אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, הוא האיש. סיפורו המוזר, קומדיה מרהיבה של טעויות צבאיות מגושמות ומגוחכות, עשויה להעלות מספר תהיות גם אצל קוראים ישראליים. כמה כספים אנחנו מבזבזים על ה"קוצ'אלים" שלנו, ועל מערכת גיוס החובה שמעלה אותם על מדי זית? ינשוף צבאי-אסטרטגי על בולענים בירוקרטיים, בזבוז צבאי וחייל משונה אחד.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, נופל אליה בדיוק של טיל מונחה לייזר. הצעיר האמריקאי הנ"ל, פקיד בנק במקצועו, לא היה בדיוק הטיפוס שצבאות מחפשים. למעשה, הוא ניסה לעשות הכל כדי להימנע מגיוס לחזית במלחמת וייטנאם, אבל בניגוד למשתמטים אידיאולוגיים יותר, לא חיפש דרכים לריב עם המערכת אלא לעבוד מסביבה. המקרה המוזר שלו עשוי ללמד אותנו לקח חשוב על הבעייתיות של גיוס החובה, לא רק בארצות הברית אלא גם בישראל.

קוצ'אל התגייס לצבא, כאמור, באוקטובר 1966, ויועד לפלוגת לוגיסטיקה, שהיתה אחראית לסידורי הסקה בחזית. לאחר טירונות מזורזת וחופשה קצרה בביתו, הוא התבקש להתייצב במחנה הקליטה פורט מיד במרילנד, ובאופן ספציפי בחדרו של סמל המיון. לסמל הוא הגיע באיחור, וכשננזף טען להגנתו כי איחר לקום מהמיטה. מכאן, התחילה קומדיה נהדרת של טעויות. סמל המיון, ככל הנראה, שכח לתת לקוצ'אל את הטופס המתאים, שהיה אמור להבהיר לו היכן עליו ללכת. הוא לא טרח לברר. בכל מקרה, החייל האמיץ לא התייצב למתחם היחידה אליה התבקש להגיע באותו הבסיס. מפקד יחידת ההסקה, שקיבל הודעה שקוצ'אל אמור להגיע אליו, שלח צוות חיפוש שליקט כמה "מאחרים בנשף" אחרים, אבל עקבותיו של קוצ'אל לא נודעו. בהתחלה הוא עבר למגורים של נבחרת הכדורגל, ולאחר שסולק משם בידי האחראי, השתלט על חדר בבניין מגורים נטוש ואכל בקביעות ב"חדר האוכל הכללי" (שכדי להיכנס אליו לא נדרשה תעודה). לאחר מכן עבר לחדר בבניין אחר ("כי חש בדידות"), ואפילו הלך בקביעות לקבל את משכורתו הצבאית במשרד השלם. איש במשרד השלם לא טרח לוודא מי החייל שאוכל על חשבון המדינה בלי למלא תפקיד כלשהו. לפעמים, הלך לגוב האריות – המשרד של סמל המיון – כדי לקבל טופס תור לרופא הצבאי. אף אחד לא עצר אותו שם.

רק כעבור חודשיים, בדצמבר, הוכרז קוצ'אל כ"נפקד", בעודו שוהה מתחת לאף של המשטרה הצבאית בבסיס עצמו. ובכל זאת, הפז"מ דופק, ורשויות צבא אחרות החליטו באותו הזמן ממש לקדם אותו מטוראי לטר"ש, פרס על שירותו המסור והנאמן. האפסנאות גם טרחה לנפק לו בגדים חמים לחורף. בינואר הוא סוף סוף הוכרז כ"עריק", אבל גם ההכרזה הזאת לא לוותה בשום פעולה ממשית. רק חודש לאחר מכן, בפברואר, החליטה המפקדה לספק רשימה של עריקים לכל חדרי האוכל ומשרדי השירות, וקוצ'אל נעצר בתור לתשלום משכורת צבאית. הוא התבקש לדווח לסמל המחלקה, שהפנה אותו למשרד מפקד החטיבה. קוצ'אל הלך למשרד, וכאשר ראה ש"התור ארוך מדי" פשוט עזב בלי להודיע ונעלם מהרדאר.

בינתיים, הקונגרס האמריקאי נכנס לסיפור. חבר הקונגרס של קוצ'אל, כמסתבר, קיבל תלונה מהוריו, שדאגו לשלומו בבסיס הצבאי הענק והמסובך. הוא פנה לרשויות הצבא, אולם אלו שוב לא הצליחו לאתר את קוצ'אל. רק ביוני, כאשר העיתונות התחילה לעקוב אחרי הסיפור, החליט החייל הנעדר להסגיר את עצמו סוף סוף למשטרה הצבאית, בעצת חבר הקונגרס שלו. הוא הועמד למשפט צבאי בעון עריקות, ולמרבה הגיחוך זוכה בשל בעיה טכנית כלשהי. "זו הזנחת התפקיד החמורה ביותר שראיתי מעודי," כתב נשיא בית המשפט בפסק הדין, "חוסר האחריות הגדול ביותר." ואז פנה לנאשם בעצה מעשית: "אני ממליץ לך להתבגר קצת." קוצ'אל נשלח ל"אימון מתקדם", ובילה את יתר הקריירה הצבאית המזהירה שלו בתור פקיד.

כפי שידוע לכולם, מסוכן להסיק חוקים וכללים מתוך אנקדוטות, אבל באותו התקופה – קוצ'אל ממש לא היה החייל היחיד שנעלם מהרדאר של המערכת הצבאית. הנזק שנגרם בשל הבלגן שאפשר העדרויות כאלו לא היה אנקדוטלי בלבד. למעשה, לפי ההיסטוריון הצבאי ויליאם דונלי (שכתב לאחרונה על הסיפור של קוצ'אל ב-Journal of Military History), תוכנית שאפתנית לשיפור כוח האדם, שהתיימרה "לעבור תוך שנתיים למערכת ניהול משאבי צבא מודרנית, עדכנית ומשולבת בהתאם להתפתחויות מדעיות בניהול משאבים ותפעול ותוך התחשבות בעקרונות היעילות, העלות והתועלת", נכשלה בשל הכאוס המוחלט ששרר בשינוע חיילים, קצינים וקבלנים צבאיים ממקום למקום.

לפי ויליאם דונלי, חלק מהבלגן שאפשר את הסיפור של קוצ'אל נגרם בשל החלטתו של צבא ארה"ב לעבור למערכת גיוס חובה בזמן מלחמת וייטנאם. מי מבינינו ששירת בצה"ל, צבא החובה שלנו, לא ראה מסביבו קוצ'אלים למכביר? אני לא מדבר על חיילים שנעדרו בהכרח מהשירות, אלא על ג'ובניקים חסרי מוטיבציה מסוג אלו שהוצגו בסרט "אפס ביחסי אנוש". חיילים כבויי מבע שממלאים תפקידים מיותרים, בין אם מדובר באחראי דיגול, משק ממטרות, שומר על מכונות צילום או משק"ית נייר וגריסה. כשהחיילים הללו ממלאים את תפקידם, הם סתם צורכים משאבים צבאיים ומסרבלים את המערכת. שימו לב לחוק שקבע נורת'קופ פרקינסון, אחד מהוגי הניהול המבריקים ביותר במאה העשרים (עוד על משנתו החכמה והמשעשעת להפליא, בפוסט קודם): "בירוקרטים יוצרים עבודה זה לזה".  ריבוי פקידים מיותרים יוצר מחלקות שאין צורך בהן, נהלים תמוהים, וצורך להגיה, לערוך ולהתייחס למאות מסמכים שנוצרים מכלום ומסתיימים בכלום. התסבוכת הבירוקרטית הזאת – היא ולא אחרת – יצרה את הבלגן שקוצ'אל שגשג בו במשך חודשים ארוכים. כלומר, החייל המיותר שהצליח להתחמק מהמערכת לא היה הבעיה העיקרית – אלא דווקא המוני החיילים המיותרים שעבדו יומיום במשרדיהם ויצרו את המערכת הכאוטית שאפשרה לפארסה להתרחש מלכתחילה.

אני לא טוען, כמובן, שלגיוס חובה אין יתרונות. במדינה מפולגת כמו ישראל, למשל, יש לו חשיבות כזירה לאינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות באוכלוסיה. אבל כמו כל דבר, לגיוס חובה יש תג מחיר כבד בדמות בירוקרטיזציה, חוסר יעילות ובזבוז כספים. כמה משאבים מושקעים בלכידת כל מיני קוצ'אלים שמתחמקים משירות, בחינתם בועדות כאלו או אחרות או הזנתם בבתי כלא צבאיים? חשוב מזה: כמה משאבים משקיעה המערכת בהמוני חיילים מיותרים, שרבים מהם מקבלים לא רק משכורת צבאית (מצומצמת) אלא גם תשלומי משפחות והטבות צבאיות אחרות? כמובן שאם יפרוץ לחיינו "השוויון בנטל" והצבא יתחיל לגייס חרדים, המשאבים שיידרשו לסיפוק צרכיהם הדתיים והתרבותיים המיוחדים יהיו גדולים אפילו יותר, ככל הנראה גדולים בהרבה מהתרומה של רוב החיילים החדשים הללו.

בתנאים מסויימים, צבא מקצועי עשוי להעניק משכורות גבוהות במקצת ממשכורות השוק, ואז אנשים איכותיים יתחרו על הזכות לשרת בו ויבלו את מיטב זמנם בעבודה ולא בקריאת עיתונים ושתיית קפה במשרד הרס"ר. לצבא מקצועי, כמובן, יש גם חסרונות לא מעטים. אבל כל פעם שעולה הרעיון, ובכירי צה"ל נקראים להגיב עליו, הם לא טורחים להתייחס לטיעונים ברצינות ורק מספרים לנו כמה נהדר הוא מודל "צבא העם". אני מודע, דרך אגב, לכך שהצבא מנסה לחסוך – ובזבוזים לא מעטים אכן הופחתו. אבל איש לא חושב לשנות את המבנה הבסיסי שגורר אחריו כיסים עמוקים של חוסר יעילות. גם אם לא נעבור לצבא מקצועי מלא מחר בבוקר, כדאי לשקול את האפשרות, ולבדוק עד כמה היא עשויה לחסוך לנו בהתחשב בעלויות ובבזבוז המסיבי של צה"ל כפי שהוא כיום. הקוצ'אלים לא רוצים להיות בצבא. אולי כדאי להפסיק להכריח אותם.

נ.ב. הכלכלן אורי כץ כתב שתי רשומות מעניינות בזכות הצבא המקצועי, שיכולות לשמש חומר גלם חשוב לדיון שמתנהל בתגובות לפוסט הזה. ראו כאן   וכאן. אני חושב שהנקודה המעניינת ביותר בהצעות של אורי, היא דרך מעשית לעבור בהדרגה לצבא מקצועי יותר בלי מהפכות מיותרות ובלי לפגוע בביטחון המדינה.

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי."

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כינרת זמורה-ביתן, 2003), עמ' 49

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98)

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון:

"המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו." (עמוד 97) במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011) תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89)

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל." (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95) זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי." (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014)

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול." (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.