ארכיון הבלוג

עולם שביר? התמוססות בינלאומית ומשברים גלובליים

תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

הסכמי אברהם כהישג של דיפלומטיה דו צדדית עם תיווך של מעצמה: הפאנל "מדברים נורמליזציה" בהשתתפות שרי החוץ של ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.

אחרי הליברליזם: בלבולו של השמאל בעידן ההגירה

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

Photo by Markus Spiske on Pexels.com

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: