ארכיון הבלוג

שוברת הקרח: איך פורצים נתיבי ניצחון לשמאל בישראל

למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.  

The Soviet icebreaker 50 Years of Victory - photos courtesy of Adventure Life

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.

המנדטים התפוגגו כחלום ליל סתיו – ציפי לבני

 

בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.

מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.

יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.

כשר לקואליציה ימנית – אורי אריאל

 

הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.

לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.

פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.

לנהל איתו מו"מ כמו עם כל אחד אחר – אחמד טיבי

 

כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.

 

החוט המשולש

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

 חתולים שלושה

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

שלישייה לא מאושרת: יחימוביץ', לבני ולפיד

שלישייה לא מאושרת: לבני, יחימוביץ' ולפיד

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

%d בלוגרים אהבו את זה: