית ששרדו זמן רב כל כך, בעקשנות אין קץ, למרות אין ספור נסיונות להכחידם. מלכים איימו לכרות ידיים, להגלות ולתלות; אפיפיורים ובישופים הבטיחו נידוי מהכנסייה ואש גיהנום; המשפטנים ניסחו סעיפים כנגדו, אינספור מוכיחי תשובה ניסו להכחידו- אך לשווא. מהפארקים המהודרים של לונדון ופריז, עבור במחנות צבא רוסיים ועד למטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל, ינשוף היסטורי על תשוקה, כבוד וחוסר האונים של החוק.
נכנסתי לתוך החדר של רוזנטל בלי לדפוק ונעצרתי במקומי בהשתאות: רוזנטל ישב על המיטה וניקה במכחול דק חפץ שאחז בידו. לידו, על המיטה, היו מונחות בסדר מסוים חתיכות מתכת אפורות וגדולות. הוא הביט בי בלי להבין. אבל לפני שפתח את פיו, שאלתי אותו: "מה זה? מה הדברים האלה?"
"זה? זה האקדח שלי. אקדח השירות הישן מימי מלחמת העולם הראשונה". הוא גיחך והמשיך לנקות במכחול.
"לשם מה לך אקדח?", שאלתי בבהלה נוראה.
"הוא הביט בי וחייך. "אתה לא הבנת כלום, מה? לא הבנת על מה שוורץ דיבר כאן?". נענעתי בראשי לשלילה.
רוזנטל חייך שוב. חיוך עצוב ומריר. הרים את החפץ המתכתי שהיה בידו והביט בו אל מול אור המנורה.
"שוורץ חושב, שהוא חי עדיין בשנת 1920, בגרמניה. ומכיוון שהעליב אותי כך, מכיוון שכינה אותי גנב ואחר-כך גם פחדן, הרי שגם לי אין ברירה אלא לנהוג לפי חוקי הכבוד שהיו אז שם, אף-על-פי שכל זה נראה לי טיפשות מטופשת!" והוא נאק בכעס.
"על מה אתה מדבר, מר רוזנטל?", שאלתי בשקט, למרות שכבר התחלתי לנחש את התשובה.
הוא נעץ בי מבט מוזר.
"שוורץ הזמין אותי לדו-קרב של כבוד מחר בשעה ארבע. ועד כמה שהדבר יישמע מטורף ואווילי, אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיענות לו". הוא הביט בי במבט נבוך ופרשׂ לאיטו את ידיו בתנועה של ייאוש וחוסר-אונים.
"דו קרב", הנובלה הראשונה של דוד גרוסמן (כאן בקטע מומחז במסגרת התוכנית "קריאת כיוון"), מספרת על היינריך רוזנטל ורודי שוורץ, שני זקנים ייקים בירושלים של שנות השישים, שנסחפים לתוך מנהג ישן וקטלני מימי נעוריהם. גניבה של ציור ישן וזיכרון של אהובה נשכחת, מוליכים אותם לקרב אקדחים במטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל. הילד דוד, גיבור הנובלה, שמנסה למנוע את קרב הדמים המיותר, נחשף בהדרגה למנהגיה של תרבות הכבוד הגרמנית הישנה. דו קרב, כפי שרוזנטל מסביר לו, אינו סתם קטטה. הוא עניין של גאווה ושל כבוד. הוא מודע לכך שהמנהגים הללו אינם רלוונטיים עוד, ושגם אם יפגע בשוורץ חייו לא יהיו חיים, אך בכל זאת- מרגיש מחוייב, פן חבריו יבוזו וילעגו לו. לפני הקרב, הוא לובש את החליפה הישנה שלו, ואפילו שם שושנה בדש הבגד. אם כבר חוזרים לעבר, הוא מסביר לדוד, יש לעשות זאת כמו אז- בלבוש מהודר.
אני לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אבל מעניין לראות כיצד אותו מוסד ותיק, "דו קרב של כבוד", הצית ומצית את דמיונם של סופרים וקוראים מימי הביניים ועד ימינו אלה. כל מי שקרא את הנובלות, הרומנים וסיפורי האבירים של סר וולט סקוט (אייבנהו, למשל), או את יצירותיו של אלכסנדר פושקין, נוכח בכך. כפי שנראה, לא מדובר בסתם קרב, או קטטה, או נקמה, או טקס דתי- אלא בשילוב של כל האלמנטים הללו, מנהג שנוצר מהיחסים המורכבים בין האצולה והמדינה באירופה של ימי הביניים. וככל שמלכים וכוהני דת ניסו להכחידו, הוא הוסיף לשרוד, כי כזה היה הדו קרב: קסמו האפל נבע, בין היתר, מאי החוקיות שלו.
המשך הרשומהאש ללא עשן: כולכם מוזמנים לשמוע אותי בכנס מיתופיה
עדכון שלא מן המניין:
כל קוראי הינשוף ואוהדיו מוזמנים להרצאה שלי בכנס מיתופיה, שיתקיים ביום חמישי הזה בספריה המרכזית במודיעין. הכנס יתקיים במשך כל היום, ולמבקרים מצפה מגוון מסחרר של הרצאות, סדנאות ומפגשים חברתיים . כנסי מיתופיה, המאורגנים מזה שנים בידי אגודת טולקין הישראלית ושותפותיה, מציעים תכנים מרתקים מאת מיטב המרצים, בתחומי הפנטזיה, המד"ב, הספרות, הפילוסופיה, ההיסטוריה והמיתולוגיה. השנה, אני ארצה על ג'ינים ושדים במיתולוגיה הערבית-מוסלמית. בין שבע לשמונה בערב. יהיו הפתעות! התוכניה ניתנת לקריאה באתר הכנס.
תקציר ההרצאה:
חשבתם שג'יני זה הבלון הכחול מאלאדין של וולט דיסני? תחשבו שוב. בהרצאה נצא למסע במסורת הערבית והפרסית, בין דפי הקוראן, החדית', אגדות אלף לילה ולילה, קבוצות דיון באינטרנט וספסלי בתי קפה בדמשק, קהיר, מרקש ובגדאד. איזו ממלכה מסתתרת בין הפסגות של הרי קאף? מהו סיפורו האמיתי של שלמה המלך, ואיפה נמצאת טבעת החותם שלו? אילו סודות טמונים במרתפי הכלא הישראלי לאסירים ביטחוניים, ומיהו המיעוט המופלה באמת בערב הסעודית?
על המרצה: דוקטורנט ישראלי להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית. מתמחה במרידות צבאיות, התנקשויות ואירועים עקובים מדם בסין, יפן, גרמניה והמזרח התיכון. פרסם את הספר "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות.
חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע
חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)
כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.
העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.
המשך הרשומההויקינג שפחד מהחושך: מסעו של גרטיר אל האפלה
מה קורה כאשר שודד, פורע חוק ולוחם חסר רחמים מתחיל לפחד מהחושך? בסאגה האיסלנדית של גְרֶטיר, אנו נחשפים לטרגדיה של ויקינג שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה האנושית, והתפתה שוב ושוב להילחם באויבים מהעולם העל-טבעי כדי לקנות תהילה. אך באיזה מחיר? על אומללותו של גיבור מהאגדות בעולם הולך ומאפיר.
מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".
בית הזאבים
Have ye a matter, maidens, and ye Wolfling women all
And though alien guest of the Wolfling! But come ye up the hall
That the ancient men may hearken: for methinks I have a word
Of the battle of the Kindreds, and the harvest of the sword
William Morris, House of the Wolflings, XI: 74
ויליאם מוריס
אי אז באנגליה של סוף המאה התשע עשרה, טווה ויליאם מוריס, מעצב אופנה, סוציאליסט אוטופי ורומנטיקן, את הספר "בית הזאבים": סיפור גבורה שכוח, שמעטים מעלעלים היום בדפיו. את "בית הזאבים", כמו את שאר ספריו של מוריס, ניתן למצוא היום רק במדפי ספריות נידחות, בין כרכים עתיקים ומעלי אבק, או בחנויות של ספרים עתיקים. אבל בכל זאת, נודעה לבית הזאבים השפעה אדירה. בספר זה בישר מוריס, למעשה, את הפנטזיה המודרנית של המאה העשרים. מעטים יודעים כי ג'.ר.ר. טולקין, הנחשב בדרך כלל לאבי הז'אנר, קרא את בית הזאבים, התפעם והושפע ממנו עמוקות. שר הטבעות לא היה אפשרי בלעדיו. כך כותב המפרי קרפנטר, הביוגרף של טולקין:
בית הזאבים מתרחש בארץ הנתונה לאיום של פלישה רומאית. הסיפור, הכתוב בחלקו בפרוזה ובחלקו בשירה, מתמקד בשבט-משפחה שמתגורר ליד נהר גדול בקרחת יער מרקווּד, שם שנלקח מאגדות וספרי גיאוגרפיה גרמאניים עתיקים. נראה שמרכיבים רבים בסיפור הרשימו את טולקין. סגנונו [של מוריס] ייחודי, שופע ביטויים ארכאיים והיפוכים פואטיים, בניסיון לברוא מחדש את אווירת האגדות העתיקות. אין ספק שטולקין שם לב לכך, וכמדומה העריך היבט נוסף בכתיבתו של מוריס: כשרונו לתאר בדיוק רב את הנוף הדמיוני, חרף הזמן והמקום המעורפלים של זירת ההתרחשות. כעבור שנים, טולקין אימץ את הדוגמא של מוריס והלך אף הוא בדרך זו.
ג'.ר.ר. טולקין- העריץ את מוריס והושפע ממנו
עלילתו של בית הזאבים מתרחשת אי אז בימים השכוחים של השבטיים הגותיים-גרמניים. במרכזו ניצבת משפחה מורחבת, מעין שבט גרמאני לוחם, הידוע בכינוי "בית הזאבים". השבט חי בגליל (mark), אזור מיוער בצפיפות, בינות לנחלים צלולים, מעיינות מפכים וגבעות נישאות. בני הזאבים חיים בשלום עם אדמתם, עם מנהיגיהם ועם אליהם העתיקים. הלוחמים שלהם שואפים לתהילה בקרב, אך לעולם אינם תוקפים עמים אחרים ללא סיבה. החיבור שלהם לנשגב מתבצע דרך "שמש ההיכל" (Hall Sun). נערה מסתורית ויפיפייה, שחורת שיער, שאיש אינו יודע בדיוק היכן נולדה. שמש ההיכל, שהיא למעשה בתו של תיאודולף, מנהיג בית הזאבים ולוחם ידוע לתהילה, משמשת כחוזה, מנהיגה רוחנית ונביאה לעת מצוא. מקום מושבה הוא בדָאִיס (Dais), קודש הקודשים של ההיכל, מתחת למנורה עתיקה שזוהרת באור תמיד. בעת הצורך, כאשר נמצא בית הזאבים במצוקה, מתנבאת "שמש ההיכל" בחרוזים ארכאיים וחידתיים. בכלל, אנשי בית הזאבים כולם, מתיאודולף ו"שמש ההיכל" ומטה מרבים לשיר ולפייט, כאילו חייהם עצמם רקומים באגדות עתיקות. "בית הזאבים", לפיכך, הוא רומנסה בפרוזה ובשירה. הגבול ביניהן, כמו הגבול בין מציאות לאגדה, הינו מטושטש ביותר.
במעבה היער, בין ערפילים ודמדומים, נמצא המפתח לקשר בין שמש ההיכל לעולם האלים, ולמיסתרי כוחו הבלתי נדלה של תיאודולף, מנהיג השבט. כבר בפרקים הראשונים יתוודעו קוראי "בית הזאבים" לדמותה של "שמש היער", מעין פיית יערות ואלה, שנודתה מואלהאלה, עולם האלים, בשל אהבתה לתיאודולף. כדי להגן עליו בקרב, השיגה לו שיריון גמדים מאבנים יקרות- שטומן בחובו סוד מהעבר. כך, במערכת היחסים המורכבת בין שמש היער, תיאודולף ובתם, שמש ההיכל, רוקם מוריס את הדילמה של תיאודולף בין נאמנות לשבט ושמש היער: בין האהבה למשפחתו מצד אחד, לאהובתו המסתורית מצד שני. למי יהיה נאמן בעת מבחן, כאשר ייאלץ להכריע? מהו המתח בין עולם האלים ועולם האדם? ומהו הסוד הנורא מאחורי שריון הגמדים העתיק?
הדילמות הללו מתחדדות ביתר שאת, כאשר כל עולמם של בני השבטים הגותיים עומד בסכנה חמורה. מהדרום, עולים הלגיונות הרומאים על היערות, טובחים, שורפים ומשעבדים את כל אשר עומד על דרכם. ויליאם מוריס, שכמו מעריצו ג'.ר.ר. טולקין תיעב את הציביליזציה המודרנית, תיאר את הרומאים כמבשריה העתיקים, מעין תמונת מראה מחרידה של הגותים הפראיים והאציליים. הם אימפריאליסטים חמדנים ורומסניים, שכל עיסוקם, כפי שאומר אחד מלוחמי "בית הזאבים", הוא "לשרוף נשים, זקנים וילדים בבתיהם". התגלמות הרוע הוא המפקד הרומאי, בן מפונק למשפחה עשירה שחושב רק על "האוצר והתענוגות שלו", ומתייחס לשבויים הגותיים, לעבדיו ואף לאנשיו שלו באכזריות בהמית. האם יעמדו העולם הגותי העתיק, על אגדותיו, אליו וגיבוריו מול הציביליזציה הרומאית המושחתת ומכונת המלחמה שלה? את התשובה אני משאיר לכם לגלות.
קצת מוזר לחשוב על סופר שניסה לחקות במודע את סגנונן של הסאגות האיסלאנדיות והעריץ את העולם הגרמאני הקדום כסוציאליסט, אבל כזה היה ויליאם מוריס. נטיותיו הפוליטיות ניכרות היטב בתיאור העולם הרומאי, שמחולק למעמדות שהיחסים ביניהם מושתתים על ניצול, ועל היררכיה נוקשה שמחניקה כל רגש אנושי. "הקצינים שלהם מצליפים בחיילים עד זוב דם אם הם לא עושים כרצונם," אומר בתיעוב "שועל", המרגל והסייר של בית הזאבים, "והחיילים מוכים ולא משיבים מלחמה שערה. אכן, הם עם מרושע." הרומאים סוחרים בעבדים בשווקים, חיים בערים גדולות עשויות משיש, וחושבים רק על כסף, שלטון ומעמד. לעומת זאת, הגותים חיים בחברה שוויונית יחסית, שבוחרת מנהיגי מלחמה (כמו תיאודולף) רק בהסכמה הדדית, ומשתיתים את היחסים החברתיים שלהם על אחוות לוחמים ורעות. אמנם גם להם יש עבדים (מוריס מנסה לשמור על נאמנות כלשהי להיסטוריה) שאוכלים בנפרד מבני המשפחה, אולם היחס אליהם טוב לאין שיעור מאשר יחס הרומאים לעבדיהם, והם אף רוכבים עם אדוניהם למלחמה.
אולם כמו סוציאליסטים בריטים רבים מהזרם האוטופי, מוריס אופטימי בסופו של דבר בנוגע לטבע האדם. במהלך הספר מתגלה כי חיילים רומאים אינדיבידואלים, מפשוטי העם, מגלים אף הם תכונות חיוביות ברגעי מבחן. הם אומנם פולשים, כובשים וחמסנים, אבל נלחמים באומץ רב. וכאשר הם מתנתקים מפיתוייה המורעלים של הציביליזציה, הם עשויים אף להתגלות, בסופו של דבר, כאנשים טובים.
וכאן, ניכרת השפעתו של מוריס על טולקין: הרציונליות, התחכום, התכנון- כל אלו שייכים לעולם הרוע. אומץ, הגנת מולדת, חיבור למסורת, אלים ואגדות- כל אלו מייצגים את הטוב. במידה מסויימת, שניהם מבטאים סלידה מהציביליזציה המודרנית של תקופתם, ובמיוחד מהאימפריה הבריטית, תוך געגוע לאנגליה הישנה. "טולקין," כתב ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון בספרו על מלחמת העולם השנייה, "מתאר את אנגליה האבודה בדמותו של הפלך: ארץ של דשא ירוק, כפרים שלווים ומפלים מפכים." באותה מידה, מתאר אותה מוריס בדמותו של הגליל והלוחמים הגותיים האמיצים, שוכני מירקווד, הוא יער אופל.
דמיון בין שני הסופרים ניכר גם בתיאורי הנוף. בקטעים מסויימים בספר, ניכר במוריס כי הוא אומן התיאור: הטל הבוהק על עלעלים, השמש החודרת מבעד לסבך, הערפילים המשייטים ביער, מי המעיין הקרירים והצלולים ששמש ההיכל טובלת בהם לפני שהיא מתנבאת- כל אלו מצטיירים ביד אומן במהלך הספר, וגורמים לקורא לגמוע חלקים ממנו בנשימה עצורה.
אולם עם זאת, יש לזכור ש"בית הזאבים" הוא רומן באיכות נמוכה בהרבה מ"שר הטבעות" או מיתר יצירותיו של טולקין. הדמויות כמעט כולן שטוחות, דילמות כמו הפיתוי האדיר לכוח, שמגולם בטבעת האחת, או פיצול האישיות של גולום, בקושי קיימות. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה והארכאית והמעבר התכוף בין פרוזה לשירה מעייפים את הקורא. אצל טולקין יש משלבי לשון- גולום מדבר בלשון משובשת (we hates him), סם מדבר בלשון איכרים מחוספסה, ארגורן מדבר בשפה גבוהה היאה למלכים, לשונה של גלדריאל משרה נופך של קדושה. ב"בית הזאבים", לעומת זאת, כל איכר גותי, חולבת או מנקה רצפות מדברים בשפה שיאה אולי למלומד כנסייתי בימי הביניים. לפיכך, לצד קטעים יפיפיים ועוצרי נשימה, ישנם גם לא מעט תיאורים מייגעים או דיאלוגים ארכניים וטרחניים.
לפיכך, אם בית הזאבים הוא מבשר הפנטזיה המודרנית- הוא מייצג את צדדיה הטובים והרעים כאחד. ניתן בהחלט להבין מדוע טולקין קרא אותו בנשימה עצורה, ומדוע הוא נתן השארה אדירה ליצירת שר הטבעות. ומצד שני- ניתן גם להבין מדוע ג'.ר.ר. טולקין נותר אבי הפנטזיה המודרנית, ואילו ויליאם מוריס נשכח מלב.
ובכל זאת, לחובבי האגדות העתיקות, התרבות הגרמאנית וספרות הפנטזיה בכללה- אני ממליץ מאד לקרוא את "בית הזאבים", ולו בשל חלקיו היפים, המרתקים והמסעירים, כמו למשל המזמור הבא:
Whiles in the early winter eve
We pass amid the gathering night
Some homestead that we had to leave
Years past; And see its candles bright
Shine in the room beside the door
Where we were merry years agone
But now must never enter more
As still the dark road drives us on.
E'en so the world of men may turn
At even of some hurried day
And see the Ancient glimmer burn
Across the waste that hath no way.
Then with that faint light in its eyes
I while I bid it linger near
And nurse in wavering memories
The bitter sweet of days that were.
House of the Wolflings, I
"לכודים": ספר מתח כראי לחולי הישראלי
רוני דונביץ', לכודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
בימים אלה, כאשר אני מתמרן נואשות בין הכנת מערכי שיעור לסטודנטים שלי ופיענוח ספרים ביפנית עתיקה עבור הדוקטורט, אי אפשר בלי רגעים של התרעננות. לפיכך, ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בקריאה של מותחן הטרור "לכודים" מאת רוני דונביץ'. הספר היה מוכר לי עוד מ-2008, כאשר הפרק הראשון שלו פורסם חינם אין כסף בידיעות אחרונות. מאז, תמיד רציתי לדעת מה ההמשך- ואף פעם לא היה לי זמן. עד היום. התוצאה? חדשות טובות, וחדשות רעות.
החדשות הטובות הן, שספר שאני מצליח לסיים בשעתיים וחצי חייב להיות מעניין, מעניין מאד. החדשות הרעות הן, שהקריאה דיכאה אותי. לא בגלל הסוף של "לכודים" (ולא, אין כאן ספויילרים), אלא בגלל האווירה שלו. כהיסטוריון, האמנתי תמיד שכל ספר, גם ובמיוחד רומן, הוא ראי לחברה שבה הוא נכתב. ובראי של "לכודים" משתקפות פנים לא נעימות. לחברה הישראלית, מיותר לומר, פנים רבות. ספר יחיד אינו יכול לשקף אותה במלוא מורכבותה. גם לא עשרה ספרים, או מאה. אולם ב"לכודים" משתקף פן מסויים, מטריד של החברה שלנו: פן נרקסיסטי, פרנואידי וחשדני- של חברה כוחנית המשקצת את כל העולם, ובטוחה שעליה לסמוך על כוחה שלה בלבד. מחלת "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".
אל תטעו: לא מדובר ביצירת מופת, אבל כספר מתח, "לכודים" עושה את העבודה. הסיפור נפתח בדרמה בטיסה ממילאנו לתל אביב. הדיילת ויקטוריה מגלה שכל נוסעי מחלקת העסקים מתים. כאשר, לחרדתה, היא פותחת את תא הטייס- מתגלה האסון במלוא חומרתו- גם הטייסים עברו מן העולם. מכאן נפתחת דרמה מסחררת, עוצרת נשימה, בכיכובו של ראש אגף מבצעים במוסד, אלכס ברטל, בתו האמיצה דניאלה, מומחה הטיסה האנטיפת רן טוקטלי שכאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, ראש השירות החשאי האיטלקי, פילגשו היפיפייה ועוזרו האנטישמי, וכמובן- איך לא- שורה ארוכה של נבלים וטרוריסטים שכולם (ניחשתם נכון) מוסלמים.
הסיפור מרתק, הכתיבה מצויינת. קצב הסטקטו של דונביץ' מותח את הקורא עד קצות העצבים. הכוונה שלי היתה לקרוא פרק ולהמשיך במחקר שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר בלי לדעת מה קורה בסוף. ואני לא אקלקל לכם את ההנאה עם ספויילרים. הבעיה שלי היא לא עם הכתיבה, אלא עם הנחות היסוד מאחורי העלילה. בניגוד לכריכה האחורית, שמבטיחה לנו דמויות אנושיות ומורכבות- דונביץ' מרכיב מערך פלקטי עם ארבע צלעות: הטרוריסטים המוסלמים, הגויים הנוצרים, הישראלים האמיצים, ובשוליים- החרדים המגעילים. מעניין להסתכל בכל אחת מהצלעות האלה, כדי לפענח את מערך החשיבה שמאחורי העלילה של "לכודים".
המוסלמים בספר יצוקים כולם בדמותו של השטן- עד האחרון שבהם. הם מקללים, עיניהם השחורות רושפות משנאה, עורם השחום בוהק ומזוודותיהם עמוסות בחומרי נפץ בעוד הם מתכננים פיגועי טרור מתוחכמים תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה. הם מלאים ברגשות אינסופיים של שנאה ונקמה. אין להם יכולת לאהוב באמת שום דבר חי. באחת הסצינות המצמררות בספר, מתואר כיצד טרוריסט מוסלמי שובר את המפרקת של כלבה שליקקה את ידו שנייה קודם לכן. כולם, כמובן, אנשי אל קאעדה ולא משנה מה זהותם הלאומית- ערבים, אפריקאים, פקיסטנים או בוסנים. אין הבדלים אמיתיים ביניהם. מֶכָּה מתוארת כ"כור השנאה" של האיסלאם. במקרה מסויים, מתאר הכותב מעשה טבח שנעשה במוסלמים כסיבה לרגשות הנקם שלהם, אולם הנקמה היא כל כך כוללת ושטנית, עד שהסיבה מוסיפה רק קצף על ביזיון. הגרועים ביותר הם, כמובן, המוסלמים המשכילים והמתוחכמים, אבל בנוגע לכך אני לא רוצה להרחיב כדי לא לגלוש לספויילרים.
הנוצרים המופיעים בספר, רובם ככולם איטלקים, אינם מוצגים באור שטני כמו המוסלמים- אולם העלילה רוויה באיבה קשה כלפיהם. הם מתעבים את ישראל, אנטישמים בגלוי או בסתר, מאשימים את היהודים בטרור המוסלמי ואדישים למוות של ישראלים. "אתם תמיד חכמים יותר, תמיד צודקים, גזענים, מתנשאים", אומר בזעם אנצו, עוזרו האנטישמי של ראש שירות הביון האיטלקי, בעודו מביט בשוויון נפש על ישראלים שטסים אל מותם, "אתם מתאכזרים לאחרים, אבל מרחמים על עצמכם. בכל פעם שמוטחת בכם ביקורת, אתם מנפנפים בשואה. כמו ילד קטן שדורש מכולם שיתעסקו רק בו. ולמה בדיוק? מה במיוחד בכם? אתם עשירים במכרות זהב ויהלומים"? מה שמעניין את האיטלקים, כמובן, זה רק כסף. אה, וגם "החיים הטובים". "אם לא הייתם מתיישבים למוסלמים בתוך הנחיר ומפלאים כל הזמן שהם מתעטשים," ממשיך אנצו, "אמריקה לא היתה צריכה לבוא לעזרתכם והיתה מסייעת לאיסלאם. אל קאעדה לא היתה קמה, והתאומים לא היו נופלים. כשתפסיקו להאמין שאתם עם נבחר, וכל השטויות הגזעניות האלה, ותבינו שאתם עוד עם ככל העמים, אולי תוכלו להפסיק להיות האאוטסיידר הפרובלמטי. אתם לא מבינים ששונאים אתכם כבר אלפיים שנה?" בקיצור- נאום ניאו נאצי טיפוסי. ואכן, אלכס, גיבור "המוסד" הישראלי, אומר לאנצו שהיה צריך להיוולד בתקופתם של היטלר ומוסוליני.
לא כל ה"גויים" בספר אנטישמיים באופן כה גלוי, אך כולם אדישים למצוקתם של הישראלים. הם גם מתוארים באור מגוחך. ביאנקה, פילגשו היפה של ראש שירות הביון האיטלקי היא "סרט פורנו מהלך", קליפה ריקה של ניתוחים פלסטיים שאין מאחוריה דבר. הכומר שלכוד עם הישראלים במטוס הוא שבר כלי מגוחך שלא עושה דבר חוץ מלמלמל תפילות. חיילי היחידה האיטלקית המיוחדת ללוחמה בטרור הם בריונים אלימים וחמומי מוח.
הישראלים החילונים, לעומת זאת, הם תמונת מראה של הגויים. משכילים או בורים, מתוחכמים או מחוספסים, כולם פעילים, אכפתיים, אמיצים ואנושיים. חלקם גיבורים מושלמים, כמו אלכס ברטל, הצבר האידיאלי, רב המרגלים העשוי ללא חת, ובתו דניאלה. אחדים מהם גסים ואנטיפתים, כמו מומחה הטיסה המוזר רן טוקטלי, אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתגייס לעזור בעת צרה. גליה, סוכנת המוסד, היא יפיפייה אמיתית, בחורה שמבט אחד בה "יגלה שהיא אוצר", לעומת ביאנקה האיטלקיה המזוייפת על פניה המאופרות והמנותחות. אמנם, במטוס יש כמה ערסים בהמיים, "מאלו שגונבים ברזים ומגבות", שצריך לרסן אותם מעת לעת, אבל אפילו חלקם מתגלים בסופו של דבר כנשמות טובות. גם הישראלים הפשוטים, כמו "שמעון האינסטלטור" הם אנשי כבוד מחוספסים אך טובי לב.
תמונת מראה נוספת לגיבור הצבר, הישראלי, הם החרדים. המטוס שורץ בהם. הם מתפללים, עיניהם רושפות, הזקנים שלהם מדובללים והם מלאי שנאה לכל מי שאינו כמותם. הם מבלים את הטיסה בניסיון להפריע לגיבורי המוסד המנסים להציל אותם, מאיימים בחרם על חברת התעופה, ופרימיטיבים מספיק להאמין שהמטוס "מקולל" בגלל שצליינים נוצרים מתפללים בו. "כופרים!" "גויים!" הם צועקים, ומנסים לעשות שפטים בצליינים הפתטיים והאומללים שמסביבם. כמובן שהם לא מסייעים למאמצי החילוץ, אלא רק מהווים נטל- תדמית טיפוסית של החרדי בחברה הישראלית, החילונית.
הישראליות המתגלה ב"לכודים", בסופו של דבר, היא מדכאת ומפחידה: נרקסיסיטית, מרוכזת בעצמה, אגוצנטרית וחוששת מהעולם כולו. למרבה הזוועה, המחבר אינו מבין עד כמה הגישה שלו עצמו ל"גויים" דומה לזו של "החרדים" שהוא מתאר בבוז כה רב, ועד כמה תפיסת העולם שלו מאשרת את הנאום האנטישמי שהוא שם בפיו של ה"חזיר" (כך במקור!) האנטישמי אנצו.
אם תפיסת העולם הזאת היתה מתבטאת רק בספרי מתח כמו "לכודים"- לא הייתי דואג. מיותר לומר שהיא נפוצה מאד בחברה שלנו, וקיימת בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובדעת הקהל. הגטואיות החדשה- של הישראלי הנרדף, הרואה אנטישמיות בכל פינה וסבור ש"העולם כולו נגדנו"- ובו בזמן מתפאר בכוחניות צבאית שהיא, ורק היא, הפתרון לכל הבעיות. זה שילוב נפיץ, קטלני. הקורבנות הכוחנית ממכרת, מסממת, ונוטה להתפשט במהירות, בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. וזה עלול להסתיים רע.
הינשוּף 
