ארכיון הבלוג

בית יעקוביאן: האימפריאליזם של חיי היומיום

בית יעקוביאן, מאת הסופר עלאא' אל-אסוואני, הוא אחד מפניני הספרות המצרית: דרמה מרתקת עם עלילה סוחפת, שפורשת לפני הקורא קולאז' מכל רחבי החברה הקהירית: גברים ונשים, מוסלמים ונוצרים, יחפנים ומיליונרים, דתיים וליברלים – מהשוער המקומי והמחבל הג'יהאדיסט ועד מזכיר מפלגת השלטון. במשך שנים, סירב אסוואני להתיר את תרגום הספר לעברית, ולאחרונה, עם ההפשרה ביחסי-ישראל מצרים, הדבר התאפשר בדרכים עקיפות. ינשוף ספרותי סוקר את הקומדיה האנושית של קהיר, שיצאה לאחרונה בעברית בהוצאת טובי.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%90%d7%9f

עלאא' אל-אסוואני, בית יעקוביאן, מערבית: ברוריה הורביץ (הוצאת טובי)

ניתן לרכוש מהדורה אלקטרונית באתר GetBooks

כשקראתי את העמודים הראשונים בבית יעקוביאן, מאת הסופר המצרי עלאא' אל-אסוואני, מיד עלו לי זכרונות מהמסע במצרים, ובמיוחד מקהיר – העיר המבולגנת, המסובכת והמרובדת להפליא. התמונות עלו מבין הדפים: הבתים העלובים והדולפים בערי המתים, אותם יישובי אירעי שנבנו בבתי הקברות; המסגדים העתיקים ומעוררי ההוד, בתי המגורים ההדורים שבמרכז העיר, והאופרה שאפשר להיכנס אליה רק בעניבות ובחליפות ערב, הטיילות הנוצצות על הנילוס והצעירים האופנתיים שממלאים אותן. השוטרים ממנגנוני הביטחון שעיניהן פקוחות בכל פינה. על כל אלו, ועוד, מספר אסוואני בספרו, שמתרכז מסביב לבית דירות אחד כמשל למדינה כולה.

בית יעקוביאן הוא בניין דירות במרכז קהיר, שנבנה בעבר בידי איש עסקים ארמני עשיר. בתקופת המלוכה, הוא היה מגדל נחשק בלב העיר ההדורה, הקוסמופוליטית והאירופית של אז. מאז המהפכה, הסביבה שלו דעכה והרקיבה, והוא עצמו הפך למיקרוקוסמוס שמייצג את כל החברה המצרית. אנשי עסקים עשירים כקורח עדיין גרים בדירות הגדולות והיפות יותר, אזרחים אמידים מאכלסים את שאר היחידות, ואילו על הגג, בצריפים זמניים ודולפים, גרים העניים המרודים, לרבות השוער אל-שאזלי ובנו, טאהא. טאהא הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בספר: צעיר נלהב שרוצה לשרת את המולדת כשוטר, אך המציאות המרה של נפוטיזם, שחיתות והיררכיה מעמדית נוקשה טופחת על פניו – כאשר באופק מרצדים אורותיו המפתים של האסלאם הפוליטי. לצדו אנחנו מתוודעים לזכי אל-דסוקי, זקן עשיר ושריד מתקופת האליטה של המלוכה, שנרדף על ידי אחותו הנרגנת ומכור לסקס עם פילגשים צעירות; חאתם אל-רשיד, עורך עיתון ליברלי, סוציאל-דמוקרט נאור והומוסקסואל נסתר, שמתאהב בחייל נובי דתי ממנגנון הביטחון המרכזי, וחאג' מוחמד עזאם, סוחר סמים שעולה לגדולה, נבחר לפרלמנט ונכנס לעולמם המסוכן של הטייקונים ושועי הארץ. לצידם, אנחנו מתוודעים גם לבות'יינה, האקסית של בן השוער, נערה יפה שמפרנסת את משפחתה בעבודה אצל סדרה אינסופית של מעסיקים המתייחסים לגופה כרכושם הפרטי.

the-yacoubian-building

זוג בלתי אפשרי: זכי אל-דסוקי ובות'יינה אל-סייד (עאדל אמאם והינד סברי) מתוך הסרט בית יעקוביאן

מוטיב מקשר שעובר כחוט השני לאורך הספר כולו, הוא מה שניתן לכנות "האימפריאליזם של חיי היומיום": תכונה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. כמו המעצמות האימפריאליות, כותב הסופר על אחד מדיירי הגג הנבזים יותר, מלאכ ניסה להשתלט על חלקים הולכים וגדלים מגג הבניין. בהתחלה מצא מקלחת נטושה ושם סחורה בכניסה שלה, ולאחר מכן נעל את החדר כדי "שלא יגנבו את הסחורה". לאחר מכן שם מכונות תפירה "באופן זמני" בחלקים אחרים של הגג, ונשבע לדיירים שייקח אותן משם במהירות. כשהתרעמו, דחה אותם ולך ושוב, ובסופו של דבר התפשר איתם על רכוש שהיה אמור להיות שלהם מלכתחילה. מעל הכל, זומם מלאכ לחרוג ממעמדו החברתי העלוב כזבן נוצרי קטן, ולהשתלט על אחת מדירות הפאר בבניין. הדירה שהוא שם עליה עין, זו של זכי אל-דסוקי, ממילא עומדת בסכנת השתלטות מצידה של אחותו של זכי, דאולת – אחת הזקנות הנרגנות, המרושעות והמאוסות ביותר בספר. זו פועלת לפי משל החמור הערבי הידוע. בהתחלה, עולה טרמפיסט על חמור ומודה לבעלים על כך ש"נתת לי לרכב על החמור שלך." לאחר כמה מיילים, החמור הופך להיות "שלנו", ובסופו של דבר הטרמפיסט מכריז עליו כעל שלו וזורק את הבעלים לצד הכביש. כך התנחלה דאולת בדירתו של זכי, הכריזה עליה כרכוש משותף, זרקה אותו ממנה (גם קצת באשמתו, כפי שתראו בספר) וממשיכה לנסות ולהשתלט על המשרד – המקום האחרון שנותר לו. האסלאמיסטים, מדרך הטבע, רוצים להשתלט על המדינה כולה, ואילו שועי העם, המיליונרים, הפוליטיקאים, ראשי משטרת הביטחון ואנשי העסקים הגדולים, הם הגרועים מכולם.

yacoubianbldg_138pyxurz

מדיירי הגג הבזויים ביותר. אחמד בדיר בתפקיד מלאכ, בסרט בית יעקוביאן

אחד מאנשי העסקים הללו מוביל אותנו למוטיב מאחד נוסף – הקשר ההדוק בין אדיקות דתית לצביעות חסודה. ככלל, בבית יעקוביאן, ככל שדמות מזכירה יותר את "ריבוננו ישתבח ויתעלה" כך היא נוטה להסוות פשע, רוע או סתם חוסר התחשבות מאחורי מסיכת האדיקות (זוכרים את הפקיד הסלאפי במשרד הפנים בסרט הטרור והקבב שכתבנו עליו לפני כמה שבועות?). אותו איש עסקים, סוחר בגדים גדול, מועמד לפרלמנט ויריבו של החאג' עזאם, מציע "עסקה אסלאמית" לנשות הבירה: אם יסכימו למסור לו את בגדיהן הבלתי צנועים, הוא ייתן להן בטרייד אין חיג'אבים (כיסויי ראש) צבעוניים ושמלות צנועות אך אופנתיות בחינם. כך, טוען איש העסקים, יתרום לשמירת המצוות ולמידות הטובות של החברה הקאהירית. כמובן שגם נשים שעטו כיסוי ראש כל חייהן קופצות על ההזדמנות, משיגות בגדים לא צנועים מאיזו פינה נידחת של הארון ומחליפות אותן כדי לקבל פריביס. איש העסקים, מצדו, מרוויח פרסום חיובי ומנצל את הבאז כדי להלבין את הכספים מעסקיו האסלאמיים קצת פחות: רשת מסועפת של הברחת ומכירת הירואין. כל מטריד מיני בזוי, ויש הרבה מאד – לרבות איש דת ממסדי בכיר שמגבה מעשים כאלו וגרועים מהם – מסווה את מעשיו מאחורי שכבה עבה של הצטדקויות דתיות חסודות. בהזדמנות אחת בספר, מפקד משטרה מושחת עד העצם, שמקבל שוחד ממישהו כדי לעצור יריב שלו על "עבירות מוסר", מכריז כי הוא לא יכול לבטל את הדו"ח "כי כל השוטרים בתחנה שומרי מצוות וקנאים למסורת." מבחינה זו, האסלאמיסטים יוצאים דווקא טוב. הם אמנם פנאטים ומוכנים להרוג ולהיהרג (אם כי קורבנותיהם הם כמעט תמיד רוצחים גרועים הרבה יותר ממנגנוני הביטחון) –  אבל לפחות הם כנים, ישרים ולוקחים את הדת ברצינות.

hijab-shop-jpg

צניעות ושחיתות: חנות לכיסויי ראש (אילוסטרציה)

אסוואני, כך נראה, מגלה סימפטיה לקצוות: ההומוסקסואלים הנרדפים שחיים בשולי החברה, לא פוגעים באיש אך צריכים להימלט מרשויות החוק ולסבול מפושעים וסחטנים רק כדי לחיות את חייהם כרצונם. שרידי האליטה המלוכנית של פעם, אנשים כמו זכי אל-דסוקי, שהיו אמנם ממוערבים, מושחתים ומנותקים מהעם, אך לפחות היה להם חן וקסם נוסטלגי. קהיר, בזמנם, היתה עיר יפה, הדורה וקוסמופוליטית, ולא המטרופולין הנרקב והגווע שיצרו נאצר וממשיכיו. ובסופו של דבר, גם האסלאמיסטים, שכמובן שונאים את שתי הקבוצות הקודמות ורוצים לחסלן, אך לפחות הם צנועים, ישרים ואידיאליסטים. טהאא' אל-שאדלי, אחד הגיבורים הטראגיים ביותר בספר, מגיע לשורותיהם, כי הם היחידים שמוכנים לקבל אותו אחרי שהממסד טורק לו את הדלת בפרצוף. הגרועים ביותר הם אנשי האמצע: כוהני דת ממסדיים, פוליטיקאים, טייקונים, עורכי דין, פקידי ממשל ובירוקרטים חסרי תועלת. המייצג של "דרך האמצע" הזאת הוא כמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון שסולל את דרכו של החאג' עזאם לצמרת ומוצץ את רווחיו. בתקופת נאצר תמך אל-פולי במהפכה וכתב גדולות ונצורות על הסוציאליזם הערבי ועל גוש המדינות הבלתי מזדהות, ובתקופת סאדאת – שיבח את ההפרטה, הקפיטליזם והמעבר של מצרים למטריה האמריקאית. העמדות האידיאולוגיות המשתנות מתנקזות בסופו של דבר תמיד למטרה אחת: שוד, גזל וביזה.

yacoubianbldg_151pyxurz

גזל, שוד וביזה – ח'אלד סאלח ככמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון, בסרט בית יעקוביאן

כדי לחסוך לכם ספויילרים, לא אכביר מילים על הסיום של הרומן, אבל אומר רק זאת: אותן הדמויות המרכזיות שיוצאות מהתסבוכת בעור שיניהן (ולא כולן מצליחות), מספרות לנו משהו על הגמישות, החוסן והיסוד הבריא שבכל זאת קיים בחברה המצרית; אותה החברה ששורדת כבר אלפי שנים תחת רודן אחרי רודן, מדכא אחרי מדכא, ובכל זאת מצליחה לספוג את המהלומות, לחגוג את החיים ולהמשיך הלאה.

יריקה בפרצוף: איווט ליברמן ושורשי התסכול

למה רבים כל כך מתוסכלים וזועמים על מינויו של ליברמן לשר הביטחון? לא רק בגלל שבטיות, או תסכול פוליטי, אלא גם בגלל משהו אחר, חשוב בהרבה.

lieb

Credit: Yeshivaworld.com

בקושי התאוששנו מהדחתו של משה יעלון, והתקשורת שוב גועשת עקב נאום ה"תחזיקו אותי" של הפרשן הצבאי רוני דניאל, איש ימין מובהק, שהצהיר כי ימליץ לילדיו לעזוב את הארץ. לאור הרשימה המתארכת של אישים מהימין והממסד הבטחוני שמתריעים על סכנות ממשל נתניהו, ראש הממשלה, מקורביו, ואוהדיו מוקיעים, כהרגלם, את הפורשים והמתרים כשמאלנים עוכרי ישראל, אפילו אם יצאו מהימין העמוק או מצמרת צה"ל. קלמן ליבסקינד, אחד מהאינטליגנטים והחריפים שבעיתונאי הימין, הוקיע את המבקרים כמתוסכלים ש"נמאס להם מהעם", ומייחלים להפיכה צבאית כדי להשליט מחדש את האג'נדה השמאלנית הדחוייה שלהם. אחרים הצביעו על אינטרס קבוצתי: הגווארדיה הישנה, הלבנה והדועכת זועמת על הפגיעה בבן שבטה, בוגי יעלון, והחלפתו באאוטסיידר ממוצא רוסי. מבקרים כאלו, למשל, תהו היכן היה רוני דניאל עד היום, ומדוע לא ראה את אותם התהליכים המסוכנים עד שהחליפו את שר הביטחון החביב עליו.

בכל זאת, עם כל הכבוד לקלמן ליבסקינד, לא נראה שיש ראיות משכנעות שעיתונאים המזוהים עם השמאל (מלבד צבי בראל) קוראים להפיכה צבאית כי "נמאס להם מהעם". נתניהו שולט כבר שנים ארוכות, והשמאל מרוסק ונואש לא מאתמול. כיצד, אם כן, דווקא הדחתו של איש ימין מובהק כמו יעלון גורמת לכולם לחוש עלבון צורב כל כך?

roni_daniel

רוני דניאל. קרדיט: רשת

נתחיל במינוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון: יריקה מכוערת בפרצוף של צה"ל, מפקדיו, ולהבדיל, הקהילה הבינלאומית. לא משום שנתניהו הדיח את יעלון: זכותו המלאה של ראש הממשלה להדיח שר. גם לא משום שמינו אזרח לתפקיד שר הביטחון, צעד לגיטימי לכל הדעות. ובוודאי שרצוי למנות ישראלים ממוצא רוסי לתפקידים הבכירים ביותר, לרבות במבצר שליד מגדלי עזריאלי. הבעיה האמיתית היא בחתן השמחה. נתניהו, כידוע, מדבר לא מעט על חשיבותה של הברית האסטרטגית עם מצרים, ובצדק. כל כך אסטרטגית היא הברית, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי התגייס לטובת הקואליציה של נתניהו, ורמז בגלוי למחנה הציוני שכדאי להם לקפוץ לעגלה "למען השלום". ורגע אחרי ההתערבות החריגה הזאת, נתניהו גומל ל"שותף האסטרטגי" במינוי האיש שקרא לתקוף את מצרים ולהפציץ את סכר אסואן. נזכור שהדיאלוג האסטרטגי עם מצרים מנוהל בראש ובראשונה באמצעות משרד הביטחון. כשליברמן היה שר החוץ, המצרים החרימו אותו ודיברו עם אהוד ברק. עכשיו אין גם שר חוץ. מי ינהל את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, שחיוני לבטחון מדינת ישראל? אבל מדוע לחשוב על מערכת הבריתות הבינלאומית והאזורית של ישראל כשיש שיקולים פוליטיים? אחרי הכל, בשלטון הנוכחי, האינטרסים הלאומיים תמיד מתגמדים מול החשבונאות הפוליטית, הקואליציונית והמפלגתית.

60_L

עלבון צורב: נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי

כאמור, אפשר ורצוי למנות אזרח לראשות משרד הביטחון. משה ארנס, למשל, היה שר ביטחון מצויין חרף היעדר עבר צבאי. אבל בניגוד מוחלט לליברמן, ארנס היה בקיא בענייני צבא והחזיק ברקע עשיר בתעשיות הבטחוניות. אפילו עמיר פרץ, ששירת כקצין זוטר בדרגת סרן, היה סקרן וחרוץ מספיק כדי ללמוד במהירות את ענייני המשרד, ואף התעקש בצדק על רכישתה של מערכת כיפת ברזל. מבחינה זו, ליברמן במשרד הביטחון הוא הרע מכל העולמות: אדם בור, אלים ושחצן, בעל יחסי אנוש גרועים, חוסר הבנה טוטלית באסטרטגיה ונטייה לפתרונות קסם של "לכסח אותם". וגם גזען קיצוני, שדיבר על הערבים אזרחי ישראל במונחים שלא היו מביישים אפילו את כהנא. לא, לא סביר שהוא יפתח במלחמה מול איראן או אחת משכנותיה של ישראל. ראש הממשלה עדיין שולט בעניינים, וסביר שגם קציני הצבא המקצועיים ינסו לרסן את ליברמן בשקט. אבל במשרד הביטחון יש מספיק עניינים "קטנים" יותר ששר חסר רגישות יכול לקלקל, למשל, ביטול מדיניות ההקלות של יעלון בגדה וגירוי השטח במידה שתפסיק את התיאום הבטחוני יקר הערך. במרחב הישראלי-פלסטיני, כמאמר הפתגם, די בטיפש אחד ובגפרור אחד כדי לשרוף יער שלם.

מעבר זה, יש גם את קשריו המפוקפקים של ליברמן עם שורה של רודנים מזרח אירופים וקווקזיים, טיפוסים מפוקפקים וחשודים בפלילים. השלדים שיש לו בארון יכולים למלא בית קברות בגודל ממוצע. בשגרה, אדם עם עבר וקשרים כמו שלו לא היה יכול לעבור תחקיר בטחוני לתפקיד ממוצע בחיל המודיעין. מפחיד לחשוב שטיפוס כזה יקבל גישה לכל הסודות הבטחוניים של ישראל, שלא לדבר על אינספור הזדמנויות למעשי שחיתות, כמו למשל מתן רישיונות ייצוא נשק למקורבים.

53

ליברמן והדיקטטור של בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו

הנה שורש התסכול: המינוי של ליברמן הוא זלזול בוטה כל כך באינטרסים הלאומיים של ישראל, עד שהויכוח הפוליטי עצמו מתעקר מתוכן. אנחנו בדרך כלל מנהלים דיון פוליטי, משמאל ומימין, מתוך ידיעה שכל צד דואג לבטחון המדינה בדרכו, ומציע את מרכולתו הפוליטית לציבור הרחב. בנימין נתניהו, כפי שהעיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרסים של מדינת ישראל. לכך יש לצרף את השקרים התמוהים שנכרכו בהעברת מתווה הגז, הזלזול בכספי הציבור, ואינספור העדויות על סגנון הניהול הקפריזי והפרנואידי של לשכת ראש הממשלה. ואם לא די בכך, הרי שנתניהו וחבר חנפיו, מהעיתון ישראל היום ומעבר לו, מוקיעים בשיטתיות כל מי שמעז לחשוף סודות אפלים או למתוח ביקורת כבוגד, שמאלן או מרגל, אפילו אם הוא מגיע מלב הימין או הממסד הבטחוני – רשימת "בוגדים" שהולכת ומתארכת. ועוד לא אמרנו מילה על הרוח הגבית שקיבל חייל חשוד ברצח מהאיש ברחוב בלפור. יש סיבה טובה מאד להיות מתוסכלים וזועמים. השאלה לאן לוקחים את זה הלאה. טיפ ראשון: להקים במדינת ישראל אופוזיציה פרלמנטרית, ומי שלא ממש חושב בכיוון, כדאי שיפנה את מקומו במהרה. מישהו אמר בוז'י הרצוג?

השמיים שותקים: על דיקטטורה ושרירים תפוסים

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

גולנארה קרימובה

גולנארה קרימובה

 

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו - נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו – נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

 

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

הביא סדר וביטחון - נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

הביא סדר וביטחון – נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

לא הניע את השריר התפוס - נשיא מצרים חוסני מובארק

לא הניע את השריר התפוס – נשיא מצרים חוסני מובארק

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.

למנוע את הסבב הבא: מאמר אורח מאת לירן אופק

מבצע צוק איתן מעלה שאלות מטרידות אודות המצב האסטרטגי, הצבאי והמדיני של ישראל. לירן אופק, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, טוען שישראל הפכה, שלא בטובתה, לקבלן ביצוע של גורמים זרים המעוניינים לפגוע בחמאס. קריסת ערוצי התיווך בין הצדדים, עקב שינויים גיאופוליטיים באזור, הופכים את המבצע הנוכחי, והבאים אחריו, לתסבוכת שקשה להיחלץ ממנה. כדי לצאת מהמצב, אולי כדאי "לחשוב מחוץ לקופסה" ולשקול מתווה חדש? 

518902pic_C

מבצע "צוק איתן" מעלה מטבע הדברים שאלות אודות הדרך בה יש לסיים את המבצע. שאלות אלו, כדוגמת סוגיית התמרון הקרקעי, מצביעות על החשש מפגיעה בחיילי צה"ל לצד חשש מהסתבכות שתגרום לפגיעה בלתי-מידתית בחפים מפשע. יהיו הצעדים אשר יהיו, ממשלת ישראל היא שתחליט באיזה אמצעים להשתמש, כיצד להפעילם ובאיזה מינון. אולם מעבר לסיום מוצלח של המבצע הנוכחי, חשוב להבין כיצד ניתן למנוע הישנותו של סבב נוסף בעתיד, והצעד הראשון לכך הוא להבין כיצד עזה מאתגרת את החשיבה הישראלית.

 

המורכבות של עזה

מדינת ישראל מפעילה מדיניות הרתעה מול הנהגת החמאס ברצועה, זרועה הצבאית והארגונים הסוררים הנוספים. הרתעה נשענת על העיקרון לפיו הנזק שסופג היריב עשוי לייצר בקרבו השפעות מרסנות, שימנעו ממנו להפגין את יכולותיו בעתיד. הירידה המשמעותית במספר שיגורי הרקטות משטח הרצועה לאחר "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009) ו"עמוד ענן" (נובמבר 2012)[1] מוכיחים עיקרון זה. אולם הרתעה – שקולה ומדודה ככל שתהיה – היא בגדר מדיניות של ברירת מחדל. חמור מכך, מדיניות זו אף נשענת על מספר הנחות הסותרות זו את זו, ששילובם דן את ישראל לסבבי עימות נוספים.

המדיניות הישראלית מול עזה כיום דומה במידה מסוימת למדיניות צה"ל עד להסכם השלום עם מצרים (1979). היינו, יצירת הרתעה ממושכת, שתגרום למדינות ערב לזנוח את הסכסוך עם ישראל, באמצעות סבבי לחימה קצרים, המסבים נזק רב ביותר למרכזי הכובד של היריב בשטחו. אכן, סבבי הלחימה מול עזה הם קצרים יחסית והם מסבים נזק רב לגופי הטרור. יחד עם זאת, לא מושגת הכרעה בשטח היריב. ישנן סיבות רבות וברורות להימנעות ממהלך קרקעי ברצועה, אבל המשמעות היא שחלק מן היכולות נותרות, ומאפשרות לארגונים הסוררים להשתקם ולבנות עצמם מחדש.

3729425154

מעבר לחוסר הרצון לקיים מבצע קרקעי ברצועה, יש להבין כיצד היחלשות הנהגת חמאס חוץ תורמת גם היא לקיומם של סבבים עתידיים. מידת ההשפעה של הנהגת החוץ על עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פחותה מאוד. הירידה בהשפעתה נגרמה בתחילה כתוצאה מהחלטת הנהגת החוץ לצאת נגד מלחמת האזרחים בסוריה, שהובילה להפסקת הסיוע האיראני לתקופה מסוימת, ולאחר מכן, הלחימה בסיני של המשטר בראשות הגנרל א-סיסי נגד תשתיות הטרור הפלסטיני. חשוב להבין, הנהגת החמאס איבדה תוך שנתיים עורף לוגיסטי ומרכז אידיאולוגי, ולנוכח זאת אין לה יכולת מספקת להורות לזרוע הצבאית להפסיק את הלחימה. מנגד, גם למצריים – מתווכת בעבר – אין שום רצון לקחת תפקיד זה משום הלחימה אותה היא מנהלת נגד החמאס ותנועת האחים המוסלמים[2]. כיום, אין בנמצא מתווך פוטנציאלי אפשרי שיוכל להעביר מסרים ליצירת הפסקת אש.

תקשורת בין צדדים לוחמים היא גורם חשוב המסייע הן בהיווצרות הבנות להפסקת אש והן ביצירת מנגנוני ריסון פנימיים אצל כל אחד מהצדדים, המונעים גלישה לסבב אלימות נוסף. חוסר התקשורת הקיים כיום תואם במידה מסוימת לתקופת ההמתנה ערב מלחמת "ששת הימים": ההסלמה המצרית, שמקורה בלחץ הערבי שהופעל על נאצר, נבעה במידה רבה לנוכח העובדה שישראל לא העבירה למצריים בכל אותה תקופה מסר תקיף באמצעות תיווך בינלאומי. חוסר התקשורת בין הצדדים הוא שתרם להסלמה שהסתיימה במלחמה. הירי של חמאס בתגובה לרצח הנער ממחנה הפליטים שועפט הוביל למשוואת הסלמה מבלי שישראל העבירה מסרים תקיפים להפסקת ההסלמה באמצעות תיווך אפקטיבי, משום שתיווך כזה אינו קיים.

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

גורם נוסף שחשוב לשים אליו לב הוא הרשות הפלסטינית. הרשות מקיימת מעין מדיניות הכלה מול החמאס בפרט, ורצועת עזה בכלל. הרשות מעוניינת בחמאס מוחלש ומוכה, שלנוכח מצבו מסכים לקבל על עצמו קו מדיני, הרואה בטרור פגיעה באינטרס הפלסטיני. משום כך, ניתן היה לראות בהסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, שנחתם ב-23.04.2014 הוכחה לבידודו וחולשתו הרבה של חמאס ברצועה ובאזור כולו. בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות מנהלים מדיניות סיכול נגד גורמי טרור בגדה, ולראייה התיאום עם צה"ל בעקבות חטיפתם ורציחתם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אין להם נוכחות בעזה. על-כן, המדיניות היחידה שנשארת לרשות היא בדמות הקפאת משכורות, הנחשבת לאחד הגורמים שהוביל לסבב הנוכחי.

לאור הכתוב נראה שהמדיניות הישראלית נמצאת בעמדת חולשה: ישראל, על-אף היותה הכוח הצבאי החזק באזור, לא יכולה להשפיע על המוטיבציה של מי מגורמי הטרור ברצועה ושל מי מהגורמים באזור למנוע הסלמה למאבק. כל אירוע פנימי – בין חמאס לרשות, בין הנהגת החמאס לזרוע הצבאית, בין החמאס לארגונים סוררים אחרים ברצועה, או בין חמאס למצריים – מכיל בתוכו פוטנציאל להסלמה מול ישראל, כאשר הנהגת הרשות בגדה ומצריים מעוניינות בנזק שייגרם לגורמי הטרור ברצועה, ולכן לא מעוניינות בתיווך להפסקת אש וגם לא יכולות לעשות כן, ואילו מדינת ישראל נמנעת מהכרעה קרקעית מסיבות ברורות. במצב זה ישראל הופכת ל"קבלן הביצוע" כאשר המתחים הפנימיים יוצאים משליטה, אך היכולת שלה לייצר הרתעה אפקטיבית לאורך זמן מוטלת בספק.

 

הבנות ביטחוניות וחידוש תהליך מדיני

במבט ראשון, מצב בו ישראל משמשת "קבלן ביצוע" הוא נוח לאור העליונות המוחלטת של מדינת ישראל וכוחות הביטחון מול רצועת עזה. בפועל זהו מצב בעייתי בעל השלכות אסטרטגיות, כלכליות ובינלאומיות על ישראל, ועל-כן הדרך היחידה לצאת ממנו הוא בקידום שני מהלכים הקשורים זה בזה ותורמים זה לזה.

הסתכלות על הזירה האזורית מצביעה על שותפות אינטרסים בין ישראל למדינות ערביות בשני מעגלים: בראשון מצריים, ירדן והרשות הפלסטינית, ובשני סעודיה, מדינות המפרץ והחבל הכורדי בצפון עיראק. שותפות זאת נובעת משילוב הגורמים הבאים: א. האיום הנשקף מדאע"ש וקבוצות ג'יהאד עולמי נוספות הפועלות בעיראק, בסוריה ובסיני; ב. היחלשות היציבות המדינתית במזרח התיכון עד כדי תהליכי התפוררותן של סוריה ועיראק; ג. התחזקות ההשפעה האיראנית בכל המרחב מאיראן ועד הים התיכון; ד. השאיפה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית. לכל אלו יש להוסיף את תחושת "היעלמותה" של ארצות-הברית מן המזרח התיכון.

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

גורמים אלו מייצרים הזדמנויות בהעמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין ישראל לבין מדינות נוספות, שכולן מוצאות עצמן עומדות למול השינויים הגיאו-פוליטיים באזור. במקביל על מדינת ישראל לקדם תהליך מדיני אמין עם הרשות הפלסטינית, וסביר שהדבר יעלה כתנאי מצד כל מדינות ערב במידה וישראל תציע להן להעמיק את קשריהן עמה.

חשוב להבין, משא-ומתן אמין הנעשה בתום לב חייב לשים על השולחן את סוגיות הליבה, ובייחוד את שאלת הגבולות ושאלת ירושלים, ואפילו להתחיל מהן. משא-ומתן זה חייב, בניגוד לגישה שאפיינה את הסבב בשנת 2000 (קמפ-דויד) וב-2008 (אנאפוליס), להיעשות על-פי העיקרון לפיו "מה שמוסכם – מיושם". יישום הבנות שתתקבלנה במשא-ומתן תאפשר לישראל ולרשות לבנות אמון ביניהן, וכתוצאה מכך תאפשר למדינות ערביות לסייע בקידום התהליך. אולם מעבר לכל, משא-ומתן אמין מאפשר לישראל לייצר אמצעי לחץ לא-צבאי על גופי הטרור בעזה – לחץ שמגובה על-ידי מדינות ערביות. במקרה כזה ישראל, כמו גם ירדן, מצריים והרשות יכולות להודיע באופן פומבי כי הן מנהלות משא-ומתן, אך כל אחת מהן שומרת לעצמה את זכות התגובה כנגד גורמים מפריעים. מצב זה מעביר את האחריות לנשיאה בתוצאות לידי ארגוני הטרור, ועשוי להגביר את המוטיבציה של מצריים, מדינות ערביות נוספות ושל הרשות לייצר ערוצי תקשורת להעברת מסרים תקיפים כנגד גופי הטרור. מעניין אז יהיה לראות מה תהיה תגובת החמאס, ותגובת ארגונים סוררים אחרים, אם היוודע שפעילותם מכשילה במכוון את האינטרס הפלסטיני, שיהיה מגובה על-ידי מדינות האזור. אם לשפוט על-פי דבריו של הנשיא הפלסטיני נגד השימוש בחטיפות, אפשר שקידום שותפויות יחד עם משא-ומתן אמין ייצר לחץ רב יותר על המוטיבציה של ארגוני הטרור להפעיל כוח צבאי.

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לחץ זה עשוי להיות אפקטיבי משתי סיבות: א. הוא יוכיח לתושבי האזור שישנה אלטרנטיבת פעולה לא-צבאית, שונה מזו שקיימת היום; ב. הוא יתרום לחידוש ערוצי התקשורת להעברת מסרים תקיפים לגורמי הטרור. יתרון נוסף הוא בכך שמצב זה מאפשר לישראל מרווח תמרון מדיני וצבאי רחבים יותר, תוך שישראל נהנית ממנגנוני ריסון והכלה ושומרת לעצמה את זכות התגובה במידת הצורך.

בסופו של דבר כל החלטה להעמיק את השותפויות בין ישראל למדינות ערב תלוי בקידום המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. בין שנסכים לזה ובין אם לאו, זאת המציאות ומדינות משתמשות בתנאי זה גם כדי להעמיד את ישראל בפינה. אולם בסופו של יום החלטה על קידום התהליך המדיני תלויה אך ורק בהחלטת ממשלה, ובהסכמה פוליטית לחידוש התהליך. אך אם לשפוט על-פי הרכב הממשלה והצהרות חברי הקואליציה, הסבירות להיתכנות פוליטית לקידום תהליך מדיני קלושה ביותר. חמור מכך, לעיתים נדמה כי משא-ומתן למצב של "שתי מדינות לשני עמים" נתפש כאיום על חלק מן המפלגות. ואולם אין זה משנה.

חשוב לשים את הכתובת על הקיר ולומר בקול ברור: הפחתת הסבירות להישנותם של סבבי עימות נוספים תיעשה רק באמצעות משא-ומתן מדיני אמין על סוגיות הליבה. כיום, בעת מבצע "צוק איתן" צריך לא רק לחשוב איך לסיים את הסבב הנוכחי, אלא כיצד להפחית את הסבירות לסבבים הבאים, ולשם כך יש לבחון כיצד ניתן לשלב את המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני בתהליך לחיזוק היציבות האזורית ולהופכו לאמצעי לחץ לא-צבאי על ארגוני הטרור. זהו אתגר קשה שעלול מחיר בשיח הציבורי, בתמיכה המפלגתית ובמערכת הפוליטית, אבל הוא נדרש כדי שלא ניכנס שוב לעימותים נוספים בעתיד.

 

[1] כהן, ג. "הסיפור שאינו נגמר: מהקסאם הראשון על שדרות ועד היום", הארץ, 12.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2373486

[2] רביד, ב. "מבצע "צוק איתן": דרוש מתווך", הארץ, 10.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2372352

רצחניים אבל אופטימיים

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

images (2)

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים - סייד קוטב בתאו

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

images (1)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

jahiliyyah-and-islam

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

Sayyid Qutb

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים - נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם - זיינב אל ע'זאלי

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

להמם את האויב - הפיגוע במגדלי התאומים

להמם את האויב – הפיגוע במגדלי התאומים

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים - אנואר א-סאדאת

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים – אנואר א-סאדאת

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו - עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

בזכות המונרכיה

מדוע חלק גדול מהרפובליקות הערביות התמוטטו ונעלמו, ואילו המלוכות המסורתיות נותרו על כנן? מבט בחשרת הסופה של האביב הערבי יגלה לנו, כי עד עתה קו התפר העובר בין מוות לחיים נמתח בין הרפובליקות למלוכות. האם מדובר רק בתוצאה של מדיניות נבונה, או שמא מלוכות נהנות מיתרונות מובנים מסוג מסויים? ינשוף פוליטי-מדיני מעלה את הטיעון בזכות המונרכיה. 

כתר המלכה

התקשורת הישראלית, שמתעסקת לאחרונה ראשה ורובה בהרכבת הקואליציה החדשה של נתניהו, בשמלה של שרה או בנאומי הבכורה (המרשימים בחלקם) של חברי הכנסת החדשים, נוטה להתעלם מאירועים חשובים אחרים המתרחשים סביבנו במזרח התיכון. לאור זאת, כדאי להפנות את הזרקור לעמאן בירת ירדן, מרחק קצר מירושלים, שם חלות התפתחויות חשובות שעשויות, בצירוף נסיבות מסויים, לשנות בעתיד את פני האזור.

מזה מספר שנים, מתנהלות בערי ירדן השונות הפגנות נגד הממשלה, לא רק בקרב הרוב הפלסטיני אלא אפילו בקרב המיעוט הבדואי, הנחשב נאמן יחסית למונרכיה. ההפגנות נסובו על נושאים שונים, רובן נגד עליית המחירים או השחיתות, מיעוטן נגד היחסים עם ישראל. מה שייחד אותן לעומת ההפגנות במצרים, למשל, היה העובדה שלרוב כוונו נגד הממשלה, ורק לעיתים רחוקות נגד המלך. סיסמאות כמו "העם רוצה להפיל את המשטר" הפכו, בגירסתן המקומית, ל"עם רוצה להפיל את הממשלה". גם כאשר נקראו סיסמאות ביקורתיות כלפי המלך, הן היו לרוב דרישות מהמלך לבצע צעדים מסויימים, ולא קריאות לרפובליקה או הפלת המונרכיה ממש. עם זאת, בחודשים האחרונים, המצב החל להשתנות. בהפגנות של מאות אזרחים כנגד עליית מחירי הדלק, נשמעו קריאות תקיפות להפלת בית המלוכה. לפי חלק מהדיווחים מהפגנה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים, מפגינים ניסו לפרוץ לארמון ונהדפו בידי הצבא. אפילו סיסמאות כמו-מצריות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" החלו להדהד ברחובות עמאן.

העם רוצה להפיל את המשטר? הפגנות בעמאן

העם רוצה להפיל את המשטר? הפגנות בעמאן

פרשנים ויודעי דבר, בישראל ובמזרח התיכון, חוששים מזה זמן רב לשלומו של בית המלוכה בירדן. אין ספק שאם ייפול, עלולים בטחונה של ישראל בפרט ויציבות האזור בכלל להיפגע באופן דרמטי. אי אפשר כמובן לחזות את העתיד, אבל מעטים שואלים שאלה חשובה ומעניינת מאד: מדוע בתי המלוכה במזרח התיכון גילו עמידות מפתיעה עד עכשיו? כאשר מסתכלים בזהירות על מהלכו של האביב הערבי, אי אפשר שלא להבחין כי קו השבר עובר בין המלוכות לרפובליקות. משטר ה"קצינים החופשיים" ברפובליקה הערבית של מצרים התמוטט. משטר מפלגת הבעת' ברפובליקה הערבית הסורית מתנדנד קשות, ורפובליקות נוספות כמו לוב נפלו אף הן. לעומת זאת, המשטרים המלוכניים של מרוקו, ירדן, סעודיה והנסיכויות נותרו על כנם. גם אם חלק מהם (כמו המשטר בירדן או בחריין) עלולים ליפול בסופו של יום, עצם העובדה שעד עכשיו הצליחו לעמוד בכל הזעזועים מעוררת תהיות ושאלות. מה מותר המלוכה מהרפובליקה?

מבט שטחי עשוי לעורר רושם שהמלוכות שרדו כי היטיבו להיענות לדרישות ההמונים. מלך ירדן ומלך מרוקו, למשל, הסכימו לחלק מדרישות המפגינים מיד בתחילת ההפגנות, וכך פילגו את מחנה המתנגדים להם ל"מתונים" ו"קיצוניים" ומהלו את הזעם הציבורי במים של פשרות וויתורים. אולם מלך סעודיה לא ויתר למפגינים כנגדו כמלוא הנימה, ובכל זאת משטרו עומד יציב. לעומת זאת, גם חוסני מובארכ הציע ויתורים למפגינים, אולם אלו נתפסו כחולשה שרק החישה את קיצו. למעשה, מדובר כאן בהיפוך של סיבה ומסובב: המלוכות היו מסוגלות להציע לעם ויתורים מעמדה של כוח, דווקא משום שהרגישו יותר בטוחות בעצמן.

לא ויתר למפגינים כמלוא הנימה. עבדאללה השני בן עבד אל-עזיז אל סעוד, מלך ערב הסעודית

לא ויתר למפגינים כמלוא הנימה. עבדאללה השני בן עבד אל-עזיז אל סעוד, מלך ערב הסעודית

התשובה טמונה לדעתי בגורמי כוח ויציבות שנמצאים בבסיס השיטה המונרכית עצמה, במיוחד במזרח התיכון אך גם במקומות אחרים בעולם. ראשית כל, חלק מהמלכים, לרבות בירדן, מרוקו וסעודיה, נהנים מהילה דתית. ירדן אמנם הוקמה בידי האימפריה הבריטית כיצירה פוליטית מלאכותית, אבל שושלת המלוכה שלה היא "שריפית", היינו – מיוחסת למשפחת הנביא מוחמד (דרך נכדו חוסיין). מלך סעודיה הוא "שומר המקומות הקדושים", ואילו מלך מרוקו נחשב בעיני רבים מאד מנתיניו ל"מנהיג המאמינים" (אמיר אל-מואמינין) ומיוחסת לו הילת קדושה מיוחדת. מספרים כי במהלך ניסיון התנקשות במלך חסן השני ב-1971, למשל, מצא את עצמו המתנקש עומד מול המלך ופשוט לא הצליח לירות בו מבחינה נפשית, דבר שהוביל לכישלון התוכנית כולה. כלל לא בטוח שהסיפור מדוייק מבחינה היסטורית, אבל עצם העובדה שהוא מקובל על רבים במרוקו מלמדת על ההילה הדתית והרגשית שמוסד המלוכה נהנה ממנה.

המתנקש לא הצליח לירות בו - חסן השני מלך מרוקו

המתנקש לא הצליח לירות בו – חסן השני מלך מרוקו

עם זאת, לא מדובר אך ורק ברגשות דתיים. המלך הוא מעין "קומה נוספת" במסדרונות השלטון. שושלת מלוכה, גם מודרנית, היא מוסד שנתפס לעיתים קרובות כקשור למסורות עתיקות, נפרדות ונעלות מהמנגנון המנהלי ששולט במדינה בחיי היומיום. כשהנשיא מובארכ פיטר את הממשלה, ההמונים גיחכו. הם לא הפרידו בינו לבין ראש הממשלה, וראו בשניהם נציגים של אותו מנגנון מושחת. לעומת זאת, כאשר מלך ירדן עבדאללה פיטר את ממשלתו, הדבר נתפס בעיני חלק מהמפגינים כצעד ראשוני חיובי. הם הפרידו בין הממשלה, אותה שנאו, למלוכה – אותה כיבדו, אפילו אם כעסו על העומד בראשה. למלכים יש, לפיכך, "מגן אנושי" או "בולם זעזועים" בדמות הממשלה. מסיבה זו, מסוגלים מלכים, במרוקו וירדן למשל, לאפשר מידה מסויימת של דמוקרטיה ופתיחות שנשיאים רפובליקאיים דיקטטוריים אינם יכולים להרשות לעצמם. במקרה של ירדן ומרוקו, המלוכה גם עליונה על הממשלה במובן נוסף – היא נתפסת בעיני רבים כמוסד מאחד, שמרחף מעל הפילוגים העדתיים בחברה עצמה. המלך עבדאללה השני נתפס בעיני רבים כשליט של בדואים ופלסטינים כאחד, ואילו המלך מוחמד השישי במרוקו הפך את עצמו לפטרון של זכויות המיעוט הבֶּרְבֶּרי, בניגוד לממשלה ה"ערבית" יותר.

מעל הפילוגים האתניים - מלך ירדן עבדאללה השני

מעל הפילוגים האתניים – מלך ירדן עבדאללה השני

כמובן שאפשר להפיל מלכים, ובהיסטוריה יש דוגמאות אינספור לשושלת מלוכה שהודחו ואף נרצחו באכזריות. אולם מפני שמוסד המלוכה אינו "סתם" מוסד שלטוני, אלא קשור לעיתים קרובות למערכת שלמה של מנהגים, אמונות ורעיונות אידיאולוגיים, עומדת לו הגנה, חלקית לפחות, מצד הביטחון שבמסורת. בדיוק מסיבה זו, הפלת מלוכה גוררת לעיתים קרובות כל כך משבר סמכות ממושך ומרחץ דמים, ערפול בנוגע ללגיטימציה השלטונית ולפיכך – תוצאות לא צפויות ולעיתים הרסניות. הפלת הקיסרות בגרמניה יצרה דמוקרטיה חלשה שנעדרה לגיטימציה ציבורית, וסייעה לנאצים לעלות לשלטון. נפילת המונרכיות ברוסיה ובסין הובילה למלחמות אזרחים אכזריות וממושכות שנבעו מהעדר לגיטימציה של הצדדים הניצים, ובסופו של דבר – לדיקטטורות רפובליקאיות אכזריות בלא מעצורים ומגבלות, אפילו לא כבלי המסורת המעורפלים שריסנו את המשטרים המלוכניים שקדמו להן.  עיון במקרים אחרים של מונרכיות שנפלו, כמו צרפת בזמן המהפכה הגדולה, או קמבודיה ואפגניסטן בשנות השבעים של המאה העשרים, מלמד על דפוס זהה: משבר לגיטימציה, מרחץ דמים ממושך, חילופי שלטון אלימים תכופים, ובסופו של דבר- דיקטטורה רפובליקאית חסרת גבולות. יפן נחלצה ככל הנראה מגורל דומה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק משום שכובשיה האמריקאים השכילו להותיר את הקיסר על כסאו למרות הפגנות ההמונים האלימות של השמאל שתבע "רפובליקה עכשיו".

יש לקוות שמירדן, סעודיה ומרוקו, לפחות, יחסך הגורל של סין ורוסיה. מוטב לעמים הנוגעים בדבר, ולאזור כולו, ששושלות המלוכה המושלות בהן ישכילו לבצע את הרפורמות הדרושות לפני שחומות ההגנה שלהן ייפלו וההמונים ייאלצו אותן לפנות את מקומן לטובת הלא ידוע.

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

ניל פרגוסון

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

מפגינים קופטים בקהיר

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

דרומה עם הנילוס: יומן מסע במצרים, חלק שני

דרומה עם הנילוס

מסע בדרום מצרים מקהיר ועד לגבול סודאן

 איך נראה הדרום, רגע לפני המהפכה?

לתמונות שלי ממצרים – ראו באתר פוטובאקט, ומבחר מצומצמם יותר גם בדף הפייסבוק שלי, כאן.

 

הנילוס

 

מאמר זה הוא שני בסדרה. לקריאת המאמר הראשון, "בין פרעה למוחמד- יומן מסע במצרים", לחצו כאן.

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. תיירים ישראלים מעטים מגיעים לקהיר, אך מעטים עוד יותר מגיעים לדרום, לאסוואן, לוקסור ומקדש אבו סימבל, פלא העולם שליד גבול סודאן. אני נסעתי לשם, והחוויה היתה בלתי נשכחת. רכבת לילה מקהיר, ואתם מוצאים את עצמכם במצרים אחרת- שמרנית, כפרית ושקטה יותר, אבל יפה ומרתקת לא פחות.

בסיום המאמר- ממטעמי המטבח המצרי, וכמה טיפים על לינה בקהיר, לוקסור ואסוואן.

 לוּקסוֹר

מקדש חתשפסות

 

ללוקסור הגעתי ברכבת לילה. מי שלא נסע ברכבת הלילה המצרית היוקרתית אָבֶּלָה, לא ראה שירות משובח מימיו: תא פרטי לכל אחד עם מיטה נוחה, ארוחות ברמה סבירה שמוגשות בידי מלצר (כחלק ממחיר הכרטיס), ווילונות קטיפה על החלונות. נסעתי כבר ברכבות לילה במדינות כמו סין, אוזבקיסטן, הודו ורוסיה, ומעולם לא נתקלתי בשירות מוצלח כל כך (וכמובן שהמלצר/כרטיסן ביקש בסוף, איך לא, בקשיש…)

 ללוקסור, שנקראה פעם תביי, יש מקום של כבוד בתרבות המצרית העתיקה. היא היתה בירתן של הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, ועדיין נמצאים בה מקדשי ענק מצריים שהשתמרו באופן יפה יחסית. מקור שמה של העיר הוא במילה הערבית אוּקְסוֹר (ביצורים). העיר עצמה שמרנית מאד, ומוזנחת הרבה יותר מאשר קהיר, שלא לדבר על אסוואן המטופחת וההדורה. בעלת המלון האוסטרלית שלנו אמרה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש, בלי שהשכנות ילחשו מאחורי גבה שהיא זונה.

לוקסור, שכלכלתה מתבססת בעיקר על תיירות, מתאוששת לאט לאט מההלם של האירועים הטרגיים של 1997. ביום הרה גורל, בשעת בוקר מוקדמת, חבורה של טרוריסטים אסלאמיים סגרה מההרים על תיירים ממדינות שונות שבאו לבקר במקדש חתפשסות – וקצרה אותם למוות בנשק אוטומטי. 59 תיירים נספו, ואיתם ארבעה מצרים, עד שהמחבלים נתקלו במחסום משטרתי ונאלצו להתאבד. לזכותה של הממשלה המצרית יאמר, שהיא הפיקה לקחים מהפיגוע הרצחני. המקדש מלא בשומרים חמושים, בדרך אליו יש מחסומים משטרתיים, וגם ברכסי ההרים השולטים על עמק המלכים הוקמו תחנות משטרה. הטבח הנורא גם נתן מכה לתנועה האסלאמית הקיצונית במצרים (להבדיל מהזרם הממסדי יותר של האחים המוסלמים) ממנה עדיין לא התאוששה, והפנה זעם רב של האוכלוסייה כנגדה. מאז, לא היו עוד פיגועים בלוקסור, והתיירות באזור התאוששה לאט לאט ושבה לממדיה המקוריים.

מקדש לוקסור בלילה

מרכז העיר של לוקסור נשלט בידי הריסותיו ועמודיו של מקדש לוקסור, מראה יפה במיוחד בלילה כאשר העמודים והפסלים מוארים באור מבהיק. מהמקדש נפרשת שדירת הספינקסים העתיקה, שהשלטונות מנסים עכשיו לחדשה, המובילה בדרך של שלושה קילומטרים למקדש המונומנטלי קרנאק שבפאתי העיר. קרנאק עצמו הוא חוויה של גודל ועוצמה – אם כי באופן אישי ראיתי מקדשים מצריים יפים יותר, למשל בפיליי (אסוואן) או במדינת חאבו, בגדה המערבית של הנילוס ליד לוקסור. הוא ענק, וכדאי להשקיע זמן מסויים בשיטוט בין עמודיו העצומים. אפשר לקחת גם שיט על הנילוס לאי הבננות. האי עצמו אינו מרשים במיוחד – אולם השיט עצמו היה לדעתי מהנה, במיוחד בשקיעה.

החוויה החזקה ביותר בלוקסור לדעתי היא הביקור בעמק המלכים, שבגדה המערבית – המדברית של הנילוס. ישראלים שימו לב! באופן רשמי, הביקור בעמק המלכים לישראלים מחייב שיירה משטרתית, אך בניגוד למתרחש באסוואן ואבו סימבל, לא אוכפים כאן את החוק היטב. עם זאת, במהלך הביקור בעמק המלכים, לא כדאי לומר לכל שוטר מזדמן שאתם ישראלים, והם לא מבקשים דרכונים. בכל מקרה, מומלץ לקחת לעמק המלכים סיור מאורגן, בהדרכתו של חוקר מצרים העתיקה האדיב והרהוט עלאא' א-דין (טיולי אלאדין). את הסיור ניתן לארגן דרך המלונות השונים, ובמיוחד דרך ההוסטל "בומרנג" של מִיָה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור המוזר (המגורים אצל מיה, דרך אגב – הם חוויה בפני עצמה. מעבר להוסטל המצויין, יש גם את חוש ההומור היחיד במינו של הבעלים. כשתגיעו תחוו בעצמכם!). במהלך הסיור שלנו, עלאא' גילה ידע רב, והשכיל לקחת אותנו למקומות הנכונים. זה חשוב מאד מאד, מפני שהכרטיס מקנה כניסה רק לשלושה קברים לפי בחירתכם, ואתם זקוקים למדריך שיידע להכניס אתכם למקומות היפים ביותר. הקברים עצמם הם מנהרות תת קרקעיות, מוארות באור רך – וניתן לראות בהם את ציורי הקיר היפים ביותר במצרים, בצבעים עזים וחזקים שהשתמרו היטב ומבטאים רגשות חזקים: אלים ואלות, פרעונים מכים באויביהם, מלכות מגישות מנחות לישויות שמיימיות, כוהנים וסופרים עוסקים במלאכת הקודש, ועוד עושר ומגוון שאין כמוהו מעולם המלוכה והכהונה של מצרים הקדומה. מומלץ לשלם את מחיר הכניסה הנוסף לקברו של רעמסס, אולם לא לקבר תות-אנך-אמון: אין מה לראות שם לאחר שכל האוצרות נלקחו למוזיאון המצרי.

 

ציורי קיר בעמק המלכים

הסיור שלנו לעמק המלכים כלל גם את המקדש היפה במָדִינָת חַאבּוּ, ואת מקדש חתשפסות הענק ואומר ההוד (שבו התבצעה התקפת הטרור הרצחנית של 1997). מדרגות אדירים מוליכות למבנה עצום ורחב, שבכניסה לשעריו עומדים פסלי ענק. חתשפסות היתה הפרעונית הגדולה ביותר (גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה פיזית) – והיא נהגה לפסל את עצמה כגבר למחצה, כולל הזקן המלאכותי של הפרעונים. מקדש חתשפסות הוא אחד המקומות היפים ביותר בגדה המערבית בפרט ובלוקסור בכלל, ואסור בשום אופן להחמיץ אותו. וכתוספת, המדריך שלנו לקח אותנו גם לכפר של סתתי אבן. מדובר, כמובן, בניסיון לשכנע תיירים לקנות מזכרות (שעמלה שמנה מהן הולכת למדריך עצמו) – אולם הכפר והחנות עצמה היו יפים מספיק בכדי להצדיק זאת.

             ולבסוף, ביקור בשוק של לוקסור הוא גם חוויה מעניינת, בגלל ההבדל העצום בין השוק המקומי לשוק התיירותי, לא רק במחירים אלא גם במראה הכללי. בעוד השוק המקומי נראה כמו שכונה שנלקחה מרומן של נג'יב מחפוז, היינו – מלוכלך, רועש ובוצי, אולם עמוס בסחורה טרייה (אנחנו קנינו שקית תמרים מתוקים כדבש), השוק התיירותי מרוצף, נקי, ממוסחר ויקר בהרבה – כמו שני עולמות שונים, למרות שהם נמצאים באותו הרחוב.

 

בשוק של לוקסור

אסוואן

שקיעה על הנילוס, אסוואן

אסוואן, בירת הדרום השקטה והרוגעת, היתה מאז ומתמיד השער של מצרים לאפריקה. ועד היום, חלק גדול מהאוכלוסיה בעיר שייכת למיעוט הנוּבִּי – עדה אפריקאית שחורה ששומרת על שפתה הייחודית ומנהלת יחסים מורכבים עם הרוב הערבי במצרים. בכלל, הנוּבִּים, שחלקם הגדול עוסקים בתיירות, הם מלאי סתירות: עם שפעם היה אחד מהאויבים העיקריים של מצרים העתיקה, רואה את עצמו היום כיורשה ומשמר שפתה ותרבותה. אחדים מהם, מצד שני, אף טוענים לשותפות גורל עם היהודים – כי שני העמים היו משועבדים לפרעה. אני זוכר עוד שיט על הנילוס עם קפטן נובי, לעת שקיעה, שאמר לי כי הנובים והיהודים אחים, ובעוד אנחנו משיחים בסיפורי תורה על הנילוס בערבית מצרית קלוקלת, "עשיתי לו את היום" כאשר סיפרתי שאשתו של משה רבינו היתה "כושית", היינו – נובית…

עם סלים השייט, על הנילוס באסוואן

            הטרגדיה הנובית נמשכה גם בעידן המודרני. כאשר הנשיא גמאל עבד אל נאצר החליט לבנות את סכר אסוואן העליון כדי לספק אנרגיה למצרים, מחצית מארצם של הנובים טבעה מתחת לאגם נאצר, וכפרים שלמים הועתקו למקומות אחרים. ביחד איתם הועתקו גם מקדשים מצריים עתיקים, ביניהם גם מקדש אבו סימבל המפורסם שליד גבול סודאן.

אסוואן גדולה יותר מלוקסור, אך בניגוד אליה – עושה רושם של עיירה קטנה ושקטה. משום מה, היא גם מטופחת הרבה יותר. עיר יפה, נקייה, עם דרכים סלולות, שיכונים חדישים ומודרניים, שוק שוקק חיים ומטופח, וטיילת יפיפייה לאורך הנילוס המנומר באיים פסטורליים. בשום מקום במצרים הנילוס אינו מרהיב ביופיו כמו באסוואן – והשיט בין אייו בפאלוקה הוא חוויה שאין שני לה. השייטים יכולים לקחת את התיירים המעוניינים בכך לפארק שעל אי קיצ'נר, לחורבות של האי אלפנטינה (ייב המקראית), לשעבר מושבה של שכירי חרב יהודיים (כן, כן) שנשכרו כדי לשמור על גבולה הדרומי של מצרים הקדומה, או ברחובותיו של כפר נובי שקט.

היעד היפה ביותר הוא לדעתי האי פיליי – שבתוכו נמצא מקדש הנושא שם זה. ההגעה למקדש מסובכת יחסית – צריך לקחת מונית למעגן המעבורות, לשלם מחיר כניסה, ואז להתמקח עם השייטים על מחיר ההפלגה לאי עצמו. כל הסיפור די יקר, בעיקר למי שלא יודע להתמקח היטב וחזק, אבל שווה כל לירה. המקדש עצמו יפה למדי, בעיקר ציורי הקיר והפסלים על קירותיו העתיקים, אולם החוויה הופכת למושלמת בשל נוף הנהר הפסטורלי הנשקף ממנו. מבט על האור שמשתקף על המים מהחומות העתיקות מעלה מהאוב את זיכרונם של אלים עתיקים ומלכים נשכחים, אין מקום שהפולחן המצרי העתיק מורגש וקיים יותר מאשר בפיליי. וזו אירוניה – מכיוון שהמקדש מייצג דווקא את סוף הסיפור של מצרים העתיקה. הוא נבנה בתקופת ההלניסטית, ומי שיסתכל היטב על קירותיו יוכל לראות את שילוב הסגנונות, היווני והמצרי. ואולי דווקא משום שהמקדש מייצג את סוף דרכה של הציביליזציה העתיקה הזאת, הוא מרתק פי כמה, מעין מצבה לעולם שהיה ואיננו.

מקדש פיליי

מקדש פיליי

את היעדים העיקריים האחרים באסוואן – הסכר המפורסם שבנה הנשיא גמאל עבד אל נאצר והמוזיאון הנובי – לא הספקנו לראות בשל מחסור בזמן.

ועוד משהו מעניין על אסוואן: כשהגענו, העיר לבשה חג והתכוננה לביקור של הגברת הראשונה, סוזאן מובארק. כדי שלא תראה חלילה קירות מתקלפים על בתים ישנים, רשויות העיר הורו לתלות וילונות סגולים מפוארים על כל קירות הבתים האלה. ממש כפרי פוטיומקין בנוסח מצרי. זאת ועוד: אסואן, בניגוד לקהיר וללוקסור, היתה מלאה בתמונות של הנשיא מובארכ. ולמי שלא הבין לאן "נוטה ליבם" של תושבי העיר (או אלו שמדברים בשמם), גם כתובות: "אני אוהב אותך, הנשיא".

השוק באסוואן

אסוואן היא אזור רגיש במיוחד מבחינה בטחונית, בשל היותה קרובה לגבול עם סודאן, ולפיכך הפיקוח על ישראלים בה הוא הדוק יותר. כשתחזרו למלון בפעם הראשונה תראו את המוח'אבארת מחכים לכם, עם הצעה להבטחה צמודה (שכרגיל אפשר לדחות, בכפוף לחתימה על טופס ויתור). בכל מקרה, שומר אישי ימתין לכם בכוננות בלובי של המלון למקרה שתצטרכו אותו. ישנם בעיר מלונות שמסרבים לקבל ישראלים! באופן כללי, ולא רק לישראלים, מומלץ להתאכסן במלון קיילני המקסים שקיבל אותנו בברכה. הבעלים האדיב שלו, מוחמד, אף נתן עצות מצוינות בנוגע למסעדות ואטרקציות בעיר (לא לפספס את מסעדת אל מסרי, או את מסעדת פנורמה היפה על גדות הנילוס). יתר על כן, מוחמד אף סיפר לנו את הסיפור המלא על נהלי הנסיעה הסבוכים של תיירים ישראלים למקדש אבו סימבל.

מקדש אבו סימבל

"אני אומר לכם את האמת בכנות, ולא אנסה לסובב אתכם כמו אחרים. כישראלים, להגיע למקדש אבו סימבל יעלה לכם כסף…"

 

אשרף, סוכן הנסיעות במלון איזיס

אם אסוואן עצמה רגישה מבחינה ביטחונית, אזי הדרך המדברית המשתרעת דרומה לכיוון מקדש אבו סימבל בואכה סודאן, מעלה את כל הפראנויות האפשריות בממסד הבטחוני של מצרים. המקדש נמצא מספר שעות דרומה מאסוואן, ארבעים קילומטרים מגבול סודאן, הדרך אליו קרובה לאתרים אסטרטגיים רבים, כמו סכר אסוואן העליון,  ומתפתלת בשטח קשה לגישה לאורך הגבול. במיוחד לאור התקפת הטרור בלוקסור ב-1997 והקרבה לסודאן, ממשלת מצרים לא לוקחת שום סיכונים – וכל התיירים הנוסעים לאבו סימבל מחוייבים לנסוע בשיירה משטרתית הנוסעת פעמיים ביום. אלא מה? תיירים ישראלים אינם יכולים לנסוע באוטובוסים בשיירה, אלא מחוייבים במונית מאובטחת מיוחדת. בגלל כל הטרדות, סוכני נסיעות רבים מסרבים לקחת ישראלים מלכתחילה. מכיוון שמקדש אבו סימבל, לדעתי ולדעת שותפי לטיול, הוא האתר המרהיב ביותר במצרים – ואסור לפספס אותו בשום פנים ואופן – ישנם שתי דרכים לעקוף את הטרדה הביטחונית. אופציה אחת היא לקחת אוטובוס ציבורי, שבו לא בודקים בד"כ דרכונים, אולם יש בו הקצאה של ארבעה מקומות בלבד לתיירים באוטובוס, וגם הנסיעה ארוכה ומייגעת. אופציה יקרה אולם מומלצת היא טיסה – שחוסכת את סיפור האבטחה, והיא מהירה ונוחה. החיסרון היחיד הוא שיש רק שעה וחצי לראות את המקדש עד הטיסה חזרה (אלא אם כן בוחרים ללון במקום) .

צילום משותף עם רעמסס השני, מקדש אבו סימבל

            אין מילים לתאר את מקדש אבו סימבל – ולדעתי מדובר באחד מפלאי העולם. פסלי ענק חמורי סבר, חצובים בסלע, מגלמים את גדול הפרעונים של הממלכה החדשה, רעמסס השני – כאילו שומרים על הסודות הטמונים בקברו. בקבר עצמו, ובמקדש הסמוך להאתור (אלת האהבה) ישנם תגליפים וציורי קיר יפיפיים, אולם האטרקציה העיקרית באתר- העולה על כל השאר – היא בלי ספק פסלי הענק של רעמסס החצובים מתוך ההר. כאשר מסתכלים על המקדש בנשימה עצורה ובפה פעור (באמת, זו לא הגזמה, ומי שהיה שם יודע) אפשר לשכוח שזה לא מיקומו המקורי. כאשר הקימו את סכר אסוואן העליון, אגם נאצר איים להטביע את המקדש כולו, ובאחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים ביותר במאה העשרים העתיקו אותו ממקומו במאתיים מטרים. התוצאה מעניינת. המצרים העתיקים תכננו את המקדש כך שפעמיים בשנה, ביום ההולדת של פרעה וביום הכתרתו, תאיר קרן אור את פסליו של רעמסס השני בקודש הקודשים שבלב המקדש. רק פתאח, אל האפלה, יישאר תמיד בחושך. מתכנני ההעברה היו מודעים לכך וניסו לשמר את האפקט, אולם בגלל הזוית השונה של הגבעה, ההארה של הפסל מתרחשת פעמיים בשנה, יום אחד מאוחר יותר…

 

 

פינת המטבח המצרי

כפי שכתוב בלונלי-פלנט, המטבח המצרי אינו יכול להתחרות באלופי הקולינריה של המזרח התיכון כמו לבנון, טורקיה ואיראן, והאוכל בו נוטה להיות חד גוני ולא מגוון. מצד שני, איש לא אומר שזה פוגם בטעם. ומי שאוהב פאסט-פוד מזרחי, ייהנה מהאוכל המצרי עד מאד.

מעצמת הקושארי, מסעדת אבו טארק בקהיר

קושארי: אחת המנות העממיות הפופולאריות ביותר: אטריות, עדשים, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. המקום הטוב ביותר לאכול את המנה המשביעה הזאת הוא המסעדה של אבו טארק (רחוב שמפוליון 40, חמש דקות הליכה מכיכר אל תחריר). המסעדה הזאת, מוסד קהירי ותיק ומכובד, הוא בניין שלם בן ארבע קומות שמגיש אך ורק קושארי מהביל למנה עיקרית, ופודינג אורז מתוק וטעים לקינוח. והמחירים? זולים עד מאד. אבו טארק מתפאר ש"אין לו סניפים אחרים". ובאמת, מי צריך סניפים אחרים כשאתה נמצא ליד כיכר תחריר, ממש במרכז העניינים?

מנת קושארי אצל אבו טארק

טעמייה ופול: טעמייה, הגירסה המצרית לפלאפל שלנו, מוגשת בפיתות גסות, לעיתים בליווי סלט ירקות או טחינה. במצרים אין את המנהג הישראלי לדחוף את כל העולם ואחותו לתוך הפיתה, והמושג "פלאפל עם צ'יפס" אינו קיים. גם חומוס נדיר יחסית במצרים, וניתן למצוא אותו בעיקר במסעדות לבנוניות. הטעמייה מלווה לרוב בפיתות, ולעיתים אוכלים אותה ביחד עם בצל ירוק, לבנה או פוּל. במצרים פול נאכל לבד (ללא חומוס), והוא משמש מקור מזון נפוץ אצל אנשים עניים.

תבלינים בשוק, לוקסור

דאוד באשא- מנה פשוטה אך טעימה של כדורי בקר ברוטב עגבניות.

 

אוּם עָלִי – המנה הטעימה ביותר שנתקלתי בה במצרים: פודינג אורז לוהט (דומה במעט לסולטאץ' הטורקי), עם שקדים מרוכזים ומיני תבלינים מתוקים.

מלונות זולים ומומלצים במצרים:

מסגד המצודה, קהיר

קהיר:

מסגד המצודה, קהיר

  1. ההוסטל של דינה – דינה אבו סעוד היא בחורה צעירה ונחמדה שבנתה הוסטל במיקום מצויין במרכז העיר, שבע דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה. הצוות מקסים, בפרט לישראלים, ומוכן לתת עצות בכל רגע נתון על קהיר ואפשרויות הטיול והבילוי בה. החדרים גם כן נחמדים מאד, והמחירים זולים. הבעיה העיקרית היא שההוסטל נמצא בשיפוצים כעת, וגם המקלחות לא נקיות במיוחד. דינה גם מוכנה לארגן טיולים לכל מצרים, אולם לא מומלץ לקחת את הטיולים הללו. תמיד זול יותר להזמין טיול בעיר היעד (למשל לוקסור) מאשר להזמין את אותו הטיול בדיוק בקהיר, במחיר יקר הרבה יותר. דינה יכולה גם לקנות כרטיסי רכבת וטיסה –בעמלה צנועה יחסית של חמישה דולרים – מומלץ ביותר. היא גם מארגנת הסעות משדה התעופה להוסטל שלה במחיר סביר בהחלט (70 לירות מצריות), או בחינם – אם לנים בהוסטל, בחדר פרטי, שלושה לילות ומעלה.
  2. פנסיון רומא – מלון נקי ומפואר יותר מזה של דינה, במיקום טוב יותר, שלוש דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה (רחוב מוחמד פריד מס' 169). בכל זאת, לא מדובר במלון יוקרה של ארבעה כוכבים, כך שאנשי המח'אבארת לא מסתובבים בסביבה. החדרים מקסימים, והמקלחות נקיות כמו מראה. הצוות ידידותי, אם כי חסר היחס האישי, ה"תרמילאי" מאד שהצוות של דינה נותן לאורחיו.

לוקסור:

מלון "בומרנג" הנאה, הנקי והמעוצב באופן מרתק, מנוהל על ידי מִיה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור השחור, ובעלה הנובי מוחמד. המלון זול יחסית, השיחות עם מיה מרתקות והמיקום מצויין. כמו כן, מקבלים שם בברכה ישראלים. לא לפספס.

אסוואן:

מלון קיילני – מלון נקי ונחמד מאד באסוואן, שתי דקות הליכה מהטיילת על הנילוס (הקורניש). המלון שמח לקבל ישראלים, בעיר שלא כולם עושים זאת, והבעלים – מוחמד – נותן עצות יקרות מפז על הטיול בעיר ובסביבותיה.

בין פרעה ומוחמד: מצרים ערב המהפכה

בין פרעה ומוחמד: יומן מסע במצרים

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 

צילום משותף עם הפירמידות, ערב המהפכה

ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. העולם שראיתי היה שונה מאד מזה שאנחנו רואים היום, וכמובן שתיירים נוטים שלא לראות זרמי עומק. אולם בכל זאת- החלטתי לפרסם את רשמי המסע שלי כאן ב"ינשוף", כדי לתעד את מצרים שהיתה. בתקווה שמצרים תירגע בהדרגה והסכם השלום עם ישראל יישמר, בין אם תחת אישים מהמשטר הקודם או משטר חדש שטיבו טרם ברור, שווה לסכם את החוויות לכל מי שירצה לטייל שם בעתיד.

 הרשימה, כאמור, נכתבה כאשר שלטונו של מובארכ נראה עוד יציב מתמיד. לא שיניתי אותה. חלק מהדברים, מן הסתם, כבר לא נכונים היום- אולם ארצות עצומות כמו מצרים לא משתנות ביום אחד, גם לא בחודש, שנה או שנתיים.

 

להיות ישראלי במצרים

 

מצרים, כידוע לרובנו, היא ארץ סגורה ומסוגרת, מסתורית וסתומה בפני רוב התיירים הישראלים. אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, דימויי האימה על "ערבים" הנפוצים בישראל, כמו גם פרשיות הריגול הישראליות לכאורה המתפרסות חדשות לבקרים במצרים, מאיימות על רוב התיירים ומשאירות אותם מחוץ לגבולותיה של מדינה ערבית מרתקת זו. לפעמים, כפי שניתן לראות בכתבה הזאת בעיתון בלייזר, אפילו ישראלים שכן נוסעים למצרים מתייחסים אליה לעיתים אך ורק כבבואה לפנטזיות ולפחדים שלהם עצמם.

            מי שיקרא דוחות טיול אותנטיים יותר מאשר זה של זוג הליצנים מבלייזר, ישמע עדויות סותרות. יש האומרים שהתייחסו אליהם יפה, אחרים הסתירו את עצם היותם ישראלים, ויש אף המדווחים על יחס קר ועוין. מכיוון שאני דובר ערבית, ואחת הסיבות שנסעתי למצרים היתה כדי לדבר ולתקשר עם המקומיים, לא פחדתי לרוב לומר שאני ישראלי, אלא בסיטואציות חריגות (חבורה של ערסים, למשל). יש לציין גם שבמקרים רבים, אין ברירה לתייר ישראלי אלא להסגיר את זהותו, במיוחד במגעים עם המשטרה.

            משיחות עם מצרים רבים, נהגי מוניות, מלצרים, רוכלים בשווקים, סטודנטים, תיירי פנים, שוטרים וסתם אנשים ברחוב, התרשמתי שחרף עוינותם של רוב המצרים לישראל כמדינה, או למדיניות ממשלת ישראל, העוינות הזאת לרוב אינה מתבטאת ביחס רע לישראלים כפרטים. ומעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת באופן מופגן, בגסות רוח לאומנית חמורה, ובוודאי שלא באלימות. בטרם התחילו המהומות, רחובות קהיר היו בטוחים להפליא, לא רק בגלל השפעתם המאזנת של החיים הקהילתיים המסורתיים, אלא גם בגלל הנוכחות המשטרתית המסיבית. במרכז קהיר יש שוטר כל מאתיים מטרים בערך, ולפעמים גם יותר, והמשטרה אינה סובלת אלימות מכל סוג שהוא ברחובות העיר. במקרה אחד, למשל, נתקלתי בשתי חבורות של צעירים שהחלו להתקוטט על בחורה. שוטר התערב תוך פחות מדקה, הפריד בין הצדדים והתחיל לפשר ביניהם. כך שהאווירה היא מאד בטוחה – והחשש מאלימות ספונטנית, לאומנית או אחרת, הוא שולי או משני. היו אמנם פיגועים במצרים (לאחרונה בכנסייה באלכסנדריה), אולם תכיפותם נמוכה יותר מאשר בישראל או אפילו באירופה. הדברים אמורים כמובן בקהיר, או בערים תיירותיות אחרות – יש להדגיש כי במצרים יש מקומות אלימים ומסוכנים יותר, בעיקר מחוץ למסלול התיירים המקובל (למשל, עמק הנילוס העליון).

            אני ושותפי לטיול, כאמור, הרבינו "להסגיר" את מוצאנו, ולפיכך היו לנו שיחות מרתקות רבות. התגובה המצרית למפגש עם ישראלים היא לרוב הלם וסקרנות, יותר מאשר עוינות. במסגד אבן טולון, למשל, שוטרים הזמינו אותי לאכול ביחד איתם ארוחת בוקר (פול, לבנה, בצל ירוק, פיתות עיראקיות ופלאפל). לעיתים קרובות, הסקרנות מלווה בחוסר ידיעה מוחלט. נהג מונית אחד שאל אותי "האם הישראלים באמת שונאים את המצרים", שומר צעיר במוזיאון מוחמד עלי, שהתנדב להדריך אותי באופן אישי, שאל "האם מסגדים מותרים בישראל" ו"האם באמת יש תוכנית לגרש את הערבים". נער שישב לידי בספינת הריקודים על הנילוס רצה לראות איך נראה כסף ישראלי (היה לי במקרה שטר של עשרים שקלים בארנק, כך שיכולתי להראות לו), ואחרים התעניינו בשאלות רבות הקשורות לחיי היומיום בישראל. שאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות היא "האם בטוח להסתובב בישראל כתייר מצרי", שאלה שהיא מעין תמונת ראי לחששות של ישראלים רבים מטיול במצרים. ושאלת השאלות: "מה דעתך על מצרים?" או "מה אתה חושב על המצרים?" מדי פעם, גם רואים אנשים שבאמת מתלהבים לפגוש ישראלים: סטודנט אחד סיפר לנו כיצד אביו, קצין בצבא מצרים שהשתתף בכל המלחמות מול ישראל, תומך בכל ליבו בנורמליזציה ויחסי שלום איתנו. אחרים ניסו לתרגל איתנו כמה מילים בעברית, ואפילו ביקשו מאיתנו ללמד אותם עוד. שומר בבית הכנסת העתיק בקהיר אמר לנו בעברית משובשת ש"אנחנו מקבלים אתכם כאן בחיבוק." רבים שאלו שאלות פוליטיות על ענייני השעה, הזכירו את פרשיות הריגול הישראליות במצרים ואז אמרו בצחוק: "אבל אתם נמצאים כאן רק למטרות תיירותיות, נכון?"

            מהצד השני, מדי פעם היו תגובות קרות ואפילו עוינות, אם כי מעולם לא אלימות. בתחנת הרכבת בגיזה יצא לי לראות עיתון המאשים את ישראל בפיגוע באלכסנדריה במטרה לחרחר מלחמת אזרחים במצרים. שומרים במקומות לא מעטים שאלו אותנו האם אנחנו "ערבים או יהודים" (המהדרין אמרו, "מערביי 48") וכשבחרנו באופציה השנייה, קיבלנו מבטים חמורי סבר והבדיקה בתיקים שלנו היתה מדוקדקת יותר מהרגיל. נהג מונית אחד בעיר העתיקה אמר ש"ישראל זה רע" והשתתק במהלך הנסיעה כולה. סוכן הנסיעות שארגן את הנסיעה שלנו למקדש אבו סימבל (באסוואן, ראו בהמשך) אמנם היה ידידותי מאד כלפינו באופן אישי, אולם אמר כי "למרות שישראל היא עובדה מוגמרת, הקמת מדינה יהודית לדעתי האישית היתה טעות", והביע ביטחון ש"ישראלים טובים כמונו יוצאים בוודאי כנגד רצח הילדים בעזה." לא התנגדנו. ויש לציין כי היחס של מצרים רבים לתיירים, בין אם ישראלים ובין אם ממקומות אחרים, משולב ברצון למכור להם דברים או לבקש בקשיש (טיפ או שוחד, איך שתרצו) – מניע שחזק לרוב יותר מכל שיקול אידיאולוגי, לאומני או אחר.

            ההיתקלויות עם המשטרה הם פרשה בפני עצמה. בעיקרון, במצרים ישנו כוח משטרה מיוחד שנועד להגן על תיירים, משטרת התיירות שמו. שוטרי הכוח הזה מלווים באנשי מוח'אבארת (השב"כ המצרי), לבושים בחליפות המסתירות בקושי תת מקלע חדיש. השוטרים הללו, במדים ועל אזרחי, מוצבים בכל אחד מאתרי התיירות ובמלונות היוקרה. וישראל, כך מסתבר, נמצאת ברשימה של מדינות שאזרחיהן זוכים לאבטחה מיוחדת (עוד ברשימה: ארה"ב, פקיסטן, איראן ותימן!). לפיכך, בכל עמדת משטרה התייר הישראלי זוכה לתחקור מיוחד: לאיפה אתה הולך בקהיר? באיזה מלון אתה גר? מה התוכנית שלך להיום? במקומות מסוימים, בעיקר במקומות קטנים (כמו אסוואן), המשטרה מציעה לתיירים הישראלים מאבטח אישי שילך איתם לאורך כל היום. מי שמסרב (כפי שאנחנו עשינו), צריך לחתום על טופס ובו הוא לוקח אחריות מלאה לביטחונו האישי. אולם למעשה, גם במקרה כזה, השוטרים ואנשי המח'אבארת מנטרים אותך מרחוק, ומודיעים זה לזה במכשירי הקשר על בואך. משיחות רבות עם שוטרים, ראיתי עד כמה חשוב להם להדגיש שלא מדובר באפליה אלא להיפך – מדאגת יתר לתייר הישראלי ומרצון לוודא שלא יקרה לו דבר.  רוב השוטרים היו באמת בסדר גמור, חוץ מאחד – במצודה של אלכסנדריה, שגם היה עוין באופן יחסי וגם ביקש שוחד ("על האבטחה הצמודה").

            בקיצור – מצרים לא רק בטוחה יחסית, אלא גם מספקת חוויה מרתקת לישראלי שמוכן לשמור על ראש פתוח, להתמודד עם גילויי ההלם והסקרנות של הסביבה ולהצניע את חילוקי הדעות הפוליטיים. לא קל, אך בהחלט אפשרי להתחבר עם מצרים – בעיקר אלו השייכים למיעוט התומך בנורמליזציה מלאה עם ישראל (אם יהיה לכם מזל להיתקל בכאלה). באופן עקרוני, הרשויות דורשות ממצרים שמסתובבים עם זרים להציג רישיון מיוחד, אולם החוק הזה לא נאכף בדרך כלל, וגם אם כן – לא באופן רציני. ואם כי מצרים לא מעטים פוחדים להתחבר באופן רציני עם ישראלים (מעבר לשיחות רחוב קצרות), לנו היו שיחות ארוכות ומרתקות עם מצרים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

אולם בכל זאת, טיפ אחד: הרשויות במצרים, ורבים באוכלוסיה, פוחדים עד מאד מריגול ישראלי. לכן, לתייר הישראלי כדאי לנקוט משנה זהירות: לא לצלם אתרים צבאיים או רגישים, ואם יש ספק – לשאול האם מותר; לא להתעניין בנושאים צבאיים; לא להזכיר את המוסד, אפילו לא בצחוק; וכמובן – לא לספר כלל על שרותכם בצה"ל. מעבר לכך, מומלץ לא להתרחק יותר מדי ממסלול התיירים המקובל. בקהיר, לוקסור, אסוואן ואלכסנדריה אמנם אפשר ללכת לכל מקום, אבל בעיירות קטנות בעמק הנילוס העליון, שידועות באוכלוסיה פונדמנטליסטית, המצב יכול להיות שונה. רצוי להתרחק מהן, מה גם שברובן אין באמת מה לראות.

קהיר

"אנחנו הקהירים לא ישנים בלילה" – סטודנט מצרי

 

"לאופרה, אדוני, אתה יכול להיכנס רק בחליפה ועניבה" – הכרטיסאית בבית האופרה של קהיר

 

"קהיר? היא צפופה מדי. אני מעדיף את אלכסנדריה" – נהג מונית

 

הדאונטאון של קהיר

הדאונטאון של קהיר

קהיר היא עיר מהממת מכל מבחינה שהיא – גודל האוכלוסיה העצום (20 מיליון), זיהום האוויר שמעכיר את השמיים, הצפירות, התנועה, צריחי המסגדים הניבטים מכל פינה, המון האדם שגודש את הרחובות ואת הסימטאות, קריאות המואזין ופסוקי הקוראן שבוקעים ממקלטי הרדיו של נהגי המוניות. אלמלא המטרו הנקי והיעיל והמוניות הזולות יחסית היה קל לאבד את עצמך בכל הגודש הזה – אולם לא קשה גם למצוא בו את היופי ואת הקסם.

            הייתי רוצה להתחיל את יומן המסע הזה בקהיר דווקא לא מהפירמידות, אלא ממרכז העיר הגדולה והמרתקת הזאת. ליבה הפועם של מטרופולין הענק הזה, הכרך הגדול ביותר באפריקה, הוא כיכר אל תחריר – כיכר השחרור, שבה ובסביבותיה נמצאים (לא בהכרח בסדר הזה) תחנת המטרו הגדולה סאדאת, המוזיאון המצרי, בניין הליגה הערבית, משרד החוץ והמסגד הממשלתי, שבו נקברים כל גדולי האומה המצרית. ממערב נמצא הנילוס הגדול, וממזרח – כיכר אטאבה בואך העיר העתיקה. מרכז העיר לא ישן לעולם. ולכן, מי שמאמין שתל אביב היא "עיר ללא הפסקה", כדאי שיגיע לביקור בקהיר כדי לקבל פרופורציות. בלילה, הקהירים מתעוררים ויוצאים בהמוניהם לרחובות. חנויות הבגדים וצרכניות רבות פתוחות עד השעה אחת בלילה, ומסעדות ובתי קפה – בכל שעות היממה. בתי הקפה, מרכז החיים לאנשים מסורתיים יותר, מלאים בהמונים שלוגמים ספלי תה מתוק וקפה ערבי מריר ומעשנים נרגילות. (בכלל, נראה שהסמל האמיתי של מצרים ולב תרבותה הוא הנרגילה. בכל מקום שהולכים רואים אנשים יושבים ושואפים מצינורות עם ריח מתקתק. אפילו שייט שלקח אותנו לסיור על הנילוס שאף מהנרגילה תוך כדי השיט). מרכז העיר כולו מלא ועמוס בשוטרים המשרים תחושת ביטחון. בקהיר רמת הפשע מאד נמוכה, וקשה לתאר עד כמה בטוח ומהנה להסתובב ברחובותיה בלילה. ועם זאת – כבר אז היה קשה להתנער מהתחושה, שהתחזקה משיחות עם מצרים רבים, שמתחת לשלווה רוחש תסכול גדול – מעליית המחירים, מרמת החיים הנמוכה ומהאבטלה, תסיסה שמדוכאת בינתיים בידי כוחות אכיפת החוק.

שוק חאן אל חלילי

            בעיה זו העלתה אצלנו גם אז את השאלה  – האם תיתכן הפיכה עממית במצרים כפי שהתרחשה לא מזמן בתוניסיה. מצרים אחדים שדיברתי איתם העלו את האפשרות הזאת. בכלל, מדהים עד כמה חופשיים המצרים מבחינת התבטאויות. אדם אחד שישב לידנו בבית קפה, למשל, ביקר את הנשיא מובארכ בקולי קולות בלי לפחד מאיש. אחר אמר לנו שהמשטר לא משקיע מאמצים בלרדוף אנשים שמבקרים אותו ברחוב, כל עוד לא מדובר בסכנה ממשית ליציבות השלטון ומדיניותו.

            דבר מכל זה לא נראה על פני השטח כאשר הלכנו בין המוני האדם שגדשו את חנויות ואת בתי הקפה של העיר העתיקה, מכיכר אטאבה מזרחה. קהיר, "עיר אלף הצריחים", נראית כאן במלוא הדרה הימי בייניימי. פארוק חוסני, שר התרבות הנמרץ (שנודע לשמצה לאחרונה אצלנו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות) השקיע מאמצים רבים בשיקום סמטאותיה של העיר העתיקה, וחלקים רבים ממנה יפים ומטופחים בהרבה מירושלים המזרחית, למשל.

            בעיר העתיקה אפשר להסתובב ימים רבים, ולא רק בשל גודלה. פעם אחת, למשל, הלכתי כמעט שעה כדי לחצות שניים וחצי קילומטרים בין כיכר אטאבה לאוניברסיטת אל אזהר, בשל צפיפות ההמון הבלתי נסבלת: פקק תנועה של בני אדם על המדרכות הצרות, שאילץ אותי להשתרך אחרי זקנה איטית במיוחד בהעדר אפשרות לעקוף (המקבילה הקהירית של השתרכות בפקק תנועה אחרי משאית). בתוך הקהל, פולחים צריחי המסגדים העתיקים את השמיים, ולצדם שערי אבן בני מאות שנים (כמו באב אל זוויילה המרשים), שווקים ואפילו כמה מוזיאונים מצויינים. כאן יש לציין כי הקו השלישי של המטרו, שנמצא כעת בבנייה, אמור לחבר את מרכז העיר והפירמידות עם אוניברסיטת אל אזהר והעיר העתיקה. כעת, הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא במטרו לכיכר אטאבה, נקודת המפגש בין מרכז העיר לרובע העתיק, או במונית.

מסגד אבן טולון

מסגד אבן טולון

            את הסיור בעיר העתיקה של קהיר כדאי להתחיל במסגד אבן טולון – אחד המסגדים העתיקים ביותר בעיר שנבנה בידי השליט הפטימי אחמד אבן טולון, אדם שנשלח כמושל מצרים בידי הח'ליפות העבאסית, אולם למעשה ייסד מדינה מצרית עצמאית. המסגד מאד מיוחד, דוגמא לארכיטקטורה הפטימית העתיקה שהוחלפה מאוחר יותר בזו הממלוכית והעותומאנית. המבנה מדהים בפשטותו: שדרות עמודים שמקיפות חצר ובתוכה באר קדושה, והכל עשוי מחומר, כמו בניינים כה רבים בקהיר, כאילו בוקע מתוך האדמה. מחומותיו המבוצרות של המסגד נשקף נוף מדהים של העיר העתיקה, מסגדי הענק של סולטן חסן ואל רפאעי ומעל הכל – המצודה הנישאה של צלאח א-דין. ליד מסגד אבן טולון נמצא המוזיאון הקטן והמעניין של אנדרסון-גאייר, שנושא בחובו סיפור מעניין. קולונל אנדרסון-גאייר היה קצין בריטי בצבא המצרי, שהצטיין בתפקידו עד כדי כך שקיבל ממלך מצרים את תואר האצולה "פאשא". במהלך מסעותיו במזרח התיכון אסף חפצי אומנות מעניינים רבים, ובמותו הוריש אותם לעם המצרי ביחד עם הבית המפואר שרכש בעיר העתיקה. מעבר לאוסף האומנות עצמו, מוזיאון אנדרסון-גאייר הוא הזדמנות מצוינת לראות בית קהירי עשיר בסגנון מסורתי, על חדריו המסוגננים והמעוטרים: סלון קיצי וסלון חורפי, הרמון לנשים, היכל נשפים, ואולמות בסגנון ביזנטי, סיני, סורי וטורקי.

            המצודה של צלאח א-דין היא נקודת ציון שנייה וחשובה במיוחד בעיר העתיקה: מבצר רם ונישא החולש על מבוך הרחובות והסמטאות של העיר, היא נבנתה בידי צלאח א-דין הגדול, כובש ירושלים. צלאח א-דין, כמו כל שליטי מצרים מאז אלכסנדר הגדול ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, לא היה מצרי ואף לא ערבי, הוא היה כורדי. שליט גדול זה הותיר אחריו דברים רבים, ואין ספק כי המצודה היא אחת מיצירותיו היפות ביותר. אולם המסגד הענק שבמרכז המצודה, מסגד מוחמד עלי, נבנה על ידי גדול שליטי מצרים של העת החדשה המוקדמת הנושא שם זה. מוחמד עלי, הרפורמאטור המודרני (ממוצא אלבני) שהקים את שושלת המלוכה המצרית האחרונה והתנתק בהצלחה מהאימפריה העותומאנית, בנה במרכז המצודה מסגד אדירים עם כיפות רבות בסגנון טורקי-עותומאני, שמזכיר את המסגד הכחול והסולמנייה באיסטנבול. מעבר למסגד הזה, ניתן לראות במצודה את מוזיאון הצבא המצרי – ארמון מרשים המכיל בתוכו מוצגים רבים, תמונות הירואיות של לוחמים מצרים מהתקופה הפרעונית ועד היום, וכמובן (איך לא) תיאור הרואי במיוחד של מלחמת 1973 מול ישראל. להפתעתנו, הרטוריקה כלפי ישראל היתה רכה יחסית, ופינה מסויימת הוקדשה אפילו להסכם השלום של קמפ-דיוויד. ואת הכל ליוו תמונות מחמיאות במיוחד של הנשיא חוסני מובארק מוביל את הלוחמים לשדות התהילה הנצחיים. מעבר לתוכן השנוי במחלוקת המוזיאון עשוי יפה, מרשים ושווה ביקור. גם הארמון שמאכסן אותו מרהיב. רק מישהו צריך לומר למתכנניו, שגם האנגלית המשעשעת במיוחד שלהם היא אחת מהאטרקציות במוזיאון, רק לא בכיוון שהם היו רוצים…

מסעדת אבו טארק המפורסמת, קהיר

מסעדת אבו טארק, קהיר

            לרגלי המצודה נמצאים שני המסגדים הגדולים, ויש אף יאמרו – היפים והמרשימים ביותר בקהיר: מסגד סולטן חסן ומסגד אל רפאעי. אנחנו, שהגענו רבע שעה לפני הסגירה, קיבלנו מהשומר רשות מיוחדת לבקר במהירות הבזק, איתו – באחד מהמסגדים בלבד לפי בחירתנו, והחלטנו לשמוע בהמלצתו ולבקר במסגד סולטן חסן, העתיק והמרשים מבין השניים. המסגד הזה הוא עצום – הגדול ביותר שראינו בקהיר, עם שער קשת ענק ועוצר נשימה, מונומנט אדירים שמזכיר במשהו את הגרנדיוזיות הפרעונית. המסגד הזה, דוגמא קלאסית לארכיטקטורה ממלוכית מהמאה ה-14, עומד בשכנות למסגד אל רפאעי הצעיר ממנו, שנבנה במאה ה-19 בניסיון לשחזר את ימי הזוהר של העבר. השומר ציין באוזננו בגאווה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר במסגד הזה במהלך ביקורו האחרון והמפורסם בקהיר. שני המסגדים הם היחידים בקהיר שגובים דמי כניסה, ולדעתי האישית מסגד סולטן חסן לפחות שווה כל לירה.

            מהמצודה ושני המסגדים יורדת דרך מפותלת וציורית, בת שניים וחצי קילומטרים, דרך שכונת באב אל אחמר, ובין דוכני ירקות, פירות וכלי חמר, אל לב העיר העתיקה: מסגדי אל-חוסיין ואל אזהר והשווקים הצפופים שמסביבם. מסגד אל אזהר קטן יותר מאחיו המונומנטאליים ליד המצודה ובכל זאת עוצר נשימה (במיוחד כשהוא מואר בלילה), והוא ייחודי בהיותו מרכז דתי ורוחני לסטודנטים של אוניברסיטת אל-אזהר. ואכן, במסגד ישנם אולמות פנימיים רבים, בהם יושבים סטודנטים ולומדים על שטיחים ססגוניים ורכים. אוניברסיטת אל אזהר, אחת העתיקות ביותר בעולם, היא עדיין מרכז יוקרתי במיוחד ללימודי תיאולוגיה מוסלמית-סונית, והרועה הרוחני שלה, שייח' אל אזהר, הוא אחת הסמכויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי. השייח' הקודם, מוחמד סייד טנטאווי, שנפטר זה לא מכבר, היה מקורב לשלטון וסמל של מתינות מוסלמית. יורשו, שייח' אחמד א-טייב, נחשב מכובד לא פחות, אולם מוקדם עדיין לדעת לאיזה כיוון יפנה מבחינה פוליטית ותיאולוגית. הכניסה לאוניברסיטה עצמה אסורה לתיירים.

מסגד אל-אזהר

מול מסגד אל אזהר נמצא שוק חאן אל חלילי, המזכיר במשהו את השווקים הידועים של העיר העתיקה במזרח ירושלים – סימטאות גדושות בדוכנים המציעים למכירה בגדים, דיסקים, "עתיקות" בסגנון מצרי עתיק, חרבות, פגיונות, וכמובן בתי קפה אפופים בריח נרגילה מתקתק. בצד השני של הכביש ניתן לסייר בשוק מקומי, לא פחות יפה לפי דעתי, אולם הרבה פחות תיירותי והרבה יותר זול. לא תמצאו שם מסיכות בסגנון תות אנך אמון, אבל מי שמעוניין לקנות סחורה מצרית יפה וזולה כמו המקומיים – מוטב שיחצה את הכביש. מרחק קצר משם נמצא המוזיאון לאומנות איסלאמית, אחד מהמוזיאונים היפים והמרתקים ביותר בקהיר – לא פחות לדעתי מהמוזיאון המצרי. שימו לב במיוחד לכדים האיסלאמים עם הקליגרפיה המסולסלת והעדינה, דוגמא של יופי עדין שאין כמותו, ולספרי הקוראן המעוטרים. בקהיר יש גם מוזיאון מיוחד לקרמיקה, אולם לא הספקנו להגיע אליו.

לכל מי שמגיע לעיר העתיקה בימי רביעי או שבת, אסור בשום אופן לפספס את הופעת הריקודים הסוּפִיים במתחם הע'ורייה (ויקאלת אל-ע'ורי), ליד מסגד אל ע'ורי, חמש דקות הליכה ממסגד אל אזהר. ההופעה, שממומנת על ידי משרד התרבות, היא חינמית ומרהיבה: חגיגה של צבעים וצורות, ומיומנות שאין כמותה של דבקות דתית-אומנותית. לסופים, זרם באיסלאם שהדגיש רוחניות ואהבה אקסטאטית הן לאלוהים והן לבני אדם, שורשים עמוקים במצרים, וריקודי הדבקות הם חלק חשוב במורשתם. הריקודים כוללים סחרור עצמי בקצב מטורף – ולצופה לא נותר לדמיין עד כמה מהר הוא היה מקיא את ארוחת הבוקר לאחר ארבעה סיבובים כאלה לכל היותר. לחובבי המוזיקה המצרית הקלאסית, כדאי לבדוק גם את מקאן, מכון למוזיקה מצרית שמציג, במחירים שווים לכל נפש, הופעות של בלדות כפריות מצריות וסודאניות. ההופעות הן לרוב בימי רביעי וחמישי, אך כדאי ליצור איתם קשר ישירות דרך האתר הזה. הביקורות מצויינות, אך אנחנו – למרבה הצער, לא הגענו לקהיר בימים הנכונים ולפיכך הפסדנו את החוויה.

בית קפה בעיר העתיקה, ליד אל-אזהר

            הניגוד הגמור והמוחלט לעיר העתיקה הוא האי היוקרתי שנקרא גֶזִירָה, בתוך הנילוס ומהצד השני, המערבי, של מרכז העיר. באי וילות מהודרות וענקיות מוקפות בחומות, שדרות עצים מלבלבים ופארקים יפים (ופחות המוניים מפארק אל אזהר, הראה הירוקה של העיר העתיקה). הפנינה של האי הוא בית האופרה של קהיר, מבנה מפואר שיכול להביס בנקל במראהו כמעט כל בית אופרה במערב. אני עצמי לא הצלחתי להיכנס להופעה של הפילהרמונית של קהיר, מפני שלהופעות באולם הגדול דרוש לבוש רשמי, היינו – חליפה ועניבה. בשום מקום באירופה, ואפילו בבולשוי הרוסי, לא ראיתי חוקים כל כך נוקשים!

            בין הגזירה לעיר העתיקה, במרכז העיר וליד כיכר אל תחריר, ניצב לו המוזיאון המצרי – שמכיל בחדריו העמוסים והמאובקים אחדים מהיפים באוצרות מצרים העתיקה. למרות סידורו הגרוע יחסית, מדובר לדעתי באחד מהמוזיאונים היפים בעולם, ואין להחמיץ אותו בשום פנים ואופן במהלך ביקור בקהיר. לאחר סדרה של בדיקות ביטחוניות מעיקות, המבקר נכנס לסדרה של אולמות וחדרים. בשום פנים ואופן אי אפשר לראות הכל בביקור אחד, ולכן לדעתי כדאי להתרכז בחדרים המרשימים יותר של המוזיאון: חדרי הממלכה העתיקה בקומה הראשונה, ובמיוחד פסלו השחור והשרירי של פרעה חֶפְרֶן, בונה הפירמידה הגדולה בגיזה, פסלם הנוגע ללב של הכוהן הגדול ואשתו היפה, וקלסתרי הפנים הגאים של הפרעה המונותיאיסטי השנוא אחתנאתון ואשתו נפרטיטי. הקומה השנייה מבהיקה מזהב אוצרותיו של תות אנך אמון, הפרעה הילד שלא עשה דבר חשוב מימיו, מלבד הרס הרפורמות המונותיאיסטיות של אביו אחנאתון. הוא ידוע בעיקר באוצרות הרבים שנתגלו בקברו, שלא נשדד מכיוון שהיה מוסתר מתחת לקבר אחר. מסיכת המוות המוזהבת שלו היא מהאוצרות היפים ביותר שניתן לראות במצרים, כמו גם כס המלכות המרהיב עם גילופי האריות, הכרכרות המלכותיות ובקבוקי הבושם העדינים משנהב. הכניסה לחדר המומיות עולה יותר מהכניסה למוזיאון כולו – ומי שאוהב מראות הלקוחים מסרטי אימה, או חלם כל ימיו לראות את הפרעונים פנים אל פנים, מוזמן להיכנס אליו.

מבט לילי לנילוס

            הפירמידות של גיזה הם הסיבה שתיירים רבים מגיעים לקהיר, והמראה המדברי שלהן מטעה. למעשה, מדובר בפיסת מדבר הצמודה לפרבר גיזה, אזור עירוני צפוף ומזוהם, למרבה ההפתעה – מהמפותחים פחות מקהיר ובמצרים כולה. הפירמידות עצמן אומרות הוד יותר מאשר בכל תמונה, בעיקר כאשר מתבוננים בהן ברחוק על רקע חול המדבר ופסל הספינקס ששומר עליהם כבר כמעט ארבעת אלפים שנה. התעלמו מרוכבי הגמלים והסוסים, מה"מדריכים" מטעם עצמם ומשאר הטרדנים שרוחשים באזור, נשמו את אוויר המדבר והתרשמו מהגודל האדיר והפרופורציות (לנו היתה חוויה לא נעימה, כאשר אחד ה"מדריכים" האלה, שלא רצינו לקבל את שירותיו, התחיל לקלל אותנו נמרצות). לאחר הממלכה העתיקה, הפסיקו הפרעונים לבנות פירמידות ענק, שהיוו "מגנט" לשודדי קברים, ולכן, מייצגות הפירמידות את השלב הראשון, הקדום ביותר, בציביליזציה המצרית העתיקה. בניגוד לחומה הגדולה בסין, למשל, שהפכה לאתר תיירות רק במאות התשע עשרה והעשרים, הפירמידות היו מוקד משיכה מרכזי לתיירים ולנוסעים החל מהתקופה הפרעונית המאוחרת, עבור בתקופה הרומית ועד היום. לדעתי לא שווה להיכנס לתוך הפירמידות עצמן – המחיר יקר, ומדובר בטיפוס די ארוך ומייגע, לפעמים בקומה שפופה, כדי להגיע לחדר אבן קטן עם תיבת קבר ריקה. לגיזה כדאי לנסוע במטרו, ומשם לקחת מונית קצרה לפירמידות. אתר הפירמידות הקדום יותר, של פירמידת המדרגות בסקארה, הוא הרבה פחות מרשים, ואפשר לדעתי לוותר עליו.

            מקום שאין לוותר עליו הוא המובלעת הקופטית מָר-גִירְגִיז, אתר ההתיישבות העתיק ביותר בקהיר (שנקראה פעם פוסטאט – לפני שהוקמה העיר הערבית אל-קהיארה – עיר כוכב מרס, או 'העיר המנצחת'). המתחם, השמור בידי שומרים חמושים וקפדניים במיוחד, הן מהמשטרה והן מהמוח'באראת, ניתן לביקור, אולם רק לאחר בדיקה בטחונית. השלטונות המצריים לא לוקחים שום סיכונים לאחר הפיגוע הרצחני בכנסייה הקופטית באלכסנדריה. ישראלים עלולים לזכות לבדיקה קפדנית במיוחד, ולפיכך מומלץ להגיע למתחם דרך המטרו (תחנת מר-גירגיז) ולא דרך השער הרגלי שמוניות עוצרות לידו. במתחם מספר כנסיות מרשימות, שהיפה ביותר מביניהם ללא ספק היא הקתדרלה היוונית אורתודוקסית סט. ג'ורג', שכל כולה אומרת הוד קדומים. הפנים מרשים לא פחות מהחוץ. מומלץ להגיע ביום ראשון, ולשמוע מיסות יווניות וקופטיות. המיסה בכנסייה היוונית מושרת ביוונית עתיקה (ביזנטית), בדואט בין קולו הגברי של הכומר לבין קולה הנשי, הצלול של זמרת. החוייה היתה מרגשת עד דמעות. המיסה הקופטית, לעומתה, היא חווייה שמיימית פחות ויותר ארצית-קהילתית, ומושרת בשילוב של ערבית מצרית וקופטית (שילוב של יוונית ומצרית קדומה). במיסה הקופטית, בניגוד לזו היוונית, הקהל משתתף בקביעות, והיא דומה בהתלהבות שבה, במידה מסוימת, לתפילות האפרו-אמריקאיות. מומלץ לבקר גם בכנסייה התלוייה, וכמובן שאסור להפסיד את בית הכנסת העתיק אבן עזרא, ששופץ לאחרונה מחדש בידי שר התרבות פארוק חוסני, כאשר רצה להתמנות למזכ"ל אונסקו. בית הכנסת, שהביקור בו כרוך בבדיקה ביטחונית נוספת, הוא מרשים ומפואר, והביקור בו מאד מרגש. כשאני הייתי שם, השומר המצרי הושיט לי כיפה והציע לי להתפלל. אגדה בפי תושבי העיר, כתוב בו – שמשה רבנו התפלל פעם במקום הזה בהיותו במצרים… אחד השומרים אמר לי שכעת משפצים גם את בית הכנסת של הרמב"ם בחאן אל חלילי, ובונים גם מוזיאון לגניזה הקהירית, שהתגלתה בזמנו בקומה העליונה של בית הכנסת אבן עזרא. כנראה שמצרים בונה באופן רציני על תיירות יהודית בעתיד הקרוב…

             קהיר יפה ומרשימה במיוחד בלילה – כאשר לא רואים את הלכלוך על קירות הבניינים (תוצאה של זיהום האוויר), והעיר כולה מוארת בחן ושוקקת חיים. בחור מצרי שהכרנו במהלך הטיול לקח אותנו לבית קפה מקומי בסמטאות ליד אל-אזהר, ומשם (בשתיים בלילה!) לשיפודיה באחת מהשכונות. אופציה נוספת, החביבה על מצרים רבים, היא שיט בספינה מוארת בצבעים זועקים על הנילוס, הפלגה של שעה בערך עם מנה גדושה של פופ מצרי רעשני. שווה בעיקר בשביל החוויה! לחובבי ריקודי הבטן, או אלו שרוצים לראות תיירים סעודיים שופכים כסף על אחת הדיוות המצריות, מומלץ ללכת לאחת מהופעת ריקודי הבטן במלונות היוקרה. אנחנו רצינו, אבל לא הספקנו לעשות את זה. ובמיוחד – לא לפספס את הטיילת היפיפייה על הנילוס, מהצד של גֶזִירָה – מלאה בזוגות מצרים מבלים, מעוטרת בעצים מלבלבים ומוארת באור יקרות, המשקף את מי הנילוס הכחולים כהים.

לחלק השני- דרומה עם הנילוס- מסע ללוקסור, אסוואן ואבו סימבל, לחץ כאן

חיי הלילה בקהיר: ספינת שעשועים לילית, על הנילוס

האביב הערבי ואומנות המהפכה

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט. אפשר למצוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר ההמשך ראה: שלהי הקיץ הערבי

במצרים נפל המשטר לאחר כשלושה שבועות של מחאה עממית, בתימן הוא נפל השבוע לאחר כעשרה חודשי עימותים עקובים מדם, ואילו בסוריה מצליח בשאר אסד להיאחז בכסאו למרות ההתנגדות העזה למשטרו שהחלה בחודש מרס. מה מבדיל בין מהפכה למהפכה? מהו ה"מתכון" למהפכה מוצלחת? ובמילים אחרות: מהי אמנות המהפכה?

האביב הערבי הגיע לשיאו בחורף, וליתר דיוק, בחודש פברואר. רצה הגורל, ובדיוק בשבועיים שלפני כן טיילתי במצרים. משיחות עם אינספור נהגי מוניות, סטודנטים, באי בתי קפה, מלונאים, רוכלים וסתם אנשים ברחוב, לא לקח לי זמן רב להבין ששלטונו של חוסני מובארק אינו פופולרי.

אולם אני חייב להודות, ממרחק של זמן, שהמשטר במצרים נראה לי באותם ימים יציב עד מאוד. תמונותיו הזעופות של מובארק נראו בכל פינה, שוטרים חמושים וסמכותיים עמדו בכל קרן רחוב ולמשטרה החשאית היה די זמן "לנטר" אותי ואת שותפי לטיול בכל רגע ורגע.

אתרי התיירות, בתי הקפה, דוכני הפלאפל והמסעדות היו הומי מקומיים ותיירים. רק עין חדה במיוחד הייתה יכולה להבחין שמשהו כאן עומד להתמוטט. "אתה לא תאמין", אמר לי צעיר מצרי אחד בבית קפה קהירי, "עד כמה אנחנו רוצים מהפכה עממית, כמו בתוניסיה. הוא הוסיף מיד שאין לו בעיה עם מדיניות החוץ של מובארק ובמיוחד לא עם הסכם השלום המצרי-ישראלי. אבל הוא מתעב את מדיניות הפנים של הממשלה – את השחיתות, השוחד, הנפוטיזם, הדשדוש הכלכלי והביורוקרטיה.

משטרה חשאית ברחובות, ביקורת פומבית בבית הקפה

יותר מאשר תוכן דבריו, עניינה אותי נימת הקול. בן שיחי ביקר את מובארק בקולי קולות, בבית קפה הומה אדם ולא נראה לי שהוא מפחד ממישהו. זה לא הסתדר לי עם הנוכחות החזקה של המשטרה החשאית ברחובות. אבל לא חשבתי על הבעיה יותר מדי באותו הרגע.

שבועיים לאחר מכן, מצרים בערה. ב-10 לפברואר, מצא נשיא מצרים מובארק זמן לשוחח בטלפון עם ידידו הוותיק, בנימין "פואד" בן אליעזר. לפי עדותו של בן אליעזר, מובארק היה נחוש להמשיך בתפקידו, למרות ההפגנות. הוא העריך שיוכל להתגבר על המשבר. כעבור כמה שעות אילץ אותו הצבא להתפטר מתפקידו. הפגנות ההמונים בכיכר א-תחריר שברו אותו ואת משטרו, שנחשב בעיני רבים לאחד מהנוקשים והיציבים במזרח התיכון.

ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי
ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי

מדוע התמוטט המשטר המצרי במהירות הבזק וללא שפיכות דמים מרובה? כיצד נסביר את העובדה שבלוב, החזיק מועמר קדאפי זמן רב יותר, והמורדים הצליחו לעקור אותו ממקומו רק לאחר מלחמת אזרחים ממושכת ותודות להתערבות נאט"ו? מדוע בסוריה מידרדרות ההפגנות למלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל בכל זאת, אסד אינו מצליח לדכא אותן? מדוע נכשלו ההפגנות באיראן למרות עוצמתן הראשונית? כדי למצוא את התשובה, כדאי להתנתק לרגע מההיבט הפוליטי-אקטואלי, ולנסות לבחון שלושה חוקים בסיסיים שעומדים ביסודן של מרידות עממיות, הפיכות ומהפכות: חוק הצבא הפגום, חוק המרכז וחוק ההתמדה.

חוק הצבא הפגום

קתרין צ'ורלי, בספרה הקלאסי "צבאות ואמנות המהפכה", קבעה כי בתקופה המודרנית, שום מרד עממי וספונטני אינו מסוגל לעמוד בפני צבא מאורגן כהלכה. מרידות מצליחות, טענה צ'ורלי, רק כאשר הצבא סובל מפגם מהותי, שמונע ממנו להפעיל את מלוא כוחו. במצרים, למשל, הצבא נחלש בשל זהות אתנית, דתית וחברתית בין חייליו לבין המפגינים.

מפגיני כיכר תחריר הגיעו מכל רחבי המדינה, בדיוק כמו החיילים מגויסי החובה. מפקדי הצבא שיערו, בצדק, כי הם עלולים להיתקל באי ציות המוני אם יכריחו את החיילים לירות על שכניהם, חבריהם ואולי גם בני משפחותיהם. כדי לפתור את הבעיה הזאת, נוטים משטרים דיקטטוריים להיעזר בחיילים השייכים למיעוט חמוש ועוין לרוב (הסיקים בזמן הקולוניאליזם הבריטי בהודו לדוגמה), איכרים מאזורים נחשלים שמתעבים את המפגינים העירוניים (סין בזמן ההפגנות בטינאנמן לדוגמה) או כוח צבאי אידיאולוגי החייב את עצם קיומו למשטר (משמרות המהפכה והבסיג' באיראן, כפי שראינו בעת דיכוי גל ההפגנות האחרון ב-2009).

אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)

במצרים לא היה לשלטון כוח כזה. אין זה אומר בהכרח שפעולה צבאית נחושה לא הייתה יכולה לפזר את המפגינים – רק שמבחינת מפקדי הצבא מדובר היה בהימור מסוכן. כיום אנחנו רואים כי הצבא (בסיוע מסיבי של המשטרה) מצליח להילחם במפגיני תחריר בלי לסבול (בינתיים) מגל עריקות, אולם באירועים מסוג זה קשה לחזות את התוצאה מראש.

בלוב ניצלו בזכות התערבות בינלאומית

כדי לצמצם את הסיכון שעמד בפניהם, היה למפקדי הצבא נוח לפתור את הדילמה באמצעות מתן ראשו של מובארק למפגינים, וכך הם עשו. במקרה של לוב, הצבא היה כל כך רקוב מבפנים, שבטי וסיעתי, עד שרבים מחייליו ערקו לשורות המפגינים על נשקם. ובכל זאת, הצבא הלובי היה ככל הנראה מוחץ את המורדים ללא ההתערבות הצבאית של נאט"ו.

בסופו של דבר, לא המרד העממי לבדו ריסק את הצבא הלובי, אלא התערבות של צבאות זרים, חזקים לאין ערוך ממנו. תופעה דומה אנחנו רואים גם בסוריה: עריקות המוניות מהצבא, מלוות בהתערבות (מתונה בינתיים) של מדינות זרות כמו טורקיה, סעודיה, קטאר וירדן לטובת המורדים.

אם נרצה להבין מדוע המהפכה במצרים הצליחה במהירות יחסית, ואילו מקבילותיה בלוב ובסוריה הידרדרו למלחמת אזרחים חמושה וממושכת, עלינו לעיין בכלל ברזל נוסף באמנות המהפכה, שנקבע על ידי ההיסטוריון, הסוכן החשאי ושכיר החרב אדוארד לוטוואק: חוק המרכז.

חוק המרכז

בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בהישג ידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי. הדיפלומט האמריקני ברוס פרקו קבע, על סמך התיאוריה של לוטוואק, כי מהפכות נוטות להצליח אם הן נפתחות בעיר הבירה.

בעיר כמו קהיר, מרכז הכוח של המשטר, הצליחו המפגינים לערער את עצביה של הממשלה, לאיים עליה באופן ישיר ולתפוס במהירות את תשומת הלב העולמית. המבנה הגיאוגרפי של כיכר תחריר סייע להם בכך. כפי שיודע כל מי שטייל בקהיר, כיכר תחריר היא מרובע גדול ונוח לגישה במרכז העיר, שיכול להכיל כמות עצומה של מפגינים. הכיכר קרובה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר ומוקפת מכל צדדיה במלונות פאר המתנשאים לגובה רב. המלונות הללו, שהפכו במהירות לבתי מבטחים לעיתונאים וצלמים, אפשרו לצלם את ההמון ממבט על, באופן שהעצים את האימפקט התקשורתי של ההפגנות עד לבלי היכר.

אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)
אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)

בלוב ובסוריה, לעומת זאת, ההפגנות התחילו לא במרכז אלא בערים פריפריאליות (בנגזי ודרעא, בהתאמה). במשך זמן רב, נותרו טריפולי ודמשק מעוזים של נאמנות למשטר ומצב עניינים זה סייע לממשלה לאמץ את כוחה, לגייס יחידות צבא ולנסות להתגבר על בעית העריקות.

חוק ההתמדה

לפיכך, בניגוד למקבילותיהן במצרים, הידרדרו המהומות בלוב וסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקרה הלובי, מלחמה זו הסתיימה רק עקב התערבות זרה. במקרה הסורי, היא עדיין נמשכת.

הכלל האחרון שעלינו להביא בחשבון הוא "חוק ההתמדה". התקוממות הרחוב, טען פרידריך אנגלס, שותפו של קארל מרקס לכתיבת "המניפסט הקומוניסטי", מבוססת על המוני מתנדבים, ולפיכך תלויה ברצונם הטוב של רבבות בני אדם שיוצאים מביתם ומסכנים את חייהם מדי יום ביומו, בלי שאף אחד יוכל לאלצם לעשות כן. לפיכך, הזהיר כי המהפכנים חייבים להתמיד במתקפה כנגד המשטר בכל רגע ורגע, כדי לשמור על המומנטום ולהגבירו. מגננה ודריכה במקום יובילו במהירות לדעיכת ההפגנות.

תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)
תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)

במצרים שמענו על "הישג" חדש של המפגינים מדי יום ביומו. "הצבא מסרב לירות על העם", זעקו הכותרות, "השחקן עומר שריף מצטרף אלינו", דיווחו המפגינים זה לזה בהתרגשות בטוויטר ובפייסבוק, "גמאל מובארק ברח ללונדון", דיווחה רשת אל ג'זירה הקטארית למקלטי הטלוויזיה של עשרות מיליוני מצרים. אל ג'זירה, באופן ספציפי, מילאה תפקיד יוצא מגדר הרגיל בהזרקת ההישג היומי לדמם של המפגינים, מכיוון שמדובר בכלי תקשורת שנמצא מעבר להישג ידו של המשטר, פופולרי מאוד במצרים, ומדבר בשפה המקומית.

באיראן, לעומת זאת, הצליח המשטר לשתק ביעילות את התקשורת בין המפגינים ו"להאפיל" את המהומות. לפיכך, המפגינים לא שולהבו מהישגים יומיים ומחאתם דעכה. היעדר רשת בינלאומית פופולרית (שלא נתפסת כשידורי תעמולה זרים) בשפה הפרסית, בדומה לאל ג'זירה, היא אולי ההבדל העיקרי והמהותי ביותר בין מצרים לבין איראן.

שלושת החוקים הללו אינם מוחלטים, ומשתנים ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו "האביב הערבי" בסופו של דבר?התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.

%d בלוגרים אהבו את זה: