כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה דומה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולם למעשה, יש לו שלושה מאפיינים ייחודיים המקשים על פתרונו. אלעד נחשון, דוקטורנט להיסטוריה של היישוב העברי, מנתח בטור אורח לינשוף את הסכסוך מבחינה גיאו-פוליטית, ומסביר מדוע מצבה של ישראל שונה בתכלית מזה של מדינות אחרות המחזיקות בטריטוריה שנויה במחלוקת.

בשנים האחרונות נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד כמעט לגמרי מבימת השיח הציבורי, ובמידה והוא עדיין חוזר אליה מדי פעם, הרי אלו הצדדים השוליים יותר שלו שזוכים לתשומת לב. אולם השאלה הגדולה באמת – מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בה על מדינת ישראל לפעול על מנת להתמודד עם הסכסוך – נשארת מיותמת. בשורות הבאות אני מבקש להצביע על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל לאור האיומים שהיא עשויה לעמוד בפניהם בטווח הארוך. הבנת האינטרסים הללו לא תוביל אותנו לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם היא כן תאפשר לנו להצביע על אלמנטים שחייבים להיכלל באותו פתרון, ולהבחין ביניהם לבין אלמנטים פחות חיוניים. בעזרת ההבחנה הזו נוכל לפסול הצעות מסוימות לסיום הסכסוך שהן בלתי-קבילות מבחינת האינטרסים הישראליים, ולהישאר עם רשימה מצומצמת יותר של פתרונות אפשריים.

ראשית, כדי להבין מהם האיומים שעשויים לעמוד בפני ישראל בעתיד חשוב להבחין בין עובדות גיאופוליטיות שעשויות להשתנות במהירות ובאופן קיצוני, ואכן משתנות מדי פעם – דוגמת אישיותם של מנהיגים ספציפיים, האידאולוגיה והמדיניות של משטרים מסוימים, ומערכת הבריתות או הסכסוכים שביניהם – לבין עובדות גיאופוליטיות שתוחלת החיים שלהן נמדדת במאות ואלפי שנים, כגון הזהות האתנית והדתית של תושבי אזור מסוים, ויותר מכל – הגיאוגרפיה שלו. כך למשל, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה לשנת 2050 על בסיס ההנחה שהמשטר המצרי יהיה ידידותי לישראל, אולם היא כן יכולה לבנות אסטרטגיה על בסיס ההנחה שבשנת 2050 רוב מכריע של תושבי מצרים עדיין יהיו ערבים מוסלמים סונים המתגוררים בסמוך לנילוס. לכן הניתוח שלעיל יתבסס על עובדות מהסוג השני.

שנית, על מנת להבין לעומקה את משמעותן של העובדות הללו אזדקק להשוואה מתמידה מול סכסוכים אחרים שהתקיימו ברחבי העולם במאה האחרונה. רק ההשוואה הזו תוכל לעזור לנו לעמוד על ייחודיותו של הסכסוך-הישראלי פלסטיני, שנעלמת לעתים קרובות דווקא מעינינו, כישראלים שחווים אותו מילדותם כעניין 'רגיל' או אף 'מובן מאליו'. ההשוואות הללו יבהירו מדוע הסכסוך לא הסתיים עד כה – וגם לא עתיד להסתיים – באמצעות 'פשרה' פשוטה וקלה בין שני הצדדים; או במילים אחרות, מדוע חלוקת הטריטוריה שנמצאת כביכול בלב המחלוקת לא תספק את האינטרסים הלאומיים של אף אחד מהצדדים, ולכן לא תפסיק את המאבק ביניהם.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי במורכבות וברב-ממדיות שלו. הוא, כמובן, סכסוך לאומי, כמו בין הטורקים לכורדים; והוא גם סכסוך דתי, כמו בין המוסלמים לנוצרים בניגריה. הוא כרוך בקשרים אתניים, דתיים והיסטוריים שמערבים גם מדינות אחרות, כמו שהסכסוך בקוסובו בהכרח מערב את אלבניה. והוא כרוך בערבוב דמוגרפי מסוייט לחלוטין, כזה שלא מאפשר לשרטט אף קו מפריד בין שתי האוכלוסיות בלי להותיר מיעוטים משמעותיים בכל אחד מהצדדים, כמו בבוסניה. כל אחד מהמאפיינים האלו כשלעצמו נפוץ למדי בסכסוכים ברחבי העולם, אם כי קשה להעלות על הדעת צירוף של ארבעתם ביחד. אבל נוסף לכך, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש גם שלושה מאפיינים ייחודיים שאין להם מקבילות הולמות בשום מקום אחר בעולם, ושלושתם קשורים לאינטרסים קיומיים של הצדדים.

המאפיין הראשון הוא הקשר העמוק מאד של הפלסטינים לאוכלוסיות שכנות. לכל עמי ערב יש קשרים אתניים ודתיים חזקים זה לזה, אבל קשה למצוא עמים שקרובים אחד לשני במידה שהפלסטינים קרובים לירדנים, ללבנונים ולסורים. כאן, יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי, החלוקה למדינות היא שרירותית, חדשה במונחים היסטוריים, ובלתי יציבה. היא תוצר של סבך אינטרסים קולוניאליים ומקומיים שהתקיימו בראשית המאה העשרים, ולא תוצאה של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או הדמוגרפיה בשטח. כמובן, מיעוט שיש לו קשרים אתניים למדינות שכנות הוא לא עניין נדיר; אפשר להזכיר למשל את האירים בצפון אירלנד, הטורקים בצפון קפריסין או הגרמנים בדרום טירול. אבל בכל המקרים האלו הקשרים הם למדינה אחת; לכל היותר שתיים. לפלסטינים יש קשרים אתניים ל-18 מדינות ערביות, שכולן נמצאות באזור, ושבכל קנה מידה עוצמתן המשותפת מגמדת את זו של ישראל. ועובדה זו מובילה אותנו למאפיין הייחודי השני של הסכסוך.

למדינות הערביות והמוסלמיות השכנות לישראל אין התנגשות אינטרסים מהותית איתה – כל עוד הן דבקות במודל הקיים של מדינות לאום. אבל למדינות ערב יש זיקה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה זו לזו, שנובעת מהזהות הערבית המשותפת ומהזהות המוסלמית המשותפת. פירושו של דבר הוא שמאז ומתמיד היו בעולם הערבי כוחות חזקים ששאפו לאיחוד על בסיס אחת הזהויות האלו, וכמו כן פירושו של דבר הוא שהזהות האתנית והדתית המשותפת תמשיך, בסבירות גבוהה, לעודד את קיומם של כוחות כאלה גם בעתיד. בשנות החמישים והשישים הרעיון הפאן-ערבי הוא שהיה דומיננטי, ואילו היום הרעיון הפאן-מוסלמי הוא שמוביל את הדרך. לשני הרעיונות היו גם התחלות של הגשמה: לפאן-ערביות באיחוד קצר הימים בין מצרים לסוריה (קע"מ), ולפאן-אסלאמיות בהקמת המדינה האסלאמית (דאע"ש) שהשתלטה על שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ושלחה זרועות למגוון מדינות אחרות באזור. אלא שהנקודה שכל מי שמביט במפה של המזרח התיכון לא יכול להתעלם ממנה, היא שהעולם המוסלמי (ובכללו העולם הערבי) מחולק בין שתי יבשות – אסיה ואפריקה, שרצועת אדמה צרה בלבד מחברת ביניהם. רצועת האדמה הזו היא ישראל, שתקועה כמו עצם בגרון של כל חלום על איחוד אזורי. לכן ברור שבזמן שהאויב הראשון של כל תנועה פאן-אסלאמית הוא המשטרים הערביים הנוכחיים, האויב השני תמיד יהיה ישראל. מצב זה יתקיים אפילו אם לקהילה המאוחדת לא תהיה שום כוונה להתפשט לאף אזור לא-מוסלמי אחר, שכן עצם קיומה נמצא בסימן שאלה כל עוד ישראל מבתרת את הטריטוריה שלה לשניים. מציאות זו מציבה את ישראל בעמדה המאד ייחודית, והמאד לא נעימה, של חשש תמידי מכך שכל שכניה יתאחדו כנגדה, בלי שום קשר לדברים שתעשה או לא תעשה. אין עוד מדינה בעולם שניצבת בפני חשש דומה, ותמשיך לעמוד בפניו בעתיד הנראה לעין. המשמעות הפשוטה, מבחינת ישראל, היא שהיא צריכה לדאוג לאמצעי הגנה עצמית יוצאי דופן.

המאפיין הייחודי השלישי נוגע לטריטוריה שבמחלוקת עצמה – יהודה ושומרון. כדי להבין את חשיבותה של הטריטוריה הזו אבקש לעשות שימוש במונח האנגלי Heartland, שניתן אולי לתרגמו לעברית באמצעות הביטוי 'לב הארץ'. מונח זה מציין את האזור המרכזי והחשוב ביותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית של מדינה מסוימת, להבדיל מהפריפריה שלה. כך למשל האזור הקרוי איל דה פרנס והאזורים הסמוכים לו הם לב הארץ של צרפת, בעוד פרובנס או ברטאן נמצאים בפריפריה שלה. האזור שבין לונדון לליברפול הוא לב הארץ הבריטי, בעוד קרומוול, סקוטלנד או צפון אירלנד הם הפריפריה שלה. לישראל יש לב ארץ מובהק מאד: זהו המשולש שבין הערים ירושלים, אשקלון וחיפה. באזור הזה, שמהווה רק 15% משטחה של ישראל, מתגוררים 68% מתושביה, ובו מרוכזים מוסדות השלטון שלה, מרבית הפעילות הכלכלית שלה, נמל התעופה הבינלאומי העיקרי שלה, ושני נמלי ים דרכם עוברים קרוב ל-95% מהסחורות שנכנסות אליה.  

טריטוריות במחלוקת ממוקמות בדרך כלל, באופן טבעי, בשוליים הגיאוגרפיים של המדינות המעורבות. תיאור זה נכון לגבי צפון אירלנד, נגורנו-קרבאך, אלזס ולוריין, טיבט, קשמיר, חבל הבסקים, חצי האי קרים, קטלוניה, קורסיקה, כורדיסטן, צ'צ'ניה, וכמעט כל דוגמא אחרת שאפשר להעלות על הדעת. אין הרבה טריטוריות בדלניות שממוקמות ממש בליבה של המדינה ממנה הן מבקשות להתנתק. נדירים עוד יותר הם מקרים של טריטוריות בדלניות שמקיפות את עיר הבירה משלושה כיוונים. ולבסוף, אני לא מכיר אף מקרה של טריטוריה בדלנית ששולטת שליטה טופוגרפית מלאה על ריכוזי האוכלוסייה בהם מתגוררים רוב תושבי המדינה ועל נמל התעופה היחיד שלה, ונמצאת בעמדה מצוינת לבתק אותה לשניים. זה לא אומר שלטריטוריות במחלוקת בדרך כלל אין חשיבות; לכולן יש חשיבות כזו או אחרת. אבל הוויתור על טריטוריה במחלוקת – קל וחומר על חלק ממנה – בדרך כלל לא מציב איום קיומי ממשי כל כך בפני המדינה שמתבקשת לוותר עליה. אולי יום אחד הממלכה המאוחדת תיפרד מסקוטלנד, אבל איש לא מעלה על דעתו תנועה בדלנית בדרום מזרח אנגליה, מסביב ללונדון. ארה"ב אולי תשחרר לחופשי את פוארטו ריקו, אבל היא לעולם לא תשלים עם בדלנות בוירג'יניה: היא תטביע את הארץ בדם כדי למנוע מזה לקרות, תרחיש שכבר התממש במלחמת האזרחים האמריקאית. במובן הזה, סיני, עזה ורמת הגולן הם חבלי ארץ חשובים, אבל הוויתור עליהם לא מעמיד בסכנה את *עצם קיומה* של ישראל; הוויתור על יהודה ושומרון כן.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה שיושבת בחבל ארץ שנמצא בעמדה גיאוגרפית מצוינת לאיים על עצם קיומה. אוכלוסייה זו מקיימת קשרים אתניים, דתיים ופוליטיים הדוקים מאד לכל המדינות באזור; ותושביהן של מדינות אלו משתעשעים באופן קבוע אבל מתבקש ברעיון של איחוד אזורי שמחייב את מחיקתה של ישראל. מכאן נובע שמדינת ישראל עשויה, בסבירות גבוהה, לעמוד גם בעתיד בפני איום ביטחוני מצד גורם חזק שמעבר לגבולותיה, שימצא ביהודה ושומרון אוכלוסייה אוהדת מאד למטרותיו, ועמדה גיאוגרפית מושלמת לצאת ממנה למתקפה. מכאן קל לראות כי האינטרס הביטחוני החשוב ביותר של ישראל הוא שליטה צבאית הדוקה על יהודה ושומרון, שמטרותיה הן צמצום עד למינימום של הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית לגורמים עוינים בארצות אחרות, סיכול כל התחמשות או התבצרות שלה, והחזקתן של עמדות קלות להגנה, שמרחיקות כל כוח צבאי עוין מלב הארץ של ישראל ומהמותניים הצרות שלה.

אינטרס זה איננו מכתיב פתרון ספציפי כלשהו לסכסוך, וגם לא את המשך המצב הקיים. הוא מתיישב עם שורה של פתרונות מוצעים, ובכללם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת באופן שמשמר בידי ישראל עמדות מפתח צבאיות ויכולת מעשית לפקח על היוצאים והנכנסים אליה. בפרט יש להדגיש, כי אינטרס זה משאיר בידי ישראל מגוון רחב מאד של אסטרטגיות אפשריות מול עזה, שמצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי שונה לחלוטין מזה של יהודה ושומרון. עם זאת, הוא מראה כי וויתור ישראלי על שליטה צבאית ביהודה ושומרון – או הימצאות בעמדה בה השליטה הזו עשויה להישמט מידי ישראל בקלות – שקול להכנסת צווארה של מדינת ישראל לתוך הגיליוטינה, תוך הסתמכות על טוב ליבם של מי שיש להם אינטרס מובהק בהשמדתה.

בימין הפוליטי, יש רבים הסבורים שבנימין נתניהו "הודח" מתפקידו על ידי מערכת המשפט. בטור קצר לינשוף, טוען חנן גרשוני שיש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה הזאת: אין שום קשר בינה לבין העובדות.

נתניהו הודח מתפקידו על ידי מערכת המשפט – כך טוענים לא מעט ימנים. אז מכיוון שהרעיון התחיל לקנות לו שביתה בימין, כדאי להזכיר כמה עובדות. המשבר הפוליטי, שבסופו נתניהו מצא את עצמו מחוץ לכס רה"מ, התחיל ב-2019. בשלב הזה עוד לא הוגש שום כתב אישום. נתניהו ניצח בבחירות ברוב משכנע – 65 מנדטים. הכל היה בסדר מבחינתו עד שליברמן החליט לפרוש והשאיר את נתניהו עם 60 מנדטים בלבד. הסיבה הרשמית היתה אי הסכמה בקשר לחוק הגיוס, טענה לא רשמית היא שזו היתה נקמה של ליברמן בנתניהו בגלל שחשב שנתניהו התלונן נגדו במשטרה. כך או כך, הפרישה לא קרתה בגלל החקירות של נתניהו. לא זה מה שהפריע לליברמן, שקצת לפני כן היה נאשם בעצמו ובהזדמנות אחרת הורשע. בזה אפשר לסיים, מכיוון שזו הסיבה שנתניהו נכשל במשך ארבע מערכות בחירות בניסיון להקים ממשלה בראשותו. בכל אחת מהן, אם ישראל ביתנו היתה חלק מהקואליציה, לגוש הימין היה רוב מוצק.

המכה הבאה לנתניהו היתה הפרישה של גדעון סער והקמת תקווה חדשה. סער הכריז כבר בתחילת הקמפיין שלא יישב עם נתניהו, אבל הסיבות שהוא מנה היו שהליכוד הפך לכלי שרת של נתניהו, שנתניהו מציב את טובתו האישית לפני טובת המדינה ושהוא פוגע בממלכתיות ובאחדות. הוא אכן טען בשלב מסוים שלא טוב שנאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, אבל זו בהחלט לא היתה הסיבה המרכזית. ואם כל הסיבות שסער מנה לפסילה לא היו נכונות, הרי שהסיבה האמיתית היתה היחס המכוער של נתניהו כלפיו. אבל גם הפרישה של ישראל ביתנו מגוש נתניהו, וגם זו של תקווה חדשה, לא הספיקו בשביל להקים ממשלה בלי נתניהו.

הממשלה ששלחה אותו לאופוזיציה הוקמה בזכות הצטרפותן של עוד שתי מפלגות – ימינה ורע"מ. והנה, גם שתי המפלגות האלו לא נימקו את בחירתן בכך שקיימים אישומים נגד נתניהו, שתיהן לא פסלו אותו בשל כך ושתיהן גם קיימו איתו משא ומתן. כלומר המפלגות שהפילו את נתניהו – או שלא פסלו את נתניהו, או שפסלו – אבל לא בגלל החקירות נגדו.

ומה לגבי מפלגות המרכז והשמאל? הן הרי הודיעו שיחרימו את נתניהו בגלל כתב האישום נגדו. אם כן האם לא בגלל זה הוא נכשל בניסיון להרכיב ממשלה? זו טענה נכונה, אבל היא סובלת מזיכרון קצר: עד לפני כמה חודשים, הן כחול לבן והן העבודה ישבו בממשלה אחת עם הנאשם נתניהו. החרם נשבר. ואז, לא מלאך ולא שרף ולא כתב אישום ולא חקירות – נתניהו בכבודו ובעצמו בחר להפר את ההסכם הקואליציוני ולפרק את הממשלה. הוא כנראה חשב, כמו מהמר כפייתי, שאמנם שלוש פעמים הוא לא הצליח להשיג רוב בלי ישראל ביתנו, אבל בפעם הרביעית הוא יצליח. לצערו, התכנית המבריקה הזו נכשלה. אם גנץ לא מוכן מאז לעשות עסקים עם נתניהו, וזאת למרות שהוצעו לו הצעות מפליגות מאוד מכיוון הליכוד, לא מנדלבליט הוא האשם בזה.

נשארה רק מפלגה אחת שגם החרימה את נתניהו בגלל כתבי האישום וגם לא שברה את החרם, והיא יש עתיד. אכן אפשר לטעון שזאת הסיבה שנתניהו עכשיו באופוזיציה, אבל צריך להזכיר שנתניהו, באופן משפיל, פיטר בשידור חי את יו"ר המפלגה, והאירוע קרה הרבה לפני כל החקירות. יטענו שבגללן הוא הפסיד מצביעים. ובכן, האמת קצת שונה. בבחירות 2015 הליכוד קיבל 30 מנדטים. מאז, בכל מערכת בחירות המספר עלה, עד שהגיע לשיא של 36 מנדטים בבחירות 2020, שהתקיימו אחרי הגשת כתב האישום. כלומר, אם האישומים השפיעו על מספר המנדטים של הליכוד הרי שהם השפיעו לחיוב. בקיצור: לא, מערכת המשפט לא הפילה את נתניהו. הוא הפסיד את הכיסא שלו באופן פוליטי לחלוטין – נערכו בחירות לכנסת, והכנסת הביעה אמון בממשלה שאינה בראשותו. האמת העצובה היא שהאדם שאחראי יותר מכל על נפילת נתניהו הוא בנימין נתניהו. אכן, יש מקום לטענה שההליכים הפליליים נגד נתניהו תרמו תרומה כלשהי לתוצאה הסופית, אבל הם וודאי לא היו הגורם היחיד או המרכזי בה. כשהשמאל הפסיד בבחירות 96 הוא רקח אגדה שמספרת שנתניהו הפך לראש הממשלה בזכות רצח רבין. אם הימין רוצה להיות אינפנטילי פחות, כדאי שיזנח את האגדה החדשה ויתחיל להתמודד עם העובדות.

במאמרים קודמים בינשוף, עסקנו בהרחבה בפגמים היסודיים שמשתקים את הפוליטיקה הישראלית, כגון תרבות החרמות. בטור אורח, מציע אבשלום בן צבי, כותב הבלוג עמדת תצפית, גישה שונה במעט: הבעיה העיקרית, לטענתו, היא הפיכתה של הפוליטיקה לסוג של פרפורמנס שמטרתו לתחזק את זהותו האישית של הפעיל, במקום גישה מעשית שנועדה לשנות דברים במציאות. כך, בהעדר יכולת להתפשר ולהתגמש, לא רק האישי הופך לפוליטי, אלא גרוע מכך – הפוליטי הופך לאישי.

"מסוף מחשב הוא לא איזו טלוויזיה ישנה וחבוטה עם מכונת כתיבה לפניה. זהו מימשק שדרכו יכולים המוח והגוף להתקשר עם היקום ולהזיז חלקים שלו ממקום למקום." ~ דאגלס אדאמס, "לא מזיק ברובו", עמ' 67.

כשעוסקים בפוליטיקה, מקובל להזכיר את אמירתו של ביסמארק לפיה "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי". צד נוסף של הפוליטיקה היא היותה ממלכת התכליתיות. כלומר, הפעולה בזירה הפוליטית נעשית על מנת להשיג תכלית מסויימת, להזיז דברים ואנשים ממקום למקום, ליצור שינוי מעשי במציאות.

אני מאמין, לפחות לגבי הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה, שאנשים נכנסים לפעול בזירה הזו, שהיא תובענית מאוד, תחרותית מאוד, ולאו דווקא מתגמלת (לפחות כל עוד נשארים בתחומי המותר בחוק) במטרה כנה לעשות שינוי כזה, כל אחד בכיוון שנראה לו רצוי.

למעשה, אני חושב שהמבחן הטוב ביותר לזיהוי פעולה פוליטית הוא היותה פעולה תכליתית. ככל שהיא לא משרתת תכלית של שינוי במציאות, הרי שהיא לא פעולה פוליטית. למשל, הפוליטיקה אינה המקום לויכוח אידיאולוגי. אין ספק שהאנשים הפועלים בזירה הפוליטית חלוקים זה על זה מבחינה אידיאולוגית. אבל מה שהם נאבקים עליו אינו האידיאולוגיה, אלא הצעדים המעשיים שיבוצעו או ייבלמו.

ולמרות זאת, נראה שיותר ויותר אנשים מתייחסים אל הפוליטיקה באופן לא מעשי. אל הפעולה הפוליטית הם מתייחסים, לרוב מתוך ייאוש מהסיכוי לשינוי, כאל פעולה הצהרתית. כך נשמעים קולות (משמאל ומימין) שבשם טוהר הכוונות והעמדה האידיאולוגית, מעדיפים את הישיבה הלא אפקטיבית באופוזיציה על פני הפשרות הנדרשות על מנת לקדם, עד כמה שאפשר במגבלות המציאות, שינוי מעשי בכיוון הרצוי להם.    

הצד השני של האמירה לפיה "האישי הוא הפוליטי" הוא ש"הפוליטי הוא אישי". כלומר, יותר ויותר אנשים, שיש להם עניין בפוליטיקה, פועלים ביחס אליה לא מתוך השאלה "מה המעשה שלי ישנה במציאות שמחוצה לי?" אלא מתוך השאלה "כיצד הפעילות הפוליטית שלי תשפיע עלי?".

הכוונה היא לא לבחירה אינטרסנטית בנציג שידאג לאינטרס הישיר שלי אלא לתפישת הזיהוי (והפעולה) הפוליטית ככזו שמתחזקת למעשה פן בזהות האישית של האדם. אחד המאפיינים של פוליטיקה כזו היא שככלל, מטרתה המוצהרת אינה מכוונת לקידום האינטרס הישיר של האדם, אלא דווקא להטבת מצבם של "אחרים". הפעולה הפוליטית לא נחוצה לאדם למען עצמו, אלא נעשת כ"תחביב" או כ"פרפורמנס" חברתי (ההיסטוריון דיוויד סוויפט כתב על זה ספר, וגם התראיין לפודקאסט). הפעילות הפוליטית מהסוג הזה לא באה לשנות את המציאות, אלא לבטא את היותו של האדם, בעיני עצמו (וכמובן גם בעיני סביבתו החברתית) "שמאלני" או "ימני", "נאור", "ליברל", "לאומי", "מאמין" וכיוצא באלה. הוא לא עושה את דווקא את מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות בכיוון הרצוי, אלא קודם כל את מה שנחוץ כדי לתחזק את מרכיב הזהות הזה שלו. ולכן ראוי וכדאי לו שיקרא את מקורות המידע הנכונים, יגיד את הדברים הנכונים, יזדהה ויסתייג מהאנשים, האמירות והדברים הנכונים, וישתתף בהפגנות הנכונות. חריגה מתחומי הראוי וה"נכון" תהיה לא רק שינוי עמדה בעקבות למידת מידע חדש. היא תיצור ערעור על מרכיב זהות אישי, ותערער גם את הזיהוי שלו בעיני סביבתו. לא לחינם, שינוי כזה יהפוך להיות קשה יותר ונדיר יותר. קל יותר להשאר במסגרת הרגילה והמוכרת מאשר להשתנות ולצאת ממנה.

במקרה כזה, ברור מדוע אנשים שמתייחסים כך אל המימד הפוליטי בחייהם מתקשים עם פשרות, מפני שהנכונות להתפשר מעבירה פן משמעותי בזהות האישית מתחום ברור אל תחום אפור יותר. ואחת הבעיות מופיעה כאשר אנשים שתופשים את הפוליטיקה בצורה הזו, משליכים אותה גם אל נציגיהם בזירה הפוליטית. כלומר, הם לא מצפים מהם לשינוי המציאות, אלא לתחזוק הזהות שלהם. ולכן הם מודדים אותם במבחן ההזדהות: האם הנציג שלי אומר את הדברים הנכונים בזירה הציבורית? האם הוא שומר על טוהר הזהות? במצב כזה, כל פשרה מצד הנציג הופכת להיות "בגידה", שמערערת את ההזדהות איתו, ומעוררת זעם מצד תומכיו, ואת האינסטינקט לנזוף בו ולהסתייג ממנו, ולראות בו "מתחזה" שחשף את זהותו האמיתית. שהרי אם לא נסתייג ממנו, הרי שגם אנחנו "פשרנים", לא נאמנים לערכים, וגם זהותנו האישית והחברתית מתערערת.

התוצאה הבעייתית של הגישה הזו אל הפוליטיקה היא שככל שהיא מתפשטת בקרב ציבור הולך ומתרחב, כך הפוליטיקאים, שתלויים בתמיכת הציבור הזה ונאמנותם לו נבחנת בכל רגע, נדרשים יותר ויותר ל"הפגנות נאמנות" ו"עמידה על עקרונות", שהרי אם לא יקפידו עליהם יאבדו את תמיכת בוחריהם. אלא שככל שהם נדרשים ליותר ויותר הפגנות שכאלה, כך הם פחות ופחות יכולים לעסוק בקידום המדיניות המעשית, שהיא תמיד תוצאה של פשרות שנגזרות מתוך שיקול הכוחות בזירה הפוליטית. מדובר במצב של היעדר הפנמה של "חלוקת העבודה" בין הפועלים בזירה הפוליטית לבין הציבור הרחב, כאשר האדם מן ציבור רואה בפוליטיקאי (כפי שאותו אדם רואה בעצמו) מודל שאמור לייצג את הזהות האישית-קבוצתית ולא כנציג שזוכה באמון הציבור על מנת לעצב את המציאות, במידת האפשר, בהתאם להעדפות של בוחריו.

במצב שכזה, הנבחרים שפועלים בזירה הפוליטית הולכים והופכים להיות משותקים מאימת הציבור, והיכולת לקדם מדיניות מעשית על בסיס פשרה הזוכה לתמיכה רחבה הולכת ונעלמת, כך שהזירה הפוליטית עצמה הופכת למשותקת, ונדמית יותר ויותר ל"שיחת סלון" על "פוליטיקה", לפולמוס במדורי הדעות או לפאנל-צעקות בתוכנית טלוויזיה במקום להיות המקום שבו מעוצבת המציאות. על מנת להתגבר על הקושי הזה, מי שפנו לפוליטיקה נאלצים להעמיק את הפער בין מעשיהם בפועל לבין הדימוי החיצוני שהם משדרים לציבור בוחריהם, וכך מתערערת הדמוקרטיה: האזרחים מתרחקים מהמעורבות המעשית במערכת השולטת על חייהם, והפוליטיקאים מתרחקים מהציבור אותו הם אמורים לייצג.

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. קמפיין הסיכול הכהניסטי נגד ערבים שהשתלבו במיינסטרים הישראלי, בין אם מדובר בצוותי רפואה, שופטים, עוזרים פרלמנטריים או חברי כנסת, כבר לוקח אותנו צעד אחד מעבר לקמפוסים הפרוגרסיביים. בישראל, בניגוד לארצות הברית, כבר לא "מבטלים" בני אדם רק על סמך ההתבטאויות שלהם עצמם, אלא גם בגין מי שדיברו, נפגשו או הצטלמו איתו.

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. בקמפוסים האמריקאיים, בהוליווד או בניו יורק טיימס, הדינמיקה בדרך כלל זהה. אדם אומר משהו שאינו "פוליטיקלי קורקט". לפעמים מדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, לפעמים פליטת פה טפשית ולעיתים – עמדה שהיתה אפילו מקובלת עד לאותו הזמן (כמו למשל קריאה להשתמש במשטרה בכדי לדכא בוזזים או מפגינים אלימים). מישהו מבחין באותה אמירה, ומתחיל להפיץ את החדשות ברשתות החברתיות, לרוב בטוויטר. החשיפה גדלה כמו כדור שלג, ואספסוף הצייצנים מתרכז מסביבה כמו צבועים מסביב לפגר. מהר מאד, מופיעה הדרישה לפטר, להחרים, לבודד או "לבטל" בדרכים אחרות את החוטא. בשלב האחרון של התהליך, מצטרפים לתביעה גם סלבריטי, אנשי מיינסטרים ודמויות ממסדיות, כולל כאלו שהיו קרובים לקורבן בעבר. המעסיקים שלו, שפוחדים מהלחץ הציבורי, משעים אותו "עד לבירור" או מפטרים אותו בכלל. שותפים לשעבר מנתקים קשר. לא משנה מה יוחלט ב"חקירה", אם תתקיים כזו, הקריירה של אותו אדם נפגעה לרוב ללא תקנה. אז, אספסוף הטוויטר מאבד עניין אט אט, עד לקורבן הבא.

התהליך הזה מתרחש בישראל בזמן האחרון במדויק ממש, כקמפיין ממוקד שנועד לפגוע בערבים שמשתלבים בלב העשייה הישראלית. לאחרונה פתחו מספר אתרי וצייצני ימין קיצוני, ביניהם כלי תקשורת כהניסטי ידוע, בסדרה של נסיונות "להרשיע" ערבים כאלו לא רק על ידי ציד התבטאויות, כמו בעבר, אלא גם באמצעות בדיקה עם מי דיברו, נפגשו או הצטלמו. הקורבנות מתחלפים. לפעמים מדובר באחים בבית חולים שהצטלמו עם אסיר שובת רעב, לפעמים בשופט מכובד שקיבל מגן הוקרה משייח' אסלאמיסטי בטקס זיכרון של אביו המנוח, או בערבים שפועלים בתוך המפלגות הציוניות. הקורבן האחרון היא עו"ד לירין אבו הזאז, פרקליטה מוסלמית שעובדת בצוות של ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), יו"ר ועדת חוץ וביטחון. הדינמיקה כמעט זהה לזו בארצות הברית: אתר ה"קול היהודי" פרסם שאבו הזאז השתתפה בקורס מורי דרך בהר הבית שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית. בקורס היו מרצים אורחים שנחקרו פעם במשטרה על הסתה לטרור, ואבו הזאז השתתפה בצילום קבוצתי עמם. מכאן, נפתחו שערי השיימינג. בהתאם לסדר הדברים הידוע, בהתחלה הפיצו את הידיעה צייצנים מהימין הקיצוני ממש, כמו ח"כ איתמר בן גביר, אך במהרה הצטרפו אליהם דמויות יותר מיינסטרימיות כמו העיתונאי עמית סגל. רם בן ברק נבהל מהמהומה, ובדיוק כמו דומיו בארצות הברית, ניסה לשכך את הלחץ הציבורי על ידי "השעייה" של אבו הזאז. כלומר, הספיקו כמה ציוצים של איתמר בן גביר ועמית סגל בכדי שיזרוק את העוזרת שלו מתחת לגלגלי האוטובוס. מבין לבין, אינספור כותבי ימין ברשתות החברתיות, לרבות אינטלקטואל "שמרני" מטעם עצמו עם שפע עוקבים, כבר עולים מדרגה ומפרסמים שאבו הזאז "תומכת במחבלים מתאבדים", האשמה חסרת בסיס שמתירה את דמה מבחינה ציבורית, אם לא פיזית ממש.

מה שקרה כאן, למעשה, חמור הרבה יותר מהמקרה הטיפוסי של תרבות הביטול האמריקאית. שם, עם כל העיוות והמקארתיזם, רודפים אנשים לפחות על דברים שאמרו. במקרה הישראלי כבר עלו שלב, ומתחילים לצוד קורבנות על סמך מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו. כלומר, הטקטיקה של "האשמה באמצעות קרבה" (guilt by association). שימו לב מה קרה לאבו הזאז. היא השתתפה בקורס מורי דרך, כמובן מנקודת ראות מוסלמית, שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית, ארגון חוקי ולגיטימי בישראל ששותף בקואליציה הנוכחית, והיה מושא לחיזור אינטנסיבי בעבר הקרוב גם בידי הליכוד ובנימין נתניהו. בקורס הרצו גם אנשים שנחשדו בעבר בהסתה. אחד מהם היה המופתי של ירושלים, כלומר איש דת מוסלמי בכיר. אבו הזאז לא נפגשה איתו ביוזמתה, אלא שמעה את ההרצאה שלו כחלק מקורס. היא גם לא הצטלמה איתו מיוזמתה, אלא היתה חלק מצילום קבוצתי של החניכים. ואני תוהה, כולם השתגעו? חניכי קורס מוסלמי שקשור להר הבית מן הסתם ייפגשו עם המופתי של ההר, בדיוק כמו שחניכי קורס יהודי דומה יפגשו עם רבנים. דמויות רבניות בכירות רבות, ביניהם הרב עובדיה יוסף המנוח, הרב דב ליאור, הרב יצחק גינזבורג ורבים אחרים, התבטאו באופן קשה ביותר, גזעני ולפעמים גם חסלני כלפי ערבים, או שתמכו בספרים שקראו לרצוח גויים. מישהו ישפוט יהודי דתי שיצטלם איתם, ישמע את הדרשות שלהם או אפילו ישבח אותם על פועלם התורני?

וסליחה, ממתי להצטלם עם מישהו או לשמוע הרצאה שלו מעידים שאתה או את מסכימים עם העמדות של אותו אדם? אחד מעמיתי הקרובים, שמאלני מושבע, הצטלם לפני כשנה בתצלום מחוייך עם ח"כ מירי רגב בכנס לפיתוח הדרום. הוא לא מסכים כמעט עם אף אחד מעמדותיה של מירי רגב. אני דיברתי לאחרונה בכנס "השילוח", בו היה גם דובר (פיני יחזקאלי) שקרא להחיל כנגד ערביי ישראל "חוקים סובייטיים של חתרנות פוליטית", הצעה הזויה ומתועבת בעיני. בכל זאת, הקשבתי בנימוס להרצאתו של יחזקאלי, ואם היה נשאר להרצאה שלי מן הסתם גם הייתי מצטלם איתו.

לא צריך להכביר מילים על המשמעות הקטסטרופלית של תרבות הביטול החדשה הזאת על חופש הביטוי. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בחברה שבה אתה צריך לשקול כל מילה, כל משפט וכל אמירה פן תבוטל, ועוד פחות מכך, בחברה שבה אתה חושש לקחת קורס, להיפגש עם אדם או להצטלם איתו בלי לערוך לו בדיקת רקע מקיפה, כאילו חיינו במדינה טוטליטרית. במקרה היהודי-ערבי, סילוק מרחב העמימות האידיאולוגי, משטור כל אמירה, פגישה והתבטאות, תפגע באופן מיוחד באותם ערבים פרגמטים שמעוניינים להשתלב במיינסטרים הישראלי והציוני בלי לוותר על זהותם. אם אתה פעיל בארגון קיצוני כמו התנועה האסלאמית הצפונית, בני הכפר או בל"ד, ממילא לא אכפת לך. אתה מוחרם על ידי המיינסטרים הישראלי ולא מצפה ממנו לדבר. אבל דווקא אם אתה שייך לאותם אנשים שעושים צעדים מהוססים לכיוון הרוב, אולי תחשוב פעמיים אם כל צייצני הטוויטר וציידי ההתבטאויות של הימין יסרקו את העבר וההווה שלך במסרקות ברזל.  

אני בטוח שאנשי ימין רבים שיקראו את הפוסט הזה ימחו ויסבירו עד המקרה שלהם שונה וחשוב. עד כמה דחוף לאתר ולסכל "תומכי טרור" שהשתלבו בצמרת הישראלית, כאשר הכוונה לא לאלו שבאמת מבצעים עבירות פליליות אלא לכל מי שמתבטא באופן שהם לא מחבבים או מצטלם עם מי שהם לא אוהבים. זה, חברים, בדיוק הטיעון של תומכי תרבות הביטול בארצות הברית. תמיד הם בעד חופש הביטוי, אבל לא עכשיו, כי אנחנו במצב חירום. לעולם הם יתמכו בחירות של בני אדם להתבטא, אבל לא עכשיו "כאשר המשטרה יורה בשחורים ברחובות". ברור שהתיקון הראשון לחוקה חשוב, אבל מה שאנחנו שונאים, בין אם מדובר בגזענות, טרנספוביה או סקסיזם (שהגדרתם כמובן הולכת ומתרחבת), תמיד מופיע כחריג לחופש הביטוי.

מפעם לפעם צץ גם התירוץ העלוב, כאילו רק הממשלה מחוייבת בדאגה לחופש הביטוי, ואילו אנשים פרטיים פטורים ממנו. "אף אחד לא אוסר עליך לדבר, אבל אתה צריך לשאת בהשלכות של דבריך." בפועל, חרם חברתי, פיטורים או סוגים אחרים של עונש אזרחי עשויים לפגוע באדם לא פחות, או אפילו יותר, מכל סנקציה ממשלתית. אלו שהצטרפו בשמחה ובששון ללינץ' הציבורי על אבו הזאז, עלולים לגלות, כמו בארצות הברית, שהם יהיו הקורבנות הבאים, כאשר יריביהם ישיגו די כוח בכדי "לבטלם", או כשהאופנה הציבורית תשתנה. ואם בכל זאת אתם חושבים שהמטרה כל כך חשובה, שלמענה מותר לרדוף בני אדם בגין מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו? במקרה כזה, תעשו לי טובה אחת: אל תעזו לדבר נגד תרבות הביטול האמריקאית או נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי". אתם כבר נמצאים עמוק בתוכם.

ומה עם מתנגדי תרבות הביטול החדשה? כל מי שנשאר לו קצת אומץ, ורוצה למנוע את הייבוא של המנהגים הנלוזים של הקמפוסים האמריקאיים לכאן, חייב לא לשתף פעולה עם קמפיינים מהסוג הזה. לא להפיץ, לא לצייץ, לא לענות לאתרים כמו "הקול היהודי" ובוודאי שלא לנקוט צעדים מנהליים נגד קורבנותיהם. הדרך היחידה לעצור תרבות ביטול היא קיר יצוק של ברזל נגד מפיציה. ברגע שאלו רואים שקמפיין אחד הצליח, מיד "עולה להם התיאבון" לפעם הבאה. ח"כ רם בן ברק, למרבה הצער, נהג בדיוק באופן ההפוך. עוד לא מאוחר לעצור ולשנות כיוון.

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

מגיפת הקורונה גובה לא רק אינספור קורבנות בנפש ברחבי העולם, אלא גם קורבנות פוליטיים מקרב מנהיגיו. אחד האחרונים שבהם היה ראש ממשלת יפן, סוּגָה יושיהידֶה, שפרש לאחרונה מתפקידו. כיצד גרמה הקורונה למהפך פוליטי ביפן? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה יפנית ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מסביר מדוע סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון: ראש ממשלה שדבק בבירוקרטיה, בנהלים ובפרוצדורות ארכאיות בזמן שהמדינה שיוועה למנהיגות כריזמטית, גמישה ופורצת גבולות. אולם האם המציאות תשתנה אחרי לכתו?

בתחילת חודש ספטמבר, ראש ממשלת יפן, סוגה יושיהידה (Suga Yoshihide), הודיע שהוא לא יתחרה שוב על נשיאות מפלגת השלטון, מפלגת ה LDP, צעד שפירושו הוא שלא ימשיך לכהן כראש הממשלה. הודעתו לא התקבלה בהפתעה: הייתה זו שנה רצופת כישלונות בטיפול במשבר הקורונה ודשדוש ארוך בסקרים. התמיכה בממשלת סוגה בקרב הציבור היפני הגיעה לשפל שיא של 28 אחוזים (על פי סקר של העיתון אסאהי). היה זה שיעור התמיכה הנמוך ביותר מאז שמפלגת ה LDP חזרה לשלטון בשנת 2012.

התקוות שתלו בסוגה כאשר נבחר להחליף את ראש הממשלה הפופולארי אבה שינזו (Abe Shinzō) לפני שנה, נכזבו כולן. ברטרוספקטיבה, צריך לומר זאת בצורה ברורה: סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון. בזמן שיפן הייתה זקוקה למנהיגות נחושה ולחשיבה מחוץ לקופסה, סוגה פעל כאחרון הבירוקרטים ודבק בפרוצדורות ארכאיות. בזמן שיפן שיוועה למנהיגות כריזמאטית שתפיח חיים ותקווה בכלכלה, סוגה הצטייר כמנהיג חיוור ופיזר מסרים מעורפלים. בזמן התפשטות הקורונה, תקופה שדרשה קיצור תהליכים ופתרונות חדשים, סוגה העדיף להתבוסס בנהלים ולקוות שהכל יעלם מעצמו.

במרץ 2011, בזמן משבר פוקושימה, בזמן שהכורים הגרעיניים החלו לפלוט גזים רעילים, עובדי חברת טפקו שתפעלו את הכורים רצו לנטוש את האתר ולברוח. רק התעקשות של ראש הממשלה דאז, קאן נאוטו (Kan Naoto), אשר התרה בהם לנסות למנוע את התפוצצות הכורים, הביאה אותם להישאר ולמנוע אסון גרעיני גדול עוד יותר. קאן לבסוף לא הצליח לשמור על כסאו אך תפקודו בזמן המשבר מנע מיפן אסון גדול עוד יותר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם סוגה היה עומד אז בראשות ממשלת יפן.

עם בחירתו, סוגה ניסה להכנס לנעליו הגדולות של  ראש הממשלה אבה, בן לשושלת פוליטית מפורסמת שכיהן בתפקיד שמונה וחצי שנים – תקופת הכהונה הארוכה ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. אבה הצליח לנצח בחירות אחר בחירות לאחר שהבטיח שיקום כלכלי, תחת תכנית שנודעה בשם אבהנומיקס (Abenomics), ושילוב של יותר נשים בשוק העבודה תחת תכנית המשך אותה הוא כינה וומנומיקס (Womanomics). התכנית הכלכלית הצליחה רק באופן חלקי ותכנית שילוב הנשים נחלה כישלון (כך לפחות מסכימים מרבית החוקרים). כאשר אבה פרש מראשות הממשלה בספטמבר 2020, הוא הותיר לסוגה שלל של בעיות: כלכלה מדשדשת, אובדן יכולת התחרות של חברות יפניות רבות בשוק הגלובאלי, אוכלוסייה מצטמצמת ומזדקנת, והאולימפיאדה שניצבה בפתח.

עם כניסתו לתפקיד, סוגה חשב לקדם מספר רפורמות, בראשן פתיחת שוק הטלקומוניקציה הריכוזי ביפן לתחרות, רפורמות בסקטור הציבורי וקידום רשות לחדשנות דיגיטלית, אולם הוא נתקל בהתנגדות ונאלץ לעסוק בענייני הקורונה והאולימפיאדה.

הטיפול של הממשלה היפנית בקורונה זכה לקיתונות של ביקורת ציבורית וסוגה עצמו ספג את מרבית החיצים, ובצדק. יפן הייתה מהמדינות הראשונות להבטיח אספקה של חיסונים, הן של פייזר והן של מודרנה, אך מהאחרונות לחסן. קצב ההתחסנות עדיין נמוך מאוד, מתקיימות מעט מאוד בדיקות לגילוי קורונה, מרביתן בתשלום, ובתי החולים דוחים חולים מלהגיע אליהם. בשבוע שעבר, שלושה מקרי מוות של מחוסני מודרנה הגביהו את מפלס החששות ופגעו עוד יותר באמון של הציבור היפני בטיפול הממשלתי במשבר.

אולם הייתה זו האולימפיאדה שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של סוגה. היפנים ראו באולימפיאדה הזדמנות לחשוף לעולם את ההישגים הטכנולוגיים המרשימם של המדינה, בתחום הרובוטים האנושיים, התשתיות והמכוניות החכמות, ולהצהיר שיפן מעוניינת לקחת חלק מוביל בקהילה הבינלאומית. היו גם ציפיות להפוך את הארכיפלג היפני למגנט תיירותי. מגפת הקורונה, אולם, שפכה על היפנים דלי של מים צוננים. המשחקים האולימפיים נדחו בשנה וכשלבסוף התקיימו בקיץ 2021 היה זה במתכונת מצומצמת ותחת אמצעי חירום. זרים לא הורשו להיכנס ליפן על מנת לצפות במשחקים ולבסוף גם נאסר על הקהל היפני להגיע לאולמות ולאצטדיונים.

בחודשים שלפני האולימפיאדה יפן עמדה בפני הגל החמישי מאז התפרצות הקורונה ויפנים רבים קראו לממשלה לדחות שוב את האולימפיאדה או לבטל אותה לחלוטין. מה שאמור היה להיות חגיגה יפנית בינלאומית הפך להתמרמרות רבתי ואכזבה שללא ספק סייעה בהחלטתו של ראש הממשלה סוגה שלא להמשיך בתפקידו.

צריך אולם לומר גם זאת: למרות ההפחדות היומיומיות בתקשורת היפנית, על כך שהאולימפיאדה תביא לאסון בריאותי ולהתפשטות המונית של הנגיף, כולל הפגנות רחוב זועמות נגד קיום האולימפיאדה, הארגון של האולימפיאדה היה מופתי והמשחקים התקיימו בצורה בטוחה. ההישגים הספורטיביים היו מרשימים ומספר שיאי עולם נשברו, יפן בעצמה זכתה בשיא של 58 מדליות זהב. רק 0.02 אחוזים מכלל האתלטים, אנשי צוות, והמארגנים של האולימפיאדה התגלו כחולים בקורונה ולא התקיימה הדבקה רבתי כפי שחזו מנבאי השחורות. על פי סקר של העיתון אסהי, 56 אחוזים מהיפנים חשבו שההחלטה לקיים את האולימפיאדה למרות הקורונה הייתה נכונה. 

יאמר לזכותו של סוגה שבניגוד למרבית חברי מפלגת השלטון הוא אינו מגיע משושלת פוליטית ולא למד באוניברסיטה יוקרתית, אלא סלל את דרכו בנחישות כל הדרך אל הפסגה. לפני בחירתו לראשות מפלגת השלטון, הוא כיהן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , שהוא התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה. דרכו לפסגה לא הייתה סוגה בשושנים. כבנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, הוא עבד כדי לממן את לימודיו, כולל כפועל במפעל, ולא הפסיק להתאמן בקרטה (בעל חגורה שחורה דאן 2). למרות חזותו האפרורית, הוא גם פוליטיקאי מיומן שיודע לרקוח עסקאות פוליטיות מאחורי הקלעים, כמיטב המסורת הפוליטית ביפן. בנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של יפן, הוא בנה לעצמו שם של פוליטיקאי מוצלח והיה מצוין כמספר 2 של אבה. גם מספרים עליו שהוא נעים הליכות. עם זאת, כל זה לא הספיק בכדי לנהל את יפן בזמן משבר הקורונה.

ראש הממשלה הבא, שיבחר בבחירות הפנימיות במפלגת ה LDP  בסוף חודש ספטמבר, יהיה גבר מבוגר, כפי שהיו כל ראשי הממשלה ביפן עד עתה. בבחירות הכלליות שיהיו לאחר מכן, יתכן שמפלגת ה LDP  תפסיד כמה מושבים אך זה לא בהכרח יביא לשינוי. האופוזיציה היפנית חלשה והמצביעים היפנים נוטים שלא להצביע למפלגות פופוליסטיות. הצבעת מחאה בדרך כלל מתבטאת בשיעורי הצבעה נמוכים.

אוצ'י טקאו (Ochi Takao), חבר דיאט מטעם מפלגת ה LDP שכתב ספר על ההיסטוריה המפלגתית של יפן, זיהה דפוס מעניין: ראשי ממשלה יציבים מגיעים רק לאחר תקופה של חילופי ראשי ממשלה תכופים. כך היה עם אבה, כך היה עם קואיזומי  (Koizumi Junichiro), וכך היה עם נקסונה  (Nakasone Yasuhiro) לפני כן. כך לטענתו יהיה גם עכשיו: אנו צפויים לראות כמה חילופי גברי בראשות הממשלה לפני שיגיח ראש ממשלה יציב.

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

בנושאים מסובכים ומורכבים כמו מדע, חיסונים וכדומה, אי אפשר להיות "עצמאי" ו"ביקורתי" בלי ללמוד את התחום במשך שנים. רוב האנשים חייבים לבחור למי להאמין, האם לרוב המוחלט של המדענים והרופאים, או ל"דיסידנטים" שתהילתם נובעת מהתנגדות ל"ממסד" או ל"משטר". גל ההתנגדות לחיסונים, שמאיים להטביע את כולנו, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האנטי-ממסדיות וחוסר האמון האנדמי ב"משטר" באשר הוא.

חמדני שוטר זוטר

רכז מידע למען המשטר

ברק כהן, רכז מידע

בשמיים הסוערים של מתנגדי החיסונים עלה בימים האחרונים כוכב חדש, פלוני אלון מזרחי, שמוכר בברנז'ה כפעיל ימין קיצוני שהפך את עורו והתגייס לשמאל הרדיקלי. לאחרונה, כשהתבקש להסביר "מדוע הוא מנג'ס בנושא הקורונה והחיסונים", נתן את ההסבר המאלף הבא. אני רוצה להתעכב עליו, מפני שהוא דוגמא לתופעה רחבה ומעניינת בהרבה:

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי… תמיד, תמיד בחיים, יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

שימו לב מי האויב של מתנגדי החיסונים: תמיד מדובר בממסד כלשהו. ה"משטר", "התעשייה", ה"ביג פארמה", הרופאים הבכירים והמושחתים שמקבלים כסף מחברות ענק כמו פייזר, ארגונים חובקי עולם שכל מטרתם לרמות אתכם, לשדוד את כספכם, להזריק לכם חומרים ותכשירים נסיוניים, בעוד המדענים והפוליטיקאים נקנים בכסף וטובות הנאה. הגישה הפופולרית הזאת, שהסרט מטריקס היה ביטוי אומנותי נאמן שלה, מניחה תמיד, במילים של משחק מחשב שנכתב פעם על ה-CIA, ש"כל מה שאתם יודעים זה שקר". בניגוד למרקסיזם הישן, לא מדובר כאן ממש במאבק מעמדי, אלא בעיקר במאבק של ה"ממסד" או "המשטר", המייצג תמיד רוע, חמדנות ואטימות, לבין המתנגדים לו, המתברכים בידע יקר ערך שנציגי המשטר תמיד מנסים להשתיק.

מתנגדי החיסונים מנסים להציג את עצמם כאנשים ביקורתיים ובעלי מחשבה עצמאית שמסרבים "ללכת עם העדר". בפועל, העולם המודרני מציף אותנו בשטח של מידע בתחומים רבים ושונים. כדי להיות "שיפוטי", "ביקורתי" ובעל "מחשבה עצמאית" בכל אחד מהם, צריך, מה לעשות, ללמוד את התחומים הללו. אני לא מדבר על דיוני מדיניות ("מה צריך לעשות") שמושפעים בראש ובראשונה מהעדפות וערכים, אלא על שאלות של אמת מדעית. בכדי להביע עמדה עצמאית, שיפוטית וביקורתית בתחומי אפידמיולוגיה וחיסונים, למשל, יש צורך בלימודים של שנים רבות. בלוגר מדעי מוביל ניסח את הבעיה במילים הבאות:

מדהים, אני יודע. אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומייד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג.

לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת. זו הסיבה בגללה תגובות לפוסט הזה עם ״הוכחות וראיות״ לכך שחיסונים לא עובדים או מזיקים פי 1,000 יותר ממה שטוענים וכו׳ הן חסרות תוחלת. יש לכם הוכחה שכזו? בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת איתה לאימונולוג, ביולוג, או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך.

חובבים רציניים, שמתעניינים וקוראים בתחום, יכולים לפחות להבין את הדברים שכותבים המומחים השונים, ולראות מתי יש קונצנזוס בתחום ומתי מתגלעים חילוקי דעות אמיתיים. רוב מוחלט של בני האדם אינם כאלה. אין להם לא את הידע, לא את הסבלנות ולא את הזמן הדרוש. אלו שחושבים שהם יכולים להיות ביקורתיים ו"בעלי מחשבה עצמאית", בדרך כלל הולכים במסלול קבוע: הם רואים כמה סרטוני יו טיוב, קוראים כמה בלוגים (דבר שמושפע כמובן ממילות החיפוש שהם מזינים, מהפידים שלהם ברשתות החברתיות ומהאלגוריתם שהם משתמשים בו), ובסופו של דבר מגיעים לדמות כריזמטית כלשהי שלה הם פשוט בוחרים להאמין. אף פעם לא הצלחתי לשמוע ממתנגדי חיסונים הסבר מספק, מדוע אסור להאמין לממסד המדעי והרפואי, למועצת המומחים של ה-FDA ולמשרד הבריאות, אבל כן אפשר להאמין לכל מיני ראשים מדברים ביו טיוב, שמומחיותם אינה ברורה, לקליפים עם גזרי עיתונים, או לנוכלים מדופלמים כמו אנדרו וייקפילד וחבורתו. בסופו של דבר, עבור כל מי שאינו מומחה, מדובר בשאלה במי לבטוח: האם בקונצנזוס המדעי של משרדי הבריאות, ועדות המומחים והמדענים המובילים, או במיעוט של דיסידנטים.

מגמת האנטי-ממסדיות, שהופכת דיסידנטים מהסוג הזה לגיבורים, מקורה בלקחים שהתגבשו אט אט בדעת הקהל המשכילה במערב במהלך המאה העשרים. חוקר המודיעין יו וילפורד כותב כי עד למלחמת וייטנאם, פחות או יותר, רוב האמריקאים נטו להאמין לממשלה שלהם, ולכן לא התנגדו כשהמחוקקים העניקו כוח מופרז לארגונים חשאיים כמו ה-CIA. שורה של שערוריות, ממלחמת וייטנאם עצמה, עבור במעקב לא חוקי אחרי אמריקאים ועד מבצעי ביון הזויים נוסח "ארטישוק" (ניסוי לשליטה מנטלית בבני אדם), לימדו שכבה הולכת וגדלה של אזרחים במערב שעל הממשלה אין לסמוך. אין ספק שגם בעשורים הבאים, ממשלים אמריקאיים שונים נתנו סיבות טובות לאזרחים שלא להאמין להם, והנטייה הזאת לחוסר אמון אנדמי ב"ממסד" הלכה והתפשטה גם בעקבות המלחמה הכושלת בטרור מימי ממשל בוש והלאה. מחאות "תרבות הנגד" של שנות השישים, ששוכפלו שוב ושוב במערב, העלו מצג של התנגדות בלתי מתפשרת ל"משטר", דבר שהתאפשר כמובן בשל התנאים הנוחים ומרחב הפעולה שהדמוקרטיות המערביות מציעות לאזרחיהן. הניאו מרקסיסטים באקדמיה ובשמאל הרדיקלי, מתודלקים ברעיונות של "אסכולת פרנקפורט" ודומותיה, הצטרפו כמובן בשמחה רבה למגמה הזאת, ופיתחו רעיונות של התנגדות מתמדת לממסד, ל"משטר", לשטיפת המוח הקפיטליסטית ול"חרושת התרבות". לפעמים היה מדובר בהתנגדות כמצב נפשי מתמיד, אבל רוב האנשים אינם יכולים להסתפק בכך. הם זקוקים למישהו שיוכלו להאמין לו. במקום לבטוח במדען, בשר הבריאות ומנכ"ל משרדו, ברופא ובועדת המומחים, הם בטחו במקורות חלופיים, לעיתים קרובות דמויות ניו אייג', רפואה אלטרנטיבית וקונספירטורים למיניהם.

נחזור לאלון מזרחי, ספסימן טיפוסי לשכבה שלמה של מתנגדי חיסונים בארץ:  

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי.

מי שקורא בזהירות את הטקסט הזה רואה שאין בו שום עצמאות מחשבתית או ביקורתיות. התגובה של מזרחי היא אוטומטית ורגשית. הוא מתעב את הממסד ופונה מיד לאלטרנטיבה. אין לו ברירה: "ככה אני וככה אני בנוי."

יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

גם כאן, אין באמת בחירה. זה לא שמזרחי בוחן בזהירות את עמדת הממסד ועמדת מתנגדיו, וממילא אין לו את הכלים לעשות זאת. הוא פשוט מניח מראש שהממסד משקר בכדי לקדם אינטרס כלשהו (שימו לב למילים "תמיד" ו"אך ורק"), ונותן אמון מיידי ובלתי מוגבל ב"אלטרנטיבה המודרת והמוכחשת", כמובן זו של מתנגדי החיסונים.

לבעיה שהצגתי אין פיתרון קל. בסופו של דבר, לרובנו אין יכולת לשפוט באופן עצמאי וביקורתי ברוב מוחלט של הנושאים, ואנחנו חייבים לתת אמון במישהו. אם שערוריות כמו מבצע ארטישוק היו המחיר של אמון בלתי מוגבל בממסד, אזי גל התנגדות החיסונים, שמאיים להטביע אותנו תחת המגיפה, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האמון באלו שמתיימרים להתנגד לממסד. כפי שאנחנו רואים היום, המחיר הזה כבד מנשוא.

אז מה אני מציע? כנקודת פתיחה, אני חושב שעלינו להכיר במוגבלות שלנו: אנחנו חייבים להאמין במקורות מידע מוסמכים לפחות כנקודת פתיחה, ולהבין בצניעות שלא כל דבר נוכל לבדוק בעצמנו. כברירת מחדל, אפשר לאמץ את העיקרון המשפטי הידוע כ"חזקת תקינות המנהל". כהנחת יסוד, לכו עם הקונצנזוס המדעי ועמדת הגופים המוסמכים. רוב האנשים שעובדים ב"ממסד" הם בני אדם כמוני וכמוך, ואינם מושחתים חסרי מצפון. השיטה המדעית מאפשרת ערעור על הקונצנזוס על גבי העיתונות המדעית, באמצעות שיטות מסויימות של הפרכה. דיסידנטים שמנסים לערער על ההסכמה הזאת באמצעות קליפים ביו טיוב דווקא, יש לחשוד בהם. כדי להפך את ברירת המחדל הזאת, ולבחור בדיסידנטים על פני הקונצנזוס, צריך סיבה טובה מאד. מאד מאד. כמה מאמרים שקראתם בבלוגים או קליפים שצפיתם בהם ביו טיוב אינם סיבה כזאת.