ארכיון הבלוג

לפצח גרעינים: מה היה מיוחד בפצצות האטום שהוטלו על יפן?

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

Little Boy - Wikipedia
לא כולם ראו בה נשק מיוחד. "ילד קטן" (Little Boy), פצצת האטום שהוטלה על הירושימה באוגוסט 1945

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

Henry L. Stimson - Wikipedia
תכנן להכניע את יפן באמצעות אסרטגיית הלם – מזכיר המלחמה האמריקאי הנרי סטימסון

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

בין פוקושימה להירושימה: יפן כמדינת סף גרעינית

מאמר דיעה זה התפרסם לראשונה ב-YNET. אפשר לקרוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

ב-15 לאוגוסט 1945, יום קיץ לח וחם ביפן ההרוסה והמותשת ממלחמה של שמונה שנים, בשעה 12 בצהריים, הכריז הרדיו במפתיע כי הוד מעלתו הקיסר הירוהיטו עומד לפנות בנאום לאומה. רבים מהיפנים, שהצליחו לפענח את השפה הארכאית של הקיסר בתוך רעש הרקע, הופתעו עד עמקי נשמתם. הם היו בטוחים כי הפלישה האמריקנית החלה, והקיסר עומד לבקש מהעם להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במקום זאת, ציווה עליהם הירוהיטו להניח את נשקם ולהיכנע לבעלות הברית.

באומה שהתרגלה, בשטיפת מוח של שנים רבות, לבוז לשבי ולקדש את הלחימה עד המוות, התדהמה היתה גדולה, אדירה. בין הסיבות שמנה הקיסר לכניעה היה "פצצה חדשה, אכזרית עד מאד" שפיתח האויב האמריקאי. אם יפן תמשיך להילחם, קבע, תסכן הפצצה הזאת לא רק את יפן אלא את האנושות כולה.

הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה" (צילום: איי פי)

בכך, העניק הקיסר הירוהיטו משקל משמעותי לשתי פצצות האטום שהשליכה ארצות הברית על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסקי, כחלק משיקוליו להיכנע ללא תנאי לבעלות הברית. ואכן, פצצות האטום גרמו לנזק בלתי נתפס. מלבד האבדות האדירות, בשתי הערים (קרוב ל-250 אלף איש בארבעת החודשים הראשונים) סבלה יפן במשך שנים מנשורת גרעינית, תחלואה גוברת, וציבור ענק של עקורים אומללים ונגועי קרינה.

אף על פי שבהפצצות הקונבנציונליות על טוקיו מספר הקורבנות היה רב אף יותר, פצצת האטום הפכה לצלקת, טראומה לדורות בתודעה היפנית. לאחר הכניעה, נפוצה בציבוריות היפנית תודעה של "לעולם לא עוד", ששיאה בהכרזה של ראש הממשלה איסאקו סאטו ב-1967: "יפן לא תייצר, לא תחזיק ולא תרשה שיאוחסן נשק גרעיני על אדמתה".

אולם ביפן, כמו במקומות אחרים, דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. במהלך המלחמה לא התקדמו ניסיונותיה של יפן לפתח נשק גרעיני מעבר לשלב המעבדה, אך הרעיון לא גווע גם לאחר הכניעה ותום המלחמה.

בחדרי חדרים, רחוק מעין הציבור, המשיכו מנהיגים וקובעי מדיניות יפנים לדון על האופציה הגרעינית. מדי פעם, התבטא אף אחד מהם בפומבי. ב-1964, למשל, אמר ראש הממשלה סאטו לנשיא ארצות הברית לינדן ג'ונסון כי אם סין הקומוניסטית מחזיקה בפצצות אטום, אין סיבה שיפן לא תחזיק בנשק כזה. זהו אותו סאטו ששלוש שנים לאחר מכן הצהיר בפומבי כי יפן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני.

בעיית הנשק הגרעיני היתה חלק מדיון כולל במדיניות הביטחון של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית אוסר על המדינה להחזיק צבא או לנהל מלחמה כלשהי. אולם כבר עם תום הכיבוש האמריקני, הבינו הן היפנים והן האמריקנים שכוח הגנה כלשהו דרוש ליפן, במיוחד באזור פרוע ובלתי יציב כמזרח אסיה, עם שכנות אגרסיביות וחמושות כסין העממית וצפון קוריאה.

יפן, לפיכך, שיחקה ב"נדמה לי". היא הקימה כוח מזוין, חמוש במיטב הנשק המודרני, וקראה לו "חילות ההגנה העצמית" (ביפנית: גִ'יהֵייטַאי). הכוח הזה, באופן רשמי, אינו צבא. לפי חוזה הביטחון שנחתם בין יפן לארצות הברית ב-1960, המדינה אף מתירה להחזיק בתחומה כוחות אמריקניים ניכרים שיוכלו להגן עליה בעת הצורך. אולם בכל זאת, נשק להשמדה המונית נותר, באופן רשמי, מחוץ לגדר.

כך, לפחות, הצהירו מנהיגי יפן בפומבי. למעשה, רבים מהם היו מודאגים, ובצדק, מהנשק הגרעיני של השכנות העוינות, סין וצפון קוריאה. כמה זמן תוכל יפן לסמוך על ה"מטרייה הגרעינית" האמריקנית? אולם בכל זאת, האליטה השמרנית ששלטה ביפן הבינה היטב את רגשות הציבור, הן ביפן והן בשכנות סין ודרום קוריאה. פיתוח רשמי של נשק גרעיני, מלבד היותו מנוגד לחוקה, עלול לעורר מהומות ביפן, להקים מרבצם את השדים של האימפריאליזם היפני וליצור מתיחות מסוכנת באזור כולו.

המדיניות שבחרה יפן היתה, כרגיל, משחקי "נדמה לי" והליכה על הסף. למעשה, כפי שמראה המקרה היפני, הקו בין תוכנית גרעינית למטרות שלום לתוכנית גרעינית צבאית דק עד מאד. בפועל, יפן מחזיקה במספר גבוה של כורים גרעיניים לייצור חשמל, שיכולים, תוך שנה לכל היותר, להיות מוסבים לשימוש צבאי. ואכן, אף בעשור הראשון למאה ה-21, הביעו ראשי ממשלה יפנים כשינזוֹ אָבֶּה את דעתם, בפומבי ובחשאי, כי יפן רשאית לפי החוקה להחזיק בארסנל גרעיני טקטי ומצומצם "למטרות הגנה עצמית", אולם מעולם לא נקטו בצעד המכריע.

דעת הקהל היפנית, כאמור, מתנגדת באופן גורף לפיתוח נשק גרעיני למטרות צבאיות. למעשה, אחרי האסון הגרעיני שהתרחש במרץ השנה בכור בפוקושימה, אפילו התמיכה באנרגיה גרעינית למטרות שלום ירדה בחדות. שורת סקרים שנערכו לאחר האסון, בין היתר על ידי העיתון אסאהי שינבון ורשת הטלוויזיה היפנית NHK, מראים כי קרוב למחצית מהנשאלים מתנגדים להפעלת כורים גרעיניים לייצור חשמל, ורבים אחרים שואפים לפתח אנרגיה חלופיות כדי לסגור אותם בעתיד.

בתגובה ללחץ הציבורי, אמר ראש הממשלה החדש, יושיהיקו נודה, כי יפן לא תבנה כורים גרעיניים חדשים ותשאף לסגור בהדרגה את הקיימים. במצב עניינים זה, ולמרות האיום הצבאי מצפון קוריאה, קשה לראות כיצד מנהיג יפני כלשהו משכנע את הציבור בנחיצותה של תוכנית גרעין למטרות צבאיות. למעשה, סביר להניח שכל פוליטיקאי שיעז אף להעלות רעיון כזה כתוכנית עבודה רצינית מסתכן בחיסול הקריירה הציבורית שלו.

כיום, ניתן להגדיר את יפן כ"מדינת סף" גרעינית. היינו, היא יכולה לפתח נשק גרעיני אך מעדיפה שלא לעשות זאת, ולמעשה, המצב הזה אידיאלי מבחינתה. כעת, נמצאת יפן עדיין תחת המטרייה הגרעינית האמריקנית. מדוע לה לערער את היציבות במזרח אסיה וביפן גופא על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית? במקרה חירום, יודעים מנהיגי יפן שיוכלו לעשות זאת במהירות.

תרחיש "יום דין" כזה עשוי להיות, למשל, מלחמה גדולה בין סין לארצות הברית שתפרוץ על שאלת טייוואן, או התקפה מטורפת של צפון קוריאה. אולם תרחישים כאלו נראים עדיין רחוקים. במקרה כזה, פיתוח נשק גרעיני בידי יפן יסמל את קריסתו המוחלטת של הסדר שקבעו האמריקנים לאחר מלחמת העולם השנייה, וכניסה של העולם לעידן דמים חדש, כאוטי ולא צפוי. למען יפן, מזרח אסיה והעולם כולו, יש לקוות שהיום הזה לעולם לא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: