שלי יחימוביץ' היא אחת התופעות המדהימות ואף המוזרות בפוליטיקה הישראלית. כיצד הצליחה העיתונאית המפורסמת לשרוד בבריכת הכרישים של מפלגת העבודה, כאשר רבים אחרים נכשלו כישלון חרוץ? וחשוב מכל – מהם הגורמים שאפשרו לה להרים מפלגה גוססת, גריאטרית מהביוב ממש, ולהפוך אותה למועמדת אפשרית להנהגת המדינה? הינשוף על אסטרטרגיה פוליטית, וקסמו המפתה של יחס אישי. 

נו טוב, אולי לדבר על "סוד ההצלחה" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק ששלי יחימוביץ' היא תופעה מרתקת ואולי אף מדהימה בפוליטיקה הישראלית. עיתונאית שנכנסה לפוליטיקה והתמחתה בנישה מסויימת, כלכלית-חברתית, עם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית שנויה במחלוקת קשה, הצליחה לעשות את הלא יאומן ולהקים את מפלגת העבודה מקברה. לא זאת בלבד שהיא הרימה את התנועה מהשפל שאליו הוביל אותה אהוד ברק (מארבעה מנדטים בסקרים לסביבות עשרים), אלא שנראה כי איש בתוך המפלגה אינו מערער באמת על מנהיגותה. כל מי שמכיר את מפלגת העבודה יודע שמדובר בפלא השביעי של העולם: משמעון פרס ועד עמרם מצנע, מאהוד ברק ועד עמיר פרץ, לא היה מנהיג שעלה לראשות המפלגה הזאת ולא הסתבך בקרבות סכינים אינסופיים ועקובים מדם. פרס עמד מול ועידה שלמה שצרחה מולו "לוזר", אהוד ברק עורר שנאה פנים-מפלגתית שמקבילה בערך לשנאתו של אחמדינג'אד ל"ישות הציונית", פרץ אכל מרורים, ומצנע- מי ספר אותו בכלל?

יחימוביץ', כאמור, היא סיפור שונה לחלוטין, וכמו תמיד- להצלחה יש דינמיקה משלה. אפילו אנשי שמאל (כמוני) שנשבעו לא להצביע לעולם למפלגת העבודה, נוטים להפר את השבועה הפעם. כמו בכל סיפור "סינדרלה" מציאותי, לא רק פועלה של יחימוביץ' ואישיותה חשובים, אלא גם הנסיבות החיצוניות. החלל המנהיגותי במפלגת העבודה והשפל הפוליטי המוחלט אפשר לכוחות חדשים לעלות כמעט ללא התנגדות; פואד, שהאכיל מרורים כל יו"ר מאז 1995 ועד היום, ירד בשקט מהזירה, וחשוב מכל – המחאה החברתית של הקיץ העלתה את האג'נדה הכלכלית למקום גבוה, אם כי לא בלעדי כלל וכלל, בסדר היום הציבורי. ללא הנסיבות הללו, כל יתר התכונות של יחימוביץ' לא היו מובילות אותה לאן שהגיעה.

אבל מעבר לזה, מה סוד ההצלחה שלה? כפי שעשינו כאן בינשוף עם משה פייגלין, הכוכב העולה בימין, חשוב להבין את גורמי העומק שמסתתרים מאחורי הנאומים, המילים והפרשנויות. שלום בוגוסלבסקי, אחד הבלוגרים החריפים והמרתקים בסצינת האינטרנט של השמאל, עלה על משהו חשוב מאד באחת הרשומות האחרונות שלו:

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

 בוגוסלבסקי, כדרכו, ניתח את התופעות בתער חד ועלה על המנגנון שמפעיל אותן: שלי יחימוביץ' מוקפת בכוורת תוססת של פעילי שטח וארגון מוכשרים, אנרגטיים ומסורים, שמוכנים ללכת עבורה באש ובמים. בלעדיהם, לא היתה מגיעה לעולם לאן שהגיעה. האנשים הללו מנהלים את אתר האינטרנט והבלוגים שלה, דואגים שתישאר תמיד בראש סדר היום של התקשורת, פועלים ועובדים עבורה יום ולילה בתוך המפלגה, ויוצרים אווירה מתמדת של אנרגיה ודחף להצטיין ולהצליח. חשוב להודות: שלי יחימוביץ' אינה המנהיגה הראשונה במפלגת העבודה שיצרה לעצמה "שטח", אבל – כפי שנסביר להלן – הראשונה שיצרה לעצמה מערך פעילים בר קיימא, שעבד ללא הפוגה זמן רב לפני הבחירות, בשפל תקשורתי מוחלט, היינו – תקופה שבה לרוב המפלגות אין פעילים כלל.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להשוות את הצלחתה לכשלונם של שני מנהיגי עבודה קודמים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כמו יחימוביץ', גם ברק נהנה בשיא גדולתו (בסביבות בחירות 1999) מפעילים מסורים ונאמנים שהסכימו ללכת עבורו באש ובמים, נתמכים בסדרה של עמותות שונות ומשונות. אולם הפעילים הללו לא היו באמת "איתו" – הם עבדו עבור המנהיג הדגול, והוא היה תמיד מרוחק- מעין "על אדם" שלעולם לא מקרב אותך אליו באמת. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שברק שכח מפעיליו ונאמניו מיד כאשר נבחר, ואלו שנשארו איתו – קיבלו סכינים בגב בהזדמנות הראשונה (זכור הרגע שבו חברי כנסת שנשכבו עבור ברק על הגדר, ראו בעיניים כלות כיצד הוא בורח לדרום אמריקה ברגע שהיו זקוקים לעזרתו בפריימריס), ותבינו מדוע האיש נשאר שנוא ונטוש, ללא תומך ובעל ברית אחד לרפואה. כמו ברק, עמרם מצנע נהנה אף הוא מתמיכתם המסורה של פעילים ועסקנים, אולם גם הוא איבד את הקשר איתם לאחר הבחירות. במקרה של מצנע, הדבר נבע דווקא מגישה הוגנת מדי. המנהיג האידיאליסט מחיפה חשב שהוא מזכ"ל האו"ם, ושיחק את תפקיד היו"ר של כולם. לפיכך, קירב אליו דווקא את יריביו (שבגדו בו כמובן בהזדמנות הראשונה) וסירב לתמוך באלו שעברו עבורו בפריימריס ובמוסדות המפלגה. כמו ברק, גם הוא נשאר לבסוף חשוף בצריח, בלי ידיד ורע. אפילו עמיר פרץ, שהתייחס לפעילים שלו יותר טוב ממצנע וברק, לא הצליח לשמור אותם איתו בתקופות שפל. אני, שביליתי לא מעט במטה בתקופתו של פרץ, ראיתי זרם התלהבות קצר וחולף – אבל לא מחוייבות קבועה. ברגע שנגמרו הבחירות ופרץ התחיל לדשדש, רוב הפעילים עזבו ללא שוב.

כמו משה פייגלין בימין, יחימוביץ' נהנית מתמיכה של צוות פעילים מסור שהחל לעבוד איתה בשיא תקופת השפל, כאשר העבודה דשדשה בסביבות ארבעה עד שישה מנדטים בסקרים. הם נשארו איתה בתקופות של יובש תקשורתי, בחודשים על חודשים של עבודה מתסכלת וסיזיפית, כאשר הסיכויים להצלחתה נראו נמוכים עד אפסיים. וכמו במקרה של פייגלין, האלכימיה של הקשר האישי הזה בין מנהיג לפעילים מורכב מארבעה גורמים עיקריים: אידיאולוגיה, תקווה, דיאלוג ויחס אישי.

על האידיאולוגיה אין טעם להכביר מילים. שלי יחימוביץ' מייצגת קו כלכלי-חברתי ברור, שמדבר לליבם של צעירים אידיאליסטיים לא מעטים בשמאל, במיוחד אחרי המחאה החברתית. בניגוד למצב במפלגות קטנות, כמו מרצ למשל, עצם המותג של מפלגת העבודה נותן תקווה, ולו מרוחקת, שאני, כפעיל צעיר, אוכל לממש את האידיאולוגיה שלי ביום מן הימים גם במסדרונות השלטון.

אולם בכך אין די: לרבים יש אידיאולוגיה, אך לא כולם מצליחים לגבש מסביבם צוות כה מסור ונאמן. שלי יחימוביץ' מפיצה אימיילים שבועיים שמגיעים ומדברים בעיקר לחוג הרחב של הפעילים והתומכים המסורים (אך לא רק אליהם). באימיילים הללו יש דיון בנושאים חברתיים, כלכליים, ולעיתים רחוקות יותר גם מדיניים, ברמה שקשה לראות ולמצוא בפוליטיקה הישראלית של היום. מעבר לכך, הם בנויים בסגנון דיאלוגי – סגנונה הייחודי של שלי יחימוביץ' ניכר בכל מילה ומשפט, והרושם שנוצר אצל הקוראים הוא שהאימיילים אינם נכתבים בידי שרף, יחצ"ן, מלאך או שליח. השילוב של סגנון לא יומרני של "שיחה קלילה" עם דיון רציני בנושאים שעל הפרק, קוסם ומחמיא לצעירים מוכשרים ואידיאליסטים שמתעניינים בפוליטיקה. הנה – מנהיגת המפלגה מכבדת אותי, משתפת אותי, מפרטת על פעילותה ומסבירה באופן שווה לכל נפש את עמדותיה – ולא רק בסיסמאות חלולות.

לכך מצטרף גורם נוסף, הייחודי לדעתי לשלי יחימוביץ': יחס אישי לכל פעיל ופעיל. בניגוד לשיטה הפואדית, לא מדובר ביחס המורכב מטובות הנאה פשוטות וברורות כגון ג'ובים. ממילא, סגנון כזה מדבר בעיקר לעסקנים מקצועיים ומבוגרים, מהדור הישן והעייף של מפלגת העבודה – לא אנשים המסוגלים לבנות שטח דינמי ויעיל כמו הצוות של יחימוביץ'. אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם אינם זקוקים לצ'פחות ולהבטחות ברורות לטובות הנאה, אבל הם כן מעוניינים להרגיש שהם משפיעים, שמתחשבים בהם וחושבים עליהם; ושלי יחימוביץ', למזלה הטוב, היא אומנית היחס האישי. היא מארחת את הפעילים, משתתפת בשמחות ובחתונות שלהם, וחשוב מכל – מזכירה אותם בשמותיהם ומספרת עליהם באימיילים למעגל הקוראים הרחב יותר. מהדואל"ים שלה, למשל, אנחנו יודעים כי:

מנהיגה. ברכות ליעל סיני שלנו,שנבחרה השבוע ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והיא תחליף את איתי גוטלר (כן, גם הוא שלנו!) שעשה עבודה מצוינת. יעל היתה עד לא מזמן יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה באוניברסיטה, בת 28, חברה של להב, אוהבת ספרים, קולנוע וטיולים, פעילה חברתית נמרצת, כרגע האשה היחידה בראשות אגודה של אוניברסיטה, אבל מצטרפת לחבורה מדהימה של נשים צעירות שנבחרות אצלנו בזו אחר זו לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכללות. בהצלחה!

ודוגמא אחרת:

מזל טוב למיכל ולסער שהתחתנו ביום שישי. שניהם חיפאים אבל במקור מעין דור (מיכל) ומעין השופט (סער). כן, גם הם פעילים מאוד במפלגת העבודה שמשמשת לאחרונה מועדון הכרויות וחתונות משובח. זה היה טקס חילוני ושוויוני. סער אמנם שבר את הכוס אבל מיכל ברכה, והסבירה שהכוס היא סמל שהעולם שבור ועוד יש מה לתקן בו. את הטקס ערך עופר קורנפלד, שהוא גם יו"ר המטה שלי, גם יזם הייטק וכלכלן, אבל גם יו"ר ארגון הוויה, ארגון שעורך טקסים יהודיים-חילוניים שנטועים ביהדות ומבטאים התחדשות חילונית-ציונית בת זמננו. עוד פרטים על השניים המקסימים האלה בפייסבוק. מאחלת להם הרבה אושר, אהבה והגשמה. ולכולכם – חג שמח ובקרוב אצלכם."

לפעמים, האימיילים מפרטים את ההישגים של הפעילים המרכזיים, באופן שמראה קרבה ואכפתיות וכמובן מסייע להמריץ את היתר:

עמיחי סרגובי, ראש צוות מתנדבי האינטרנט שלנו, כבר חשף בעבר שרוב הלייקים של ביבי באים ממדינות שאזרחיהן לא ממש יודעים לקרוא דף בעברית, כולל אלפי מוסלמים אינדונזים. אלה פשוט חבילות לייקים שנקנות בכסף. עמיחי הכניס את לשכת רה"מ לאמביציה, וההודעה החדשה דווחה כבר על עלייה בלייקים הישראלים. גם הפעם עמיחי חשף שלפתע חצי מהישראלים אצל ביבי הם ילדים מתחת לגיל 17. למה? כי הכי זול לעשות קמפיין ממומן לקבוצת הגיל הזאת. הנה תקשורת עם קצת יותר הסברים.

והיחס האישי מסייע, כמובן, גם לגייס כשרונות נוספים. קל יותר להצטרף למשפחת פעילים מסורה מאשר למפלגה קרה ומנוכרת – כפי שמפלגת העבודה נתפסת קודם, וקדימה (למשל) נתפסת היום:

עכשיו צו גיוס לכל מי שהוא חבר מפלגה, מתפקדים חדשים וחברים ותיקים. פתחו את היומנים ופנו את ארבעה בספטמבר, כי ביום הזה אתם באים להצביע בקלפיות בכל רחבי הארץ, ובוחרים את צירי הועידה שלכם ואת חברי מועצת הסניף שאחר כך יבחרו את מזכיר הסניף. ואל תחשבו לרגע שזה "לעסקנים בלבד"! בדיוק ההיפך. זה בשבילכם. מאוד חשוב לי שתגיעו ותבחרו את האנשים הטובים ביותר, שגם יחזקו את הדרך שלנו.

כאמור, אני לא טוען שהיכולת ליצור "שטח" בר קיימא הוא הגורם היחיד להצלחתה של שלי יחימוביץ', אבל הוא בהחלט גורם הכרחי. הביטו, למשל, על יאיר לפיד. כמו יחימוביץ', הוא היה סלבריטאי תקשורת, וכמוה – הוא שואף להנהגה. הסגנון שלו, לעומת זאת, שונה לחלוטין: הוא מדבר בסיסמאות, לא חושף את דיעותיו, מקיף את עצמו ביועצים עלומים ומשתמש בדף הפייסבוק שלו לא כבמה לדיאלוג, אלא רק כדי לשחרר מסרים לחלל החיצון. כל מי שמעז לחלוק עליו או לבקר אותו, דרך אגב, נחסם מיני וביה מהדף. לפיכך, ללפיד יש מעט מאד תומכים מסורים ונלהבים, וגם אלו שיש – ככל הנראה ייעלמו מיד עם הכישלון הראשון. מי שרוצה להבין מדוע שלי יחימוביץ' עולה ולפיד מדשדש, חייב להתחשב גם בגורם הזה.

במשטר דמוקרטי, פוליטיקה היא אומנות היחס האישי. היא מחייבת לקנות את נאמנותם של בני אדם לאורך זמן, בני אדם חופשיים שיכולים לקום ולעזוב בכל רגע. בינתיים, שלי יחימוביץ' הצליחה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, לבנות קבוצת תומכים יעילה כזאת בתקופת שפל, ולשמור עליה לאורך זמן. אולם מאחורי ההישגים הללו מסתתרות גם מספר בעיות, שעלולות לחסום את דרכה למעלה ואף להפיל אותה בעתיד. אין צורך לומר, כמובן, שיהיה עליה להמשיך ולתחזק את הקשר האישי עם הפעילים גם לאחר הבחירות, אתגר לא פשוט שרבים נכשלו בו. גם מבחינה זו, היא תוכל ללמוד רבות מהצלחתו של משה פייגלין. אולם בליגה הלאומית של הפוליטיקה, אין די ביצירת יחס אישי מצויין עם הפעילים "שלך", יש לרכוש גם בעלי ברית במחנה הרחב יותר. שלי יחימוביץ' אמנם הצליחה ליצור יחסי חברות מצויינים עם אנשי ימין כמו גדעון סער או מנהיגים חרדים כיעקב ליצמן, אולם אלו לא יהיו בעלי בריתה הפוליטיים אם וכאשר תהיה מועמדת אפשרית להרכבת קואליציה. האם האידיאולוגיה הנוקשה תאפשר לה ליצור יחסים של שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ממחנה השמאל-מרכז, אנשים מנוסים ורבי אגו (בלשון המעטה) כאהוד אולמרט, ציפי לבני או יאיר לפיד? אם התשובה שלילית – היא תתקשה לבנות מחנה פוליטי, והאיבה הגלויה שלה לאולמרט אינה מבשרת טובות בהקשר זה. בעיה נוספת הוא כשלונה היחסי, עד עתה, ליצור לעצמה מחנה פעילים מסור ונאמן גם במגזר הערבי (הכרחי לכל מנהיג של מפלגת העבודה). בשלב כלשהו, תצטרך גם להציע לציבור סדר יום מדיני. האם תוכל לעשות זאת בלי להבריח את פעיליה השמאליים מחד, ואת אנשי הליכוד ששוקלים להצביע לה בבחירות מאידך? זה האתגר הגדול ביותר שמפלגת העבודה ומנהיגתה יעמדו מולו בבחירות הקרובות, וסביר שגם לאחריהן.

כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.

המשך הרשומה ←

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

המשך הרשומה ←

האם מודיעין הוא סוג של מדע? האם ניתן לבסס הערכות מודיעיניות בנושא מצרים, איראן או סוריה על מתודות עבודה מדוייקות, ולנמק אותם כפי שמנמקים פיתרון בעיה פיזיקלית או כימית? בספרו המרתק, הפילוסופיה של המודיעין, מנסה פרופ' יצחק בן ישראל לבסס תשובה חיובית לשאלה הזאת. חשוב לציין, כי הוא אינו טוען שמדענים או אנשי מודיעין יכולים לנסח נוסחאות מתמטיות מדוייקות ולנבא באמצעותן את העתיד. גם המדעים ה"מדוייקים" אינם באמת "מדוייקים". מודל מדעי אינו אלא היפותזה, השערה, ולא קביעת עובדה ודאית על העולם. ההשערה הזאת תקפה רק משום שהיא תואמת את התצפיות, אך לעולם לא ניתן "להוכיח" אותה באופן מלא. ברגע שתסתור את נתוני התצפיות, עלינו להשליך אותה לפח. יתרונו הגדול של המדע הוא לא ב"דיוק" שלו בהכרח, אלא במתודת המחשבה המסודרת שלו, ובטיעוניו החשופים תמיד להפרכה ולביקורת.

בן ישראל מעוניין לאמץ שיטת חשיבה מסודרת כזאת גם בתחום המודיעין. על אנשי מודיעין לשער השערות, לבדוק באופן מדוקדק ומסודר אם הן תואמות את התצפיות, ואם התשובה שלילית- להשליכן. הוא מכיר בכך שאנשים העובדים בארגוני מודיעין יתנגדו לחשיבה מסודרת ו"מרובעת" מסוג זה, ולכן הוא מציע לכפות אותה עליהם הר כגיגית. באמצעות שורה של היקשים, הוא מסיק שצורת חשיבה מסודרת כזאת היתה מוכיחה לראשי צה"ל כי מצרים מתכוננת למתקפה ב-1973, ובכך מונעת את מחדל מלחמת יום הכיפורים.

אולם כדי שאנשי מודיעין יוכלו לחשוב באופן "מדעי", עליהם לנסח את הבעיות וההשערות שלהם כהלכה. היינו, ברוח גישתו של הפילוסוף קארל פופר, עליהם לטעון טענות הניתנות להפרכה, ולהימנע מטיעונים ריקים ומעגליים. בעת מחלתו של ערפאת, למשל, אמר ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון זאבי-פרקש בועדת חוץ וביטחון ש"או שערפאת ימות, או שלא." "הערכה" מודיעינית מסוג זה אינה ניתנת להפרכה, ולפיכך אין לה ערך. אולם, אליבא דבן ישראל, בתחום המודיעין נפוצים  גם טיעונים מעגליים מתוחכמים, ולפיכך מסוכנים יותר. בדו"ח ועדת אגרנט, למשל, כתוב שהערכת אמ"ן על הצבא המצרי לא היתה משביעת רצון. זהו טיעון מעגלי בדיעבד, שאינו ניתן להפרכה: הערכת המודיעין נכשלה בחיזוי תנועות הצבא המצרי, ומכאן ניתן לטעון תמיד בדיעבד שהיא "לא היתה משביעת רצון".

המשך הרשומה ←