ארכיון הבלוג

ערב הסיעודית: מלכודת הירושה בממלכת הנפט

משהו רקוב בממלכת סעודיה: המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, הריבון הנוכחי של הממלכה, הוא בן תשעים ומתפקד אך בקושי. חלק מיורשי העצר המיועדים שלו מתו מזקנה, והנוכחי סובל מהיסטוריה רפואית בעייתית ויש האומרים שגם משיטיון. שמעתם על הרבה ממלכות שיורש העצר שלהן סנילי עוד בטרם עלותו לכס השלטון? מדוע זה קרה, מהי מלכודת הירושה ומה הקשר לנפילת ברית המועצות? ינשוף פוליטי-מדיני על משטר פוליטי מחוכם שהפך למכשול, וסדר שזקוק לקטטר. 

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

ב"חוקי פרקינסון ומרדף הקדמה", ספרו הקלאסי והמצחיק עד דמעות של ההיסטוריון הבריטי נורתקוט פרקינסון (סקרנו אותו כבר בהרחבה כאן), מציע המחבר דרכים "להפריש" מנהלים בכירים לפנסיה. אחת מהדרכים הללו היא מינוי המנהל המזדקן לנציג החברה בשורה של כנסים בינלאומיים יוקרתיים, שמחייבים טיסות תכופות בין ילדים צווחים ודיילות נרגזות בנתיבים עקלקלים ככל האפשר. לאחר שורה של טיסות מהסוג הזה, כל אחד ירצה לצאת לפנסיה. אבל החלק המעניין יותר בפרק הנ"ל נוגע דווקא בשאלה, מתי כדאי לחברה "להפריש" החוצה את המנהלים הבכירים שלה. התשובה, טוען פרקינסון, אינה נעוצה דווקא ביכולותיו המנטליות של המנהל. אכן, בעולמנו המודרני ישנם אנשים מבוגרים ששומרים על צלילות עד גיל מופלג, יין שמשביח עם השנים ומתובלן בניסיון חיים עשיר. הבעיה אינה המנהל הפורש, אלא יורשו המיועד. מנהלים שנשארים בתפקידם עד זקנה ושיבה, ("מאריכים חיים באופן מרגיז במיוחד", כפי שניסח זאת אנטון צ'כוב) גוררים אחריהם שורה של יורשים פוטנציאליים מתוסכלים, שהופכים לחסרי תועלת ומרירים יותר ויותר עם השנים. המנהל הבכיר, טוען פרקינסון, צריך לפרוש רגע אחד לפני שיורשיו הופכים לפצצות זמן של ייאוש ותסכול. איחרת את הרגע הזה, ולו בשנייה אחת? יצרת לעצמך פצצת זמן, שעלולה להוביל לניוונה וחורבנה של החברה ברגע ששרביט ההנהגה יעבור לדור הבא.

מתי להפריש מנהל - נורתקוט פרקינסון

מתי להפריש מנהל – נורתקוט פרקינסון

 נורתקוט פרקינסון, היסטוריון של הצי הבריטי ומומחה לרזי הניהול והבירוקרטיה, לא הכיר ככל הנראה את ערב הסעודית. לו הכיר, היה מגלה  שממלכת הנפט האסלאמית היא דוגמא מושלמת לתיאוריה שלו. הנה דברים מתוךסקירתו של יואל גוז'נסקי על מאבקה של ערב הסעודית בחוקי הביולוגיה:

נסיך הכתר הסעודי, נאיף בן עבדול עזיז, הלך לעולמו בבית חולים בז'נבה. מותו של נאיף, כבן 79, לא בא בהפתעה, שכן בשנים האחרונות היה חולה מאוד. נאיף הוכתר כנסיך הכתר רק בחודש אוקטובר 2011, לאחר מותו של הנסיך סולטן. המלך עבדאללה, במהלך מהיר שנועד למנוע חיכוכים מיותרים בצמרת ולשדר יציבות והמשכיות, מינה יורש עצר חדש בפעם השנייה בתוך תשעה חודשים.

 יורש העצר החדש, הנסיך סלמאן, הוצג על ידי התקשורת הסעודית כאדמיניסטרטור מוכשר שיוכל להוביל את הממלכה לחוף המבטחים. אולם גם הוא – ינוקא שמלאו לו לאחרונה שבעים ותשעה חורפים– רחוק מלהיות בריא. בהיסטוריה הרפואית שלו סוחב סלמאן ניתוח בעמוד השדרה ושבץ אחד לפחות. לאחרונה, כפי שכתב צבי בראל, נפוצו אף שמועות שהוא סנילי וסובל משיטיון. המלך הנוכחי, עבדאללה, הוא כבר בן תשעים ובקושי מסוגל לתפקד. צעיר הנסיכים, מוקרן, הוא כבר בן שבעים. זו אכן מציאות יוצאת מגדר הרגיל. שמעתם על הרבה ממלכות שבהם יורשי העצר מתים מזקנה בזה אחר? בקצב הנוכחי, ערב הסעודית, אחת המדינות החשובות, העשירות והמשפיעות ביותר במזרח התיכון, תהיה ראויה יותר להיקרא "ערב הסיעודית".

 שיטת הירושה המורכבת של סעודיה, שבה המלך ממנה את יורשו תוך התחשבות באיזונים עדינים בין ענפיה השונים של משפחת המלוכה, נטועה באופן עמוק בהיסטוריה של הממלכה. בספרו, ערב הסעודית – ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה, סוקר פרופ' עוזי רבי מאוניברסיטת תל אביב את תולדותיה המורכבות והמרתקות של הממלכה, ומסביר, בין היתר, מדוע שיטת הירושה הנוכחית נוצרה כצעד הגיוני לפתרון בעיות היציבות של המדינה. סעודיה, כפי שמסביר רבי, היא מדינה ערבית שמעולם לא עברה את חווית הקולוניאליזם, ומוסדותיה לא עוצבו לפי הדגם האנגלי, הצרפתי או האמריקני. משפחת אל-סעוד, שמקורה באזור נג'ד המבודד והקנאי שבצפון חצי האי ערב, החזיקה ממלכה מקומית משלה מאז סוף המאה השמונה עשרה. זו היתה ממלכה מסורתית, שבטית מאד, שהתבססה על ברית בין הנסיכים לבין חכמי הדת הווהאבים, אסכולה חנבלית שהחזיקה בפרשנות מילולית ומחמירה במיוחד של חוקי האסלאם. תהפוכות מלחמת העולם הראשונה אפשרו לעבד אל-עזיז בן עבד אל-רחמן אל סעוד (ידוע יותר בכינוי "אבן סעוד"), האב המייסד של "המדינה הסעודית השלישית", להשתלט על חצי האי ערב כולו, לרבות הערים הקדושות מכה ומדינה, תוך תמרון מחוכם בין הבריטים, האמריקאים ושאר הכוחות המערביים באזור.

 הנפט, משאב הטבע היקר שהתגלה בשפע אדיר סעודיה בשנות השלושים, הכניס כסף רב לקופת הממלכה והפך אותה למדינה עשירה, שרכשה עם השנים מידה רבה של השפעה מקומית ובינלאומית. אולם בשנות השישים, נוכח המלך פייסל, בנו של אבן סעוד וגדול שליטיה של הממלכה מאז ומעולם, כי הסדר השבטי שנוצר בחסות האב המייסד אינו מתאים לתקופה המודרנית. כסף הנפט הכניס לממלכה את פיתויי המערב, הפאן ערביות הנאצריסטית חלחלה ממצרים והולידה דרישות לרפורמות מרחיקות לכת, והמיעוט השיעי שישב באזוריה העשירים של הממלכה היווה סכנה לעצם יציבותה.

 מול הסכנות הללו, יצר המלך פייסל סדר חדש שהתבסס על שורה של רפורמות, מערך מורכב של איזונים עדינים בין הקצוות והכוחות השונים בממלכה. מחד גיסא, הוביל המלך החזק והכריזמטי תהליך של תיעוש, בניית מוסדות, מודרניזציה והשכלה (לרבות חינוך נשים), וניסה ליצור זהות לאומית פאן סעודית שתחצה את המסגרת השבטית. ראשי השבטים קיבלו הזדמנויות עסקיות ונתח מעושר הנפט, והסכימו לנטוש בתמורה לכך את שאיפותיהם הפוליטיות. מאידך, התבסס פייסל על "המסורת הסעודית" כקו בלימה נגד רוחות השינוי והמודרניזציה שנשבו מקהיר, בגדאד, טהראן ובירות המערב. "הסדר של פייסל", שהתבסס במידה רבה על הברית בין הכתר הסעודי לממסד הדתי הווהאבי, הוביל לשורה של צעדים שנועדו להבהיר למעמד הבינוני, לאנשי הדת, לאינטלקטואלים ובעצם לכלל אזרחי הממלכה את הקווים האדומים של המשטר. המלוכה, בגיבוי אנשי הדת, דיכאה ביד קשה קיצונים אסלאמיים שהתנגדו למודרניזציה. בה בעת, כדי לפייס את הממסד הדתי, החמירה את חוקי הדת והמוסר והפכה אותם לאבן יסוד של המדינה החדשה (החוק המפורסם ביותר, אם כי לא בהכרח החשוב ביותר, הוא איסור הנהיגה לנשים). בניגוד למה שחושבים רבים, סעודיה אינה שריד מימי הביניים. במדינה שבטית מסורתית אין צורך ב"משטרת מוסר" ובחוקי דת מפורטים ומפורשים. קווי האופי השמרניים של המדינה הסעודית נקבעו בידי המלך פייסל ותומכיו כניסיון לעצב מודרניזציה סעודית ייחודית, שתאפשר פיתוח של המדינה תוך הפקדת מוסרות השלטון בידי מלוכה אבסולוטית וממסד דתי שסר למרותה.

 השיטה להורשת הכתר, שהתבססה אף היא על חוקים לא כתובים, היתה חלק בלתי נפרד מ"הסדר של פייסל". כמו הצעדים האחרים, היא נועדה לאפשר לממלכה להתפתח כמדינה מודרנית, תוך כדי שמירת היציבות. ואכן, מי שמכיר מונרכיות יודע שאין דבר מערער יציבות, מסוכן והרסני יותר מסכסוכי ירושה. הסעודים לא היו צריכים להרחיק לארצות ניכר על מנת להיווכח בכך. המדינה הסעודית השנייה, כפי שכותב עוזי רבי בספרו, קרסה בסוף המאה התשע עשרה בשל בעיות מסוג זה. שיטת הירושה שהתפתחה בתקופתו של פייסל נועדה למנוע זעזועים כאלה וקבעה, בראש ובראשונה, ששרביט המלוכה יעבור בין בניו של אבן סעוד. המלך ממנה את יורשו עוד בימי חייו. האב המייסד, שהיה נשוי לנשים רבות, הותיר אחריו 36 בנים שהגיעו לבגרות, קבוצת נסיכים גדולה שהתחלקה לסיעות (בעיקר לפי האם). ההחלטה הלא-כתובה להעביר את הכתר בין הבנים היתה שסתום ביטחון. כך יכול המלך לבחור את יורשו מבין קבוצה קטנה יחסית שאת חבריה הוא מכיר היטב, במקום להסתבך במאבק הסיעות המורכב בין מאות רבות של נכדים.

  אבל ליציבות יש מחיר: היא מונעת זעזועים, אולם בטווח הארוך היא מובילה לקיפאון ולניוון. הסדר של פייסל, שהיה יעיל ומוצלח בימיו, מתקשה לעמוד באתגרי המודרניזציה: מערכת בינלאומית מורכבת, דמוגרפיה נוסקת, כלכלה משברית והידלדלות מאגרי הנפט. עלייה של מעמד חדש, משכיל ומקופח, שלא שייך לאצולה המסורתית, מוסיפה אף היא לחוסר היציבות הכללי, ועוד לא הזכרנו את עלייתו של האסלאם הקיצוני, שרואה במלוכה הסעודית אויבת מרה ובעלת ברית של "השטן האמריקני". למרק המבעבע הזה יש להוסיף את התסיסה בקרב המיעוט השיעי המקופח ואת צלה המאיים של איראן.

 מול האתגרים הללו, מעמידה המשפחה הסעודית שורה של נסיכים זקנים, חלקם הגדול חולים, תשושים וסניליים. זוהי מלכודת שלטונית. בעתיד הקרוב מאד, הביולוגיה תעשה את שלה ויהיה צורך להעביר את השלטון לדור הנכדים. חוק היסוד הסעודי מ-1992 מתיר את האפשרות הזאת, והמלך עבדאללה קבע שמינוי היורשים יתבצע לאחר מותו באמצעות מועצה משפחתית. אבל ככל שמשפחת המלוכה מתמהמהת בהעברת השרביט לדור הבא, המשימה תהיה קשה, מסובכת ומסוכנת יותר. כפי שהזהיר פרקינסון, דור היורשים נעשה מתוסכל יותר ויותר עם השנים. ומכיוון שמאגר הנכדים הוא גדול ועצום, מאבקי הירושה הסיעתיים עלולים להיות מרים ואפילו אלימים. מסוכן אפילו יותר הוא עולמם המנטלי של הנכדים. אריסטוקרטים צעירים יחסית ומפונקים שהרבו לבקר במערב בשנות הבטלה הארוכות שבהן הודרו ממעגלי השלטון עלולים לפתח רעיונות רפורמיסטיים מרחיקי לכת ומסוכנים שלדור הנסיכים הקשיש לא יהיו היכולת והכוח לבלום. ההיסטוריון סטיבן קוטקין טוען שנפילת ברית המועצות נגרמה עקב תופעה דומה. דור המנהיגים הפוסט-סטליניסטי, "ותיקים" כמו ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, העביר את השרביט מאחד לשני, תוך "דחיית הקץ" של הורשת המדינה לדור הבא. שורת הזקנים החולים במוסקבה, שעוררו גיחוך הן בברית המועצות והן במערב, הפכה את השלטון למומיה חלולה. שלטון האימים הסובייטי נעשה בית זקנים משתעל ושמרני. התחושה ש"ככה אי אפשר להמשיך" גרמה לגורבצ'וב, המנהיג הראשון שהתמנה מדור הבא של עסקני המפלגה, לנסות רפורמות פזיזות ומרחיקות לכת שהובילו להתרסקותה של המדינה. האם כך יקרה גם בסעודיה? עדיין אי אפשר לדעת, אולם מדובר מבחינת השליטים הקיימים בסכנה ברורה ומוחשית. הולך להיות מעניין, אולי מעניין מידי, במלכות הנפט האסלאמית של חצי האי ערב.

%d בלוגרים אהבו את זה: