ארכיון הבלוג

המנוס מחופש: על פרשת המורה אדם ורטה

בשבועות האחרונים, התנהל ויכוח ער בתקשורת ובציבוריות הישראלית על פרשת המורה אדם ורטה: מורה לאזרחות שזומן לשימוע לפני פיטורים בגין תלונה של תלמידה. המתלוננת, ספיר סבח, טענה כי ורטה ערער על מוסריותו המוחלטת של צה"ל, הביע "דיעות שגויות" ו"הסית את התלמידים". מפלי דיו וזעם נשפכו על הפרשה, אולם היכן באמת קבור הכלב? ינשוף פוליטי-מדיני על סכנה מבהילה, מכיוון בלתי צפוי. 

escape_from_freedom_by_vicky1975-d4stm6k (1)

השבוע התכוונתי לכתוב פוסט על הסכסוך המתמשך בין סין לבין יפן, אבל כמו שקורה בארצנו מדי פעם, אירועים דחופים התערבו והניעו אותי לשנות את הנושא. אני מתכוון לפרשת הרדיפה של המורה אדם ורטה, שהואשם על ידי תלמידה בהבעת דעות "שמאלניות" ומאז סומן כמטרה לפיטורים בידי מעסיקיו מרשת אורט. הפרשה הזאת משכה אש ושחררה מפלים של דיו מכיוונים רבים ושונים. מאז שהתלמידה ספיר סבח התלוננה כי ורטה הטיל ספק במוסריותו של צה"ל והודה שפעם אמר "ויוה פלסטין" כמחאה על נאום של סגן שר החוץ דני איילון, התלבש מיודענו מיכאל בן ארי על הפרשה כדי לגרד עוד כמה דקות מסך. מנכ"ל רשת אורט הארצית, צבי סגל, ושליחיו רמזו לורטה שעליו להתפטר "לטובתו ולטובת המערכת", והיחצ"ן של הרשת, רני רהב, כתב בכנות אופיינית כי ורטה עצמו בכלל "שוקל" להתפטר. אתם יודעים, גם בברית המועצות נהגו נידונים להתפטר "מרצונם" או "מטעמי בריאות".

2543745077

אדם ורטה

            היו שמשכו את הפרשה לכיוונים לא נכונים. העיתונאי אורי משגב, שבצדק לקח את ההגנה על ורטה כפרוייקט אישי, טעה כאשר פירט את ייחוסו המשפחתי של המורה לאבות הציונות והנגיד אותו לרקע המשפחתי של התלמידה ספיר סבח. כך, במקום ויכוח ענייני, הטה נציג בכיר של השמאל את הדיון עוד פעם לביצה העדתית, רמז כי ערכי ההומניזם רשומים בטאבו על שם אליטה חברתית מסויימת ונתן פתחון פה לעסקני הקיפוח למיניהם, ברשתות החברתיות ומחוצה להן. משגב חזר בו בינתיים, אבל הנזק כבר נעשה. כאן, אני רוצה לדון בהיבטים נסתרים ומעניינים יותר של הפרשה, כאלו שנעלמים לעיתים קרובות בתוך הויכוח הצפוי והשגרתי בין שמאל ובין ימין.

            באופן כללי, אני לא אוהב הקבלות היסטוריות לא מבוססות, ומודע בהחלט לאהבת המרטיריום של השמאל שגורמת לביטויים כמו "ציד מכשפות" להיות שגורים מדי על לשונו. במקרה של אדם ורטה, למרבה הצער, אין מנוס משימוש בביטוי החמוּר הזה. לא מדובר רק בעובדה שהמורה הושעה על רקע פוליטי, מדאיגה ככל שתהיה, אלא בכך שהדבר נעשה על סמך עדות של תלמידה אחת בלבד, בעוד תלמידים אחרים טענו שדבריה אינם נכונים (עדויות נוספות אפשר למצוא כאן). תלמידים, כידוע, נמצאים במערכת יחסים מורכבת ובעייתית עם מורה – כל מורה. הם מקבלים ממנו ציונים, נתונים לסמכותו המשמעתית, ולעיתים קרובות מושפעים רגשית מכל מילה שהוא אומר. לתלמיד, במילים אחרות, יש לא מעט סיבות לכעוס על המורה שלו ואף לנסות לנקום בו. קבלה של עדות כזאת, מוטה מעצם טבעה, ללא תמיכה חיצונית, היא הסימן המובהק ביותר לציד מכשפות. הרי כך בדיוק התנהל הציד המפורסם באירופה: המערכת, מסיבותיה שלה, רצתה להרשיע מכשפות, ולכן השתמשה בכל עדות, מפוקפקת ככל שתהיה, כעילה להרשעה. כך, כל סכסוך בין שכנות היה יכול להסתיים במוקד בכיכר העיר. כך גם במקרה שלפנינו: המערכת של אורט, המנוהלת בידי אדם המתפאר כי אחוזי גיוס לצבא הם פסגת חזונו החינוכי, דואגת כל כך לקונפורמיות אידיאולוגית, עד שכל חשד לסטייה גורר רדיפה והענשה מיידית, אפילו אם מקור החשד היא עדות יחידה ומפוקפקת של תלמידה עם קשרים כהניסטיים.

מיהר לגזור קופון - מיכאל בן ארי

מיהר לגזור קופון – מיכאל בן ארי

            אבל הבעיה, למרבה הצער, עמוקה אף יותר. שימו לב, למשל, לניסוח תלונתה המקורית של ספיר סבח נגד אדם ורטה. בניגוד לאלו שחושבים שסבח עצמה לא מעניינת, אני דווקא חושב שהיא מעניינת מאד. הטקסט שלה, אם קוראים אותו לעומק, מצביע על הכלב שקבור בשורש העץ הרקוב. הציטוט לקוח מהכתבה של אור קשתי ב"הארץ":

במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן. המורה מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה, בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו"ל ובמהלכו הוא צעק 'ויוה פלסטין'. כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי 'מבחינתך להרוג את כל הערבים זה מה שאת רוצה'. הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו… אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, שיוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים.

תלמידים מפגינים בעד המורה אדם ורטה

תלמידים מפגינים בעד המורה אדם ורטה

עד למשפט המודגש בקו (ההדגשה היא שלי – ד"א), מתארת סבח, באופן מפוקפק למדי בעיני, את ההתבטאויות של ורטה. מפוקפק – לא רק כי מדובר בעדות יחידה של תלמידה עם דעות פוליטיות קיצוניות, אלא גם מפני שמאד לא סביר שמורה כלשהו יעז לומר בפני כיתה יהודית כי "היהודים לא צריכים להיות כאן." אמירה כזאת, שמשמעותה בפועל היא קריאה לטיהור אתני של התלמידים ומשפחותיהם, היתה אמורה לעורר מהומה בקרב כל התלמידים, תהא דעתם הפוליטית אשר תהא, או לפחות בקרב רובם המוחלט. במקרה כזה, סביר להניח שהיו מוגשות תלונות רבות על ורטה, ובוודאי שלא תלונה אחת בלבד.

            המשפט שהדגשתי בקו, עם זאת, מעניין אף יותר. ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

1_ta

            כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

            בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

768549a4270a46da6f77868b12ec0ec9

ועוד שלוש הערות:

  1. בן דרור ימיני כתב השבוע מאמר ב-NRG  מעריב על פרשת אדם ורטה. אין מנוס מלהסיק כי הפעם הוא באמת בייש את הפירמה. המאמר, למרבה הצער, לא מתייחס עובדתית לאף אחת מהטענות של מחנה ורטה. את התחקיר של אורי משגב הוא מגדיר כשקר מוחלט בלי להתעמת עם העובדות הרבות שהוא מביא. ימיני מתעלם מהעובדה ששימוע לפני פיטורין רחוק מאד מלהיות בירור חסר פניות של תלונה מצד תלמידה. הוא לא מזכיר כי ורטה קיבל המלצה "להתפטר" לטובתו ולטובת המערכת, וכי תלמידים רבים מאד, גם בעלי דעות ימניות, תמכו במורה כנגד העלילה של ספיר סבח. במקום זה, ימיני בחר לשפוך שנאה בלתי מרוסנת, דמונולוגית כמעט, כלפי הנמסיס הקבוע שלו, עיתון הארץ. אם ימיני דואג כל כך לתדמיתה של ישראל בעולם, כדאי שיתמקד בשיפור ותיקון במקום בהשמצות שקריות. וכן, בלימת הגל הטוטילטרי העכור ששוטף אותנו תועיל לתדמיתה של המדינה ולמאבק בחרם הבינלאומי עליה יותר מאלף מאמרי הכפשה נגד עיתון מתחרה. מסר לימיני: עוד לא מאוחר להתנצל ולמחוק את זכרו של המאמר המביש הזה.
  2. בניגוד לכותבים רבים אחרים מהשמאל, תמיד הערכתי את שר החינוך, הרב שי פירון. לצד מחלוקות בנושאים מסויימים, אני חושב שהרפורמות שהוא מקדם במערכת החינוך טובות ומועילות בעיקרן, במיוחד הדגש שלו על "למידה משמעותית" על חשבון השעבוד לבחינות, בגרויות וסטטיסטיקות למיניהן. דווקא הוא היה צריך לשים לב, עד כמה המדיניות החינוכית של צבי פלג והחבורה שלו מנוגדת לערכים שהוא מנסה לקדם, אפילו אם נאמץ גישה צבאית-פטריוטית לעילא ולעילא. בדיוק כמו המחנכים שסוגדים למבחני מיצ"ב, אחוזי הצלחה בבגרות ויתר נתונים מספריים, פלג מתעניין בראש ובראשונה באחוזי הגיוס לצבא – ולא באיכות התלמידים שהוא מוציא מפס הייצור שלו. דבר אחד בטוח: רשת שמתהדרת בכך שהיא מטיפה אך ורק לדעה נכונה אחת, רחוקה מ"למידה משמעותית" כשמיים וארץ. לא מספיק שמנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך תמכה בורטה. השר פירון עצמו צריך להתבטא בעניין, אחרת יוטל כתם כבד מאד על כהונתו, וחבל.
  3. גם השמאל, למרבה הצער, לא נקי ממחשבה טוטליטרית. פרופ' יולי תמיר, במהלך כהונתה כשרת החינוך, פיטרה את המורה הדתי ישראל שירן משום שהעז לערער על תקפותה של "מורשת רבין". בעיני, זו פרשה חמורה בדיוק כמו הסיפור של אדם ורטה, ומאותן הסיבות בדיוק. לכן, שמחתי לשמוע ששירן, שזכה לאחרונה בתביעה נגד משרד החינוך, תומך במאבקו של ורטה, למרות שדיעותיהם הפוליטיות רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.
    תומך באדם ורטה, למרות הפער בעמדות הפוליטיות - המורה ישראל שירן, שפוטר בגלל ביקורת שמתח על מורשת רבין

    תומך באדם ורטה, למרות הפער בעמדות הפוליטיות – המורה ישראל שירן, שפוטר בגלל ביקורת שמתח על מורשת רבין

אז מי יסיר את הנגע?

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

הרשומה הזאת היא ספונטנית, ואיננה מתוכננת.  למעשה, תכננתי להמשיך לספר לכם על פרשת הרצח של המלכה מִין, אבל עיון קצר בדבר הגות מחכים ומעמיק, עלון "ארץ ישראל שלנו", מחזיר אותי לרגע לעניינים דחופים ובוערים יותר. ניתן לראות במאמר הזה מעין המשך לרשימתי הקודמת, "הניאו ציונות ומחירה". הוא פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו, חילונים ודתיים כאחד, מאד כדאי לעיין בעלון "ארץ ישראל שלנו"- ולהפנים היטב את תוכנו, כדי שנוכל להתכונן לחיים במשטר שעלול להיות העתיד שלנו. בין הפנינים בעלון הנוכחי- ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי שקורא לטפל במהגרים הסודאנים, "האויב מבפנים", בדיוק כמו באיראנים (להפציץ אותם? בן ארי לא מפרט, אבל נראה לי שהוא לא יתנגד), התפארות ב"עונש האלוהי" שנחת על מארגני ההתנתקות מרצועת עזה, בראשם אריאל שרון, וגם "ראיון מרתק" עם איש רב פעלים, הלא הוא ראש האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ הידוע בכינוי השובבי משהו כֶּצָלֶה.

כצל'ה אינו אדם מופנם. מדי פעם הוא חולק איתנו את חזונו לדמוקרטיה העתידית שהוא וחבריו מתכוונים להשליט כאן, אם וכאשר יהיו בשלטון. כך, למשל, ב-4 לינואר 2010, זעם האדון הנ"ל על תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", משום שזו העזה לשדר מערכון ביקורתי כנגד המתנחלים. "אין לי ספק שכאשר מדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים, ובידי הממשלה הנכונה," אמר, "האנשים [המעורבים בארץ נהדרת] יואשמו באופן רטרואקטיבי באנטישמיות, יעמדו לדין ויישבו בכלא… היום זה חופש הביטוי. אבל מחר יהיו חוקים אחרים, ותהיה ממשלה אחרת, וכל האנשים שנתנו לזה יד, לתעמולה האנטי-יהודית והאנטישמית הזאת, יעמדו לדין ויצטרכו לשבת בכלא." כצל'ה אף הגדיל לעשות וטען שמשפט "ארץ נהדרת" העתידי יתנהל בקווים דומים למשפטי פושעי המלחמה הנאציים בגרמניה שלאחר המלחמה. אני מסכים איתו- באופן חלקי- בנוגע לדמיון.  הוא רק טעה בתאריך. משפטי הראווה שהוא מתכוון לנהל אכן דומים להליכים שנערכו בגרמניה, אבל לא ב-1945, אלא קצת קודם לכן…

דרך אגב, לפי עמיתו של כצל'ה, ח"כ מיכאל בן ארי, "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך. אין שום דבר קדוש. כשאתה פורץ את הגבול הזה, אתה לא יודע לאיזה שאול תחתיות אתה יכול ללכת." ח"כ ניסים זאב מש"ס, מפלגה נוספת שידועה בנאמנותה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אף הוסיף כי "זוהי ארץ מכוערת המציגה את כל הבעייתיות בחברה הישראלית. אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים". בקיצור- בתקשורת שתנוהל על ידי "הגורמים המשפטיים הנכונים" ועל ידי "הממשלה הנכונה" לא תהיה סאטירה, אבל בהחלט יהיו "מורשת ומסרים חינוכיים-ותרבותיים". אכן, חזון מלבב. ויש לציין שהרב מרדכי אליהו ז"ל, ששימש כמנהיג הרוחני של חלקים נרחבים מהציבור הדתי והמסורתי בישראל, אפילו פירט איזו אומה צריכה להיות מודל לחיקוי. איראן כמובן. "כתוב בגמרא שיש לשבח את הפרסים שלא כותבים כתובה לזכר. כלומר, לא נותנים גושפנקא לדברים האלה כלל". לדבריו, "כל המפלגות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, חרדית או לא חרדית, דתית או לא דתית… כולם צריכים להתאגד ולהוציא חוק נגד הדבר הזה, נגד הבג"ץ". הוא הוסיף כי "כל מה שפוגע בדת – להוציא חוק נגד זה"". אחמדינג'אד בטח יתרשם.

על רקע זה, התראיין כצל'ה זה לא מכבר לעלון "ארץ ישראל שלנו", ושיבח את גל החקיקה האחרון של הימין והקואליציה שנועד לבצע שידוד מערכות בבג"ץ. למי שחשב שמדובר אך ורק בעניין טכני שנועד להגביר את ההגינות והשקיפות בבית המשפט, מבהיר כ"ץ כי "החוק הוא לא ′חוק גרוניס′ ולא ′חוק כצלה′. זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל-אביבית, ′נטורי קרתא החילונית′, שמשדרת חוסר אהבה לעם ישראל, דבקות בחוקיי הגויים, וניסיון להשתלט על עם ישראל בכוח הדיקטטורה השיפוטית. הם ניכסו לעצמם, בכוח הזרוע, שלטון ללא מיצרים. לדבר הזה יהיה סוף. תם עידן ימי הביניים בו יושבים אנשים שחושבים שהם חכמי הדור הנאורים ושהעם כולו הוא חשוך ונבער מדעת". "החוק שהעברנו מאפשר לוועדה לבחור את נשיא בית המשפט העליון, ולא כפי מה שהיה עד כה, שהשופטים עצמם בוחרים מי יהיה נשיא בית המשפט",ואני מדגיש: זו רק תחילת המהפכה, עד שנביא ליציבות. אנחנו חוזרים לחוקים התורניים הטבעיים והיסודיים של עם ישראל. " (ההדגשה היא שלי. ד.א.)

דבריו של כ"ץ צריכים ללמד אותנו שיעור מאלף. זו היא רק תחילת המהפכה. גל החקיקה מבית מדרשם של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וחלקים נרחבים בליכוד, הוא מהלך מתואם. לא בהכרח מתואם ברמה הקונספירטיבית, אבל הוא מייצג תוכנית כללית, והלך רוח, של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית ובציבור. הלך רוח של מהפכה. למהפכה יש שתי זרועות. זרוע אחת, חילונית, מייצגת לאומנות דורסנית יותר ויותר שניכסה לעצמה את המושג ציונות ומדירה כל מי שנתפס בעיניה כלא ציוני אל מחוץ לגדר. הזרוע השנייה, הדתית, מנסה להוסיף למתכון הניאו-ציוני תבלינים פונדמנטליסטיים בנוסח איראני, משהו כמו "הרפובליקה היהודית של ישראל". שתי הזרועות מתואמות רק באופן חלקי. סמכותנים חילונים כמו אביגדור ליברמן, אנסטסיה מיכאלי או משגיחי הכשרות האקדמיים של "אם תרצו" בוודאי אינם מעוניינים במדינה ה"אמונית" של כצל'ה או משה פייגלין, שחסידיו כבר מתכננים את המדינה הזאת לפרטי פרטים. אבל שתי הזרועות רוחשות איבה עזה לשמאל, לערבים ולכל מי שמעז לבקר את משטר הכיבוש בשטחים. שתיהן מדברות בשם ה"דמוקרטיה", אולם "דמוקרטיה", בעיניהן, הוא שלטונו הבלתי מרוסן של הרוב תוך רמיסת זכויות המיעוט ורדיפה הולכת וגוברת כנגד השמאל והערבים. בשלב מסויים- הפשיסטים החילונים והדתיים עשויים אף להתעמת זה עם זה- אולם לא משנה מי מהם ינצח, ישראל תהיה מדינה שונה מאד מזו שהכרנו.

לפיכך, זו טעות קשה להתייחס לגל החקיקה האחרון של הימין באופן פרטני. אם מסתכלים על כל החוקים הללו כל אחד כשלעצמו, ניתן למצוא להם צידוקים מצידוקים שונים. מערכת המשפט התנהלה לעיתים קרובות באופן שערורייתי, ובשיטת מינויים של "חבר מביא חבר". השמאל הקיצוני באקדמיה בהחלט מרשה לעצמו להשתולל באופן דורסני, והקריאה של חברי סגל להחרים את המוסדות שהם עצמם מלמדים בהם אינה פחות משערוריה. גם החוקים לייבוש עמתות השמאל דומים לחוקים במדינות אחרות שמגבילות את המימון הזר שארגונים מקומיים יכולים לגייס. אולם כפי שכתב גל אמיר, כאשר אנחנו מסתכלים על החקיקה הזאת כמכלול, מתגבשת תמונה מפחידה:

"הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה"

לפיכך, לא סעיפי החוק צריכים לעניין אותנו, אלא המטרות והכוונות שמאחוריהם. לא המקבילות לחוק ההשתקה או חוק הייבוש, אלא התבטאותו של ח"כ דני דנון על "הוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית". ועד כמה שאני עצמי סולד מהשמאל הקיצוני- הוא יהיה רק הקורבן הראשון. כפי שכתב עוזי וייל:

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,
אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?
אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.
ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?
אם כי –
יש לשער –
שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר…

ודי לחכימא ברמיזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: