משחקים באש
עיתון הבית החדש של המתנחלים, מעריב, פתח לאחרונה בקמפיין נגד ההוראות לפתיחה באש בשטחים. מצב הביטחון הולך ומידרדר, חיילי צה"ל מושפלים – ומפגין פלסטיני אפילו העז לשלשל את מכנסיו מול פניהם הנדהמות. אבל לפני שפותחים את הנצרה, ראוי לשאול מספר שאלות. האם אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, באמת שונא את המתנחלים? מה המטרה שלו בעצם? ומי עובד אצל מי במזרח הפרוע? ינשוף-פוליטי מדיני על ניצרות, צרות וכתבת אחת שהיתה מפוטרת אפילו ממקומון נידח בזרנוגה עילית.
מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס
מי אמר שרק אנשי שמאל מבקרים את הכיבוש? לאחרונה פתח מעריב, עיתון הבית החדש של המתנחלים, בקמפיין נמרץ נגד הוראות הפתיחה באש ומדיניותו הרופסת, כביכול, של אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון. הכתבת חן קוטס-בר ראיינה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים, לדבריה מכל הקשת הפוליטית ושדרות החברה הישראלית, שמתלוננים כי צה"ל וחייליו הפכו ל"ליצנים של הפלסטינים." החיילים, כך נטען, עומדים חסרי אונים מול טרור עממי מתגבר, חשופים לבקבוקי תבערה, אבנים ואף גרוע מזה – פגיעה בכבודם. חייל אחד התלונן שפלסטיני התערטל מולו במהלך הפרת סדר. החייל הרגיש מושפל. לא בגלל כבודו האישי, חלילה, אלא בגין כבודם של צה"ל והמדינה שנרמס עד עפר. אין ספק, צריך להתיר לחיילינו לירות במתערטלים פלסטינים ויפה שעה אחת קודם.
הקמפיין הנוכחי, שנפתח כרגיל בפמפלט של תנועת אם תרצו ונקנה כרעו וקרביו על ידי מעריב, לא הסתפק בעדויות (אנונימיות) של חיילים בסדיר ובמילואים. בפרק השני, גויסו גם אלופי פיקוד לשעבר למערכה. דני יתום ועוזי דיין, כדרכם של גנרלים בדימוס בראיונות לתקשורת, זעמו והתלהמו. ככה פשוט אי אפשר להמשיך. מרואיין אחר, עמרם מצנע, העביר מסר שקול יותר, אולם בכותרת הכתבה נרמז, באופן מטעה, כי גם הוא תומך בקמפיין. בשלב השלישי נכנסו למערכה הכלים הכבדים, חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי, שדרשו מן הרמטכ"ל להסביר מדוע לא מפסיקים את "ההשתוללות" הפלסטינית. כבודם של חיילים עבריים היה למרמס ואצבעם קצרה מללחוץ על ההדק.
במקרה או שלא במקרה, מסע ההסברה הזה משתלב עם ניסיון מתמשך של חוגים מסויימים בקרב המתנחלים, ובראשם ועד מתיישבי השומרון, לקעקע את מעמדו של האלוף ניצן אלון. אורי אליצור, הדובר הרהוט ביותר של ה"התיישבות" בתקשורת, הגדיר אותו כ"שונא מתנחלים". אחרים האשימו אותו באחריות למצב הביטחון המידרדר בשטח. ואכן, לצד הפגיעה בכבודם של החיילים, ישנה אכן עלייה דרמטית בפעולות של "טרור עממי" כנגד מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון: זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ועוד, באופן שיכול (בקלות) להרוג ולפצוע. בעיני אורי אליצור, מדיניותו הסבלנית של האלוף אלון מובילה אותנו להמשך ההידרדרות הכללית בשטח ולאינתיפאדה שלישית. רק יד ברזל תוכל לדעתו לעצור את האש.
לפני שמשחררים את הנצרה, כדאי להעיר מספר הערות. ראשית, מובילי הקמפיין מערבבים בין עניינים שונים, אם כי לא מנותקים זה מזה. כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני. שנית, כפי שלוינסון מדגיש, כמעט כל הדוגמאות אינן קשורות לסכנת חיים אלא לאיזו פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל. אין שום הוראה שתמנע מחייל לירות על מנת להרוג כאשר מאיימים עליו בבקבוק תבערה. גם כאשר מוגשות תלונות נגד חיילים, אם מתברר כי הייתה לחייל סיבה, ולו קלושה, לחשוב שחייו או חיי אזרחים עמדו בסכנה, הירי נתפס כמוצדק והחקירה מתבטלת. אולי יש הסבורים כי מותר להרוג גם מי שמעליב את החיילים באמצעות חרפות (או התערטלות) אולם במקרה כזה יש לומר זאת במפורש ולא להסתתר מאחורי תירוץ של "סכנת חיים".
הטענה כאילו צה"ל אינו פועל כנגד מפרי סדר שאינם מסכנים חיים אינה נכונה. רק בשנת 2012 נעצרו כ-2000 איש בגין עברות כאלו. במקום להגיב במקום בפעולות תקיפות העלולות להסתבך, הצבא מצלם אותם ועוצר אותם לאחר מכן במבצעים ליליים. את מתזמרי הקמפיין לא מעניינת באמת יעילות מבצעית. הם מעוניינים להעניק ללובשי מדים ולאנשי ביטחון בשטחים את הזכות לירות על פי רצונם, ללא כל הגבלה.
העבודה העיתונאית של חן קוטס-בר היא כל כך רשלנית, עד שהיתה אמורה להביא אפילו לפיטוריו של כתב טירון במקומון זרנוגה עילית. כפי שלוינסון כתב, קוטס-בר "לא הצליחה להשיג" את הוראות הפתיחה באש, הנושא העיקרי של המאמר שלה. היא כתבה על חוסר האונים של צה"ל מול הפרות סדר. האם נכחה בהפרת סדר כזאת? אהם… חם בחוץ. גם אם נקבל את העובדה שמרואייניה של קוטס-בר לא הסכימו להזדהות בשמם (אפילו שחלקם חיילי מילואים), היא לא מביאה ולא דוגמא אחת של אירוע ספציפי, שלא לדבר על ניסיון להצליב בין העדויות שקיבלה לבין מקורות אחרים, חוץ צהל"יים. כן – ככה נראית עבודה עיתונאית בעיתון המשנה החדש של מקור ראשון – יושבים עם כמה חיילי מילואים אקראיים לקפה, מלקטים קיטורים והרי לנו שערורייה בסדר גודל לאומי.
אלא שמעבר להערות על איכות העבודה העיתונאית במעריב, הסיפור שלפנינו מעלה גם בעיות גדולות יותר. המתבונן בעין ביקורתית בתלונותיהם של נציגי "התיישבות", כמו אורי אליצור, יראה מיד כי הזעם על מדיניותו של ניצן אלון אינו קשור רק להוראות הפתיחה באש, אלא גם ל"שנאה" שלו כביכול למתנחלים. במה מתבטאת ה"שנאה" הזאת בפועל? יש ואלון אינו מתיר את כניסתם של ראשי המתנחלים לישיבות צבאיות. הוא "קר" כלפיהם, הם מתלוננים. לאחרונה סרב להופיע איתם בכנסת, ואפילו הורה (שומו שמיים) שלא להעביר מידע רגיש על פינוי מאחזים לחיילים-מתנחלים (שיסגירו אותו קרוב לוודאי לחבריהם מן הגבעות).
ניצן אלון אינו "שונא" מתנחלים. מדובר בניסיון, מהוסס עד מאד, לעצור במידת מה את תהליך ההיטמעות של צה"ל במתנחלים, תהליך שצבר תאוצה מפחידה בשנים האחרונות. המציאות בשטחים מוכרת היטב לכל מי ש"נמצא בעניינים": ראשי יישובים וקבט"ים נותנים הוראות למפקדים צבאיים. נוכחותם של מתנחלים ותלמידי ישיבות הסדר קיצוניות בכל הדרגים מגבירה את השפעתם של רבנים (במדים ועל אזרחי), גיבוי מוחלט של צה"ל להפרות החוק היהודיות בשטח (ראו כאן על פרשת המאחז עדי עד) – כל אלו לא רק הפכו את צה"ל לכלי פוליטי, אלא גם הובילו לאוסמוזה של הממסד הצבאי וההתנחלותי. מהו ההבדל, למשל, בין החיילים לבין "כיתות הכוננות" החמושות ביישובים? האם הבוס של החיילים בשטח הוא המפקד הרחוק, או פרנס היישוב שמשגיח עליהם בשבע עיניים? ועוד לא דיברנו על "הדיאלוג האינטנסיבי והרציף" בין מנהיגי מועצת יש"ע לבין מפקדי הצבא, שלא מעטים מהם גרים בעצמם בהתנחלויות. צה"ל אפילו לא מתיימר למלא את תפקידו הרשמי של צבא כובש , לשמור על חוק וסדר בשטח לטובת כל תושביו. הוא שם כדי לשמור על האינטרסים של "מפעל ההתיישבות". קשה לומר שניצן אלון החזיר את הגלגל אחורה באופן משמעותי – ספק אם הדבר ניתן – אבל אפילו הניסיון לייצר מראית עין של מנהל תקין מעורר זעם אצל פרנסי יש"ע. לדברים טובים מתרגלים מהר. הם התרגלו שהצבא עובד אצלם.
מאז 1967 תפקידו של אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, הינו לשמור על הכיבוש, לבסס אותו ולתחזק אותו. ככל שיקצינו את הדיכוי והנישול בשטח, ככל שיעלו את מספר ההרוגים, ככל שיגזלו עוד אדמות באמצעות תנועת המאחזים, יגבר הסיכוי לתבערה כללית שאת סופה מי יישורנו – תבערה שעשויה לאכול את המתנחלים ואת המפעל שלהם גם יחד. באמצעות מדיניות ההכלה, המעצרים הליליים וההוראות המחמירות לפתיחה באש, מנסה האלוף אלון למנוע התלקחות כללית בשטחים: הלוויות שהופכות בעצמן למהומות אלימות, מייצרות עוד הלוויות וחוזר חלילה, עד למלחמה כללית בשטח שתוצאותיה הצבאיות, הדיפלומטיות והבינלאומיות עשויות להיות הרסניות למדיניות הכיבוש בכללותה. ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון פשוט אינם מבינים שהשינויים הקלים במדיניות לא נועדו לפגוע בסמכותם, אלא לשרת את האינטרסים שלהם שהפכו לאינטרסים של צה"ל. גם כאשר הוא מעז להמרות את פיהם, ניצן אלון, אפילו הוא, עובד בשבילם.
פורסמה ב-יוני 1, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אביחי רונצקי, אורי אליצור, הוראות הפתיחה באש, הפרות סדר, זרנוגה עילית, חן קוטס-בר, מעריב, מפעל ההתיישבות, מתנחלים, מתערטלים פלסטינים, ניצן אלון, פיקוד המרכז. סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.
הינשוּף 
מסכים עם כל מלה. הבעייה העיקרית, אם אפשר לכנותה כך, תופיע כשאלון יסיים את כהונתו. אז יתקבצו כל תומכי המתנחלים במערכת וילחצו למנות אלוף פרו מתנחלי במקומו, כדי לפצות על העוולות שעשה להם אלון. באווירה של ״תיקון״ יקל על המערכת לתת למתנחלים את כל מה שירצו. הרי בסופו של דבר אלון הוא אחד הבודדים במערכת שנוהג כך. בקרוב יותר עוד דמם של הפלסטינים.
וזו בדיוק דינמיקת הפשרות עם המתנחלים. לאחר שאי מי מהאחראים במדינה מנסה לעשות משהו כדי לבלום את ההתקדמות שלהם, בדרך כלל בלב ולב, מגיע שלב הפשרה והפיצוי שתמיד מקדם אותם קדימה בעוד עז ועוד דונם (למעשה, עיזים ודונמים לרוב).
הרטוריקה של המתנחלים כאן מזכירה קצת את זו של החרדים: כל מי שמערער על זכויות היתר שהם זוכים לה בהסדר הקיים, מיד מואשם ב"שנאה". הדיבורים על פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל בשל הוראות פתיחה באש מחמירות מדי מזכירים את סיסמאות ה"תנו לצה"ל לנצח" מימי האינתיפאדה השניה ואת הדיבור הוולגרי על "שיקום כוח ההרתעה", כאילו שאם צה"ל יהרוג כמה ילדים זורקי אבנים, אז הפלסטינים יירגעו ולא יעזו להרים יותר את הראש.
אגב, לא הייתי מנתק את הקמפיין הזה מקמפיין מקביל: להחיל את "חוק דרומי" גם ביו"ש. כלומר, לאפשר למתנחלים לפתוח באש על פלסטינים שכביכול פולשים לאדמתם, כמובן שלא להפך.
הסיפור של חוק דרומי הוא באמת מאד אופייני בהקשר הזה. ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ אמר בצדק בהקשר הזה, ש"רכושם" של המתנחלים הוא לעיתים קרובות כל חלקה שהם מניחים עליה את עיניהם, ומכיוון שחלק גדול מאד מהאדמה שנוי במחלוקת בין מתנחלים לפלסטינים, הרי למעשה יישום חוק דרומי ייתן אישור גורף למתנחלים לירות כדי להרוג בכל אשר תחפוץ נפשם.
באמת, מעניין מה יהיה אם ייושם חוק דרומי בשטחים ככתבו וכלשונו, כלומר – משני הצדדים. נראה לי שההתלהבות של אורית סטרוק קצת תצטנן במקרה כזה.
מזה בדיוק חששתי בכתבה במעריב: שההגזמה תסיט את הדיון מההוראות הבעייתיות באמת.
בחלק אחד אתה צודק: תיאור של התערטלות מול החיילים, או חייל שקראו לו כושי, או תיאור של בקת"ב שנזרק ואין איך להגיב הם מוגזמים וחוטאים לעיקר בשם "הדרמה" העיתונאית.
אבל יש חלקים נכונים בכתבה, ואני מעיד עליהם בתור אחד שחזר רק עכשיו ממילואים והיה בכמה הפס"דים (ובאמת שאי אפשר להאשים אותי בימניות יתר או באצבע קלה על ההדק) – אבנים שמתעופפות לעברך הן מסוכנות ממש(גם אצלנו היו כמה מקרים שאבנים כאלה פגעו בחברים לפלוגה), במיוחד אם הן יפגעו לחייל בפנים. נכון, רוב הסיכויים שחייל לא ימות מזה, אבל יכול להיפצע קשה. ואני מדבר על אבנים שנזרקות ממרחק 50 מטר נניח, שזה לא מקרה של סכנת חיים, ולכן אסור לפתוח באש, אבל עדיין מפחיד לראות אבן כזו שטסה לעברך. הוראות הפתיחה באש לא נותנות מענה טוב למקרה כזה, ואני אפילו לא מדבר על ירי חי לרגליים, אלא על זה שבמצב כזה אין אפשרות אפילו לירות כדורי גומי, אלא רק באישור גורמים מעל רמת הפלוגה (שלרוב לא נמצאים בשטח בזמן הזה). זאת הנקודה העיקרית שלדעתי ניסו להמחיש המילואימניקים שהתראיינו בכתבה, וגם אצלי בפלוגה היה קונצנזוס כמעט מוחלט לגבי זה שזה מצב בלתי אפשרי שאין לנו כל כך איך להגן על עצמנו במקרים כאלה.
נראה שהבעיה היא לא הוראות פתיחה באש אלא חוסר במיגון מספיק, העדר אמצעים לא קטלניים (גז מדמיע?), והעדר הוראות ברורות מתי כדאי לסגת.
אבל מצד שני צריך להבין את הרצון לא להבעיר את השטח, שעלול לגרום נזק חמור מאד ברמה הצבאית והמדינית, שלא לדבר על אובדן מסיבי של חיי אדם מכל הצדדים. אולי – כדי לפתור את הבעיות שהעלת- יש צורך בשיפור המיגון מחד ובחידוד ההוראות לחיילים מאידך.
בתור מי ששירת בחיל המודיעין, אני יודע שאחת הבעיות האנדמיות אצלנו היתה בהירות המידע שמועבר ליחידות הצבא (ה"צרכנים" בעגה המקצועית). למודיעין יש עגה משלו, לפעמים לא מובנת בעליל לקצין קרבי שמפקד על יחידת חי"ר, למשל. במשך שנים המודיעין העביר ידיעות מדוייקות ונכונות, שהיו לא מובנות לחלוטין לצרכן, מורכבות מדי ולכן פשוט לא נקראו. באיזשהו שלב החליטו להשקיע מאמץ כדי לעבד את החומר המודיעיני המורכב לשפה שתהיה מובנת לצרכנים, זאת בלי להתפשר באופן מהותי על הדיוק. נראה לי שאותו דבר תקף גם להוראות הפתיחה באש. יש לעבד את ההוראות המשפטיות המורכבות לשפה פשוטה יותר שתהיה בהירה ומובנת לחיילים ולמפקדים בשטח.
וכמובן – אי אפשר להתעלם מהתמונה הרחבה. אכיפת חוק אמיתית בשטחים על המתנחלים, סיום ההגנה הצבאית לפעולות השתלטות ונישול של נערי מאחזים בשטח והגנה אמיתית על זכויותיהם של החקלאים הפלסטינים תעשה פלאים להקלת הפרות הסדר בטווח הבינוני, אם לא הארוך.
אני חושב שבשם השאיפה שלא להבעיר את השטח, הדרג המדיני (שאני חושב שמשם נגזרות הוראות הפתיחה באש) שכח מה תפקידם של החיילים ובעיקר שכח שחייל הוא בן אדם ולא פיון.
גם לפי מה שאתה אומר משתמע שחייל הוא פיון שמותר שיפצע לפעמים כדי לא להבעיר את השטח. אני טועה? יצא לך להיות בהפרת סדר כחייל או כצופה? אני מתקשה להאמין שאם ראית אבן גדולה עפה על חייל היית חושב שהוראות הפתיחה באש הנוכחיות נותנות לכך מענה (וגם האמצעים לפיזור הפגנות לא מועילים יותר מדי בשלבים מסוימים. למיכה, גז מדמיע יש בכמויות ויעילותו מוגבלת)
לגבי המודיעין והבעיה בהעברת הפקודות, זה נכון והדברים באמת מועברים בצורה מסורבלת, אבל גם אם לקח לנו כמה ימים להבין את ההוראות, גם לאחר שהבנו אותם עמדנו באותם מצבים חסרי אונים שמתוארים בכתבה בלי יכולת לעשות הרבה.
לגבי המתנחלים, אני מרגיש שאתה מכניס אותם בכח לעניין שאליו הגבתי. הפרות סדר היו ויהיו (ומשם גם רואים שיידוי אבנים הוא סוג של משחק עבור אותם נערים ונעשה לא רק בשם ההתנגדות לכיבוש), ונצטרך להתמודד איתם, עם או בלי מה שאתה מציין שצריך להכיל על המתנחלים.
"גם לפי מה שאתה אומר משתמע שחייל הוא פיון שמותר שיפצע לפעמים כדי לא להבעיר את השטח."
המדינה מוכנה שחיילים יפצעו יהרגו על מנת לבצע משימות צבאיות שחיוניות לביטחון המדינה. כרגע, אחת המשימות העיקריות היא למנוע הסלמה בשטח. באותה עת, אנחנו מצפים מהמדינה ומצה"ל לעשות מאמץ כדי שחיילים לא יהרגו ולא יפתעו בביצוע משימותיהם. לכן השאלה היא האם צה"ל נותן לחיילים את הכלים למנוע תבערה תוך הקטנה עד כמה שאפשר של הסיכוי להיפצע או לההרג?
תראה, אף אחד לא אומר שחייל הוא פיון – אבל ברור לך שבניהול מדיניות בטחונית יש שיקולים גדולים יותר מרמת החייל הבודד. כמה חיילים ואזרחים יפצעו ויהרגו אם השטח יתחיל לבעור? גם את זה צריך לקחת בחשבון.
אתה לא יכול לנתק את הפרות הסדר, או לפחות את העוצמה שלהן, מהסוגיות היותר גדולות. כרגע, צה"ל מגן על פעולות נישול שיטתיות ואכזריות של פלסטינים בשטח שמתבצעות ביוזמה פרטית של מתנחלים. ההתעללות היומיומית והמתמשכת הזאת גוררת למעגל העימות גם כפריים שלא היו נוכחים בו קודם. לא מדובר רק בבעיה של הדרג המדיני. ההחלטה לשתף פעולה עם מתנחלים מפרי חוק היא פעמים רבות יוזמתם של גורמים צבאיים.
למיכה, הצבא עושה הכל כדי למנוע תבערה. הרושם שאני קיבלתי הוא שזה בסדר מבחינת הצבא/המדינה שחיילים יפצעו בסיטואציות האלה, רק שלא יהרגו מיידי אבנים "מירי לרגלים", ולכן התחושה שלי (ושל מרבית האנשים שדיברתי איתם) שאני וחברי היינו פיונים שמוקרבים על מזבח אי ההסלמה.
יש אמצעים לצמצום הפגיעה, וכמובן שהצבא לא מספק את כל מה שצריך כדי לצמצם פגיעות אפשריות, ואני מניח שזה בעיקר מבעיות לוגיסטיות (שמכיר כל מי ששירת בצבא). גם האמצעים לפיזור הפגנות לרוב לא יעילים מספיק, בטח אם המצב בשטח התדרדר וחיילים מקבלים אבנים מ-50 מטר.
עוד שאלה שצריך לתת עליה את הדעת היא איך נראה הצבא אם חייל נמצא בסכנה להיפצע ולא יכול להגיב לאיום (ושוב, אמנם לא מדובר בסכנת חיים, אבל לא נראה לי סביר שחייל נפצע מאבן ומיידה האבן לא נפגע).
אז זהו – אולי הצבא לא עושה באמת הכל. ז"ת – אולי הוא עושה הכל מבחינת הרצון לא להבעיר את השטח, אבל הוא לא מצליח באמת לרסן את המתנחלים באופן שיוכל לספק רמת חיים הוגנת לכפריים פלסטינים שלא רוצים להסתבך בצרות. הרי אם נסתכל, חלק גדול מהמהומות והפרות הסדר (בלעין/נעלין, בודרוס לדוגמא) הם בדיוק על הרקע הזה.
נראה לי שאתה די נעול על להכניס את המתנחלים לדיון הזה, כאילו זו הסיבה היחידה שבגללה יש זריקות אבנים על חיילים. תמיד יהיו זריקות אבנים מדי פעם, לפחות כל עוד יש שם נוכחות של צבא, והשאלה היא איך המדינה רוצה להתמודד עם ההפס"דים האלה.
אגב, לא בטוח שאותם כפריים מקופחים משתתפים או אפילו תומכים בזריקות האבנים. הרושם הוא שרובם דווקא מתנגד לזה ורואה בזורקי האבנים חבורה של פרחחים שמפריעים לחיים השקטים, כך שהמשוואה "מתנחלים לא מרוסנים-כפריים מקופחים-זריקות אבנים מסיביות" לא בהכרח מתקיימת ואני תוהה מאיפה הידע שלך שזה המצב (ולכן שאלתי אם היית או ראית הפס"ד בעיניים ולא בדיווחים בתקשורת)
מדי פעם זו מילה מעורפלת – אבל התכיפות והתדירות זו בדיוק השאלה שאנחנו עומדים
מולה. השאלה היא לא רק האם אותם כפריים (או ליתר דיוק – צעירי הכפר) משתתפים
בזריקות האבנים, אלא כמה תמיכה הם מקבלים מהסביבה. היסטורית, משטרי כיבוש תמיד
נהנו מתמיכה פסיבית של אוכלוסיה שהיה לה מספיק מה להפסיד. אז זהו – שהמעורבות
של המתנחלים גורמת, יותר ויותר, לכך שלחלק גדול מהאוכלוסיה לא יהיה יותר מה
להפסיד. אני מציע לך מאד לעיין בדו"ח הבא, על דוגמא אחת מני רבות:
http://www.yesh-din.org/userfiles/file/מסלול%20הנישול-עדי%20עד/MaslulHanishul_Heb_Web.pdf
מי קורא מעריב? כריתות ראשים של חיילים על ידי מוסלמים קיצוניים באנגליה, מוכרת יותר עותקים וזו המוטיבציה לנקיטת עמדה.
מה הקשר בין הפיגוע בלונדון לדיון שלנו כאן?
איך הם יפלו …כאשר אתה מאמין שהכח יענה את הכל ..אתה מתחיל להתבלבל מ הריבון בשטחים ובמדינה…אתה לוחץ ולחוץ עד שמקבל א מה שאתה רוצה…אבל כל הכוח לא יעמוד מול התקוממות עממית מוצלחת…אז הויתורים יהיו גדולים ורבים..ועל זה נאמר תחשוב מה אתה מבקש כי יכול להתגשם…וכל הבנטים שבעולם לא יוכלו לגרום לבנים שלי ללחוץ על ההדק ולהרוג …
היסטורית, ישראל תמיד נדרשה לוותר על יותר ככל שחיכתה, התמהמהה ופספסה הזדמנויות. לצערי, מה שאומרים במקומותנו על הערבים (מבינים רק כוח, אף פעם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות) נכון ביתר שאת גם לגבינו הישראלים.
אם יורשה לי לתרום זווית מעט אחרת לדיון המתפתח, אבקש להתרחק מעט מיהודה ושומרון, מההתנחלויות, הישובים הפלשתינים והתפיסה הלוחמתית ארוכת השנים של השטח. בואו נתבונן בעקרונות שמנחים הפעלת כוח על ידי מדינה דמוקרטית (גם אם בשטח שנמצא בשליטתה אך מחוץ לגבולותיה).
ראשית, חשוב להבהיר שחיילים אכן אינם פיונים, ונדמה לי שאיש לא טען זאת. חיילים נשלחים לבצע משימות צבאיות הכרוכות מעצם טיבן בסיכונים מסויימים- על פי רוב, אבל לא תמיד, צפויים וידועים. המדינה מצידה מחויבת לשמור על החיילים, על זכויותיהם ועל צרכיהם הבסיסיים ככל שהדבר ניתן. חובה זו אינה רק עניין של שיקולי תועלת, היא קודם כל חובה משפטית ומוסרית. לפיכך, אני בהחלט מחזיק בדעה שמדינה רשאית ואף חייבת להפעיל כוח, לרבות כוח קטלני, כדי להגן על חיילים הנמצאים בסכנת חיים. למעשה, זהו אחד מערכי היסוד של צה"ל מאז היווסדו. במקרים מסויימים חובתה של המדינה גוברת על שיקולים מדיניים כבדי משקל. כך, למשל, אם נכונה הטענה שהועלתה לאחרונה בתחקיר עיתונאי כי אפשר היה להציל את שני החיילים שנשחטו בלינץ' ברמאללה, היה ראוי לעשות כן גם במחיר של הרג עשרות רבות מבין הפורעים.
לעומת זאת, מדינה דמוקרטית מפעילה ריסון, מכבדת זכויות (גם זכויותיו של עבריין) ונוקט מדיניות המונחה על ידי שקילות ערכים. משמעות הדבר היא שמטרד, פגיעה בכבוד, פגיעה מסויימת בסדר הציבורי או אפילו סכנה רחוקה לפגיעה גופנית כלשהי אינה מצדיקה שימוש בנשק קטלני או קטלני בכוח.
על הרקע הזה, אני מסכים לחלוטין למסקנתו של דני. זריקות אבנים הן סכנה צפויה וידועה. חובה על הצבא והמדינה לצייד את החיילים הן במיגון מתאים כדי לצמצם את הסכנה לפגיעה בגופם והן באמצעים לפיזור הפגנות. לעומת זאת, פתיחה באש חייבת להתבצע רק בעת סכנת חיים ממשית. הדעת נותנת שסכנת חיים ממשית מאבנים אמורה להיות נדירה ביותר. במקרה כזה, החיילים ודאי רשאים לפתוח באש (אם כי יהיה צורך לחקור את מפקדיהם איך קרה מצב כזה).
לדברים, כמובן, אין קשר לרפיון באכיפת החוק. הרפיון הזה, למרבה הצער, קיים גם בתחומי מדינת ישראל. הרפיון גדול עשרות מונים ביהודה ושומרון. אין ספק שאכיפה נגד פורעי חוק פלשתינים חייבת להתבצע, ולמיטב הבנתי אלוף הפיקוד מוביל אכיפה נחושה ויעילה, בדיוק כמו שצריך להיות. אך כשמדברים על רפיון באכיפה, צריך כמובן להיות כנים ולזכור שהרפיון האמיתי והחמור הוא באכיפת חוק על המתנחלים. לאמיתו של דבר, לא רק שלא אוכפים נגדם את החוק, אלא שהצבא שימש פעמים רבות בעבר כקבלן משנה של המתנחלים בהפרת החוק.
מסכים איתך מאד. לדעתי זו הצגה מאד חדה ומאוזנת של הדברים.
אני לא קורא את מעריב, אך קורא את nrg שהוא האתר של מעריב ובד"כ מפרסם את כתבותיו של מעריב.
מהתרשמותי מ – nrg הוא אינו ימני כלל ועיקר, הבעיה היא שלפני כחודש הוא יצא בכתבת תחקיר לא שמאלנית שמרתיחה, כנראה, את משגיחי הכשרות מטעם "פראבדה". עפ"י הקריטריונים שמציג כותב המאמר לעיתונות הוגנת, כבר מזמן היו צריכים להדיח מתפקידו את השקרן הסידרתי ביודעין אמנון אברמוביץ' שתקצר היריעה מלתאר את הערותיו המגמתיות והשקריות. מקצת מהן אציין בסוף. בנוסף, כותב המאמר עצמו משקר ביודעין לפחות בשתיים מקביעותיו:
1. "כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני"
ראינו כבר כיצד זריקת אבנים בלבד גרמה ב – 14 למרץ השנה לפציעתה של אדל ביטון בת ה – 3 באופן קשה. נכון שהפצועה היא מתנחלת ולכן דמה אינו חשוב לעיתונאית עמירה האס שעודדה את הפלסטינים להמשיך באינתיפדת האבנים ויתכן שזו הסיבה שזריקת אבנים אינה נחשבת בעיני העיתונאי כמסוכנת. אבל הוא אולי יתעורר כשיום אחד הוא או שמאלני אחר יפגעו מאבן ש"אינה מסכנת חיי אדם".
2. אלוף פקמ"ז אלון ניצן הוא, אכן על פי כל הסימנים, שונא מתנחלים ( וזו אגב זכותו הדמוקרטית, בדיוק כפי שאני שונא שמאלנים מסוג מסוים ). אשתו
מאיישת באופן קבוע את מחסומי ווטש והוא עצמו ניסה להצדיק את רצח משפחת פוגל באיתמר בטענה שזו תגובה ל"תג מחיר".
בקיצור למה כותב המאמר צריך להתחסד במסווה של דאגה לעיתונות מיקצועית ולמינהל תקין בצה"ל בשעה שכל מה שמעניין אותו זה להתריע בפני מעריב שלא יעז יותר לפרסם כתבת תחקיר שעולה ממנה ריח ימני ולהגן אגב כך על שותפו האידאולוגי אלון ניצן.
ולסיום, מקצת מפרותיו של ה"עיתונאי" אמנון אברמוביץ' שעל רמת מיקצועיותו אין לכותב המאמר טענות:
1. בשנת 1995 טען אברמוביץ' שאילו היה מעלה בדעתו שחשיפת פרשת "שמפניה" ( העובדה שאבישי רביב היה סוכן שב"כ ) תועיל לימין, הוא לא היה מפרסם אותה.
2. בליל הבחירות ב – 96 כשהתפרסמו התוצאות הראשונות של מדגמי הטלוויזיה השונים שהצביעו על יתרון של 0.8% לשמעון פרס, טען אברמוביץ': "בידי מידע מהימן, המראה שבמהלך הלילה הפער לטובת פרס יגדל".
3. זכורה לכולם התבטאותו לפני ההתנתקות לפיה יש לשמור על שרון כמו על אתרוג.
4. באוקטובר 2012 טען אברמוביץ' שההסכם בין הליכוד וישראל בתינו כולל סעיף חשאי של רוטציה בראשות הממשלה בין נתניהו לליברמן – טענה שהופרכה תוך מספר דקות.
5. לאחר הבחירות האחרונות התגאה אמנון אברמוביץ' שבזכות דבריו ושידוריו הוא הצליח להוריד ל"בית היהודי" 2 – 3 מנדטים.
באופן כללי על מקצעיותה של העיתונות הישראלית ראה:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=4395
מעניין שעל כל אלה לא היה דני אורבך מה לומר ולהעיר ורק על רמתו העיתונאית של התחקיר הלא שמאלני שהופיע לאחרונה במעריב היו לו הערות. זה מה שנקרא דוגמא ומופת ליושר אינטלקטואלי וליושר באופן כללי.
דב,
תמיד משעשע אותי לראות איך אנשי ימין מסויימים מדמיינים מין ישות, דמונית לעיתים, שנקראת "שמאלני", מתייגים לתוכה אנשים ואז משערים א-פריורית שכל מי שתיוג בהכרח דוגל בדיעות המיוחסות לאותם "שמאלנים". ברוח הזאת, אתה מניח שאתה יודע מה אני חושב יותר טוב ממני, וניכר שלא קראת יותר מדי במאמרים המופיעים בבלוג הזה.
אז ככה, קצת התפרצת לדלת פתוחה בתלונות שלך על אמנון אברמוביץ'. זה עיתונאי שאני לא סובל (בלשון המעטה), וחושב שהוא עובד בסטנדרטים עיתונאיים ירודים על גבול השרלטנות (עדיין זכור לי איך דיווח בזמנו שעוד כמה שבועות יהיה הסכם שלום עם סוריה). כך שלא צריך לשכנע אותי בעניין הזה. אני גם לא מחסידי עמירה הס, אם כי אני חושב שהיא וגדעון לוי מבטאים פרספקטיבה מסויימת שחשובה לשיח הציבורי שלנו. האם יש לי ביקורת על עבודתם מבחינה עיתונאית? המון ביקורת. אם תעיף מבט בפוסטים קודמים בבלוג הזה, תראה שאני מבקר את השמאל הרדיקלי המקומי והבינלאומי לא מעט, לפעמים גם בחריפות. הקו המערכתי של הינשוף הוא הגינות – וביקורת כלפי מי שראוי לה בשני צידי המפה הפוליטית, אם כי מעולם לא הסתרתי שאני מזדהה עם מחנה השמאל יותר מאשר עם מחנה הימין.
בנוגע לעניין עצמו, אני מדבר איתך בענבים ואתה עונה לי באפונים. לא חלקתי על העובדה שזריקת אבנים, בהקשרים מסויימים, יכולה להיות ניסיון לרצח. הבעיה היא שרוב הדוגמאות שהובאו במאמר לא קשורות לזריקת אבנים על מתנחלים או אזרחים אחרים, אלא על פגיעה ב*כבודם* של חיילי צה"ל (כמו מקרה ההתערטלות), וזה כבר סיפור אחר לחלוטין.
מה שכתבת על האלוף ניצן אלון מגוחך אפילו יותר. ראשית כל, הוא לא מה"צד" שלי. אני מתנגד לכיבוש בגדה המערבית, בדיוק המערכת שניצן אלון מנהל כאלוף פיקוד המרכז. גם אם נתעלם מהעובדה הזאת, תחת פיקודו של אלון נמשכים חלק ממעשי הנישול והגזל של המתנחלים, והצבא עדיין מגן עליהם. אחרי שאמרנו את זה, ממשלו של אלון בקולוניות טוב יותר מבחינתי מזה של כמה מקודמיו.
האם אלון שונא מתנחלים? את זה צריך להוכיח. הלוואי שהוא היה פועל נגד האלימים שבהם יותר ממה שהוא עושה. שיוכה הפוליטי של אשתו אינו הוכחה לדבר. ולסיום, נותר צימוק עבש אחד: טענתך כאילו אלון הצדיק את הרצח הנורא באיתמר היא שקר על סף הדיבה. ניתוח מודיעיני על מקור פעולות הטרור אינו זהה להצדקתן, ודינמיקת הנקמה ונקמת הנגד באזורנו ידועה לכל.