ארכיון הבלוג

אהובת המוות קשורת הרגליים: האימה מבעד לרומנטיקה

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

Image result for ‫אהובת המוות‬‎

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

Erast Fandorin.jpg

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

Yan Xishan.jpg

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

A bound foot

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.

עזאזל: תיבת פנדורין נפתחת

"לזכר המאה התשע-עשרה, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם" – כך נפתח הספר "עזאזל", הכרך הראשון בסדרת הבלשים הרוסית "תיבת פנדורין". הסדרה, בתרגומו העברי המצויין של יגאל ליברנט, לוקחת את הקורא מרחובותיה המהודרים של מוסקבה ועד לשכונות האפלוליות של לונדון, מרחבי האימפריה העותמאנית וסימטאותיה של יוקוהאמה. עזאזל משחזר את עולם המאה ה-19 כמו הרומנים ההיסטוריים הטובים ביותר, אולם בנוסף לעלילה מרתקת ודמויות משכנעות, יש בו גם תובנות אחרות, שגורמות לקורא לעצור ולחשוב. ינשוף ספרותי מסביר.

 עזאזל1

בוריס אקונין, עזאזל, סדרת תיבת פנדורין (ספרי עליית הגג בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות). מרוסית: יגאל ליברנט. לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

עזאזל, הכרך הראשון בסדרת הבלשים תיבת פנדורין של בוריס אקונין, נפתח באירוע גרוטסטקי. יום אחד בשנת 1876, בפארק אלכסנדרובסקי שבמוסקבה, ניגש צעיר מהודר ועשיר למראה לספסל עליו יושבות נערה יפה ואומנתה המבוגרת ודורש לנשק את הנערה. האומנת גוערת בו על שכרותו ודורשת ממנו להסתלק, אך הצעיר שולף אקדח ומאיים שישים קץ לחייו. כשהאומנת מתעקשת, הוא מתאבד מול העיניים המזועזעות שלה ושל בת חסותה. התיק מגיע למשטרת מוסקבה, וראש המחלקה הפלילית רוצה לסגור אותו כמקרה התאבדות של משוגע שיכור, תוך הפטרת כמה משפטים על "הצעירים הפרועים של ימינו". אולם אראסט פנדורין, שוטר צעיר וזוטר בתחנה, מתחיל לחשוד: אופן ההתאבדות, והעובדה שהצעיר היה יורש יחיד של מיליונים, לא נותנים לו מנוח, והוא מחליט לצאת לחקירה עצמאית – גם מתוך רצון להתחמק מהשעמום של חיי היומיום בתחנה. ואכן, ההתאבדות, שתוכה לא כברה, אינה סוף פסוק. אנשים נוספים שמים את נפשם בכפם בנסיבות חשודות, או נרצחים בידי אלמונים, ובכל המקרים מפטיר הרוצח את המילה עזאזל לפני שהוא תוקף את קורבנו. בהדרגה, סדרת מעשי הרצח פותחת לפנדורין ולעמיתיו חלון לתוך אחווה עם תוכניות פוליטיות מרחיקות לכת.

Azazel3

אראסט פנדורין, בגילומו של אילייה נוסקוב

ההוגה וההומוריסט הבריטי גילברת קית צ'סטרסטון, שכתבנו עליו בינשוף, חיבר פעם מאמר יפה בזכות סיפורי הבלשים. סיפורים אלו, לדעתו, הם העיבוד המודרני לרומנסות האבירים, סיפורי הפיות, המיתוסים ויצירות הפנטזיה שכה רבים להוטים אחריהם. אבירי המלך ארתור, ההוביטים של ג'.ר.ר. טולקין ואפילו הנערים האמיצים של נרניה, כולם יוצאים למסעות ארוכים בנוף כפרי בעיקרו. ההרפתקאות שלהם מתרחשות בינות לפסגות מושלגות וטובלות בערפל, נחלים גועשים, יערות עבותים ומישורים פראיים ואינסופיים. יש משהו אינטואיטיבי שמקשר את הנופים הללו להרפתקאות אפיות, מפני שברוב תולדותיה של האנושות, הם ייצגו עבור בני האדם את המסתורי, המפחיד והבלתי ידוע. אולם במאתיים השנים האחרונות, ובפרט במאה העשרים, רוב בני האדם עברו לגור במרחבים אורבניים צפופים, מבוכים שיכולים להיות מפחידים לא פחות מכל יער. הבלש, טוען צ'סטרטון, הוא המקבילה העירונית של האביר: גיבור הנודד לבדו ומפענח תעלומות מסתוריות בפינותיה האפלות של העיר הגדולה. בכך, הוא מתחבר לתעצומות דמיון שרק החלו להתגבש בתודעה האנושית.

Azazel4

חשבתי על התיאור היפה הזה של צ'סטרטון, כאשר קראתי, בנשימה עצורה, את עזאזל. ספר זה, יש לציין פעם נוספת, הוא הכרך הראשון בסדרה תיבת פנדורין, סדרה ש-11 מ-16 ספריה זמינים לקורא העברי בתרגומו של יגאל ליברנט. הכותרת של הסדרה רומזת אמנם למיתוס היווני של תיבת פנדורה, אך מתרחשת בסוף המאה ה-19. עזאזל ותריסר הספרים שמגיעים בעקבותיו מגוללים את עלילותיו של הבלש אראסט פנדורין, שוטר וסוכן חשאי בשירות הוד מעלתו הצאר. התעלומות שפותר פנדורין, החל מהכרך הראשון, עזאזל, ועד הכרך האחרון, משתלבות עם האירועים ההיסטוריים של ,מפנה המאה ולוקחות את הקורא למסע באירופה ואסיה של התקופה, מרחובותיה המהודרים של סנט פטרסבורג ורובעי הפועלים האפלוליים של לונדון, ועד למרחבי האימפריה העותומאנית וסמטאותיה המתפתלות של יוקוהאמה.

ספרו של אקונין מתכתב עם התיאור של צ'סטרטון בשני מובנים חשובים. ראשית כל, מבחינת תקופת ההתרחשות, פנדורין פועל בדמדומים בין העולם המסורתי לעולם המודרני. רוסיה, אירופה ואסיה של סוף המאה ה-19 הן כבר עולם של ערי ענק, אך עדיין מסורתי במידה רבה: בין הערים יש מרחבי טבע, אנשים רבים עדיין נעים בסוסים ובכרכרות, והמצאות כמו הרכבת, החשמל והטלפון עדיין נמצאות בראשיתן. כך, יכול אקונין לתמרן בין המיתוס הישן של האביר הנודד שמפענח את מסתרי המרחבים, למיתוס החדש יותר של הבלש הפותר תעלומות במרחב האורבני-מודרני.

Azazel2

הסופר בוריס אקונין

שנית, צ'סטרטון הדגיש את הבדידות, הן של האביר והן של הבלש. אבל פנדורין אינו בדיוק בלש בודד. הוא שוטר שעובד עבור הממשלה הצארית, אך לעולם לא נבלע בתוכה לחלוטין. גם כאן, אקונין מתמרן בין שני ז'אנרים שונים של ספרות בלשית. דוברי הערבית שבינינו, למשל, זכו אולי להקשיב לתסכית הרדיו הסורי המצויין "חוק וצדק" מלפני עשרים שנה בערך, סדרה של סיפורי בלשים שבהם פותרים הקצינים השאם וח'לדון ממשטרת דמשק סדרה של תעלומות רצח. ב"חוק וצדק", המערכת תמיד טובה והגיבור פועל בשמה. גם בסדרות אמריקאיות כמו NYPD, המגוללות את עלילותיהם של שוטרים, המערכת היא ה"גיבורה" האמיתית, אפילו אם יש בה פגמים. לעומת זאת, ברבים מסיפורי הבלשים המערביים, למשל סיפוריה של אגאתה כריסטי, הבלש הוא מעין "אביר נודד" שפועל מתוך עימות עם המערכת, ובספרים כאלו השוטרים נוטים להיות שלומיאלים, מושחתים, או כאלו שמגיעים על מנת לסיים את העבודה רק אחרי שהבלש הבודד פתר כבר את התעלומה. פנדורין נמצא בתפר בין העולמות: נאמן למלכו ולארצו אך תמיד עם סייגים, פועל בתוך מערכת בירוקרטית אך מנוכר אליה במידה רבה, ושומר על עצמאותו בקנאות. אזור הדמדומים הזה הופך את העולם של עזאזל בפרט, ותיבת פנדורין בכלל, לעולם מורכב שבו הקורא לא יודע בדיוק למה לצפות.

kinopoisk.ru

בתפר בין העולמות: הבלש אראסט פנדורין ואהובתו בסרט "עזאזל"

הדמויות המופיעות בספר, פרי דמיונו של המחבר ואישים היסטוריים מפורסמים כאחד, נעות במנעד רחב בין קיסרים וגנרלים לדרי רחוב מרופטים ומסוכנים, וכל מה שביניהם: גברים ונשים, עשירים ועניים, פושעים ואנשי חוק, סלבריטאים ואנשי צללים. אחדים מהם מטילי אימה, אחרים מעוררי אהדה, חלקם עמוקים ומורכבים, וכולם אנושיים מאד. כמו כל כותב טוב של רומאנים היסטוריים, מצליח אקונין להחיות את התקופה ודמויותיה דרך דיאלוגים ותיאורים במכחול עדין, ולהבהיר לקורא את הזרות והשונות, לצד הדמיון בין בני אדם אז והיום, בלי להרצות, להכביד ולשעמם. וזה בפני עצמו הישג לא מבוטל. הדבר משתקף, אפילו בשמות הפרקים, שמכילים תיאורים קצרים של משפט או שניים, כנהוג בספרות המאה ה-19 ("למשל: פרק עשירי, ובו פנדורין לומד את חשיבותם של תרגילי הנשימה") או ("פרק תשיעי: ובו הסיפור מקבל מפנה מסויים"), שרומזים על מעקשי העלילה בשובבות בלי לגלות ממש, חושפים טפח ומסתירים טפחיים. הכתיבה יפה ומותחת, בקצב סטקטו מודרני מאד, שרומז על עומק בלי להכביר במילים. מבחינתי, בלטה במיוחד יכולתו של אקונין לשנות את האווירה במהירות, מעולם תמים ושובה לב לרגעי אימה, מחום אנושי של יומיום לקדרות של קונספירציות ותככים, במשיכת מכחול דקה וכמעט ללא מאמץ.

מעניין לומר דבר מה גם על הרשעים בעזאזל. מצד אחד, יש להם איכות "ג'יימס בונדית", המשתלבת עם הקונספירטיביות הרווחת בתרבות העכשווית: אין להם מעצורים, והם רוקמים בחשיכה תככים ומזימות קשר מורכבות וחובקות עולם, שרק הבלש האומן יכול לפענח. ברגעי העימות עם הגיבור, הם נוטים גם לשאת נאומים ארוכים, דבר שעומד בעוכריהם ונותן לפנדורין זמן יקר להגיב (לא פעם אחת, במהלך הקריאה, חשבתי על הציטוט הקלאסי מהסרט "הטוב, הרע והמכוער": "כשאתה רוצה לירות תירה, אל תדבר"). מצד שני, בניגוד מוחלט לרשעים של ג'יימס בונד או לסאורון ומורגות של טולקין, שפועלים אך ורק מתאוות כוח בלתי נשלטת וחסרת פשר, הרשעים של אקונין סימפטיים, ואפילו מעוררי אהדה במידה מסויימת. היו חלקים בעזאזל, שבהם הרשע של הסיפור נראה אנושי יותר מהממשלה שפנדורין פועל עבורה, לא דבר קשה כשמדובר ברשויות הצאריות.

אי אפשר לצאת פטור, בלי לומר כמה מילים על התרגום המצויין של הספר לעברית. המתרגם, יגאל ליברנט, הוא היסטוריון של הרעיונות, מומחה לרוסיה המודרנית ואיש מקצוע מנוסה, שתרגם אינספור ספרים מהשפה הרוסית. התרגום שלו קולח, רגיש לניואנסים, ומשמר את ההומור ואת הקלילות של המקור. בעיקר, הוא מתווך לקורא העברי את העולם הזר של רוסיה במפנה המאה. יגאל גם מדריך טיולים במוסקבה בעקבות ספרי פנדורין, ואני ממליץ לכולם על טוריו ההיסטוריים התכופים בפייסבוק. כמו ספריו של אקונין, הם ממכרים ולא תוכלו להפסיק לקרוא אותם.

%d בלוגרים אהבו את זה: