בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בטור אורח לינשוף, טוען ד"ר יגיל הנקין כי סיפורו האישי של בירד משקף את תהפוכות יחסי הגזע בארצות הברית, את התמורות שעברו על המפלגה הדמוקרטית, ואת הקו הדק בין גזענות לבין זכויות אזרח בהיסטוריה ובתודעה האמריקאית.

לפני מספר שנים, אבל במיוחד בזמן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועוד יותר מכך במהלך המירוץ לנשיאות, הזכירו לג'ו ביידן את קרבתו ואת הספדו, כסגן נשיא, לסנאטור הדמוקרטי הוותיק רוברט ס. בירד (Byrd). הלה היה בצעירותו חבר הקו-קלוקס-קלאן, ולאחר מכן כיהן למעלה מחמישים שנה בסנאט כנציג מדינת ווסט ווירג'יניה. אתרי אינטרנט וצייצני טוויטר לרוב כינו את בירד 'איש הקו-קלוקס-קלאן', ומבקרים גינו את הספדו של ביידן – שכינה את בירד "המגן הנחרץ ביותר לא רק של המדינה [ווסט וירג'יניה] אלא גם של דרך החיים שלה", ואף שיבח את "נאמנותו הנחרצת… לעקרונותיו", את "האומץ" שלו וכן הלאה. כמו הנשיא אובמה, שגם הוא דיבר באותה הלוויה, ביידן לא התייחס במפורש לחברותו המביכה של בירד בקלאן.

בכל מקרה, כיוון שהספורט הלאומי הדמוקרטי לאחרונה הוא דרישת-גינוי-לטווח-בינוני מטראמפ, וכיוון שהספורט הפרוגרסיבי הלאומי בארה"ב (לא רק פרוגרסיבי, אבל כרגע בעיקר פרוגרסיבי) הוא חשיפת עוולות גזעניות מן העבר, או הוקעת מישהו שהתחפש לשחור לפני 15 שנה, או מישהו שהתבטא באופן לא הולם לפני מעט או הרבה שנים, שלא לדבר על כמובן אנדרטאות לזכר כל דמות היסטורית בערך, אז ברור שהצד השני שמח לומר להם, בטח רגע לפני הבחירות לנשיאות, היי היי היי, מה העניין עם הקלאן? זה לא אתם שדורשים גינוי על ימין ועל שמאל? ראו, הנה בידן בעצמו משבח איש קלאן לשעבר!

כמה אתרי חדשות, כגון רויטרס , יצאו ב'בדיקת עובדות', שהזכירה יותר מכל את הסיפור על אותו אחד שאמרו לו שאשתו בוגדת בו עם חברו פלוני אלמוני.
"סתם השמצה", הגיב האיש.  "גם כן חבר, שלום שלום ולא יותר".

אז כמו הבדיחה שבה הבעל הנבגד מתמקד ביחסים בינו לבין פלוני-אלמוני כשברור שהנושא הוא היחסים בין אשתו לפלוני אלמוני, בדיקות העובדות הללו נטו להתמקד בהפרכת אי-דיוקים והגזמות שלא בהכרח היו רלוונטיים. למשל, כמעט כל בדיקות העובדות שראיתי ציינו *בכותרת*, שבירד לא היה "הקוסם הגדול" של הקו-קלוקס-קלאן, כפי שנטען, ובגוף ההודעה אפשר היה ללמוד שהוא היה רק "הציקלופ רם-המעלה". מה ההבדל? 'הקוסם הגדול' (או טכנית, הקוסם האימפריאלי הגדול) היה מנהיג הקו-קלוקס-קלאן עד לפירוקו ב-1944 (על העניין הזה ראו במאמר שלי שיתפרסם ב'דיומא' בקרוב, וסוקר את עלייתו המטורללת ונפילתו של הקלאן בשנות העשרים). לעומת זאת הציקלופ רם המעלה הוא בעצם ראש סניף מקומי של הקלאן. אז הוא לא היה בוס גדול בקלאן, רק בוס קטן! יופי, נרגעתי.

חלק מ'בודקי העובדות' הסתמכו על האוטוביוגרפיה של בירד מ-2005 כדי להוכיח שהוא באמת שינה את עמדותיו , ואף הגדיר את הצטרפותו לקלאן כ"טעות טפשית". להסתמך על אוטוביוגרפיה כהוכחה… טוב, אפילו לגבי מה האדם באמת חושב זה קשה, לא כל שכן לגבי מה שחשב פעם. ראוי להזכיר כי בודקי עובדות אינם בודקי נאראטיב.

אז האם ג'ו ביידן הספיד איש קלאן? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש לדון בתולדות חייו של רוברט בירד. כמו בודקי העובדות, ניסה גם בירד להציג באוטוביוגרפיה שלו את חברותו בקלאן כאיזו משובת נעורים, ואת עצמו כליברל-שנולד-מחדש. לצורך כך, בירד נטה לשכוח כמה וכמה דברים. למשל את זה שטכנית הוא לא היה יכול להיות חבר הקלאן מ-1944 ואילך (הוא היה חבר למשך שנה ב-1942-1943), כי הקלאן התפרק באותה שנה ומאז לא התקיים ארגון ארצי כזה, ולמשך כמה שנים כמעט ולא היו גם ארגונים מקומיים. הוא גם בדרך כלל לא טרח להזכיר שהוא היה גם 'קליגל' – מגייס של הקלאן. כמה מגייס? נטען שהוא גייס 150 חברים לקלאן, וכך התגלו יכולותיו הארגוניות שהובילו אותו מאוחר יותר לפוליטיקה. אפילו ב-2005, בירד עצמו ציין ש"הטעות הטפשית" חשפה את הכשרונות שהובילו אותו לפוליטיקה.

באוטוביוגרפיה שלו, "בן שדות הפחם של האפאלאצ'ים" טען בירד שבהצטרפותו לקלאן הוא "נכנע לחלק מהמסרים החיוביים שהקלאן הציג, כמו פטריוטיזם, שימור והגנת דרך החיים האמריקאית והתנגדות לקומוניזם", וטען שלמרות ש"היו לי חוויות טובות עם כמעט כל השחורים שהכרתי כאדם צעיר", עדיין הוא הושפע מ"הפחדים והדעות הקדומות ששמעתי בילדותי… הרגשתי את חוסר האמון והחשדנות בשחורים, ככלל, שהיו נפוצים בזמנים ובמקום [שבו חייתי]".

בירד, נציין בעדינות, קצת טייח את עברו. באותה תקופה הוא היה גזען פאר-אקסלאנס. ב-1945 הוא כתב לסנאטור הדמוקרטי תיאודרה בילבו, בעצמו איש קלאן בעברו, איגרת חריפה נגד שילוב שחורים בצבא האמריקאי. בירד הגדיר את עצמו כ"אמריקאי טיפוסי, איש הדרום, בן 27, ולעולם לא אשתכנע שעירוב גזעים באיזשהו תחום הוא טוב", למרות כל מאמצי "תלמידיה של אלינור [רוזוולט]… לעולם לא אלחם תחת הדגל עם שחור לצידי. אעדיף למות אלף פעם, ולראות את דגל ארה"ב מושלך באבק בלי להתנוסס שוב מעולם, מאשר לראות את ארצנו האהובה מדורדרת על ידי בני-כלאיים גזעיים, חזרה לטיפוסים השחורים ביותר מאזורי הפרא". אגב, בירד לא שירת בצבא במלחמת העולם השניה, כך שלא היה נדרש ממילא להילחם תחת הדגל, עם שחור לצידו או לא.

ב-1946 הוא כתב לסמואל גרין, רופא שהיה הקוסם הגדול של הקלאנים של ג'ורג'יה, התאגדות שקמה לאחר הפירוק הרשמי של הקלאן כי "הקלאן נחוץ כיום כפי שלא היה מעולם, ואני קצר רוח לראות בלידתו מחדש פה בווסט וירג'יניה ובכל מדינה אחרת באומה." ואכן, הקלאן נולד מחדש כאוסף ארגונים די עצמאיים ודי בזויים במדינות שונות בארה"ב. כעבור כמה שנים, כשיריביו הפוליטיים חשפו את האיגרת, בירד הכחיש שכתב אותה. ב-1960, כאשר תמך בירד בג'ונסון, ניסו אנשי קנדי להעלות את עברו בקלאן. הם די נכשלו, ובירד הצליח להעלים ביעילות את האפיזודות המביכות של 1945 ו-1946, שהעידו על תמיכה אקטיבית מאוד בקלאן למשך יותר זמן משרצה להודות. בשנות החמישים גם אמר לעיתונאי כי גורמים אחרים היו אחראיים למעשים שהקלאן הואשם "שלא בצדק" בביצועם. גם האמירה הזאת לא פגעה בו.

עד 1965 לפחות, היה בירד דמוקרט-דרומי אופייני מאוד, ומהנחרצים והחרוצים שבהם. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, והיה אחראי לפיליבסטר בן ארבע-עשרה שעות ברצף כדי לנסות ולבלום אותו. הוא גם התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965, שנועד למנוע אפליה גזעית בהצבעה לבחירות. לימים היו לא מעטים שניסו לטעון שהוא התנגד לחוק מסיבות של זכויות המדינות, בדומה לסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר. אבל הטיעון הזה, למרות שאפשר למצוא אותו גם בויקיפדיה, מופרך על ידי לא אחר מאשר בירד עצמו: בדיונים על חוק זכויות האזרח של 1964 הוא ניסה לגייס את התנ"ך נגד החוק, כדי להוכיח ש"אמירותיו של הא-ל… מכירות בכך שהסדר הטבעי [הוא] ההפרדה בין דברים". בירד היה בפטיסט מאמין והשתמש בתנ"ך בהזדמנויות רבות, החל מהתנגדות לפסק בית המשפט העליון שאסר על תפילה בבתי ספר וכלה בהתנגדות להומוסקסואליות, כך שגם כאן ציטוטי התנ"ך שיקפו באמת ובתמים את אמונתו הדתית.

ב-1967 היה בירד אחד מתוך אחד-עשר סנאטורים (מהם אחד רפובליקני ועשרה דמוקרטים) שהתנגדו למינויו של ת'ורגוד מרשל, השופט העליון השחור הראשון בארה"ב. מרשל מונה כמובן; שישים ותשעה תמכו (מהם 37 דמוקרטים ו-32 רפובליקנים) ועשרים נעדרו (מהם שבעה עשר דמוקרטים ושלושה רפובליקנים). זאת ועוד: בדחיפת הסנאטור הגזען ג'ים איסטלנד, הלך בירד לראש האף.בי.איי. הידוע לשמצה ג'יי אדגר הובר, כדי לנסות ולמצוא חומר מפליל על מרשל (כגון קשרים לקומוניסטים) על מנת לטרפד את המינוי. הובר לא מצא כלום והמינוי יצא לפועל. בהצבעה עצמה טען בירד כי היה מעוניין לתמוך במרשל "בחלקו כי הוא שחור", אך כשם שהיה מתנגד לו אם היה לבן, "חובתי כסנאטור לא לתת לגזע להשפיע עלי", ולכן "אינני יכול לתת לעובדה שהוא שחור להשפיע עלי להצביע לו".

אבל העניין התחיל להשתנות ב-1968, כשבירד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של אותה שנה (שהרחיב את החוק של 1964). ויקיפדיה מזכירה שהוא הצביע גם בעד כמה חוקים מוקדמים יותר, ומוגבלים יותר , אבל כאמור דבריו בעניין חוק זכויות האזרח מעידים שהוא היה עדיין דמוקרט דרומי, ועדיין גזען. למה החל השינוי? בירד טען שאמונתו הדתית גרמה לו לראות את האור. מבקרים פחות אוהדים חשבו שזה היה ריאל פוליטיק: הוא הבין שהרכבת יצאה מהתחנה, וכדי להשיג השפעה ברמה הלאומית, התחיל לתמוך בצד המנצח.

העובדה שבירד היה פרלמנטר חרוץ להדהים ( הוא נכח ביותר משמונה-עשר אלף הצבעות לאורך הקריירה, ונטען שאחוז הנוכחות שלו בסנאט, במהלך 51 שנות הקריירה שלו, היה 98%)  סייעה לו להתקבל לא פחות מאשר שינוי דעותיו, שלא היה לינארי. ביולי 1967 גינה את מהומות ניוארק, בנאום שהיה מתאים לשמרנים כיום מול המהומות בארה"ב. בירד, שגדל בעוני מרוד, לא גילה שום הבנה לטענות על קיפוח ועוני כהצדקה להתפרעות. הוא הביא דוגמאות של כל העניים הרבים שאינם מתפרעים והמהגרים שתנאי חייהם קשים ואינם חולמים על התפרעויות אלימות, טען שהמהומות ייפסקו רק אחרי שתושבי שכונות העוני שבהן היו ההתפרעויות יבינו ש"עוני איננו מהווה הצדקה לעצלנות או להעדר חוק". קרא לתגובה חריפה נגד המתפרעים וקבע ש"ממשלה חוקתית לא יכולה לגלות סובלנות כלפי העדר כבוד והפרת חוקיה". באפריל 1968 היה עתיד לקבוע ש"האלמנט הקרימינלי מבין רק שפה אחת…שפת הכח", ובשנות השבעים ניסה להציע עונש מוות חובה על עבירות מסויימות (ההצעה לא עברה).

ב-1971, באופן מוזר למדי, הנשיא ניקסון הציע את מועמדותו של בירד למשרת שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, אף שזה קיבל את התואר במשפטים שלו ב-1963 כאשר היה סנאטור, לא היה בעל תואר ראשון (בסופו של דבר השלים בירד ב-1994 לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מארשל בווסט וירג'יניה, לא מהמשובחות שבאוניברסיטות בארה"ב), לא הוסמך כעורך דין ובוודאי שלא היה שופט.

עברו ב-KKK כמובן עורר התנגדות. ראש המטה של ניקסון טען שהצעת המינוי נבעה דווקא בגלל עברו של בירד בקלאן; לדבריו, לאחר שהדמוקרטים בסנאט שיבשו את מועמדותו של המועמד העדיף על ניקסון בשל עברו הגזעני, החליט ניקסון להתנקם בהם על ידי הצגת מועמד "ימני אמיתי, חזק יותר מ[המועמד הקודם פוף] בנושאי זכויות אזרח" [כלומר מתנגד בולט יותר]… גרוע יותר מפוף ולתחוב אותו" בפרצופה של האופוזיציה הדמוקרטית. ניקסון כינה את המועמד הקודם "ליברל בוער" ביחס לבירד, ואת בירד "גזען" (אמירה מעניינת כשהיא מגיעה מניקסון). הרעיון של ניקסון היה שכוחו והשפעתו של בירד בסנאט, גם אם לא היה שופט וגם אם חוקר אחד כינה אותו "איש קטנוני עם אינטלקט מדרגה שניה" יגרמו לכך שאיש מהדמוקרטים בסנאט לא יעיז להצביע נגדו (אפילו ג'ורג' מק'גאברן, המועמד הדמוקרטי הכושל והשמאלי מאוד לנשיאות ב-1972, אמר תחילה כי יתמוך בו, אם כי מיהר לשנות את דעתו), ומהצד השני – יהיה ברור שהוא לא ראוי לתפקיד.

בסופו של דבר ויתר בירד על מועמדותו. לדבריו באוטוביוגרפיה שלו אמנם הוחמא מההצעה אך לא התכוון בשום נקודה להיענות לה, הגם שאם היה נענה היה לדעתו נבחר בקלות.  האפיזודה המוזרה הזו בעיקר הראתה כי מצד אחד לבירד היה כוח פוליטי גדול מאוד, שפיתח בהתמדה, תוך יצירת קשרים עם דמוקרטים מכל הסוגים והמינים, כולל כאמור אנשים כג'ורג' מקגאברן. בתקופה המדוברת (1971-1977) הוא היה 'מצליף' הסיעה הדמוקרטית, כלומר הממונה לדאוג שכולם יצביעו איך שהם אמורים, ולאחר מכן היה מנהיג הדמוקרטים בסנאט במשך תריסר שנים (ב-1975 כינה אותו המגזין 'אטלנטיק' "האיש השולט בסנאט"). מצד שני, המקרה גם הראה כי בשנות השבעים המוקדמות עדיין נתפס בירד כדמוקרט לא ליברלי, וכן – גם גזען.

כיצד הפך הסנאטור הגזען בירד לליברל, ושוב – לאחר מותו – לגזען בחזרה? על כך נדבר בחלק השני והאחרון של הפוסט.