האם הדמוקרטיות המערביות הן צבים שנלחמים מול ארנבים? לפעמים נדמה שארצות הברית ובעלות בריתה מגיבות באיטיות, עייפות וסרבול מול יריבים חסרי מעצורים ונחושים כמו רוסיה, איראן והחות'ים התימנים. ינשוף פוליטי מדיני על הסיבות לאיטיות הזאת ומדוע היתרונות שהיו טמונים בה בעבר הופכים במהירות לחסרונות. וגם: על "שיטת הקולב" של הדיקטטורות, המנצלת את אהבת השקט של המערב בכדי להרבות כאוס.

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של היסטוריה צבאית באוניברסיטת קורנל. באחד מהשיעורים, המדריכים נתנו לנו תרגיל שמקורו באחד מספרי ההדרכה של המרינס. קיבלנו מפה מבצעית, ונאמר לנו שכוח אויב מתקרב למפקדה שלנו מכיוון צפון על ציר מסויים, ותפקידנו לחסום אותו באמצעות החוליות והמוקשים שעומדים לרשותנו. אנחנו, סטודנטים שרגילים לדבר ולדבר בלי סוף, התחלנו להתווכח איפה למקם את הנכסים שלנו, ועל היתרונות והחסרונות שבכל דרך פעולה. לאחר שבע דקות, נקש המדריך, פרופ' סטיבן בידל, על שעונו ואמר: "מתקשרים אלי ממפקדת הדיביזיה. בעוד אתם דנים ומתווכחים, הם אומרים לי שהאויב כבר שם ויורה בכולם." באותו רגע גילינו, למעשה, את מטרת התרגיל: לאמן את החניכים בקבלת הכרעות סדורה ומהירה בלחץ זמן. כשאתה עומד מול יריב שפועל במהירות, אין לך פנאי לדון עד אינסוף: הויכוח צריך להיות סדור, להתקדם בקצב מסויים ולהסתיים בהכרעה מובנית לאחר פרק זמן קצוב.

נזכרתי באפיזודה הזאת לא מזמן, כאשר קראתי ראיון עם גנרל ולרי זלוז'ני, המפקד העליון של הצבא האוקראיני, שדן בקשייה השונים של אוקראינה לאחר כישלון מתקפת הנגד של 2023. בין היתר, הלין זלוז'ני על האיטיות של הסיוע האמריקאי והאירופי. הוא טען כי בעלי בריתה של אוקראינה זקוקים לחודשים ארוכים בכדי לדון על העברת מערכות נשק חדשות, להשלים פרוטוקולים של אימון והכשרה, להתגבר על בעיות בירוקרטיות ולהשיג אישורים פוליטיים. עד שכל זה מסתיים, הרוסים יודעים היטב מה הולך לעבור לאוקראינה, מתכוננים ומתאימים את דרך הפעולה שלהם. כלומר, האוקראינים לא יכולים להפתיע בשדה הקרב כי התהליך של קליטת מערכות נשק חדשות איטי מחד וצפוי מאידך.

תלונותיו של זלוז'ני מציפות לדעתי בעיה מבנית חמורה יותר, שפוגעת במדינות המערב הדמוקרטיות מול יריביהן : איראן, לווייניה, ארגוני הטרור המסונפים אליהן, רוסיה ובעתיד אולי גם סין. לעיתים נדמה, כאילו שמדובר בצבים מסורבלים וגדולים שנלחמים בארנבים זריזים. פוטין יכול להחליט לפלוש לאוקראינה בתוך כמה ימים, אבל לנשיא ביידן לוקח חודשים לאשר העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה. החות'ים מפעילים כתבמ"ים זריזים כדי לשתק את הסחר הבינלאומי בבאב אל מנדב בהחלטה של רגע, ולאמריקאים דרושים חודשיים של דיונים כדי להכין "קואליציה בינלאומית" עם כללי פתיחה באש מסובכים שאולי תעשה משהו ואולי לא. הבעיה הזו של מהירות מול איטיות מסובכת יותר מכפי שהיא נראית, וכדרכן של בעיות מסובכות יש לה גורמים שונים, ויתרונות ששלובים לבלי היכר בתוך חסרונות.

ראשית כל, היתרון כביכול של דיקטטורות, יכולת הפעולה המהירה עקב החלטה של המנהיג, הוא גם הפגם הגדול ביותר שלהן לטווח ארוך. מדינה שפועלת על פי גחמות אולי תוכל לפלוש לשכנתה במהירות, אך גם עלולה להסתבך במלחמה הרסנית בלי שיקול ודיון. קארל דיטריך בראכר, אחד מההיסטוריונים המובילים של גרמניה הנאצית, תקף בספרו הדיקטטורה הגרמנית את המיתוס כאילו דיקטטורות הן יעילות יותר מדמוקרטיות. המדינה של היטלר, כך טען, היתה בלתי יעילה, מושחתת ומלאה בכפילויות (כמו זו של המפלגה ומשרדי הממשלה) שפגעו בתפקודה. כלומר, היטלר היה יכול לכופף את כל המערכת ולהחליט לפלוש לפולין או צרפת, או להורות על ייצור מסיבי של נשק בלי להעביר החלטה ברייכסטאג, אבל הניהול היומיומי, בעיקר בתחומים שלא עניינו אותו, היה לא רק מגושם אלא גם בזבזני באופן משווע. באותה מידה, חוסר השקיפות במדינה הפוטיניסטית או האיראנית הוא כר פורה לשחיתות אנדמית, שהופך את החיים בהן לדלים ורעים. לא לחינם, רבים מתושבי המדינות הללו, ובעיקר המשכילים שבהם, רוצים להגר לדמוקרטיות האיטיות והעצלות, כביכול. לפיכך, אפשר לטעון שהאיטיות הדמוקרטיות אולי מזיקה לטווח הקצר, אבל מועילה לטווח הארוך. בראייה רחבה יותר, דיון ושיקול דעת, שמולידים באופן בלתי נמנע גם סרבול בקבלת ההחלטות, טובים יותר מהחלטה מהירה יותר לפי גחמה של דיקטטור ואנשי שלומו. ארצות הברית, בסופו של דבר, יצאה מנצחת במלחמה הקרה, בעוד חוסר היעילות של ברית המועצות הכריעה אותה מבפנים.

אבל בפועל, הדברים מסובכים אף יותר. לפעמים, כשמדובר במלחמה, כמו ההתקפה על אוקראינה, יש ערך למהירות החלטה. הטווח הארוך יהיה חשוב לאוקראינים פחות אם מדינתם תיחרב ותושמד. שנית, הכוח של ה"סרבול הדמוקרטי", או התועלת שאנחנו מקבלים תמורתו, נובעים מדיון פתוח, שיקול דעת ומאבק בין רעיונות. הנחת היסוד של דיון כזה היא שניתן לשכנע את היריב שלך באמצעות טיעונים, או לפחות (אם נהיה ציניים) באמצעות "תן וקח" של פשרות פוליטיות פרגמטיות. כך, בסופו של דבר, מתקבלת החלטה מאוזנת שמשקללת לתוכה שיקולים ואינטרסים רבים. הבעיה בקונגרס האמריקאי, ולא רק בו, הוא שאת הדיון הפתוח החליפה למעשה פוליטיקת זהויות. מחקרים מראים שלפחות ופחות חברי קונגרס (בדיוק כמו אמריקאים מהשורה) יש חברים במפלגה השנייה ולפיכך קשה להם יותר לרקום שיתופי פעולה – את הדיון והויכוח החליף מאבק מחנאי דיכוטומי, כאשר כל צד רואה את השני כרוע מוחלט. על הווקיסטים, שמתעבים את המערב תיעוב עמוק ומזדהים עם אויביו, אין צורך להכביר מילים, וגם המפלגה הרפובליקאית הפכה, תחת הנהגתו הרעילה של טראמפ, לסוכנת כאוס שמכשילה באופן עקבי כל מהלך אסטרטגי שהנשיא ביידן מנסה להוביל בנושאים הקריטיים של אוקראינה וטייוואן. כשהיריבות מבוססת על משתנים זהותיים קשיחים, כל ניסיון לשכנע או אפילו להגיע לפשרה פוליטית הופך להיות ברכה לבטלה. דיקטטורים כמו פוטין, כמובן, מלבים בכוונה את פוליטיקת הזהויות הזאת, וקונים לעצמם סוכני כאוס בתוך מערכות פוליטיות מערביות, שתפקידם לסבך ולשבש אותן עוד יותר. כלומר, אם פעם "שילמנו" עבור סרבול ואיטיות בדיון מעמיק ושקול, עכשיו אנחנו משלמים עליהן במאבק זהותי רעיל שמוביל בתורו לסרבול נוסף.

שנית, וזו כבר התפתחות ייחודית לתקופה שלאחר מלחמת עיראק, הדמוקרטיות המערביות התאהבו יותר מדי ב"רב צדדיות" (מולטי-לטרליות, בלעז). הנשיא ביידן, עד כמה שאני מעריך את תרומתו שלא תסולא בפז לישראל ולאוקראינה, כבול יותר מדי באמונה שכל צעד שארצות הברית עושה חייב להיות מתואם עם אין ספור בעלות ברית וחברות קואליציה. הטראומה העיראקית, וכן זו של תקופת טראמפ, לימדו אותו שלא כדאי לפעול באופן חד צדדי. אין מדובר בהכרח ב"הנהגה מאחור", כפי שגרס הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל ביידן אכן מעדיף לפעול בתוך קואליציות רב לאומיות, ואלו לעולם יהיו יצורים מסורבלים המתקשים לקבל החלטות. זו, בפני עצמה, אינה תופעה חדשה: אחת הסיבות שהיטלר ונפוליאון (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראל ב-1948) היו יכולים לתמרן אויבים עדיפים ולהביס אותם, היתה יכולת לנצל את הסדקים והיריבויות בתוך הקואליציות של יריביהן. היטלר ונפוליאון (שוב, להבדיל מישראל) הובסו בסופו של דבר, מפני שהקואליציות למדו בסופו של דבר להכיר את התכסיסים שלהם והשכילו להתאחד כנגדם. אולם כאשר קואליציה מורכבת ממדינות דמוקרטיות של המאה ה-21, שכל אחת מהן מסורבלת בפני עצמה וכולן כבולות באינספור כללי משפט בינלאומי מכבידים ולא ריאליסטיים, אנחנו מקבלים משהו דומה למלחמת אפגניסטן: אוסף בלתי אפשרי של מדינות לא מתואמת, עם כללי פתיחה באש שונים ומגוונים, שכל אחת מהן מקבלת החלטות באופן איטי להפליא, ואז דרושים להן חודשים רבים נוספים בכדי להחליט משהו ביחד. שימו לב לאיחוד האירופי, שלא מצליח חודשים להעביר חבילת סיוע לאוקראינה מפני שויקטור אורבן, סוכן של פוטין לכל הדעות, מטיל על כך ווטו. כלומר, השילוב של מדינות מסורבלות בין כך ובין כך בתוך קואליציה, יוצר שלם שמסורבל ואיטי יותר מסך חלקיו – והקואליציה הנוכחית נגד החות'ים תוכיח. אחד היתרונות העיקריים שנותרו לישראל, דרך אגב, זה שהיא עדיין מסוגלת לפעול בזריזות (אמנם רק כאשר היא מוכה), ותוך כדי תיאום עם מספר קטן של בעלי ברית, בלי לכבול את עצמה למשקולות המסורבלים של מוסדות בינלאומיים או קואליציות רב-לאומיות.

לבסוף, מדינות המערב נמצאות בחיסרון מהותי מול אויביהן, מפני שדמוקרטיות אוהבות סדר ואילו ישויות רוויזיוניסטיות כמו איראן, חמאס או רוסיה, שואפות לשבש את הסדר הקיים ולפיכך לגרום לכמה שיותר כאוס. כדי להבין את התופעה הזאת, תחשבו על קבוצה של אקטיביסטים פוליטיים בקמפוס שרוצים להרחיק דובר שהם לא אוהבים. ברגע שנקבע האירוע, הם מאיימים שוב ושוב במהומות, דופקים על דלתות וחלונות או משבשים את מטפי הכיבוי. רשויות האוניברסיטה, שרוצות סדר ושקט, מעדיפות להשיג אותן בדרך הקלה ביותר – לבטל את האירוע "מטעמי ביטחון" – שזה בדיוק מה שמחוללי הכאוס רצו להשיג מלכתחילה. העיקרון הזה תקף גם בזירה הבינלאומית: אם אתה שש לחולל כאוס, והיריב שלך רוצה סדר ושקט בכל מחיר, הוא עלול להעדיף "להעלים עין" ממעשיך כדי להימנע מהסלמה. כך ממשל ביידן, עם כל הכבוד וההערכה לדברים הגדולים שעשה למען אוקראינה וישראל, היסס להעביר מערכות נשק מתקדמות לאוקראינים כדי שלא "להביס ולהשפיל" את רוסיה, פן יחולל הסלמה עולמית. אולם בפועל, אם ביידן היה מראה שהוא לא מפחד מהסלמה עולמית ומנחית (למשל) חיילים אמריקאים באוקראינה, או לפחות נותן לה נשק התקפי מתקדם, סביר להניח שפוטין לא היה פולש לשם מלכתחילה. היכולת של היטלר לתמרן את צ'מברליין נבע בדיוק מאותה הנקודה: העריץ הנאצי הצליח לשחק על הפחד של הבריטים מהסלמה ומכאוס. כשצ'רצ'יל אמר בנאומו המפורסם בפרלמנט ש"ביקשתם חרפה כדי להימנע ממלחמה – קיבלתם חרפה ומלחמה גם יחד", הוא התכוון בדיוק לזה. אותה הנקודה נכונה גם ליריבי חיזבאללה בלבנון: הציבור הנוצרי-מארוני, הליברלי יותר, פחד פחד מוות מחידוש מלחמת האזרחים; חיזבאללה לא, ולכן הצליח להשתלט על ארץ הארזים כמעט ללא קרב או אפילו אתגר רציני. בכל פעם שהיה עימות שאיים להידרדר להסלמה, המארונים נסוגו וויתרו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. כשחמאס משחק עם הרגשות שלנו בכל מה שנוגע לגורל החטופים, הוא מנסה להשיג את אותו האפקט בדיוק: להשתמש בהתמכרותנו לשקט בכדי לתקוף אותנו בעתיד מתנאי פתיחה טובים יותר.

אויבי המערב, שמודעים היטב לחיסרון המבני הזה, מנצלים אותו באמצעות שיטה שאני מכנה "תכסיס הקולב". מכירים את הסיפור המפורסם, על התחמן שמוכר דירה, ואומר לקונה ש"הכל שלך חוץ מהקולב הזה, שנשאר שלי"? אזי, הוא פולש שוב ושוב לדירה והופך את החיים של בעליה לגיהנום, בתירוץ שהוא רוצה לתלות כל מיני דברים על הקולב. מדינות שאוהבות סדר ושקט, יכולות להאמין למשל שרוסיה מעוניינת אף היא בפתרון הסכסוך כאשר היא חותמת על כל מיני הסדרים במינסק; שחמאס מעוניין בהסדרה ארוכת טווח עם ישראל; שאפשר להגיע למודוס ויונדי עם איראן. בפועל, קיים חוסר סימטריה בציפיות: הללו לא מעוניינים בסדר אלא בהמשך הכאוס, ולכן לעולם ישאפו להסדרים מסובכים להפליא שיוכלו למצוא תירוץ על מנת להפר. באוקראינה, למשל, ה"קולב" היה אזור הדונבאס, שתמיד היה ניתן להתסיס (או להשתמש בחיכוכים מקומיים שבוודאי יפרצו) בכדי לטעון שהאוקראינים לא עומדים בהסכם. עבור חמאס זה פשוט לא פחות: תמיד יימצא החיכוך בגדה או בירושלים שיוכל להוות עילה להפר כל הסדרה שהיא. וחיזבאללה, בניגוד לתחזיות של פרשנים נאיביים בישראל, לא ראה את הנסיגה מלבנון כסוף הסכסוך ואפשרות להתחיל ולהשליט סדר ושקט, אלא להיפך – דאג להשאיר לעצמו "קולבים" בדמות חוות שבעא ודרישות גבול הזויות (נסראללה פעם דרש גם את עמק החולה) שיאפשרו לו תמיד למצוא עילות להפר את ההסדרה ולחולל כאוס.

מסקנת הפוסט הזה, חשוב להדגיש, אינה שדיקטטורות טובות יותר מדמוקרטיות. עדיין טוב יותר לחיות בתוך שריונו של כל צב דמוקרטי, מאשר בתוך מדינות כמו רוסיה ואיראן, שלא לדבר על לבנון, עזה או תימן. מטרתו היא לטעון שהדמוקרטיות של המאה ה-21 נתקלות בבעיות מבניות כשהן נאבקות בדיקטטורות. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום, להפסיק להתמכר לרב צדדיות ולחזור למדיניות החוץ הזריזה יותר של המאה ה-19, ובעיקר, ללמוד לנצח את היריבים שלנו בשדה הקרב, או למצער, לא להותיר להם "קולבים" להיתלות בהם. אם הסכם שחותמים עם יריב דיקטטורי אינו ברור ופשוט ברמה שכל ילד בכיתה א' יוכל להבין – הוא כנראה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.   

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"אין פתרון צבאי לחמאס" כי "הוא רעיון, ורעיונות אי אפשר להשמיד"? אלא שבטענה ש"אין פתרון צבאי" יש כשל יסודי, בדיוק כמו בטענות דומות אחרות שמגיעות מאלו שמציעים פתרונות בדרכי שלום בכל מחיר ובכל מצב. ינשוף-צבאי אסטרטגי עונה למבקרים משמאל.

מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" (היוש, אליהו יוסיאן) מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד. מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה. גם הטענה הימנית הרווחת שכישלון הקונספציה (האמיתי!) מול חמאס מלמד על כך שאסור אף פעם לסגת והסכמים לא עובדים במזרח התיכון, לא לוקחת בחשבון את העובדה שהסכמי הקבע שחתמה ישראל עם מדינות ערביות דווקא נשמרו לא רע, מהסכם קמפ דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. אוסלו היה הסכם ביניים מחורר ככברה, שהופר פעמים רבות ולפחות פעם אחת (באינתיפאדה השנייה) גלש למלחמה של ממש, אבל המסגרת הבסיסית שלו עובדת עד היום. שימו לב, דרך אגב, שמי שבאמת רוצה להשמיד את ישראל, כמו חמאס או חיזבאללה, לא מוכן לדון איתה ישירות או לחתום איתה על הסכמים בכלל.

אבל בפוסט הזה, הייתי רוצה לדבר דווקא על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?" אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים. בסופו של דבר, נתח גדול מהציבור הפלסטיני (אמנם כזה שגודלו עלה וירד עם השנים) רוצה להדוף את מדינת ישראל לים. מול אלו, לפחות, צריך להתמודד בכוח צבאי. וכמו שחזה זאב ז'בוטינסקי לפני שנות דור, כוחות מתונים בדרך כלל מתחילים לצבור תאוצה רק כאשר חבריהם הרדיקלים מתרסקים שוב ושוב על קיר ברזל של הגנה צבאית. לא לחינם, שלטון החמאס האוטונומי שהצליח להכות בישראל שוב ושוב הוביל לתופעה של זליגה מהפת"ח לחמאס, כי הרי דרכם של האחרונים מצליחה. ההתנתקות, מבחינה זו, היתה תמריץ הרסני, מפני ששידרה לצד השני ש"התנגדות" עובדת יותר מהסכמים.

זאת ועוד: גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else, אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים. כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.

במקרה שלפנינו, מרבים המבקרים משמאל לטעון שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה (אם כי ממשלת סרי לנקה הצליחה לעשות בדיוק את זה עם הנמרים הטמיליים), אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו. כשפעל בתנאי מחתרת, החמאס הצליח לפוצץ אוטובוסים ולהרוג עשרות ישראלים פר פיגוע, וגם זה בפיגועים הקטלניים ביותר. הוא לא היה יכול להתאמן בגלוי, להכשיר חיילים בטכניקות קומנדו מתקדמות, לבנות תעשייה צבאית, לחדור את קווי ההגנה שלנו בהתקפה של סדר גודל חטיבתי ולטבוח 1400 אזרחים ביום אחד. אבל לממשלה שפועלת בגלוי יש גם חסרונות: הרבה יותר קל למגר אותה על ידי כיבוש השטח. דרך אגב, אפילו את נזקם של רעיונות אפשר לצמצם. ב-1945, היו מיליוני גרמנים שהאמינו בהיטלר באמונה שלמה ורבים מאד שהיו נאצים פנאטים. כפי שטענתי בספרי נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, רוב הנאצים לשעבר השתלבו בדמוקרטיה המערב-גרמנית בדיוק משום שכל בר דעת הבין שהיטלר נכשל, ודרכו אינה מעשית אחרי 1945. הרעיון הנאצי קיים גם היום, אבל אצל קבוצות שוליים, לא אצל תנועה שסוחפת המונים וכובשת מדינות. במילים אחרות, תבוסה צבאית מוחלטת יכולה להפוך רעיון מקטלני לשולי ונסבל.

טיעון נוסף של מבקרים משמאל, הוא שהמטרה העיקרית, למעשה היחידה כרגע, היא "שחרור החטופים". אף אחד לא חולק על כך ששחרור מאות הישראלים, ביניהם ילדים קטנים, שנשבו על ידי מרצחי חמאס הוא אחת המטרות העיקריות של המלחמה, ושיש לעשות כל מאמץ לשחרר אותם בריאים ושלמים. אבל מי שמוכן לעשות זאת בכל מחיר, כולל כניעה לחמאס, עלול לגלות שטבעת המצור האיראנית ממשיכה להתהדק על צווארנו. כפי שכתבתי במאמר ל"הארץ", בפעם הבאה אנחנו יכולים לגלות מולנו חמאס וחיזבאללה חזקים בהרבה, לספוג טבח משמעותי פי כמה באחת מערי הדרום הצפופות, אבל הפעם בלי נשיא ידידותי בבית הלבן. התפקיד של מדינאים הוא לחשוב לא רק על החיים שאפשר להציל בהווה, אלא גם על מי שעדיין לא נחטפו ולא נרצחו בעתיד. במסגרת אחד מהויכוחים הללו, עמית באקדמיה הטיח בי שהתרחישים שאני מזהיר מפניהם לא וודאיים, כי הרי הם מתחבאים בערפילי העתיד, ולעומת זאת שחרור החטופים בכל מחיר יציל חיים באופן וודאי. בתגובה, שאלתי אותו אם כאשר הוא נוהג בלילה של ערפל כבד, ועשרת המטרים שלפני העיקול גלויים וברורים, הוא לוחץ על דוושת הגז ל-150 קמ"ש גם אם יש סיכוי – ולו קלוש –  שמאחורי העיקול ישנה תהום. כדי לנווט מדינה באזור קשה כמו המזרח התיכון אסור לחשוב רק על ההווה: חובה לנהל סיכונים לעתיד.

לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית. אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."

"ואנקמה", ספרו של רועי שרון על הטרור היהודי, מגולל בפני הקורא פרשות חשובות ועולות ממנו מספר תובנות מרתקות וטורדות מנוחה. החשובה שבהן: האם המשפט הפלילי, על כל זכויות החשודים והנאשמים שלו, הוא בכלל כלי מתאים בכדי להתמודד עם טרור יהודי? בזמנים אלו, שבו הטרור היהודי מרים ראש בגאווה ובקושי טורח להסתיר את עצמו, השאלה הופכת לרלוונטית מאי פעם. ינשוף ספרותי תוהה האם המשפט יכול בכלל לנצח את הנקם.

רועי שרון, ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי (כינרת זמורה דביר: 2023)

מישהו כתב פעם שעיתונאים הם אלו הכותבים את הטיוטות הראשונות של ההיסטוריה. יש בכך אמת, כפי שציין ברק רביד בספרו המצויין על הסכמי אברהם. אחרי הכל, אנחנו ההיסטוריונים איננו מיומנים בחקר אירועים אקטואליים, ורוב הכלים שרכשנו (למשל מחקר בארכיונים) אינם זמינים לנו מפני שהתיקים הרלוונטיים סגורים על מנעול ובריח ויישארו כך למשך עשרות שנים. במקום זאת, מי שכותב ספר על אירועים שהתרחשו לפני עשר, עשרים או אפילו שלושים שנה חייב להסתמך על מקורות מקוטעים ולא תמיד אמינים, כמו ראיונות עם בעלי עניין שממלאים תפקיד בזירה הפוליטית העכשווית או כתבות עיתונאיות מפוקפקות יותר או פחות. עיתונאים, בניגוד להיסטוריונים, יודעים לחדור לאותה שכבה נסתרת של מקורות אסורים: לראיין שחקנים רבים בחשאי, להשיג מסמכים לא גלויים, ואפילו לבקר בזירות שאינן פתוחות לציבור הרחב. מצד שני, אותם ספרים עיתונאיים יהיו ברוב המקרים אכן חלקיים מאד, ובעיקר חפים מניתוח עומק וכלי אנליזה עדינים – כלים שהיסטוריונים לרוב יודעים להשתמש בהם טוב יותר. רק לאחר עשורים רבים, יוכלו החוקרים, בהדרגה, להעמיק ולדייק את עבודתם של העיתונאים.

קביעות אלו נכונות על אחת כמה וכמה לתופעה כמו הטרור היהודי של שני העשורים האחרונים. לא רק שהקבוצות שאחראיות לו אלימות, ממודרות, קטנות וחשדניות כלפי זרים, אלא שרבים בחברה הישראלית מנסים להעלים את עצם התופעה. זכורים לכולנו אותם אנשים שנהגו ועודם נוהגים להיעלב עמוקות מעצם אזכור המונח "טרור יהודי" או "אלימות מתנחלים", תוך כדי שימוש בטכניקות ידועות להתחמקות מדיון: מדובר באנטישמיות, זה לא באמת טרור, ואלו בסך הכל כמה פרחחים שמשרטטים גרפיטי (ושורפים מסגדים, בני אדם ובתים שלמים על יושביהם – מעולם לא זכה הביטוי "גרפיטי" למשמעות מרחיבה כל כך). בהקשר זה שמחתי על יציאתו לאור של ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי מאת כתב ההתיישבות רועי שרון. הספר המרתק הזה עונה על לאקונה משמעותית במחקר הישראלי: בעודם ספרים רבים נכתבו על אירועי הטרור היהודי של שנות השמונים והתשעים, בעיקר המחתרת היהודית ורצח רבין, סיפורם המרתק של המחבלים, המחתרות והפיגועים של השנים האחרונות כוסה כמעט אך ורק בכתבות עיתונאיות קצרות ומקוטעות, או בדוחות של ארגוני זכויות אדם שמטרתם אקטיביסטית ולא סיקורית או אנליטית.

רועי שרון, וזו לדעתי הבעיה העיקרית בספרו, לא מנסה לנתח ולהבין לעומק את התופעות שהוא מתאר. למרבה האכזבה, הספר לא מסתיים אפילו בפרק סיכום שמנסה לטוות את החוטים ביחד, ולפרקים הקורא מרגיש כאילו הוא סיים מאמר ארוך (ומרתק!) בידיעות אחרונות, ולא ספר תיעודי-מחקרי. אולם מבין השורות עולות מסקנות מאד מעניינות, ששווה לתת עליהן את הדעת. ביתרת הטור הזה אתייחס רק לשאלה אחת בלבד: מדוע למחלקה היהודית בשב"כ יש רקורד הצלחה צנוע כל כך, לעומת המחלקות הערביות בשב"כ שאת מיומנותן בסיכול טרור לומדים בעולם כולו. ישנם אנשים, בעיקר בשמאל העמוק, שסבורים שהמחלקה לא רוצה להצליח, ושמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל שמעוניינת למעשה בטרור היהודי. אולם כהיסטוריון אני יודע, שתוצאות רעות לא תמיד נגרמות מזדון, אלא לרוב בגלל שילוב של קוצר יד, חוסר יכולת ובראש ובראשונה אילוצים מבניים. כך, לדעתי, ראוי להבין גם את הפרשה שלפנינו. לפחות, זה יהיה מעניין ושימושי יותר מלייחס זדון קונספירטיבי לאדם כזה או אחר.

ראשית כל, ישנו נושא האילוצים הפוליטיים המבניים. לפלסטינים, כידוע, אין זכות בחירה לפרלמנט הישראלי, ואפילו הערבים אזרחי ישראל (לבד ממנסור עבאס בממשלה הקודמת) קלעו את עצמם למצב של אופוזיציה נצחית. לכן, הם לא יכולים להפעיל לחץ פוליטי על הממשלה, למשל, לדקדק בזכויותיהם של חשודים פלסטינים. הטרור היהודי, לעומת זאת, נהנה מלובי פוליטי נרחב, אפילו של אנשים שלא מסכימים איתו: מרבנים שמעודדים אותו בדברים מפורשים יותר ופחות וחסינים למעשה ממעצר (הרב יצחק גינזבורג, למשל, שמתבלט כגאון המרושע של הספר), עבור בחלק מפרנסי יש"ע שמעודדים את מעוזיו הלא חוקיים בגבעות ובמאחזים, עד לפוליטיקאים שאמנם מגנים אותו (ולפעמים גם זה לא ממש, ע"ע עוצמה יהודית), אבל גם מדקדקים בכל זכות של עצוריו וחשודיו ומנסים לחבל בעבודת המחלקה היהודית. הממשלות השונות, שתלויות גם בלובי הפוליטי הזה, נתונות ללחץ אפקטיבי "לא להגזים" בחקירות טרור יהודי, בעוד מופעלים עליהן לחצים מקבילים להשקיע את כל המשאבים בסיכול טרור פלסטיני. מסיבה זו, כפי שראינו לאחרונה עם הפוגרום בתורמוס עיא, צה"ל נוטה לראות סיכול טרור יהודי כהסחת דעה והפרעה, שנמצאת לרוב בעדיפות אחרונה, אם בכלל.

שנית, חשודי הטרור היהודי מצטיינים בטשטוש עקבות מעשיהם, באופן שמקשה מאד להרשיע אותם, בעיקר בעבירות חמורות. חשודים בטרור פלסטיני משתדלים בדרך כלל שלא להיתפס, אבל רובם לא מכחישים את מעשיהם כשהם כבר בידי השב"כ, ובעיקר לא את השתייכותם לארגוני טרור. עורכי הדין שלהם, כפי שכתב פעם סייד קשוע, מתמקדים בעיקר במאמצים להפחית את חומרת סעיפי האישום, כדי לאפשר ללקוחות שלהם לצאת יותר בקלות בעסקת השבויים הבאה. חשודי הטרור היהודי, לעומת זאת, שותקים בחקירות ומכחישים הכל. מכיוון שהם וחוקרי השב"כ מגיעים מאותה החברה, לפעמים אפילו מאותם יישובים, קל להם יותר לזהות את כל תרגילי החקירה, גם מניסיון אישי וגם מהחוברת הידועה לשמצה שהוציא נעם פדרמן, עוד אחד מהגאונים המרושעים בסיפור של שרון. בניגוד לפלסטינים שנמצאים תחת מערכת משטר צבאי ונהנים מהרבה פחות זכויות נאשמים וחשודים, אנשי הטרור היהודי – בעידודו של פדרמן – מתמחים בניצול כל הזכויות והכלים שהמשפט הפלילי המודרני מקנה לחשודי עבירה. הם יודעים, למשל, שאחרי כך וכך ימים השב"כ יהיה חייב לתת להם להיפגש עם עורך דין, ושאם יעמדו בכל תרגילי החקירה ופשוט ישתקו – בסופו של דבר ישוחררו (מעניין לציין שזה היה המצב גם עם מרגלים קומוניסטים בבריטניה בזמן המלחמה הקרה – המתוחכמים שבהם ידעו שאם לא ימסרו הודעה מרצונם, יהיה כמעט בלתי אפשרי להרשיעם). נגד אנשי הטרור היהודי קשה גם להשיג ראיות, מכיוון שהם גרים בקהילות קטנות ואידיאולוגיות, כפריות לרוב, שבהן קל יחסית לזהות את סוכני השב"כ. משה אורבך, אחד מראשי ההתארגנויות (למרבה המזל אין קרבת משפחה!), כתב גם הנחיות פשוטות וקלות כיצד להימנע מהותרת ראיות פורנזיות ואפילו כיצד לטשטש עקבות. מכיוון שהכפרים הפלסטיניים – זירות הפשע העיקריות – בדרך כלל מסוכנים ועוינים, חוקרי השב"כ והמשטרה זקוקים לליווי צבאי בכדי להגיע אליהם, ועד שזה קורה, הזירה לרוב כבר מזדהמת ללא היכר והראיות נעלמות.

 לבסוף, גם כאשר חוקרי השב"כ מצליחים לאסוף ראיות, לא בכולן הם יכולים להשתמש בכדי להרשיע את ה"יהודים השמחים" בבתי המשפט. חומר מודיעיני, כידוע, לא תמיד קביל כראייה פלילית. זו, למעשה, היתה הסיבה שמחתרת בת עין יצאה ללא כלום: חלק גדול מהראיות הושגו בדרכים שנחשבות במשפט הפלילי כפסולות.

המסקנה של הפוסט הזה – ולדעתי גם זו העולה מספרו של שרון – אינה מלבבת כלל ועיקר. לפעמים, עולות בליבי תהיות האם המשפט הפלילי האזרחי הוא כלי מתאים בכדי לטפל בטרור, לרבות טרור יהודי, והאם לא הלכנו רחוק מדי, הרבה יותר מדי, עם זכויות נאשמים וחשודים. קריאתו של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, היא צעד ראשון לתיקון, אם כי איני בטוח שהוא יתחיל אפילו לפתור את הבעיה.