מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.