מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."  

לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון. 

נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו.  אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.

שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.

כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.

הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.

אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.

למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.

מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.

התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.

ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו  (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.

כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.

והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה.  בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.

אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?

תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.

פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.

ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.

ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.

את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?

אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.

אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.

אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.

אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.

ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.

המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.