בפוסט הקודם דיברנו כאן בינשוף על תורת הקונטר-התקוממות (counterinsurgency), האסטרטגיה המרכזית של האמריקאים בעיראק משנת 2007 ועד הנסיגה בשנת 2011. יותר מכל זוהתה התורה עם "נחשול הכוחות" המפורסם, הניצחון המסחרר על אל-קאעדה במחוז אנבאר, וגם עם אדריכליה הראשיים, הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו. אולם מהם עקרונות התורה, וכיצד היא עובדת בפועל? מה פירושו של הצירוף "המשג, טהר, אחוז, בנה, העבר", וכיצד ניתן להשתמש בו במציאות מסובכת של מלחמת אזרחים? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דוקטרינה מרתקת ובעייתית, חיילים כעובדות סוציאליות ופעילת שלום בריטית אחת.

ב-2003, זמן קצר לאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים ובעלי בריתם, נחתה פעילת שלום בשם אמה סקיי בנמל התעופה בבצרה. סקיי, מומחית למזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד ודוברת ערבית (ועברית) שוטפות, הגיעה לשם, באופן רשמי, כמתאמת אזרחית מטעם משרד החוץ הבריטי, אבל המטרה שלה היתה אידיאליסטית בהרבה. היא רצתה להתנצל בפני העם העיראקי על ה"פלישה הלא חוקית" של כוחות הקואליציה, כדי להראות לאוכלוסיה הכבושה ש"יש גם מערביים אחרים". עם נחיתתה, גילתה סקיי שאיש לא ממתין לה בשדה התעופה. היא התגלגלה לפה ולשם, בין בסיסים צבאיים בריטיים ואמריקאיים ברחבי עיראק. בלילה הראשון שלה בקירקוק מורדים פוצצו לה את הבית. בתגובה, הלכה סקיי למפקד האמריקאי המקומי, הקריאה לו את הסעיפים הרלוונטיים באמנת ז'נבה והבהירה שאם יבצע פשעי מלחמה כדי לתפוס את אלו שהרסו לה את הבית, תגיש עליו תלונה באופן אישי. עוז הרוח של סקיי הרשים את מפקד הגדוד, שהחליט להפוך אותה ליועצת אישית.

במידה רבה, דווקא הרדיקליות של סקיי שיחקה לטובתה. כוכבים על הכתף לא הרשימו אותה, ולכן לא היססה להטיח את האמת בפנים למפקדים בכירים. במהרה גילו מפקד הגדוד בקירקוק והממונים עליו כי סקיי מכירה את מפת הסיעות השונות בעיראק ודרכי הניווט ביניהן יותר מכל המפקדים באזור (וזה לא היה קשה, כי רובם לא ידעו דבר וחצי דבר). כשאחד הקצינים הבכירים דיבר על "המורדים", סקיי קטעה אותו מיד בבוטות. אין גוף מאוחד של "מורדים", היא אמרה. יש את ג'ונד-אללה, ויש את ג'ייש-מוחמד, ויש את אנסאר אל-סונה, ועוד סיעות רבות מאד, וכל אחת מהן הצטרפה למלחמה נגד הקואליציה מסיבות שונות. רק היכרות אינטימית עם הקבוצות, טענה, תאפשר התמודדות אמיתית עמן. ב-2007 הפכה סקיי ליועצת הצמודה של גנרל ריי אודיארנו, מספר שתיים בפיקוד האמריקאי בעיראק והאיש שמונה על המלחמה באל קאעדה בשנים הגרועות ביותר במלחמת האזרחים.

אודיארנו "קנה" את סקיי כאשר נמנע מלהתווכח עם התוכחות שלה כנגד המלחמה, ושאל אותה "מה אפשר לעשות כדי להציל משהו". השילוב ביניהם היה מוזר: פעילת השלום נמוכת הקומה והגנרל המסוקס, הקירח וגדול הממדים. אבל הם היו צמד מקורי ונמרץ. בחסותו של גנרל דייויד פטריאוס, המפקד העליון בעיראק, ניהלו השניים את "נחשול הכוחות" בעיראק והתוו אסטרטגיה של קונטר-התקוממות (counterinsurgency), גישה מהפכנית למלחמה בטרור שבמקורותיה עסקנו בפוסט הקודם. באותה תקופה נכתב גם המדריך הצבאי למרידות ומלחמה במרידות, שהפך לתנ"ך של חסידי הקונטר-התקוממות. המדריך נכתב בניצוחם של פטריאוס ואודיארנו ע"י צוות של קצינים. אודיארנו עצמו (כיום רמטכ"ל צבא ארה"ב) חתם על המסמך באופן רשמי. בפוסט הנוכחי, נעסוק בעקרונות תורת הקונטר-התקוממות. בשבוע הבא, נדבר על ביצועיה בפועל בעיראק ובאפגניסטן, ובביקורת שנמתחה עליה לאחר מכן.

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לקונטר-התקוממות יש חמישה שלבים: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או בעברית, הטאב"ם. השלבים, יש לציין, אינם מנותקים זה מזה. המדריך מדגיש במפורש כי המפקד הצבאי חייב לשמור את האצבע על הדופק, ולבדוק האם לא ניתן לבצע כבר כעת צעדים שהתיאוריה משייכת לשלב מתקדם יותר. כמו כן, גם בשלבים מתקדמים, ייתכן ויהיה צורך לחזור אחורה, או להריץ מבצעים ששייכים לשלבים קודמים. כמו כן, בכל השלבים חובה על המפקד לבחון את הנחות היסוד שלו, ולשנות מדיניות לפי המצב בשטח: כוחם של המורדים, מדיניותה של הממשלה המארחת, יחסי הכוחות, שיקולי תקציב, הלכי הרוחות באוכלוסיה וכמובן, המטרות האסטרטגיות של ממשלת ארצות הברית.

שלב ראשון – המשגה (shape): המונח shape מתורגם בדרך כלל לעברית כ"עיצוב", אבל במשמעות של קונטר-התקוממות, יותר מתאים לתרגם אותו כ"המשגה". בשלב ההמשגה, המפקד הצבאי אוסף מודיעין מדויק ומפורט ככל האפשר על תא השטח הרלוונטי. כיצד בנויה האוכלוסיה באזור? מי הן האליטות? מה היחס בין האליטות למורדים? במיוחד קריטי להבין האם יש נקודות חיכוך או מריבות בין המורדים לגורמי כוח מקומיים שאפשר לנצל. באותה מידה, המפקד הצבאי חייב לדעת מה הם הצרכים של האוכלוסיה. אם מקומיים רבים מתנגדים לממשלה ונוטים לצד המורדים, יש להבין במדויק את הסיבות כדי לדעת לטפל בהן מאוחר יותר.

מבחינה אופרטיבית, המפקד הצבאי צריך למפות את ארגוני המורדים תוך כדי שימוש בכלים המתקדמים של תורת חקר הרשתות החברתיות. עליו למשל להבין שהאנשים הבכירים בארגון אינם בהכרח אלו ששולטים בו. לפעמים, "ברוקרים" או "קשרים" שמעבירים מידע בין חלקים שונים של הרשת חשובים הרבה יותר, ויש למקד בהם את מאמצי הסיכול. לעיתים קרובות, אנשים שנמצאים כביכול בשולי הרשת ראויים לתשומת לב מיוחדת, כי יתכן והם מקשרים את ארגון המורדים העיקרי עם רשתות אחרות שקיומן עדיין לא ידוע. (בהערת אגב, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתורת הרשתות לעיין במדריך. מעולם לא ראיתי הסבר כה ממצה ושווה לכל נפש של תורה מתמטית מורכבת כל כך). בו בזמן אין להזניח מודיעין טקטי: שכונות וערים, מפות מעודכנות, תוואי השטח, נוכחות של ארגונים בינלאומיים ופעילים למיניהם, וכל מידע אחר שיוכל להשפיע על המלחמה.

מעניין לציין כי דווקא שלב איסוף המודיעין היה נתון לביקורת חריפה ביותר מצד חלק ממתנגדי התורה. בשל החשיבות הקריטית של המודיעין בשלב ההמשגה, ולמעשה בכל יתר השלבים של התוכנית, הגנרלים פטריאוס ואודיארנו גרסו כי אין להותיר את איסוף המודיעין אך ורק לזרועות המודיעין המקצועיות. לעיתים קרובות, ארגוני המודיעין המקצועיים לא מגיעים לכל מקום, מגלים איטיות באיסוף וניתוח ולא קשובים מספיק למצב בשטח. בנוסף למקצוענים, כל חייל חייב לאסוף מודיעין באופן יומיומי על ידי יצירת קשרים עם האוכלוסיה, כמובן בפיקוח הדוק של מפקדיו ושל גורמי מקצוע. אגף המודיעין בצבא האמריקאי, כמו כל מונופול, התנגד נחרצות לאיסוף מודיעין בידי "חובבנים", בנימוקים מקצועיים ומשפטיים כאחד. אם אנשים שאינם מוסמכים יאספו מודיעין, טענה מפקדת האגף, הצבא יהיה חשוף לבעיות משפטיות. בסופו של דבר, לאחר שמאמצי השכנוע נכשלו, השתמש גנרל פטריאוס בסמכותו כדי להכריח את מפקדת אגף המודיעין לחתום על התוכנית.

שלב שני – טיהור (clear): לאחר ש"המשגנו" את השטח, הגיע הרגע לעבור לשלב הטיהור. בשלב זה, מטרתו של המפקד הצבאי היא לחסל כל נוכחות גלויה, להבדיל מסמויה, של המורדים באזור הרלוונטי. ההבחנה הזאת חשובה ביותר, משום שכרגע אין ברשותנו אמצעים לעקור את הנוכחות הסמויה של המורדים בקרב האוכלוסיה, בין היתר משום שחלקים נרחבים ממנה מתנגדים לממשלה ותומכים במרד. המטרה היא לחסל את הצבא הגלוי של המורדים, ולהבהיר לאוכלוסיה שהמתקוממים אינם שולטים בה ללא עוררין.

שלב שלישי – אחיזה (hold): זהו שלב בעייתי ושנוי במחלוקת. לאחר שטיהרנו את השטח מנוכחותם הגלויה של הטרוריסטים, המטרה שלנו היא לעקור בהדרגה גם את הנוכחות הסמויה שלהם. מדובר במשימה קשה וסבוכה ביותר, משום שגם מקומיים שרוצים לשתף פעולה עם כוחותינו חוששים מפגיעתם הרעה של המורדים. בפוסט הקודם ציטטתי אישה עיראקית שהסבירה לחייל קומנדו אמריקאי שאם תשתף איתו פעולה, אנשי אל קאעדה יגיעו בלילה, יאנסו אותה ויהרגו את ילדיה. במצב כזה, אף אחד לא ישתף פעולה עם כוחות הקונטר-התקוממות.

כדי לפתור את הבעיה הזאת, אסור לכוחות הצבא להתנהג כפי שחיילים מתנהגים בדרך כלל, היינו – להסתגר בבסיסי צבא מוגנים ולצאת לפטרולים חמושים ומוגנים היטב בשעות היום. טקטיקה כזאת, שמניחה כי כוחות הצבא הם מלכי היום ואילו הטרוריסטים הם מלכי הלילה, תהפוך את השליטה בשטח לנומינלית בלבד, ותמנע שיתוף פעולה אמיתי מצד האוכלוסיה. ראשית כל, אסור להכיר ב-no go zones. בדיוק כמו החיילים של גנרל ווקר במערכה על מלאייה, כוחות הקונטר-התקוממות חייבים להתפרס בכל השכונות, גם העוינות ביותר, ולחיות עם התושבים. באמצעות המודיעין שנאסף בשלבים הקודמים, יהיה אפשר להבין אלו מהכוחות המקומיים מתנגדים למורדים כדי לקנות אותם בכסף, ואם יש צורך גם בנשק. הנוכחות המתמידה של הצבא, ביום ובלילה, תבהיר להם שאל להם לפחד מפגיעתם הרעה של חוליות עונשין טרוריסטיות.

היחסים הקרובים עם האוכלוסיה והאליטות המקומיות אמורות לספק לכוחות מודיעין טקטי באיכות גבוהה על המורדים. הכוחות בשטח יעבירו את המודיעין לקומנדו, שיפגע שוב ושוב בנוכחות הסמויה של המורדים כדי להחליש אותם ולחתור תחת מנופי הלחץ שלהם על האוכלוסיה. כתוצאה מכך, מקומיים יעבירו לצבא מודיעין נוסף, שיפגע במורדים עוד יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך של היזון חוזר, הנוכחות הצבאית הסמויה של המורדים בשטח אמורה להיחלש במידה רבה, אם כי סביר להניח שלא תיעלם לגמרי. אם אפשר, יש לגייס כוחות שיטור מקומיים מתוך האוכלוסיה. הבעיה העיקרית בשלב האחיזה היא שהוא מחייב קורבנות רבים מקרב כוחות הקונטר-התקוממות, במיוחד בימים הראשונים, כי הדוקטרינה מחייבת להגן על האוכלוסיה על ידי נוכחות צבאית רזה יחסית במקומות רבים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים.

שלב רביעי – בנייה (build) – זהו השלב המסובך ביותר, שמהווה לדעת המבקרים את נקודת התורפה העיקרית של תורת הקונטר-התקוממות כולה. כפי שכתוב במדריך, "לפעמים, כלי הנשק הטובים ביותר הם אלו שאינם יורים" ("מלחמת פוליטיקלי-קורקט" – צנף אחד המבקרים הראשיים בבוז בתגובה למשפט הנ"ל). לאחר שנחלשה אחיזתם הצבאית של המורדים, הצבא צריך להתחיל לשקם את האזור בסיוע של מומחים אזרחיים: לבנות מחדש תשתיות שנהרסו, לשקם את החברה האזרחית, ליישב מחדש פליטים ועקורים וכיוצא בזה. המטרה היא לטפל באותם הגורמים שהובילו את האוכלוסיה לתמוך במתקוממים מלכתחילה. הבעיה, כמובן, היא שחיילים לא הוכשרו בדרך כלל למשימות מהסוג הזה. זוכרים את תגובתו של הקפטן מהתרגיל שתיארנו בפוסט הקודם? חיילים מאומנים לפגוע באויב, לא לשרת כעובדות סוציאליות. טקטיקה של קונטר-התקוממות דורשת הכשרה נרחבת, שחלקה מנוגדת לאינסטינקטים החיילים הבסיסיים ביותר, שיתוף הדוק עם גורמים אזרחיים (חלקם בעייתיים) והרבה מאד כסף.

שלב חמישי – מסירה (transfer): הבעיה המרכזית של קונטר-התקוממות מודרנית היא ממשק שיתוף הפעולה עם הממשלה המארחת. לתיאורטיקנים הקלאסיים של קונטר-התקוממות, רובם ככולם נציגים של מעצמות קולוניאליות, לא היתה בעיה של שיתוף פעולה עם הממשלה המקומית. אחרי הכל, הם היו הממשלה. קונטר-התקוממות מודרנית, לעומת זאת, אמורה להכין את השטח כדי לתת אותו בסופו של דבר לממשלה שאינה ממשלת ארה"ב. פטריאוס בעיראק עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בבעיות של מחוז אנבאר, להעניק כוח לסונים ולהמריד אותם נגד אל קאעדה. בכך, הוא העניק אשראי לממשלה השיעית בבגדאד – אשראי ומרווח נשימה לטפל בבעיה ארוכת הטווח של השנאה העדתית שהובילה להתקוממות. מה קרה בפועל, כיצד עבד שלב המסירה ומה היו ההישגים והכשלונות בעיראק וגם באפגניסטן – על כך נדון בשבוע הבא. הישארו עימנו.