ארכיון הבלוג

טיפת דיו רעילה: האסטרטגיה הקטלנית של פקיסטן

אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

Image result for Afghan road

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

Image result for Zia ul haq

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

Image result for Hamid Gul

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

Image result for Benazir bhutto

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

Image result for Asif Nawaz

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

Image result for 9.11

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

 

 

הארץ הטהורה: את מי יכול לנצח הצבא הפקיסטני?

פרופ' כריסטין פייר, חוקרת טרור ומומחית לדרום אסיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, פותחת לנו צוהר לתבערה הפוליטית בפקיסטן ובתת היבשת ההודית. הצבא הפקיסטני הכושל, טוענת פייר, לא מסוגל להביס אף אויב, חוץ מהדמוקרטיה הרעועה של ארצו. בכך, הוא משתמש בכל כלי אפשרי, החל מהפיכות גלויות וכלה בשחקן קריקט שהפך לפוליטיקאי והתעשר בנסיבות חשודות. במקום להגן על הדמוקרטיה, בית המשפט העליון הפך לכלי נרצע של הצבא תחת מעטה מפוקפק של אקטיביזם שיפוטי. ינשוף פוליטי-מדיני על הגבולות העמומים בין שחיתות, צבא ומשפט ברפובליקה האסלאמית של דרום אסיה.

המאמר תורגם, ברשותה הנדיבה של המחברת, וניתן לקרוא אותו במקור באתרה האישי.

Image result for Pakistan Crisis

לפקיסטן יש ראש ממשלה חדש, נכון לעכשיו. ביום שלישי שעבר, הפרלמנט הפקיסטני ערך ישיבה מיוחדת על מנת להדיח את נוואז שריף מהליגה המוסלמית של פקיסטן (PML-N), שהופל בהפיכה שיפוטית בשבוע האחרון. שאהיד חקאן עבאסי, נאמן מושבע של שריף, אמור לחמם את הכיסא הנשיאותי, עד שהמפלגה תספיק לארגן מושב בפרלמנט לאחיו של שריף, שבאז, בבחירות המיוחדות הקרובות. המינוי הזה, כמובן, הוא הכנה שנועדה להצניח את שבאז לכס ראש הממשלה.

אין זה מפתיע שנוואז שריף הודח. מה שכן מפתיע, זו העובדה שהצליח להחזיק מעמד זמן כה רב. ראש הממשלה היה בכוונות של הצבא עוד לפני השבעתו, ומיד לאחר שזכה בניצחון גורף בבחירות 2013. למעשה, שריף הודח על ידי הצבא כבר פעמיים. שבאז שריף, לעומתו, הרבה יותר נוח מבחינת הצבא. בניגוד לאחיו, הוא נמנע מעימותים ודואג לשמור על קשרים חמים עם הגנרלים.

אלו התנאים שמאפשרים לך לשמור על השלטון בפקיסטן. בעוד שלמדינות רבות אחרות יש צבא, לצבא הפקיסטני יש מדינה. בעיני הכוחות המזויינים רבי העוצמה, דמוקרטיה אמיתית היא רעיון מתועב. כבר לפני זמן רב, הצבא לקח לעצמו את הזכות להתערב כטוב בעיניו, ודאג להזכיר לאומה שוב ושוב שהוא המושיע היחיד, בעוד פוליטיקאים אזרחיים הם אסון לאומי. מאז ההפיכה של הרמטכ"ל איוב חאן באוקטובר 1958, הצבא שלט ללא הפסקה במדינה באופן ישיר או עקיף. למעשה, הצבא היה טוב בשמירה על כוחו הרבה יותר מאשר במלחמות מול אויבים חיצוניים. בשנת 2008, הסתיימו תשע שנות דיקטטורה בראשותו של גנרל פרווז מושראף, ופקיסטן שבה להיות דמוקרטיה באופן רשמי. מאז, המשמר הפרטוריאני הטורפני של המדינה נתקל בבעיה הולכת ומתגברת: הדמוקרטיה הפקיסטנית, פגומה ככל שתהיה, החלה לנעוץ שורשים מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. אף על פי שהבחירות שהביאו את שריף לכס ראש הממשלה לא היו נקיות מכל מתום, היתה זו הפעם היחידה שממשל דמוקרטי סיים את תקופת כהונתו והעביר את השרביט לממשל דמוקרטי אחר (אם כי לא בלי בלגן משמעותי שבישל הצבא).

Image result for Pakistan Crisis

הדמוקרטיה צומחת בכל זאת, מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. בתמונה: גנרל עם שפם מטופח.

בין שנת 1988, שבה כוננה מחדש הדמוקרטיה בעקבות מותו של גנרל מוחמד זיא אל-חאק בהתרסקות מטוס, ושנת 1999, הצבא הצליח להדיח את שתי ממשלותיה של בנזיר בוטו ב-1990 ו-1996 ואת ממשלתו של שריף ב-1993. ב-1999, שוב הדיח הצבא את שריף בהפיכה ללא שפיכות דמים. אך בהתחשב בעובדה שהדמוקרטיה הצליחה לעמוד ברוחות העזות מאז 2008, משקיפים קיוו בזהירות שעם התבססותה, יהיה קשה יותר לצבא לחתור תחת ממשלות ולחולל הפיכות צבאיות גלויות. הבעיה היא שהגנרלים הבחינו בכך אף הם, והחליטו למנוע מהדמוקרטיה לנעוץ שורשים עמוקים מדי.

הצבא אמנם חשש באופן כללי מאובדן המעמד הדומיננטי שלו בפוליטיקה הלאומית, אולם היו לו סיבות ספציפיות לדאוג בנוגע לראש הממשלה שריף. לגנרלים יש זיכרון ארוך, והם לא שכחו כיצד שריף ניצל את זכותו החוקתית והחליף ב-1998 את הרמטכ"ל ג'האנגיר קרמאט בפרווז מושארף (לא רעיון טוב במיוחד, כפי שהוכיחו לנו האירועים שהתרחשו לאחר מכן). הצבא לא שכח גם כי שריף ניסה, בלי הצלחה יתרה, להדיח את מושארף ב-1999 בשל ניהול כושל של מלחמת קארגיל מול הודו, מלחמה שהסתיימה בכישלון מביש. גרוע מזה, שריף הדיח את מושארף בשעה שהרמטכ"ל היה בסרי-לנקה, וסירב לתת למטוסו לנחות. למושראף לא היה דלק והוא לא היה יכול לנחות בשום מקום אחר. הצבא הסיק שמדובר בניסיון לחסל את מושראף והזניק הפיכה צבאית. באקט של נדיבות, הרמטכ"ל לא תלה את שריף, רק הגלה אותו לערב הסעודית. גם לשריף יש זיכרון ארוך. כשהדמוקרטיה חזרה, ראש הממשלה דרש שמושארף יעמוד לדין רק בשל השעיית החוקה ב-2007, אבל לא בגין ההפיכה הצבאית ב-1999. אולם עצם המחשבה שאחד משלהם יעמוד למשפט על בגידה, גרמה לגל פניקה בקרב רוכבי הסוסים. לא רק מושארף יעמוד למשפט, אלא כל המוסד שבראשו עמד. אפילו יומרותיו של הצבא למלא תפקיד בניהול המדינה עלולות לעמוד בספק. בפועל, המשפט לא נפתח מעולם, בשל לחץ צבאי בלתי מתפשר, ומושארף עדיין חי ב"גלות" נוחה בדובאי ובלונדון. מסיבות מסתוריות כלשהן, יש לו אפילו כסף לדירות יוקרה.

Image result for Nawaz Sharif

לא מקובל על הצבא- ראש ממשלת פקיסטן המודח, נוואז שריף

שריף מינף את כוחו היחסי בניסיון להנהיג שליטה אזרחית כלשהי על המנגנון הצבאי המנופח. הוא לקח את תיקי החוץ והביטחון לידיו, במקום לתת אותם לאנשי צבא כמקובל. זאת בנוסף לכוונותיו המוצהרות לשפר את היחסים עם הודו ולחזק את הקשרים הכלכליים והאחרים עם אויבתו המושבעת של הצבא ממזרח. כך, ניצל שריף כל הזדמנות לתקשר עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. ובאקט שהצבא ראה כבגידה במולדת ממש, לשריף אפילו היתה החוצפה לנסות ולוותר על האסטרטגיה ארוכת-השנים של מניפולציות באפגניסטן, מדינה שנחשבה באופן מסורתי כ"עומק אסטרטגי" של פקיסטן נגד הודו. בנוסף, התחייב ראש הממשלה לנהל משא ומתן עם הטליבאן הפקיסטני, שהשתולל במדינה במשך יותר מעשור. הצבא, מסיבותיו שלו, רצה להריץ מבצע צבאי סלקטיבי נגד הטליבאן במחוז צפון ווזיריסטאן. מבצע "זארב אל-אזב", שהסתיים באפריל 2016, היה כל כך "מוצלח" שהצבא נאלץ לפתוח במבצע נוסף, "ראד אל-פסאד" בראשית 2017.

בעוד הצבא תכנן לטפל בשריף מאז שחזר לשלטון ב-2013, האופציות שלו היו מוגבלות. ראש הממשלה זכה הרי ברוב מוחלט בפרלמנט, והגנרלים לא היו יכולים להדיח אותו באמצעים תככים ותמרונים קואליציוניים. הפקיסטנים לא התחננו לצבא שיבוא להציל אותם, וכל הנסיונות לחולל כאוס פנימי באמצעות אימראן חאן, שחקן קריקט חובב נשים שהפך לפוליטיקאי, או טאהר אל-קאדרי, כהן דת אקטיביסט ממוצא פקיסטני-קנדי, לא הניבו תוצאות. לרשות הצבא הפקיסטני לא עמד אפילו הסעיף החוקתי שאפשר לו להדיח ממשלות במקרים קודמים. תיקון 58-2(ב) נקבע ב-1985, והפך על ראשה את המערכת הדמוקרטית-פרלמנטרית של פקיסטן שהתבססה על ראש ממשלה חזק ונשיא עם כוח סמלי. התיקון נתן לנשיא דאז, זיא, סמכות גורפת לפזר את הפרלמנט הלאומי ואת הפרלמנטים המחוזיים, דבר שכמובן ניצל מיד. אולם ב-2010, הנשיא אסיף עלי זרדארי חתם על התיקון ה-18 לחוקה, שהשיב את פקיסטן למשטר דמוקרטי פרלמנטרי מסורתי יותר. הכלי המסורתי ניטל מידי הצבא, והוא נאלץ למצוא דרכים חדשות לרסן את הדמוקרטיה.

Image result for imran khan

התעשר בנסיבות מפוקפקות – אימראן חאן

לפיכך, מיד לאחר הדחתו של מושארף, התחיל הצבא לטפח את בית המשפט העליון. הפארסה השיפוטית שהובילה להדחתו האחרונה של שריף הוכיחה כי מערכת המשפט עודנה כלי בידי הצבא לקצץ את כנפי הדמוקרטיה. באפריל 2016, מאגר המסמכים המודלפים שנודע כ"ניירות פנמה" הוכיח כי משפחתו של שריף מחזיקה חברות בחוץ לארץ. אימראן חאן, שגם העושר שצבר מפוקפק ביותר, ניהל מסע מחאה רעשני ואיים לשתק את הבירה איסלמבאד, ובעקבות זאת, הסכים בית המשפט העליון להקים ועדה שיפוטית שתחקור את האשמות השחיתות נגד שריף. למעשה, יכולתו של חאן לשנע קהלים גדולים קשורה בסבירות גבוהה לכספים שהוא מקבל מה-ISI, השירות החשאי של פקיסטן, ויש סיבות טובות לחשוד שאותו שירות אחראי גם לעלייתו הפתאומית כמעט של חאן לזירה הפוליטית בשנת 2010. אולם ההאשמות המקוריות נגד שריף לא הוכחו מעולם. כדי להדיח אותו בכל זאת, השתמש בית המשפט העליון בסעיף 62, סעיף מוזר בחוקה הפקיסטנית המתבסס על המושג המעורפל של "מוניטין מוסרי". בית המשפט השתמש גם בסעיף 99 (ו) ל"חוק ייצוג העם" מ-1976, המתיר להדיח אדם מתפקיד אם איננו "נבון בדרכיו, רודף צדק, נמנע מבזבוזים, כנה וישר דרך." ב-2014, הודה אחד משופטי העליון כי החוקה אינה מגדירה את המושגים הללו באופן מדויק.

Image result for Pakistan supreme court

בעוד יש המהללים את המהלך הזה כניצחון של בתי המשפט על פוליטיקאים מושחתים, אחרים מבינים את האמת: מדובר ביישום שרירותי וסלקטיבי של קריטריונים מגוחכים ומעורפלים כדי לשלוף קוץ הנעוץ זמן רב מדי בבשרו של הצבא. אין ספק ששריף מושחת, בדיוק כמו כל שאר הפוליטיקאים בפקיסטן. אולם באמצעות סילוקו, יצר בית המשפט תקדים מסוכן של הדחת ממשלות נבחרות. מפני ששבאז שריף הוא שחקן מקומי עם ניסיון בינלאומי מועט, הגנרלים מאמינים שיוכלו להשפיע עליו בנושאי הליבה כמו היחסים עם הודו, ארצות הברית, סין ואפגניסטן. אולם בכל זאת, הצבא יצטרף לעבוד קשה כדי לעקור את הרגשות החיוביים שנותרו כלפי נוואז. בטווח הארוך, ינסו הגנרלים לסכסכך את חברי המפלגה אלו עם אלו כדי לנטרל את כוחה של משפחת שריף בנחלה הפוליטית שלה. בעוד יש המהללים את מערכת המשפט הפקיסטנית ששחררה כביכול את המדינה מפוליטיקאי טורפני, האם יעזו השופטים האצילים לעשות משהו נגד הצבא עם איזושהי מידה של נחישות? ספק רב. אף בית משפט פקיסטני לא העז מעולם להעמיד גנרל למשפט על בגידה, ובוודאי לא על זוטות כמו שחיתות. תהיה לנו סיבה לחגוג רק אם בית המשפט יצא כנגד הגנרלים, האיום האמיתית על הדמוקרטיה הפקיסטנית. עד אז, בית המשפט אינו אלא כלי בידי הצבא לגזום את ענפי הדמוקרטיה בפקיסטן.

פרופ' כריסטין פייר היא פרופסור חבר במרכז ללימודי שלום וביטחון (CPASS) בבית הספר ע"ש אדמונד א.וולש לשירות החוץ באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ומומחית נודעת ללימודי הודו, פקיסטן ואפגניסטן. היא גם רקדנית עמודים שתופרת את תחפושותיה ותלבושותיה בעצמה. בעבר היתה גם בודי-בילדרית. בזמנה החופשי, פרופ' פייר אוהבת לבשל ואפילו כתבה רב מכר על "המטבח של ארצות ציר הרשע ומדינות מעצבנות אחרות".

Image result for Christine Fair

פרופ' כריסטין פייר – התמונה נלקחה מאתרה האישי של המחברת

C. Christine Fair is an associate professor at the Center for Peace and Security Studies (CPASS), within Georgetown University's Edmund A. Walsh School of Foreign Service, and an acclaimed regional expert in Indian, Pakistani and Afghani studies. She is a reasonably accomplished pole dancer who even knits and crochets her own costumes. In college she was a competitive bodybuilder. In her free time, she likes to cook and even authored a cult best seller Cuisines of the Axis of Evil and Other Irritating States.”

 

 

 

פרדוקס אדי הדלק: איך צומח הטרור הג'יהאדיסטי

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

Automobile_exhaust_gas

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

ht_tashfeen_malik_float_jc_151204_12x5_1600

המחבלת תשפין מאליק

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

מערכת הניטור נכשלה - אוניברסיטת בהאא א-דין זכריא במולטאן

מערכת הניטור נכשלה – אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא במולטאן

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה - עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה – עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

הענק המדשדש – מחירו של הבוץ האפגאני

איזה כשל עמוק, בסיסי, עומד מאחורי הדשדוש האמריקאי באפגניסטן? בין הרים אכזריים, במדרונות קרח ובוץ, תורת הלחימה המערבית מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה. הינשוף במבט חדש על אסטרטגיה צבאית.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: