קושרי 20 ביולי- האם הם היו אנטישמים?
קושרי 20 ביולי, אותם לוחמי מחתרת בצבא הגרמני ומחוצה לו שניסו להתנקש בהיטלר מספר פעמים במהלך המלחמה (הניסיון המפורסם ביותר היה ב-20 ביולי 1944)- הושמצו רבות בידי חוקרים מהשמאל הגרמני, שפשוט לא השלימו עם העובדה שגם ימנים שמרנים התנגדו למשטר הנאצי.
ב-1983 פרסם ההיסטוריון הגרמני כריסטוף דיפר מאמר מכונן על "תנועת ההתנגדות הגרמנית והיהודים", ובו טען כי הקושרים היו למעשה אנטישמים, שהסכימו עם הדרת היהודים ורדיפתם, אף על העובדה שהתנגדו לשואה. המאמר הופיע גם בשפה העברית, בקובץ על ההתנגדות לנאציזם בעריכתו של משה צימרמן, והשפיע עמוקות על התדמית השלילית של תנועת ההתנגדות בקרב חוקרים ישראלים רבים, ובמיוחד ביד ושם. גרסאות מרוככות או קיצוניות יותר של טענות דיפר, שלעיתים הקשר בינן לבין המאמר עצמו היה קלוש ביותר, נפוצו מאז באינספור ספרים כלליים על השואה ומלחמת העולם השנייה, ביניהם ספרו של דניאל גולדהאגן "תליינים מרצון בשירות היטלר". היסטוריון גרמני נוסף, האנס יואכים קוך, כתב כי דיפר "הוכיח באופן בלתי ניתן להפרכה" כי הקושרים, ובפרט מנהיגם האזרחי, ד"ר קארל פרידריך גרדלר, רצו לגרש את היהודים מגרמניה (למעשה, דיפר מעולם לא טען זאת, אבל למה לדקדק בקטנות).
במסע הצלב שלהם כנגד ההתנגדות הלאומית-שמרנית ברייך השלישי, "ההיסטוריונים החדשים" בגרמניה התעלמו בנוחות ממכלול שלם של ראיות, המצביעות על כך שהקושרים ראו ברדיפת היהודים ורציחתם מניע מרכזי להתנגדות למשטר הנאצי. גרדלר, למשל, כתב לאחר ליל הבדולח ש"עתה, גם למהססים שבינינו, אין עוד אפשרות פיוס עם המשטר העריץ". במהלך המלחמה התחנן בפני הגנרלים להפיל את המשטר, בין היתר, כדי לשים קץ לטבח המוני של מיליוני אזרחים חפים מפשע בחזית המזרח. גם המתנקש המפורסם, הרוזן קלאוס פון שטאופנברג, אמר לאחד ממקורביו בקיץ 1942 כי מעשי הרצח של היהודים מוכיחים כי "המלחמה הזאת היא מפלצתית", ויש לשים לכך קץ על ידי חיסולו של היטלר. כמו כן, התעלמו אותם היסטוריונים מתמיכתו הנלהבת של גרדלר בתנועה הציונית.
אולם הראיות לא הועילו. טענותיו של דיפר מצאו הד בספרות ההיסטורית הרחבה יותר, וכעת הן מצוטטות, באופן כזה או אחר, כמעט בכל ספר מרכזי על המלחמה. הנטייה של כותבים לא מעטים היא לראות את הקושרים כאופורטוניסטים, שהתנגדותם למשטר הנאצי נבעה בעיקר מהמלחמה האבודה ולא ממעשי הרצח בחזיתות ובשטחים הכבושים.
בספרי, "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר", ניסיתי לצאת כנגד התזה המקובלת הזאת, ולהראות שהיא אינה מתיישבת עם הראיות, ולו באופן בסיסי ביותר. מחקר נוסף העלה שהפער בין תיאוריה למציאות הינו דרמטי בהרבה. במאמר שפרסמתי לאחרונה בכתב העת האמריקאי להיסטוריה צבאית, "Criticism Reconsidered: The German Resistance to Hitler in Critical German Scholarship", Journal of Military History 75:2 (April, 2011)", הראתי שדיפר, וחוקרים אחרים מה"אסכולה" שלו, סילפו מסמכים, עיוותו ראיות וציטטו את הקושרים באופן חלקי, שקרי ומגמתי, כדי להציגם כאופורטוניסטים ואנטישמים. בין היתר, שינה דיפר תאריכים, וייחס לגרדלר אמירות שלא היו ולא נבראו. ספרו החדש של ההיסטוריון הגרמני-קנדי פטר הופמן תומך במסקנות אלו ומחזק אותן. דיעה שונה במעט, וביקורת על המסקנות שלי, ניתן למצוא במאמרו של תום שגב. את התשובה שלי ניתן לקרוא כאן.
העובדה שחוקרים מכובדים רבים כל כך בחרו לצטט היסטוריון רשלן אחד, כריסטוף דיפר, במקום לבדוק את המקורות עצמם, מעלה מחשבות מדכאות ביותר על היקף העצלנות והפוליטיזציה בחלקים נכבדים מהמחקר ההיסטורי של ימינו.
כעת, למרבה העניין, הדיון בנושא נכנס גם לויקיפדיה באנגלית.
שוק הדם, או: למה שבוי ישראלי אחד שווה אלף פלסטינים?
עסקת שליט, ושחרור המחבלים רחב ההיקף שנלווה אליה, עוררו בציבוריות הישראלית רגשות עזים, שהתלווה אליהם מלל פטריוטי רגשני ונלהב. תומכי העסקה, רובם מהמרכז והשמאל המתון, הדגישו את חשיבותה של הסולידריות, ההומאנית והערבות ההדדית בישראל (במשתמע, ולעיתים שלא במשתמע, לעומת היעדרן בצד השני). מתנגדי העסקה מימין, לעומת זאת, ביכו את אובדן כוח העמידה הישראלי ואת "הכניעה לטרור". אחדים מהם ביטאו חשש, שאינו מופרך כלל וכלל, שעסקת שליט תגביר את המוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות.
אולם משני צדי המפה הפוליטית, מבקרים נדהמו מול "שער החליפין" הבלתי סביר שייצגה העסקה הזאת, כמו קודמותיה. חייל ישראלי אחד תמורת יותר מאלף מחבלים פלסטינים? כיצד ייתכן הדבר? ב"מעריב", רתח בן דרור ימיני מזעם על המחיר ה"גבוה" וה"בלתי נסבל". גם בשמאל הרדיקלי, למרבה ההפתעה, הופיעה תהייה דומה. לאחרונה, כתבה דבורה אור ב"גרדיאן" הבריטי, במה אנטי-ישראלית ידועה, כי החלפת אלף שבויים פלסטינים מול חייל ישראלי אחד כמוה כדה-הומניזציה לפלסטינים, ו"אישוש הרעיון הציוני" לפיו ישראלי אחד, "בן לעם הנבחר", שווה יותר מאלף מ"שכניו האומללים".
כרגיל, כל הצדדים טובעים בביצה של מלל פטריוטי, צדקני ורגשני, ומסרבים להביט באמת הפשוטה, הצינית והמצמררת מאחורי סחר החליפין של העסקה האחרונה: חילופי שבויים הם עסקה המצייתת לחוקים בסיסיים של היצע וביקוש, בדיוק כמו כל עסקת סחר אחרת. מחירו של מוצר עולה כאשר ההיצע שלו נמוך, הביקוש לו גבוה, וקשה להשיגו. לעומת זאת מוצר זמין הנמצא בשפע, מחירו נוטה להיות זול יותר.
אם מקבלים את העיקרון הפשוט הזה, קל להבין מדוע הוחלף חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, באלף אסירים פלסטינים, ומדוע שמו של גלעד ידוע בכל העולם בעוד שמם של האסירים הללו נותר, לרוב, אלמוני. אין לכך כל קשר לעובדה שגלעד הוא חייל לגיטימי, ואילו הם "טרוריסטים". העקרונות הכלכליים שמאחורי עסקאות חליפין אדישים לשיקולים מוסריים מסוג זה. העובדה המכרעת היא, שקשה מאד לחמאס לחטוף חייל ישראלי, בעוד שצה"ל והממשל הצבאי יכולים לעצור מחבלים או סתם פעילים פלסטינים במאותיהם ואלפיהם, בסיכון מועט יחסית. כמו כן, המחיר הכבד שישראל גובה עבור כל חטיפה, בדמות סגר הדוק יותר, מבצעים בעזה וכיוצא בזה, מעלה את מחיר החטוף הישראלי, הנדיר ויקר המציאות, אפילו יותר. מכאן הסוד האמיתי מאחורי עסקת שליט: גלעד "יקר" יותר, פשוט כי היה קשה יותר לחטוף אותו, וכי חטיפתו מסוכנת יותר, מאשר מעצר פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים.
ומה בכל הנוגע למחבלים "כבדים", דרג המחט"ים והמג"דים של החמאס בגדה או מנהיגים פוליטיים כמרואן ברגותי או אחמד סעדאת? מכיוון שסכנתם גדולה יותר, הביקוש למעצרם על ידי ישראל עולה והתמריץ להשאירם בכלא גבוה יותר (אין אני נכנס לויכוח, המעניין בפני עצמו, האם היה משתלם יותר דווקא לשחרר את ברגותי, והאם החמאס בכלל רצה לשחררו). מכאן, שמחירם גבוה יותר. ואכן, ראינו שישראל לא הסכימה לשחרר את רוב האסירים ה"כבדים" שברשותה, ואלו ששוחררו- גורשו. גם כאן הסכים החמאס לעסקה, בסופו של דבר, מתוך קבלת העיקרון הכלכלי שבבסיסה. מנהיגיו העדיפו לשחרר מספר גבוה של אסירים "זולים", מאשר להתעקש, לשווא, על מספר נמוך של אסירים "יקרים".
ניתוח זה עלול להיראות ציני וחסר לב, אולם לעיתים יש להתבונן במציאות בקור רוח. אם עושים זאת, ניתן להסיק שורה של מסקנות שיאפשרו לישראל להתנהג באופן נבון יותר בפעם הבאה. ראשית כל, הקמפיין לשחרור שליט היה חרב פיפיות. מצד אחד, יש בסיס לטענה שבלעדיו, הממשלה לא היתה מתאמצת לבצע את העסקה מלכתחילה. אולם מצד שני, הקמפיין הרגשני, הרעשני והיעיל להפליא שראינו, העלה את ה"ביקוש" לגלעד שליט בצד הישראלי, ומכאן- לפי ההיגיון הכלכלי שתיארנו לעיל, גם את מחירו. ללא הקמפיין, ייתכן שהעסקה לא היתה מתבצעת בכלל (ביקוש נמוך מדי), ואם היתה מתבצעת, המחיר היה נמוך יותר, היינו- ישראל היתה נדרשת לשחרר מספר מועט יותר של מחבלים.
שנית, ניתוח קר של המציאות מעלה שבניגוד לדברי פובליציסטים מהימין, אין דרך לשנות באופן דרמטי את שער החליפין. גם הרעה בתנאי אסירי חמאס לא תושיע. צעד כזה, באופן פרדוקסלי, יוכיח שישראל מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד יותר למען שחרור חייליה, ולפיכך יעלה את הביקוש ואיתו את המחיר. כל עוד קשה יותר לחטוף חיילים ישראלים מאשר לעצור מחבלים פלסטינים, מחירם של חיילים חטופים יהיה יקר יותר, ובהרבה. אולם אפילו בנסיבות קשות אלו, התנהלותה האווילית של ישראל מול חיזבאללה בעסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר החמירה את מצבה אף יותר. חמאס וחיזבאללה, שראו שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר אפילו תמורת גוויות וסוחר סמים, הניחו, בצדק, שתשלם מחיר יקר אף יותר תמורת חטוף חי. בעתיד, לדעתי, יש לקבוע עיקרון שלא מנהלים משא ומתן על שבוי כל עוד לא ברור במאת האחוזים שהוא חי, ולעולם, לעולם, לא משלמים באסירים חיים תמורת גופות. העסקה הזאת ההיא היתה כל כך אווילית, והשלכותיה על "שער החליפין" לשבויים בעתיד כל כך חמורות, שקשה לשער מה עבר בראשם של קברניטי המדינה כאשר החליטו לאשר אותה.
אולם בינתיים, שוק הדם ממשיך לפעול. שום מלל פטריוטי, טפיחה על השכם או זעם צדקני לא יעזרו, ולא ישנו את העקרונות הכלכליים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. אם ישראל אינה מעוניינת לשלם מחירים דומים לאלו ששילמה בעסקת שליט, עליה לסגור את השוק לחלוטין ולסרב "לעשות עסקים", היינו- להתעלם לחלוטין מחייליה שנחטפים. אולם לאור עקרונות הערבות ההדדית בישראל, והחשיבות שמייחסת החברה האזרחית לחייליה שנחטפו, קשה להאמין שהדבר אפשרי.
הינשוּף 