ארכיון הבלוג

פניית פרסה: כיצד עקף השמאל הקיצוני את הימין בסיבוב

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

u-turn
לפני כחודש וחצי
 הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

ניכוס תרבותי? מתרגלת יוגה

ניכוס תרבותי או ספורט תמים? מתרגלת יוגה

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

1450816344853

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

 

על חטא שחטאנו לפניך: פרשת הפיטורים בחברת מוזילה

חברת מוזילה החליטה לפטר לפני מספר ימים את המנכ"ל שלה, ברנדן אייך, בעקבות חרם ולחץ מסיבי של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט. מה למעשה קרה כאן, מה הסכנה ואיך חזרנו, לאחר מאות שנים, לשיטות הפעולה של האינקוויזיציה הקתולית. הינשוף על להט, אמונה, וחזרה תמימה וזכה בתשובה.

kipur

אתמול, ב-3 באפריל 2014, החליטה חברת מוזילה (משווקת הדפדפן Firefox) לפטר את המנכ"ל שלה, איש המחשבים המוערך ברנדן אייך, לא מפני שכשל בתפקידו – אלא משום שהוא מחזיק בעמדות פוליטיות לא נכונות. בקליפורניה היה בזמנו משאל עם על הצעה שנקראה Proposition 8, שאסרה נישואי להטב"ים. ההחלטה עברה ברוב קולות ונפסלה לבסוף בידי בית המשפט העליון כבלתי חוקתית. ברנדן אייך העז לתמוך ב-proposition 8, כמו רוב תושבי קליפורניה, ואף תרם כ-1000 דולר לקמפיין. אינני יודע מה היו השיקולים שלו: אולי הוא נוצרי מאמין, אולי הוא מחזיק בעמדות שמרניות ואולי הוא דוגל בהגדרה הישנה יותר של המושג "משפחה". בכל מקרה, מינויו של אייך למנכלות מוזילה נתקל במערכה אכזרית ומשומנת היטב של ארגוני פוליטיקלי-קורקט. אלו לא רק הכריזו חרם על דפדפן פיירפוקס, אלא גם הפעילו לחץ על חברות נוספות (למשל אתר ההכרויות  Okcupid) לחסום את הגישה לכל משתמשי מוזילה, אם כי אתר ההכרויות הנ"ל בכל זאת הותיר למשתמשי הדפדפן הזה "אשנב" מסויים לכניסה. עיתונאים ותחקירנים חיפשו לכלוך נוסף על אייך כדי לחזק את האישומים, ובסוף מישהו גילה שהוא תרם כסף לקמפיין של המועמד הימני פאט ביוקנן כעשרים שנה קודם לכן. כעבור שבועיים, נכנעה מוזילה ללחץ ואילצה את אייך "להתפטר לטובת הקהילה והחברה".

התפטר מטעמי בריאות, אה... לטובת הקהילה והחברה. ברנדן אייך.

התפטר מטעמי בריאות, אה… לטובת הקהילה והחברה. ברנדן אייך.

רבים השוו את הקמפיין האכזרי הזה, שדרש לפטר אדם אך ורק בשל דיעותיו הפוליטיות, למשטרים טוטוליטריים מסויימים במאה העשרים, אולם חייבים להודות שלצד קווי דמיון מסויימים יש גם שוני גדול. הרדיפה האידיאולוגית בברית המועצות, למשל, נועדה לשמר מבנה כוח ושיטת משטר. אפילו "ציד המכשפות" של הסנטור ג'ו מקארתי נועד, לפחות לכאורה, להגן על המשטר האמריקאי מפני ריגול עוין. בניגוד לכך, רדיפתו של אייך נועדה להגן לא על ממסד אלא על רעיון. מכאן, אני רוצה להעלות טיעון פרובוקטיבי, אבל כפי שאראה בפרוטרוט להלן – מבוסס מבחינה היסטורית. הסופר מאיר שליו השווה בזמנו את המערכת המשומנת של הפוליטיקלי-קורקט לאינקוויזיציה, מנגנון החקירה של הכנסייה הקתולית בימי הביניים. פרשת אייך מוכיחה את צדקתה של הקביעה האינטואיטיבית הזאת.

רק רגע, יאמרו המתנגדים, איך אפשר להשוות חרם צרכנים בלתי אלים לארגון ששרף וריסק אנשים על גלגל העינויים? ראשית כל, ההתנגדות הזאת נובעת מחוסר היכרות עם האינקוויזיציה והרקע ההיסטורי שבו פעלה. עינוי והעלאה על המוקד אינם מטרה, אלא בסך הכל אמצעי טקטי. בעת החדשה המוקדמת, עינוי חשודים היה חלק אינהרנטי מדיני הראיות, ונעשה בו שימוש על ידי כל גופי החקירה, דתיים וחילוניים כאחד. שריפה היתה אף היא עונש מוות מקובל לעברות דתיות מסוג מסויים. אינקוויזיטורים רבים לא שאבו הנאה מסבל קורבנותיהם, והיססו מאד לפני שפנו למוקד ומכשירי העינויים. לעיתים קרובות חסו האינקוויזיטורים על חייו של הנאשם, במיוחד אם הגיע אליהם בפעם הראשונה. סביר להניח שאם האינקוויזיציה היתה קיימת ופעילה במאות התשע עשרה והעשרים, היא היתה משתמשת בשיטות אחרות, הומאניות יותר – שינוי דומה לזה שחל בפרקטיקה של בתי המשפט החילוניים.

תפקידה האמיתי של האינקוויזיציה, לפיכך, הוא לא לענות, לא לשרוף ולא להמיט סבל מיותר, אלא לכפות את האמונה הנכונה על הציבור. לא מדובר אפילו (בהכרח) בניסיון להגן על המשטר ומערכת הכוח הקיימת. אינקוויזיטורים שפטו והענישו לעיתים גם שרים ושועים, אם חרגו מגבולות האמונה. במילה "אמונה" אני מתכוון לא רק להתנהגות מן השפה ולחוץ. את הקיסר הרומאי, למשל, עניין שאנשים יתנהגו בדרך מסויימת. לא כל כך עניין אותו במה הם מאמינים. האינקוויזיטור, לעומת זאת, חושב באופן שונה. הוא רוצה שתאמין בלב שלם בתורתו של ישוע ובכנסייה הקתולית. המעשים שלך הם דרך להוכיח שאתה מאמין או כופר, אבל המתרחש בליבו של אדם – הוא העיקר. בעת החדשה המוקדמת, הדגש על אמונה שיחק לעיתים קרובות דווקא לטובת הקורבנות. כאשר בית משפט חילוני דן מכשפות לשריפה, לא עניין אותו אם המכשפה מתחרטת או לא – מטרתו היתה להגן על הציבור משלוחי השטן. בית משפט אינקוויזיטורי, לעומת זאת, קיבל לעיתים חרטה (אם לדעתו היא היתה כנה ובלבב שלם) ודן לעונש השפלה או מאסר כתחליף למוות.

 

inquisition

איך זה מתחבר למקרה שלנו? שימו לב לפרטי הקמפיין של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט נגד ברנדן אייך. למיטב הבנתי, הוא לא הואשם מעולם שהפלה להטב"ים באחד מתפקידיו הרבים. במילים אחרות, אין שום חשיבות למה שהוא עשה בפועל. הוא הואשם בכך שתמך בעמדה פוליטית לא נכונה, וגם החזרה בתשובה שנדרשה ממנו היתה באותו המישור:

עובדי מוזילה וקהילת המשתמשים העצומה שלהם ראויים ליותר מאשר מנהיג שמקדם שנאה וחוסר שוויון. על המנכ"ל ברנדן אייך להצהיר באופן חד משמעי כי הוא תומך בשוויון בנישואים [ללהטב"ים – ד"א]. אם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו להתפטר. ואם לא יתפטר, על הדירקטוריון לפטר אותו באופן מיידי.

mozilla_firefox_art-wide

שימו לב לניסוח. ברנדן אייך לא נדרש להצהיר שמוזילה, בהנהגתו, לא תפלה להט"בים. הוא אפילו לא נדרש להתחייב שהחברה שלו תקדם שוויון ללהטב"ים, או תתמוך בקמפיינים למען זכויותיהם. הוא לא נדרש להצהיר שמוזילה, כחברה, תומכת באופן מלא בשוויון בני בני אדם בלי קשר לנטייתם המינית. במקום זאת, תובעים ממנו להצהיר כי הוא, כאדם יחיד, "תומך באופן חד משמעי" בשוויון בנישואים. "חד משמעי" – בלי היסוסים, ספקות או "אה, בה, ציגלה, מה". האמונה הנכונה, בדיוק כפי שמכתיבה כנסיית הפוליטיקלי-קורקט, או שתאבד את משרתך. אין כאן שריפה, עינויים או אלימות, אבל התביעה מבני אדם אחרים להתאים את עצמם לאורתודוקסיה (אמונה נכונה) כפי שהיא מתפרשת בידי קבוצת מומחים – נותרה זהה. אין גם שינוי בדגש על תמימות האמונה: אייך נדרש לחזור בתשובה בהתלהבות, באמונה זכה ובלבב שלם.

ולא שהוא לא ניסה. מיד כשנכנס לתפקיד, נשבע אייך אמונים ל"כללי הקהילה" ולתקנות של מוזילה. כללים אלו מבטיחים שוויון מלא בקרב כלל העובדים ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפה פוליטית או נטייה מינית, ואף מתירים להם, בנדיבות רבה, להיות חברים בארגונים שמרניים שלא שותפים להשקפה הזאת. אבל אליה וקוץ בה: מי שחבר בארגון שלא שותף לתפיסת השוויון של מוזילה חייב "להימנע מהתבטאויות מסוג זה כל עוד הוא נמצא בשטח ששייך לחברה". כלומר, לרוב המצביעים בקליפורניה, אלו שתמכו ב-proposition 8, אסור להביע את השקפתם (אפילו באופן פרטי) "בשטח החברה" אם הם עובדי מוזילה. התקנות הללו, בפני עצמן, הן פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחירות הבסיסית של בני אדם להשקפה פוליטית. ובכל זאת, ברנדן אייך, שמגיע מהמחנה הפוליטי השני, הודיע שהוא מקבל אותם ואף יפעל, במסגרת תפקידו, למען זכויות להטב"ים. אולם בדיוק כמו בעת החדשה המוקדמת, האינקוויזיטורים לא התעניינו במעשיו של אייך אלא באמונותיו האישיות. וכל עוד אלו לא השתנו, למחוייבותו לפעול למען זכויות להטב"ים ולהימנע מהבעת עמדותיו במסגרת החברה לא היתה כל חשיבות. בסופו של דבר, הוא נאלץ להתפטר תוך מספר ימים. חברת מוזילה עצמה, שהיתה מודעת היטב לחשיבות החזרה בתשובה לכנסייה החדשה, לא היססה להצליף בעצמה בשבטים לעיני כל:

מוזילה מתגאה בסטנדרטים הייחודיים שלה, אך בשבוע שעבר לא הצלחנו לעמוד בהם. אנחנו יודעים מדוע אנשים חשים פגועים וזועמים – והם צודקים. לא היינו נאמנים לעצמנו. לא התנהגנו כפי שניתן לצפות ממוזילה: לא פעלנו מספיק מהר כדי לדון עם אנשים כאשר התחילה המחלוקת. אנחנו מצטערים. אנחנו חייבים להיות טובים יותר. […]  הארגון שלנו משקף שונות ואינקלוסיביות. אנחנו מעריכים תרומות מכולם, בלי קשר לגיל, תרבות, אתניות, מגדר, זהות מגדרית, שפה, גזע, נטייה מינית, מיקום גיאוגרפי ועמדות דתיות. מוזילה תומכת בשוויון לכל. […] אבל הפעם לא הצלחנו להאזין, לקיים דיאלוג ולהיות מונחים בידי הקהילה שלנו.

true_repentance
גם מוזילה, במילים אחרות, "חוזרת בתשובה": הזיהום הוכנס לתוך המחנה, הוא סולק והלבבות מיטהרים באמצעות הבעת חרטה כהלכתה. תקראו את ההודעה שלעיל, פעם ועוד פעם, ותחושו את פעימות הלב המהירות, את הפניקה ואת ההתפרסות – כיצד מוזילה מנסה להכניס לפסקה קצרה אחרת מקסימום של תארים ומונחים של פוליטיקלי-קורקט, כדי להראות שהיא בכל זאת נאמנה לאורתודוקסיה, שהחרטה שלה זכה, כנה ואמיתית. קחו את הטקסט הזה ותשוו אותו לוידויים של חוטאים שנחקרו בידי האינקוויזיציה, או אפילו לנאשמים במשפטי ראווה סובייטיים, ותראו את הדמיון, לפעמים כמעט מילה במילה. באופן ספציפי, הטקסט הזה מזכיר לי את נאום ההכאה על חטא של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לאחר שאולץ להתפטר בידי הועד המרכזי, כולל, ובמיוחד היבבות של "לא הייתי קשוב מספיק אליכם."

בסופו של דבר, לא רק שאייך איבד את עבודתו בשל השקפתו הפוליטית, אלא שלתקדים יהיה כמובן אפקט משתק ומשתיק. אם מנכ"ל פוטר בשל עמדותיו האישיות, מה יהא על עובדים חלשים יותר, או כאלו התלויים ברצונן הטוב של ועדות קביעות, קידום או מינויים ששיקוליהן נשמרים בסוד? כל מי שנמצא בצד הפוליטי הלא נכון ישמור את עמדותיו לעצמו, גם (ובעיקר) אם מדובר באנשי אקדמיה שחופש הדיעה הוא תנאי מרכזי והכרחי לעבודתם.

כאן יאמר מי שיאמר, שהפילוסופיה הפוליטית המודרנית, התיאוריה הביקורתית ושאר ירקות הוכיחו כי התפיסה ה"פשטנית" של חופש הדיבור, זו שגורסת שלכל אדם יש זכות לבטא את דעתו הפוליטית כראות עיניו, מיושנת ומתעלמת מעשורים של תובנות תיאורטיות חשובות. למשל, לפי טענה זו, חופש הדיבור צריך להיות מוגבל על ידי הזכות לשוויון ולכבוד אנושי (dignity), או במילים אחרות "יש מילים שפוצעות". כפי שכתב הרדיקל צבי טריגר, "מדוע להעדיף את זכותו של המעוול לעוול על פני זכותו של הקורבן"? הטענות הללו אינן חדשות. בעשורים הראשונים לקיומה של ברית המועצות, שללו את רוב הזכויות מבני המעמדות העליונים לשעבר, תוך טענה שזו הדרך היחידה ליצור שוויון בינם לבין המוני המקופחים. כך גם מצדיקות אוניברסיטאות אמריקאיות מסויימות את העובדה שהן מעניקות העדפה מתקנת לשחורים על פני לבנים, אפילו אם אותם השחורים הגיעו ממשפחות עשירות והלבנים – ממשפחות עניות. מעבר לפשטנות החלוקה הדיכוטומית בין "מדכאים" ל"מדוכאים" (אחד החוליים של התיאוריה הביקורתית לסוגיה), יש לשאול את השאלה: מה נעשה אם כולם ינהגו כך? בעיני נוצרים דתיים, למשל, גם הפלות פוגעות ב-dignity האנושי ואף בזכות הבסיסית לחיים. מה יקרה אם מעבידים נוצרים יפטרו עובדת שתומכת בזכות להפלה? הבעיה עם טיעוני ה-dignity למיניהם היא שהם מובילים אותנו למדרון חלקלק: כל אחד מפרש כבוד אנושי בצורה שונה, כל אחד רוצה לאזן בין זכויות של קבוצות שונות באופן נבדל, ואם נקבל בהבנה פיטורים הדדיים באמצעות רדיפות וחרמות צרכנים – הויכוח הרעיוני החשוב הזה יהפוך למאבק על פרנסה שבו החלשים נדרסים ו"כל דאלים גבר".

אני יודע לפחות, שמהיום לא אשתמש יותר בדפדפן פיירפוקס ובאף מוצר אחר של מוזילה, ואני מקווים שרבים אחרים ינהגו כמוני. חופש הביטוי יקר מדי, ונשפך עבורו יותר מדי דם, כדי שיירמס ברגליהם הגסות של נביאי הפוליטיקלי-קורקט. ומי שלא מגן על חופש הביטוי של יריביו הפוליטיים, שלא יתפלא כשישתיקו מחר אותו עצמו – באותם הנימוקים בדיוק.

%d בלוגרים אהבו את זה: