למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.

עיתון הבית החדש של המתנחלים, מעריב, פתח לאחרונה בקמפיין נגד ההוראות לפתיחה באש בשטחים. מצב הביטחון הולך ומידרדר, חיילי צה"ל מושפלים – ומפגין פלסטיני אפילו העז לשלשל את מכנסיו מול פניהם הנדהמות. אבל לפני שפותחים את הנצרה, ראוי לשאול מספר שאלות. האם אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, באמת שונא את המתנחלים? מה המטרה שלו בעצם? ומי עובד אצל מי במזרח הפרוע? ינשוף-פוליטי מדיני על ניצרות, צרות וכתבת אחת שהיתה מפוטרת אפילו ממקומון נידח בזרנוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

מי אמר שרק אנשי שמאל מבקרים את הכיבוש? לאחרונה פתח מעריב, עיתון הבית החדש של המתנחלים, בקמפיין נמרץ נגד הוראות הפתיחה באש ומדיניותו הרופסת, כביכול, של אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון. הכתבת חן קוטס-בר ראיינה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים, לדבריה מכל הקשת הפוליטית ושדרות החברה הישראלית, שמתלוננים כי צה"ל וחייליו הפכו ל"ליצנים של הפלסטינים." החיילים, כך נטען, עומדים חסרי אונים מול טרור עממי מתגבר, חשופים לבקבוקי תבערה, אבנים ואף גרוע מזה – פגיעה בכבודם. חייל אחד התלונן שפלסטיני התערטל מולו במהלך הפרת סדר. החייל הרגיש מושפל. לא בגלל כבודו האישי, חלילה, אלא בגין כבודם של צה"ל והמדינה שנרמס עד עפר. אין ספק, צריך להתיר לחיילינו לירות במתערטלים פלסטינים ויפה שעה אחת קודם.

הקמפיין הנוכחי, שנפתח כרגיל בפמפלט של תנועת אם תרצו ונקנה כרעו וקרביו על ידי מעריב,  לא הסתפק בעדויות (אנונימיות) של חיילים בסדיר ובמילואים. בפרק השני, גויסו גם אלופי פיקוד לשעבר למערכה. דני יתום ועוזי דיין, כדרכם של גנרלים בדימוס בראיונות לתקשורת, זעמו והתלהמו. ככה פשוט אי אפשר להמשיך. מרואיין אחר, עמרם מצנע, העביר מסר שקול יותר, אולם בכותרת הכתבה נרמז, באופן מטעה, כי גם הוא תומך בקמפיין. בשלב השלישי נכנסו למערכה הכלים הכבדים, חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי, שדרשו מן הרמטכ"ל   להסביר  מדוע לא מפסיקים את "ההשתוללות" הפלסטינית. כבודם של חיילים עבריים היה למרמס ואצבעם קצרה מללחוץ על ההדק.

במקרה או שלא במקרה, מסע ההסברה הזה משתלב עם ניסיון מתמשך של חוגים מסויימים בקרב המתנחלים, ובראשם ועד מתיישבי השומרון, לקעקע את מעמדו של האלוף ניצן אלון. אורי אליצור, הדובר הרהוט ביותר של ה"התיישבות" בתקשורת, הגדיר אותו כ"שונא מתנחלים". אחרים האשימו אותו באחריות למצב הביטחון המידרדר בשטח. ואכן, לצד הפגיעה בכבודם של החיילים, ישנה אכן עלייה דרמטית בפעולות של "טרור עממי" כנגד מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון: זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ועוד, באופן שיכול (בקלות) להרוג ולפצוע. בעיני אורי אליצור, מדיניותו הסבלנית של האלוף אלון מובילה אותנו להמשך ההידרדרות הכללית בשטח ולאינתיפאדה שלישית. רק יד ברזל תוכל לדעתו לעצור את האש.

 לפני שמשחררים את הנצרה, כדאי להעיר מספר הערות. ראשית, מובילי הקמפיין מערבבים בין עניינים שונים, אם כי לא מנותקים זה מזה. כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני. שנית, כפי שלוינסון מדגיש, כמעט כל הדוגמאות אינן קשורות לסכנת חיים אלא לאיזו פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל.  אין שום הוראה שתמנע מחייל לירות על מנת להרוג כאשר מאיימים עליו בבקבוק תבערה. גם כאשר מוגשות תלונות נגד חיילים, אם מתברר כי הייתה לחייל סיבה, ולו קלושה, לחשוב שחייו או חיי אזרחים עמדו בסכנה, הירי נתפס כמוצדק והחקירה מתבטלת. אולי יש הסבורים כי מותר להרוג גם מי שמעליב את החיילים באמצעות חרפות (או התערטלות) אולם במקרה כזה יש לומר זאת במפורש ולא להסתתר מאחורי תירוץ של "סכנת חיים".

הטענה כאילו צה"ל אינו פועל כנגד מפרי סדר שאינם מסכנים חיים אינה נכונה. רק בשנת 2012 נעצרו כ-2000 איש בגין עברות כאלו. במקום להגיב במקום בפעולות תקיפות העלולות להסתבך, הצבא מצלם אותם ועוצר אותם לאחר מכן במבצעים ליליים. את מתזמרי הקמפיין לא מעניינת באמת יעילות מבצעית. הם מעוניינים להעניק ללובשי מדים ולאנשי ביטחון בשטחים את הזכות לירות על פי רצונם, ללא כל הגבלה.

העבודה העיתונאית של חן קוטס-בר היא כל כך רשלנית, עד שהיתה אמורה להביא אפילו לפיטוריו של כתב טירון במקומון זרנוגה עילית. כפי שלוינסון כתב, קוטס-בר "לא הצליחה להשיג" את הוראות הפתיחה באש, הנושא העיקרי של המאמר שלה. היא כתבה על חוסר האונים של צה"ל מול הפרות סדר. האם נכחה בהפרת סדר כזאת? אהם… חם בחוץ. גם אם נקבל את העובדה שמרואייניה של קוטס-בר לא הסכימו להזדהות בשמם (אפילו שחלקם חיילי מילואים), היא לא מביאה ולא דוגמא אחת של אירוע ספציפי, שלא לדבר על ניסיון להצליב בין העדויות שקיבלה לבין מקורות אחרים, חוץ צהל"יים. כן – ככה נראית עבודה עיתונאית בעיתון המשנה החדש של מקור ראשון – יושבים עם כמה חיילי מילואים אקראיים לקפה, מלקטים קיטורים והרי לנו שערורייה בסדר גודל לאומי.

אלא שמעבר להערות על איכות העבודה העיתונאית במעריב, הסיפור שלפנינו מעלה גם בעיות גדולות יותר. המתבונן בעין ביקורתית בתלונותיהם של נציגי "התיישבות", כמו אורי אליצור, יראה מיד כי הזעם על מדיניותו של ניצן אלון אינו קשור רק להוראות הפתיחה באש, אלא גם ל"שנאה" שלו כביכול למתנחלים. במה מתבטאת ה"שנאה" הזאת בפועל? יש ואלון אינו מתיר את כניסתם של ראשי המתנחלים לישיבות צבאיות. הוא "קר" כלפיהם, הם מתלוננים. לאחרונה סרב להופיע איתם בכנסת, ואפילו הורה (שומו שמיים) שלא להעביר מידע רגיש על פינוי מאחזים לחיילים-מתנחלים (שיסגירו אותו קרוב לוודאי לחבריהם מן הגבעות).

ניצן אלון אינו "שונא" מתנחלים. מדובר בניסיון, מהוסס עד מאד, לעצור במידת מה את תהליך ההיטמעות של צה"ל במתנחלים, תהליך שצבר תאוצה מפחידה בשנים האחרונות. המציאות בשטחים מוכרת היטב לכל מי ש"נמצא בעניינים": ראשי יישובים וקבט"ים נותנים הוראות למפקדים צבאיים. נוכחותם של מתנחלים ותלמידי ישיבות הסדר קיצוניות בכל הדרגים מגבירה את השפעתם של רבנים (במדים ועל אזרחי), גיבוי מוחלט של צה"ל להפרות החוק היהודיות בשטח (ראו כאן על פרשת המאחז עדי עד) – כל אלו לא רק הפכו את צה"ל לכלי פוליטי, אלא גם הובילו לאוסמוזה של הממסד הצבאי וההתנחלותי. מהו ההבדל, למשל, בין החיילים לבין "כיתות הכוננות" החמושות ביישובים? האם הבוס של החיילים בשטח הוא המפקד הרחוק, או פרנס היישוב שמשגיח עליהם בשבע עיניים? ועוד לא דיברנו על "הדיאלוג האינטנסיבי והרציף" בין מנהיגי מועצת יש"ע לבין מפקדי הצבא, שלא מעטים מהם גרים בעצמם בהתנחלויות. צה"ל אפילו לא מתיימר למלא את תפקידו הרשמי של צבא כובש , לשמור על חוק וסדר בשטח לטובת כל תושביו. הוא שם כדי לשמור על האינטרסים של "מפעל ההתיישבות". קשה לומר שניצן אלון החזיר את הגלגל אחורה באופן משמעותי – ספק אם הדבר ניתן – אבל אפילו הניסיון לייצר מראית עין של מנהל תקין מעורר זעם אצל פרנסי יש"ע. לדברים טובים מתרגלים מהר. הם התרגלו שהצבא עובד אצלם.

מאז 1967 תפקידו של אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, הינו לשמור על הכיבוש, לבסס אותו ולתחזק אותו. ככל שיקצינו את הדיכוי והנישול בשטח, ככל שיעלו את מספר ההרוגים, ככל שיגזלו עוד אדמות באמצעות תנועת המאחזים, יגבר הסיכוי לתבערה כללית שאת סופה מי יישורנו – תבערה שעשויה לאכול את המתנחלים ואת המפעל שלהם גם יחד. באמצעות מדיניות ההכלה, המעצרים הליליים וההוראות המחמירות לפתיחה באש, מנסה האלוף אלון למנוע התלקחות כללית בשטחים: הלוויות שהופכות בעצמן למהומות אלימות, מייצרות עוד הלוויות וחוזר חלילה, עד למלחמה כללית בשטח שתוצאותיה הצבאיות, הדיפלומטיות והבינלאומיות עשויות להיות הרסניות למדיניות הכיבוש בכללותה. ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון פשוט אינם מבינים שהשינויים הקלים במדיניות לא נועדו לפגוע בסמכותם, אלא לשרת את האינטרסים שלהם שהפכו לאינטרסים של צה"ל. גם כאשר הוא מעז להמרות את פיהם, ניצן אלון, אפילו הוא, עובד בשבילם.